רבי אלעזר ורבי יוסי חמוי הוו אזלי מאושא ללוד.

אמר רבי יוסי לרבי אלעזר: אפשר שמעת מאבוך מאי דכתיב ויעקב הלך לדרכו וגו'?

אמר ליה: לא ידענא.

עד דהוו אזלי, מטו למערתא דלוד.

שמעו ההוא קלא דאמר: תרי עוזלין דאילתא עבדו קמאי רעותא דניחא לי, ואינון הוו משרייתא קדישא דערע יעקב קמיה.

אתרגיש רבי אלעזר ואסתער בנפשוי, ואמר: מריה דעלמא כך אורחוי, טב לן דלא נשמע, שמענא ולא ידענא.

אתרחיש ליה ניסא, ושמע ההוא קלא דאמר: אברהם ויצחק הוו.

נפל על אנפוי וחמא דיוקנא דאבוי,

אמר ליה: אבא, שאילנא ואתיבונא, דאברהם ויצחק הוו, דערעו ליעקב כד אשתזיב מלבן.

אמר ליה: ברי, פוק (ס''א פסקך) פתקך, וסב סבתך, פום ממלל רברבן הוה. ולא דא היא בלחודוי, אלא לכל צדיקיא נשמתהון דצדיקיא מערעין קדמוהי לשיזבותיה, ואינון מלאכיא קדישי עלאי. ותא חזי, יצחק קיים הוה בההיא שעתא, אבל נשמתיה קדישא אתנסיבת בכורסיא יקרא דמאריה, כד אתעקד על גבי מדבחא. ומכדין אסתמו עינוי מחיזו. היינו דכתיב, (בראשית ל״א:מ״ב) לולא וגו' ופחד יצחק היה לי.