ר' פנחס והיציאה מן המערה
רבי פינחס הוה שכיח קמי דרבי רחומאי בכיף ימא דגנוסר, ובר נש רב וקשישא דיומין הוה ועינוי אסתלקו מלמחמי.
אמר לרבי פינחס: ודאי שמענא דיוחאי חברנא אית ליה מרגלית אבן טבא, ואסתכלית בנהורא דההיא מרגלית נפקא כנהירו דשמשא מנרתקה ונהרא כל עלמא. וההוא נהורא קאים משמיא לארעא ונהיר כל עלמא עד דיתיב עתיק יומין ויתיב על כרסייא כדקא יאות. וההוא נהורא כליל כלא בביתך. ומנהורא דאתכליל בביתך נפק נהירו דקיק וזעיר ונפיק לבר ונהיר כל עלמא, זכאה חולקך. פוק ברי, פוק, זיל אבתריה דההיא מרגלית דנהיר עלמא, דהא שעתא קיימא לך.
נפק מקמיה וקאים למיעל בההיא ארבא ותרין גוברין בהדיה.
חמא תרין צפרין דהוו אתיין וטסין על ימא,
רמא לון קלא ואמר צפרין צפרין דאתון טאסין על ימא, חמיתון דוך דבר יוחאי תמן,
אשתהי פורתא אמר, צפרין צפרין זילו ואתיבו לי.
פרחו ואזילו, עאלו בימא ואזלי להון.
עד דנפק, הא אנון צפרין אתיין ובפומא דחדא מנייהו פתקא חדא וכתיב בגווה דהא בר יוחאי נפק מן מערתא (הוא) ורבי אלעזר בריה.
אזל לגביה ואשכח ליה משניא וגופיה מליא חלודין.
בכה בהדיה ואמר ווי דחמיתיך בכך.
אמר זכאה חולקי דחמית לי בכך דאלמלא לא חמיתא לי בכך לא הוינא בכך
פתח רבי שמעון בפקודי אורייתא ואמר:
פקודי אורייתא דיהב קודשא בריך הוא לישראל כלהו באורייתא בארח כלל כתיבי: בראשית ברא אלהים. הדא היא פקודא קדמא''ה דכלא. ואקרי פקודא דא יראת ה' דאקרי ראשית. דכתיב, (תהלים קיא) ראשית חכמה יראת יי. (משלי א) יראת יי ראשית דעת. בגין דמלה דא ראשית אקרי. ודא איהי תרעא לאעלא גו מהימנותא. ועל פקודא דא אתקיים כל עלמא.
יראה אתפרש לתלת סטרין. תרין מנייהו לית בהו עיקרא כדקא יאות, וחד עיקרא דיראה. אית בר נש דדחיל מקודשא בריך הוא בגין דייחון בנוהי ולא ימותון. או דחיל מעונשא דגופיה או דממוניה. ועל דא דחיל ליה תדיר. אשתכח יראה דאיהו דחיל לקודשא בריך הוא לא שוי לעקרא. אית בר נש דדחיל מן קודשא בריך הוא בגין דדחיל מעונשא דההוא עלמא ועונשא דגיהנם. תרין אלין לאו עיקרא דיראה אנון ושרשא דיליה.
ירא''ה דאיהי עקרא, למדחל בר נש למאריה בגין דאיהו רב ושליט עקרא ושרשא דכל עלמין וכלא קמיה כלא חשיבין. כמה דאתמר (דניאל ד) וכל דיירי ארעא כלא חשיבין. ולשואה רעותיה בההוא אתר דאקרי (נ''א ב) יראה.
בכה רבי שמעון ואמר:
ווי אי אימא ווי אי לא אימא. אי אימא ינדעון חייבין היך יפלחון למאריהון. אי לא אימא יאבדון חברייא מלה דא. באתר דיראה קדישא שרי, מלרע אית יראה רעה דלקי ומחי ומקטרג ואיהי רצועה לאלקאה חייביא. ומאן דדחיל בגין עונש דמלקיותא וקטרוגא כמה דאתמר. לא שריא עליה ההיא יראת ה' דאיקרי יראת ה' לחיים. אלא מאן שריא עליה ההיא יראה רעה. ואשתכח דשריא עליה ההיא רצועה יראה רעה ולא יראת ה'.
