רבי חייא רבא הוה אזיל לגבי מאריהון דמתניתא למילף מנייהו.

אזל לגבי רבי שמעון בן יוחאי, וחמא פרגוד חד דהוה פסיק בביתא.

תוה רבי חייא,

אמר: אשמע מלה מפומיה מהכא.

שמע דהוה אמר:

אמר רבי שמעון:

שמע רבי חייא ואמר: אי עלאין (פסקין) עסקין בביתא, ואנא יתיב אבראי,

בכה.

שמע רבי שמעון ואמר: ודאי שכינתא לברא, מאן יפוק.

אמר רבי אלעזר בריה: אי אנא קלינא, (כחולא) לא קלינא דהא שכינתא ברא מננא, ליעול שכינתא, ותיהוי אשתא שלימתא.

שמע קלא דאמר: עד לא סמכין אסתמכו, ותרעין לא אתתקנו, ומזוטרי (נ''א ומטוטרי) דבוסמיא דעדן דכען הוא,

לא נפק רבי אלעזר.

יתיב רבי חייא, בכה ואתגנח,

פתח ואמר: (שיר השירים ב׳:י״ז) סוב דמה לך דודי לצבי או לעפר האילים.

אתפתח תרעא דפרגודא,

לא עייל רבי חייא,

זקיף רבי שמעון עינוי ואמר: שמע מינה אתיהיב רשותא למאן דאיהו אבראי ואנן לגו.

קם רבי שמעון, אזל אשא מדוכתיה עד דוכתא דרבי חייא,

אמר רבי שמעון: קוזטיפא דנהורא דקליטרא (ס''א דקלדיטא) לבר ואנא הכא לגו,

אתאלם פומיה דרבי חייא.

כיון דעאל לגו, מאיך עינוי ולא זקיף רישיה.

אמר רבי שמעון לרבי אלעזר בריה: קום אעבר ידך אפומיה, דלא ידע בהאי, דלא רגיל ביה.

קם רבי אלעזר, אעבר ידיה אפומיה דרבי חייא.

פתח פומיה רבי חייא, ואמר:

חמא עינא מה דלא חמינא, אזדקף דלא חשיבנא, טב למימת באשא דדהבא טבא דליק באתר דשביבין זרקין לכל עיבר, וכל שביבא ושביבא, סליק לתלת מאה ושבעין רתיכין. וכל רתיכא, אתפרש לאלף אלפין, ורבוא רבוון, עד דמטו לעתיק יומין, דיתיב על כרסייא, וכרסייא מזדעזעא מניה, למאתן ושתין עלמין. עד דמטא לאתר עדונא דצדיקייא, עד דאשתמע בכל רקיעין, וכל עלאין ותתאין,

וכלהו בזמנא חדא תווהין ואמרין: הדין הוא רבי שמעון בן יוחאי, דהוה מרעיש כלא, מאן יכיל למיקם קמיה. דין הוא רבי שמעון בן יוחאי, דבשעתא דפתח פומיה למשרי למלעי באורייתא, צייתין לקליה, כל כרסוון וכל רקיעין וכל רתיכין, וכל אינון דמשבחי למריהון. לית דפתחין ולית דמסיימין, כלהו משתכחין, עד לא אשתמע (נ''א דלשתמע) בכל רקיעיא דלעילא ותתא, פטרא.

כד מסיים רבי שמעון למלעי באורייתא, מאן חמי שירין, מאן חמי חדותא, דמשבחין למריהון, מאן חמי קלין דאזלין בכלהו רקיעין. אתיין כלהו בגיניה דרבי שמעון, וכרעין וסגדין קמי דמריהון, סלקין ריחין דבוסמין דעדן, עד עתיק יומין, וכל האי בגיניה דרבי שמעון.

פתח רבי שמעון פומיה ואמר:

אמר ליה רבי חייא: והא הוו (ס''א חמינן) שבעה, וסלקין לשבעין,

אמר ליה ר' שמעון: שבעין לאו מהכא, ואי סלקא דעתך שבעה, הא כתיב (שמות כ״ה:ל״ב) וששה קנים יוצאים מצדיה שלשה קני מנורה וגו'. וקנה האחד האמצעי לאו בחשבנא, דכתיב, (במדבר ח׳:ב׳) אל מול פני המנורה יאירו וגו'.

עד דהוו יתבי, אמר רבי אלעזר לרבי שמעון אבוי: מה חמא קודשא בריך הוא, לנחתא ישראל, למצרים בגלותא.

אמר ליה: חדא שאלתא את שאיל, או תרין.

אמר ליה: תרין. גלותא למה. ולמצרים למה.

אמר ליה: תרין אינון ואתחזרו לחד.

אמר ליה: קום בקיומך בגינך יתקיים לעילא, משמך האי מלה, אימא ברי אימא.

פתח ואמר :

אתא רבי שמעון ונשקיה ברישיה,

אמר ליה: קאים ברי בקיומך, דשעתא קיימא לך.

יתיב רבי שמעון ורבי אלעזר בריה קאים ומפרש מלי דרזי דחכמתא, והוו אנפוי נהירין כשמשא. ומלין מתבדרין וטאסין ברקיעא.

יתבו תרין יומין דלא אכלו ולא שתו, ולא הוו ידעין אי הוה יממא או ליליא.

כד נפקו ידעו דהוו תרין יומין דלא טעמו מידי.

קרא על דא רבי שמעון: (שמות ל''ד) ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכל וגו'. ומה אי אנן בשעתא חדא כך, משה, דקרא אסהיד ביה, ויהי שם עם ה' ארבעים יום וגו', על אחת כמה וכמה.

כד אתא רבי חייא קמיה דרבי וסח ליה עובדא, תוה רבי, ואמר ליה רבי שמעון בן גמליאל אבוי: ברי, רבי שמעון בן יוחאי אריא, ורבי אלעזר בריה אריא, ולאו רבי שמעון כשאר אריוותא, עליה כתיב (עמוס ג׳:ח׳) אריה שאג מי לא יירא וגו'. ומה עלמין דלעילא מזדעזעין מיניה, אנן על אחת כמה וכמה. גברא דלא גזר תעניתא לעלמין על מה דשאיל ובעי, אלא הוא גוזר, קודשא בריך הוא מקיים. קודשא בריך הוא גוזר, ואיהו מבטל. והיינו דתנן, מאי דכתיב, (שמואל ב כ״ג:ג׳) מושל באדם צדיק מושל יראת אלהים, הקדוש ברוך הוא מושל באדם, ומי מושל בהקדוש ברוך הוא, צדיק. דאיהו גוזר גזרה, והצדיק מבטלה.