ובגין כך אתר דאקרי יראת ה' ראשית דעת אקרי. ועל דא אתכליל הכא פקודא דא. ודא עקרא ויסודא לכל שאר פקודין דאורייתא. מאן דנטיר יראה (דא) נטיר כלא. לא נטיר יראה לא נטיר פקודי אורייתא, דהא דא תרעא דכלא. ובגין כך כתיב בראשית דאיהי יראה, ברא אלהים את השמים ואת הארץ. דמאן דעבר על דא עבר על פקודי דאורייתא. ועונשא דמאן דעבר על דא האי רצועה רעה אלקי ליה. והיינו והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלהים. הא אלין ארבע עונשין לאענשא בהון חייביא.
תהו דא חנק, דכתיב, (ישעיה לה) קו תהו (זכריה ב׳:ה׳) חבל מדה. בהו דא סקילה, אבנין דמשוקעין גו תהומא רבא לעונשא דחייביא. וחשך דא שריפה, דכתיב, (דברים ה׳:כ׳) ויהי כשמעכם את הקול מתוך החשך (דברים ד׳:י״א) וההר בוער באש עד לב השמים חשך כו'. ודא אשא תקיפא דעל רישיהון דחייביא שרי לאוקדא לון. ורוח דא הרג בסייף. רוח סערה חרבא משננא היא מלהטא ביה. כמא דאת אמר, (בראשית ג׳:כ״ד) ואת להט החרב המתהפכת ואקרי רוח. האי עונשא למאן דיעבר על פקודי אורייתא. וכתיב לבתר יראה, ראשית, דאיהי כללא דכלא. מכאן והלאה שאר פקודין דאורייתא.
פקודא תניינא דא איהי פקודא דפקודא דיראה אתאחדת בה ולא נפקא מינה לעלמין. ואיהי אהב''ה. למרחם בר נש למאריה רחימו שלים. ומאן איהו רחימו שלים. דא אהבה רבה דכתיב, (בראשית י״ז:א׳) התהלך לפני והיה תמים שלים ברחימותא. ודא הוא דכתיב ויאמר אלהים יהי אור דא רחימו שלימותא דאקרי (פקודי רנ''ד ב) אהבה רבה. והכא איהו פקודא למרחם בר נש למאריה כדקא יאות.
אמר רבי אלעזר: אבא, רחימתא בשלימו אנא שמענא ביה
אמר ליה: אימא ברי קמי דרבי פינחס דהא איהו בהאי דרגא קאים.
אמר רבי אלעזר:
אהבה רבה היינו אהבה שלימתא בשלימו דתרין סטרין, ואי לא אתכליל בתרין סטרין לאו ,איהו אהבה כדקא יאות בשלימו.
ועל דא תנינן בתרין סטרין אתפרש אהבה רחימו דקודשא בריך הוא. אית מאן דרחים ליה מגו דאית ליה עותרא, אורכא דיומין, בנין סחרניה, שליט על שנאוי, ארחוי מתתקנן ליה, ומגו כך רחים ליה. ואי להאי יהא בהפוכא ויהדר עליה קודשא בריך הוא גלגולא דדינא קשיא, יהא שניא ליה ולא ירחם ליה כלל. ובגין כך רחימו דא לאו איהו אהבה דאית ליה עקרא.
רחימו דאקרי שלים ההוא דהוי בתרין סטרין בין בדינא בין בטיבו. ותקונא דארחוי דרחים ליה למאריה כמה דתנינן אפלו הוא נטיל נשמתך מינך. דא איהו רחימו שלים דהוי בתרין סטרין (יז ע''ב). ועל דא אור דמעשה בראשית נפק ולבתר אגניז. כד אגניז נפק דינא קשיא ואתכלילו תרין סטרין כחדא למהוי שלימו דא אהבה כדקא יאות.
נטליה רבי שמעון ונשקיה.
אתא רבי פינחס ונשקיה וברכיה ואמר: בודאי קודשא בריך הוא שדרני הכא. דא הוא (לעיל דף י''א ע''א) נהירו דקיק דאמרו לי דאתכליל בביתאי ולבתר נהיר כל עלמא.
אמר רבי אלעזר:
ודאי לא איצטריך לאתנשי ירא''ה בכל פקודין, כל שכן בפקודא דא אצטריך יראה לאתדבקא בהאי. היך אתדבקא. אהבה איהי בסטרא חד טב כמה דאתמר דיהב עותרא וטב אורכא דחיי בני מזוני, כדין איצטריך לאתערא יראה ולמדחל דלא יגרום חובא. ועל דא כתיב, (משלי כח) אשרי אדם מפחד תמיד, בגין דהא כליל ירא''ה באהב''ה.
והכי אצטריך בסטרא אחרא דדינא קשיא לאתערא ביה יראה. כד חמי דדינא קשיא שריא עלוי, כדין יתער יראה וידחל למאריה כדקא יאות ולא יקשה לביה. ועל דא כתיב, (משלי כח) ומקשה לבו יפול ברעה. בההוא סטרא אחרא דאקרי רעה. אשתכח יראה דאתאחדת בתרין סטרין ואתכלילת מנייהו. ודא איהו אהבה שלימתא כדקא יאות.
פקודא תליתאה למנדע דאית אלהא רברבא ושליטאה בעלמא. ולייחדא ליה בכל יומא יחודא כדקא יאות באנון שית סטרין עלאין. ולמעבד לון יחודא חדא בשית תבין דשמע ישראל ולכוונא רעותא לעילא בהדייהו. ועל דא אחד אצטריך לארכא ליה (נ''א כשית) בשית תבין. ודא הוא דכתיב יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד. יתכנשון דרגין דתחות שמיא לאתאחדא ביה (יראה) למהוי בשלימו לשית סטרין כדקא יאות. ועם כל דא בההוא יחודא אצטריך לקשרא ביה יראה דאצטריך לארכא בדל''ת דאחד. דדל''ת דאחד גדולה. והיינו דכתיב ותראה היבשה דתתחזי ותתקשר דל''ת דאיהו יבשה בההוא יחודא.
ולבתר דאתקשר תמן לעילא איצטריך לקשרא לה לתתא באכלוסהא בשית סטרין אחרנין דלתתא, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. דאית ביה שית תבין אחרנין דיחודא. כדין מה דהות יבשה אתעבידת ארץ למעבד פירין ואיבין ולנטעא אילנין. והיינו דכתיב ויקרא אלהים ליבשה ארץ בההוא יחודא דלתתא ארעא רעוא שלים כדקא יאות. ועל דא כי טוב, כי טוב תרי זמני. חד יחודא עלאה וחד יחודא תתאה. כיון דאתאחיד בתרין סטרין מכאן ולהלאה תדשא הארץ דשא. אתתקנת למעבד פירין ואיבין כדקא יאות.
פקודא רביעאה למנדע דה' הוא האלהים, כמא דאת אמר, (דברים ד) וידעת היום והשבות אל לבבך כי יי הוא האלהים. ולאתכללא שמא דאלהים בשמא דיי. למנדע דאנון חד ולית בהו פרודא. והינו רזא דכתיב יהי מארת ברקיע השמים להאיר על הארץ. למהוי תרין שמהן חד בלא פרודא כלל. לאתכללא מארת חסר בשמא דשמים (נ''א דרשים) דאנון חד ולית בהו פרודא. נהורא אוכמא בנהורא חיוורא לית בהו פרודא וכלא חד.
ודא הוא עננא חיוורא דיממא ועננא דאשתא בליליא. (כמה דאמרו חברייא) מדת יום ומדת לילה. ולאתתקן דא בדא לאנהרא כמה דאתמר להאיר על הארץ.
ודא חובה דההוא נחש קדמאה חבר לתתא ואתפרש לעילא. ובגין כך גרם מה דגרם לעלמא. בגין דאצטריך לאפרשא לתתא ולחברא לעילא. ונהורא אוכמא אצטריך לאתאחדא לעילא בחבורא חדא. ולאתאחדא לבתר באכלוסהא ביחודהא ולאפרשא לה מסטרא בישא. ועם כל דא אצטריך למנדע דאלהים יי כלא חד בלא פירודא. ה' הוא האלהים. וכד ינדע בר נש דכלא חד ולא ישוי פירודא, אפילו ההיא סטרא אחרא יסתלק מעל עלמא ולא אתמשך לתתא.
והיינו רזא דכתיב והיו למאורות. הא קליפה בתר מוחא סלקא. מוחא אור. סטרא אחרא מות. אור בחבור דאתוון. מות בפירודא. וכד האי אור אסתלק מתמן, מתחברא באתוון מות דפירודא. מאלין אתוון שריאת חוה וגרמת בישא על עלמא. כמה דכתיב, (בראשית ג׳:ו׳) ותרא האשה כי טוב אהדרת אתוון למפרע אשתאר מ''ו ואנון אזלו ונטלו אות תי''ו בהדייהו וגרמת מותא על עלמא כמה דכתיב ותרא.
אמר רבי אלעזר: אבא, הא אוליפנא מ''ם אשתארת יחידאה, וא''ו דאיהו חיין תדיר אתהפכת ואזלת (פנחס רל''ו ע''א) ונטלת תי''ו דכתיב ותקח ותתן ואשתלים תיבה דא ואתחברו אתוון.
אמר ליה: בריך אנת ברי והא אוקימנא מלה דא.
פקודא חמישאה כתיב, (בראשית מ''ו ע''ב) ישרצו המים שרץ נפש חיה. בהאי קרא אית תלת פקודין. חד למלעי באורייתא. וחד לאתעסקא בפריה ורביה. וחד למגזר לתמנייא יומין ולאעברא מתמן ערלתא. למלעי באורייתא ולאשתדלא בה ולאפשא לה בכל יומא לתקנא נפשיה ורוחיה.
דכיון דבר נש אתעסק באורייתא (נח ס''ב ע''א) אתתקן (ש''כ ע''א) בנשמתא אחרא קדישא. דכתיב שרץ נפש חיה. נפש דההיא חיה קדישא. דכד בר נש לא אתעסק באורייתא לית ליה נפשא קדישא. קדושא דלעילא לא שריא עלוי. וכד אשתדל באורייתא, בההוא רחישו דרחיש בה זכי לההיא נפש חיה, ולמהדר כמלאכין קדישין. דכתיב, (תהילים ק״ג:כ׳) ברכו יי מלאכיו, אלין אנון דמתעסקין באורייתא דאקרון מלאכיו בארעא.
ודא הוא דכתיב ועוף יעופף על הארץ. האי בהאי עלמא. בההוא עלמא תנינן דזמין קודשא בריך הוא למעבד לון גדפין כנשרין ולאשטא בכל עלמא דכתיב, (ישעיהו מ׳:ל״א) וקוי יי יחליפו כח יעלו אבר כנשרים. והינו דכתיב ועוף יעופף על הארץ דא אורייתא דאקרי מים ישרצון ויפקון רחשא דנפש חיה מאתר דההיא חיה ימשכון לה לתתא כמה דאתמר. ועל דא אמר דוד (וישב קי''ב ע''ב) (תהילים נ״א:י״ב) לב טהור ברא לי אלהים, למלעי באורייתא, וכדין ורוח נכון חדש בקרבי:
פקודא שתיתאה לאתעסקא בפריה ורביה. דכל מאן דאתעסק בפריה ורביה, גרים (וישב קפ''ו ע''ב) לההוא נהר למהוי נביע תדיר ולא יפסקון מימוי. וימא אתמלייא בכל סטרין. (קנ''ב א) ונשמתין חדתין מתחדשן ונפקין מההוא אילנא. וחילין סגיאין אתרביאו לעילא בהדי אנון נשמתין. הדא הוא דכתיב, (בראשית א׳:כ׳) ישרצו המים שרץ נפש חיה, דא ברית קיימא קדישא נהר דנגיד ונפיק, ומיא דיליה אתרביאו ורחשין רחשא ורבויא דנשמתיה לההיא חיה.
ובאנון נשמתין דעאלין בההיא חיה נפקי כמה עופי דפרחן וטאסן כל עלמא. וכד נשמתא נפקא להאי עלמא ההוא עופא דפרח ונפק בהדי האי נשמתא מההוא אילנא נפק עמיה. כמה נפקן בכל נשמתא ונשמתא. (קס''א ב', כ''א, מ''א ב) תרין, חד מימינא וחד משמאלא. אי זכי אנון נטרין ליה דכתיב, (תהילים צ״א:י״א) כי מלאכיו יצוה לך. ואי לא אנון מקטרגי עליה.
אמר רבי פינחס: תלתא אנון דקיימי אפוטרופסין עליה דבר נש כד זכי. דכתיב, (איוב ל״ג:כ״ג) אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף להגיד לאדם ישרו. אם יש עליו מלאך הא חד. מליץ תרי. אחד מני אלף להגיד לאדם ישרו הא תלת.
אמר רבי שמעון: חמש, דכתיב יתיר, ויחננו ויאמר. ויחננו חד. ויאמר תרין.
אמר ליה: לאו הכי, אלא ויחננו דא קודשא בריך הוא בלחודוי, דהא לית רשו לאחרא אלא ליה.
אמר ליה: שפיר קא אמרת. ומאן דאתמנע מפריה ורביה כביכול אזעיר דיוקנא דכליל כל דיוקנין. וגרים לההוא נהר דלא נגדין מימוי ופגים קיימא קדישא בכל סטרין. ועליה כתיב, (ישעיהו ס״ו:כ״ד) ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי. בי ודאי דא לגופא. ונשמתיה לא עייל לפרגודא (דמלכא) כלל ואטריד מההוא עלמא.
פקודא שביעאה למגזר לתמניא יומין ולאעברא זוהמא דערלתא, בגין דההיא חיה איהי דרגא תמינאה לכל דרגין, וההיא נפש דפרחא מינה אצטריכא לאתחזאה קמה לתמניא יומין כמה דאיהי (בראשית ל''ג א) דרגא תמינאה. וכדין אתחזי ודאי דאיהי נפש חיה. נפש דההיא חיה קדישא ולא מסטרא אחרא. ודא איהו ישרצו המים. בספרא דחנוך יתרשמון מיא דזרעא קדישא רשימו דנפש חיה. ודא רשימו דאת יו''ד דאתרשים בבשרא קדישא מכל שאר רשומין דעלמא.
ועוף יעופף על הארץ. דא אליהו דטאס כל עלמא בארבע טאסין למהוי תמן בההוא גזירו דקיימא קדישא. ואצטריך לתקנא ליה כורסייא ולאדכרא בפומיה דא (לך לך צ''ג ע''א) כרסייא דאליה''ו. ואי לאו לא שארי תמן. ויברא אלהים את התנינים הגדולים. תרין אלין ערלה ופריעה. גזירו דערלה ופריעה לבתר. ואנון דכר ונוקבא. ואת כל נפש החיה הרומשת, דא רשימו דא''ת קיימא קדישא דאיהי נפש חיה קדישא כדקאמרן. אשר שרצו המים מיין עלאין דאתמשכו לגבה דאת רשימו דא.
ובגין דא אתרשימו ישראל ברשימו קדישא ודכיו לתתא, כגוונא דאנון רשימין קדישין, לאשתמודעא בין סטר קדישא לסטרא אחרא דמסאבו. אוף ישראל רשימין לאשתמודעא בין (סטר) קדושא, לעמין עובדי כוכבים ומזלות דאתיין מסטרא אחרא דמסאבא כמה דאתמר. וכמה דרשים לון הכי רשים בעירי ועופי דלהון לבעירי ועופי דעמין עובדי עבודת כוכבים ומזלות. זכאה חולקהון דישראל:
פקודא תמינאה למרחם גיורא (על) דעאל למגזר גרמיה (יתרו ע' ע''א) ולאעלא תחות גדפוי דשכינתא. ואיהי אעילא לון תחות גדפהא לאנון דמתפרשן מסטרא אחרא מסאבא ומתקרבין לגבה. דכתיב תוצא הארץ נפש חיה למינה. ואי תימא דהאי נפש חיה דכלילא בישראל לכלא היא אזדמנת. הדר ואמר למינה. כמה אכסדרין ואדרין דא לגו מן דא אית לה להאי ארץ דאיהי חיה תחות גדפהא.
גדפא ימינא אית לה תרין אכסדרין. ומהאי גדפא אתפרשן לתרין אומין (משפטים צ''ה ע''א) אחרנין דאנון קריבין ביחודא (נ''א ביחוסא) לישראל לאעלא לון לגו אכסדרין אלין. ותחות גדפא שמאלא אית תרין אכסדרין אחרנין ומתפרשן לתרין אומין אחרנין דאנון עמון ומואב. וכלהון אקרון נפש חיה. וכמה אדרין סתימין אחרנין והיכלין אחרנין בכל גדפא וגדפא. ומנייהו נפקו רוחין לאפרשא (שלח לך קס''ח ע''א) לכל אנון גיורין דמתגיירין. ואקרון נפש חיה, אבל למינה. וכלהו עאלין תחות גדפוי דשכינתא ולא יתיר. אבל נשמתא דישראל נפקא מגו גופא דההוא אילנא, ומתמן פרחין נשמתין לגו האי ארץ גו מעהא לגו לגו. ורזא (מלאכי ג׳:י״ב) כי תהיו אתם ארץ חפץ. ועל דא ישראל בן יקיר דהמו מעהא עליה ואקרון (ישעיהו מ״ו:ג׳) העמוסים מני בטן ולא מגדפין לבר. ותו
גיורין לית לון חולקא באילנא עלאה כל שכן בגופא דיליה. אבל חולקא דלהון בגדפין איהו ולא יתיר. וגיורא תחות גדפי שכינתא ולא יתיר (לך לך צ''ו ע''א) גירי הצדק אנון דתמן שראן ואתאחדן ולא לגו כמה דאתמר. ובגין כך תוצא הארץ נפש חיה למינה. ולמאן, בהמה ורמש וחיתו ארץ למינה כלהו שאבין נפש מההיא חיה, אבל כל חד למינה כדקא חזי לה:
פקודא תשיעאה למיחן למסכני ולמיהב לון טרפא. דכתיב נעשה אדם בצלמנו כדמותנו. נעשה אד''ם, משותפא כלל דכר ונוקבא. בצלמנו, עתירי. כדמותנו, מסכני. דהא מסטרא דדכורא עתירי, ומסטרא דנוקבא מסכני. כמה דאנון בשותפא חדא. וחס דא על דא, ויהיב דא לדא וגמיל ליה טיבו, הכי אצטריך בר נש לתתא למהוי עתירא ומסכנא בחבורא חדא, ולמיהב דא לדא ולגמלאה טובא דא לדא.
וירדו בדגת הים וגו' רזא דנן חמינן בספרא דשלמה מלכא, דכל מאן דחס על מסכני ברעותא דלבא, לא משתני דיוקניה לעלם מדיוקנא דאדם הראשון. וכיון דדיוקנא דאד''ם אתרשים ביה, שליט על כל בריין דעלמא בההוא דיוקנא. הדא הוא דכתיב, (בראשית ט׳:ב׳) ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ וגו' כלהו זעין ודחלין מההוא דיוקנא דאתרשים ביה, בגין דדא הוא פקודא מעליא לאסתלקא בר נש בדיוקניה דאדם על כל שאר פקודין.
מנא לן מנבוכדנצר (חייבא). אף על גב דחלם ההוא חלמא, כל זמנא דהוה מיחן למסכני לא שרא עליה חלמיה. כיון דאטיל עינא בישא דלא למיחן למסכני, מה כתיב, (דניאל ד׳:כ״ח) עוד מלתא בפום מלכא וגו', מיד אשתני דיוקניה ואטריד מן בני נשא. ובגין כך נעשה אדם. כתיב הכא עשיה, וכתיב התם (רות ב׳:י״ט) שם האיש אשר עשיתי עמו היום בועז.
פקודא עשיראה לאנחא תפלין ולאשלמא גרמיה בדיוקנא עלאה. דכתיב, (בראשית א) ויברא אלהים את האדם בצלמו. פתח ואמר (שיר השירים ז) ראשך עליך ככרמל האי קרא אוקימנא ואתמר. אבל ראשך עליך ככרמל, דא רישא עלאה תפלין דרישא, שמא דמלכא עלאה קדישא ידוד באתוון רשימין, כל את ואת פרשתא חדא, שמא קדישא גליפא בסדורא דאתוון כדקא יאות. ותנן (דברים כח) כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך, אלין תפלין דרישא, דאנון שמא קדישא בסדורא דאתווי.
פרשתא קדמאה (שמות יג) קדש לי כל בכר. דא י דאיהי קדש. בוכרא דכל קודשין עלאין. פטר כל רחם, בההוא שביל דקיק דנחת מן יו''ד דאיהו אפתח רחמא (רחמה) למעבד פירין ואבין כדקא יאות. ואיהו קדש עלאה.
פרשתא תניינא (שמות יג) והיה כי יביאך. דא ה היכלא. דאתפתח רחמא (רחמה) דילה מגו יו''ד בחמשין פתחין אכסדראין ואדרין סתימין דביה. דההוא פטר דעביד יו''ד בהאי היכלא למשמע בה קלא די נפקא מגו שופר דא. בגין דשופר דא הוא סתים בכל סטרין, ואתא יו''ד ופתח ליה לאפקא מיניה קלא. וכיון דאפתח ליה תקע ליה ואפיק מניה קלא לאפקא עבדין לחירו. ובתקיעו דשופרא דא נפקו ישראל ממצרים. וכך זמין זימנא אחרא לסוף יומיא. וכל פורקנא מהאי שופר אתיא. ובגין כך אית בה יציאת מצרים בפרשתא דא. דהא מהאי שופר אתי בחילא דיו''ד דפתח רחמא דילה ואפיק קליה לפורקנא דעבדין. ודא ה את תניינא דשמא קדישא.
פרשתא תליתאה רזא דיחודא (דברים ו) דשמע ישראל. דא וא''ו דכליל כלא, וביה יחודא דכלא. וביה אתייחדן והוא נטיל כלא. פרשתא רביעאה (דברים ה) והיה אם שמוע, כלילו דתרין סטרין
דאתאחדת בהו כנסת ישראל גבורה דלתתא. ודא ה בתראה דנטלא לון ואתכלילת מנהון. ותפלין אתוון דשמא קדישא אנון ממש. ועל דא ראשך עליך ככרמל אלין תפלין (בא מ''ג א', ואתחנן רס''ד א) דרישא). (שיר השירים ז׳:ו׳) ודלת ראשך ההיא תפלה של יד דאיהי מסכנא לגבי עילא אוף הכי שלימו אית לה כגוונא דלעילא. (שיר השירים ז׳:ו׳) מלך אסור ברהטים קשיר איהו ואחיד באנון בתי לאתאחדא בההוא שמא קדישא כדקא יאות. ועל דא מאן דאתתקן בהו איהו הוי בצלם אלהים. מה אלהים אתיחדא ביה שמא קדישא, אף הוא אתיחד ביה שמא קדישא כדקא יאות. זכר ונקבה ברא אותם. תפלין דרישא ותפלה של יד וכלא חד.
פקודא חדסר לעשרא מעשרא דארעא. הכא אית תרין פקודין. חד לעשרא מעשרא דארעא. וחד בכורי דפירי אילנא. דכתיב (בראשית א׳:כ״ט) הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע אשר על פני כל הארץ. כתיב הכא הנה נתתי. וכתיב התם (במדבר י״ח:כ״א) ולבני לוי הנה נתתי את כל מעשר בישראל. וכתיב, (ויקרא כ״ז:ל׳) וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ לה' הוא.
פקודא תריסר לאייתאה בכורי דאילנא דכתיב, (בראשית א׳:כ״ט) ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זורע זרע. כל מאן דאתחזי לי, לכון אסירא למיכל. אתיר לון ויהב לון כל מעשרא דיליה ובכורין דאילנין. נתתי לכם, לכם ולא לדרין דבתריכון.
פקודא תליסר. למעבד פורקנא לבריה לקשרא ליה בחיין. דתרין ממנן נינהו חד דחיין וחד דמותא וקיימין עליה דבר נש, וכד יפרוק בר נש לבריה, מידא דההוא מותא פריק ליה, ולא יכיל לשלטאה עליה. ורזא דא וירא אלהים את כל אשר עשה בכלל. והנה טוב דא מלאך חיים. מאד דא מלאך המות. ועל דא בההוא פורקנא אתקיים דא דחיים ואתחלש ההוא דמות. בפורקנא דא קני ליה חיים כמה דאתמר. וההוא סטרא בישא שבק ליה ולא אחיד ביה:
פקודא ארביסר לנטרא יומא דשבתא, דאיהו יומא דנייחא מכל עובדי בראשית. הכא כלילן תרין פקודין. חד נטירא דיום השבת. וחד לקדשא ההוא יומא בקדושיה. לנטרא יומא דשבתא כמא דאדכרנא ואתערנא עלייהו דאיהו יומא דנייחא לעלמין. וכל עבידן ביה אשתכללו ואתעבידו עד דאתקדש יומא. כיון דאתקדש יומא אשתאר בריאה דרוחין דלא אתברי לון גופא. וכי לא הוה ידע קודשא בריך הוא לאעכבא לקדשא יומא עד דיתברון גופין להני רוחין. אלא אילנא דדעת טוב ורע אתער ההוא סטרא אחרא דרע ובעא לאתתקפא בעלמא ואתפרשו כמה רוחין בכמה זיינין לאתתקפא בעלמא בגופין.
כיון דחמא קודשא בריך הוא כך, אתער מגו אילנא דחיי נשיבא דרוחא ובטש באילנא אחרא ואתער סטרא אחרא דטוב ואתקדש יומא. דהא בריאו דגופין ואתערו דרוחין בסטרא דטוב איהו בהאי ליליא, ולא בסטרא אחרא. ואלמלא אקדים סטרא אחרא בהאי ליליא עד דלא יקדים סטרא דטוב, לא יכיל עלמא למיקם קמייהו אפילו רגעא חדא. אבל אסוותא אקדים קודשא בריך הוא דדליג קמיה קדושא דיומא ואקדים קמי סטרא אחרא ואתקיים עלמא. ומה דחשיב סטרא אחרא לאתבני בעלמא לאתתקפא, אתבני בהאי ליליא סטרא דטוב ואתתקף ואתבנון גופין ורוחין קדישין בהאי ליליא מסטרא דטוב. ובגין כך עונתן דחכימין דידעי דא משבת לשבת.
דהא כדין חמאת דא סטרא אחרא דכמה דאיהי חשיבת למעבד, עבידי (עביד) סטרא דקדושה. אזלא ומשטטא בכמה חיילין וסטרין דילה וחמאת כל אנון דקא משמשי ערסייהו בגלויא דגופיהון לנהורא דבוצינא, וכל אנון בנין דנפקין מתמן הוו נכפין דשרו עלייהו רוחין מההוא סטרא אחרא. ואנון רוחין ערטילאין דחייביא דאקרון מזיקין ושריאת בהו לילי''ת וקטילת לון.
כיון דאתקדש יומא ושלטא קדושה על עלמא, ההוא סטרא אחרא אזעירת גרמה ואטמרת כל ליליא דשבתא ויומא דשבתא, בר מן אסימו''ן וכל כת דיליה דאזלי על שרגי בטמירו למחמי על גלויי דשמושא, ולבתר אטמרון גו נוקבא דתהומא רבא. כיון דנפק שבתא, כמה חיילין ומשריין פרחין ומשטטין בעלמא, ועל דא אתקן שיר של פגעים דלא ישלטון על עמא קדישא. לאן אתר משטטי בההוא ליליא. כד נפקי בבהילו וחשבין לשלטאה בעלמא על עמא קדישא וחמאן לון בצלותא ואמרין שירתא דא, ובשירותא מבדלי בצלותא ומבדלי על הכוס, פרחי מתמן ואזלי ומשטטי ומטאן לגו מדברא. רחמנא לשיזבן מנייהו ומסטרן (ומסטרא) בישא.
אמרו רבותינו ז''ל תלתא אנון גרמין בישא לגרמייהו. חד מאן דלייט גרמיה. תניינא מאן דזרק נהמא או פרורין דאית בהו כזית. תליתאה מאן דאוקיד שרגא במפקא דשבתא עד לא מטו ישראל לקדושא דסדרא דגרים לנורא דגיהנם לאדלקא בהאי נורא עד לא מטא זמנייהו. דחד דוכתא אית בגיהנם לאנון דקא מחללי שבתות, ואנון דענושין בגיהנם לייטין ליה לההוא דאוקיד שרגא עד לא מטא זמניה, ואמרי ליה (ישעיהו כ״ב:י״ז) הנה יי מטלטלך טלטלה גבר וגו' (ישעיהו כ״ב:י״ח) צנוף יצנפך צנפה כדור אל ארץ רחבת ידים.
בגין דלאו יאות הוא לאדלקא נורא כד נפיק שבתא עד דמבדלי ישראל בצלותא ומבדלי על כסא. בגין דעד ההוא זמנא שבת הוא, וקדושה דשבת שליט עלנא. ובשעתא דמבדילין על כסא כל אנון חיילין וכל אנון משריין דאתמנן על יומי דחול, כל חד וחד יתיב לאתריה ופולחניה דאתמני עליה.
בגין דכד עאל שבתא ואתקדש יומא, קדש אתער ושליט בעלמא, וחול אתעדי משולטנותא דיליה, עד שעתא דנפיק שבתא לא תייבין לאתרייהו. ואף על גב דנפיק שבתא לא תייבין לאתרייהו עד זמנא דאמרי ישראל ברוך אתה יי המבדיל בין קדש לחול. כדין קדש אסתלק, ומשריין דאתמניאו על יומי דחול מתערין ותייבין לאתרייהו כל חד וחד על מטריה דאתפקד עליה. ועם כל דא לא שלטין עד דיהון נהורין מרזא דשרגא. וכלהון אקרון מאורי האש בגין (דמנהורא דנורא דנגדא) (נ''א דמרזא דעמודא דנורא) ומיסודא דנורא אתיאן כלהו ושלטין על עלמא תתאה. וכל דא כד בר נש אדליק שרגא עד לא שלימו ישראל קדושא דסדרא.
אבל אי איהו ממתין עד דישלימו קדושא דסדרא, אנון חייבין דגיהנם מצדיקין עלייהו דינא דקודשא בריך הוא, ואנון מקיימי על ההוא בר נש כל ברכאן דקא אמרי צבורא (בראשית כ״ז:כ״ח) ויתן לך האלהים מטל השמים (דברים כ״ח:ג׳) ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה וגו'. (תהילים מ״א:ב׳) אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו יי. ביום רע מבעי ליה, מאי ביום רעה. יומא דשלטא ההיא רעה למיסב נשמתיה. אשרי משכיל אל דל דא הוא שכיב מרע לאסאה ליה מחובוי גבי קודשא בריך הוא. דבר אחר דא יומא דדינא שריא על עלמא אשתזיב מניה כמה דאתמר ביום רעה ימלטהו יי. יומא דאתמסר דינא לההוא רעה לשלטאה על עלמא (חסר):