רבי יהודה ורבי יוסי הוו אזלי בארחא.

אמר ליה רבי יהודה לרבי יוסי: פתח פומך ולעי באורייתא דהא שכינתא אשתכחת גבך, דכל זמן דבמלי דאורייתא לעאן שכינתא אתיא ומתחברא, וכל שכן באורחא (עט ב דשכינתא קדמא ואתיא ואזלא קמייהו דבני נשא דזכאן במהימנותא דקודשא בריך הוא.)

פתח רבי יוסי ואמר:

(תהלים קכז) אשתך כגפן פריה בירכתי ביתך בניך כשתילי זיתים סביב לשלחנך. אשתך כגפן פריה, כל זמנא דאתתא בירכתי ביתא ולא נפקא לבר, היא צנועה ואתחזי לאולדא בנין דכשרן. כגפן, מה גפן לא אתנטעא אלא בזינה ולא בזינא אחרא. כך אתתא דכשרא לא תעבד נטיען בבר נש אחרא. מה גפן לא אית ביה רכיבה מאילנא אחרא, אוף הכי אתתא דכשרא הכי נמי.

חמי מה אגרה, בניך כשתילי זיתים. מה זיתים לא נפלי טרפייהו כל יומי שתא וכלהו קשורין (נ''א בסירי) תדיר, אוף הכי בניך כשתילי זיתים סביב לשלחנך. מה כתיב בתריה הנה כי כן יברך גבר ירא יי. מאי הנה כי כן יברך גבר. הנה כן מבעי ליה. אלא לאסגאה מלה אחרא דאוליפנא דא מינה, דכל זמנא דשכינתא הוה צניעא באתרה כדקא חזי לה כביכול בניך כשתילי זיתים אלין ישראל כד שראן בארעא. סביב לשלחנך. דאכלי ושתאן וקרבין קרבנין וחדאן קמי קודשא בריך הוא, ומתברכן עלאין ותתאין בגינייהו.

לבתר דשכינתא נפקת, אתגלו ישראל מעל פתורא דאבוהון והוו ביני עממיא וצווחין כל יומא ולית דאשגח בהו בר קודשא בריך הוא דכתיב (ויקרא כ״ו:מ״ד) ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם וגו'. וחמינן כמה קדישין עלאין מיתו בגזרין תקיפין, וכל דא בגין עונשא דאורייתא דלא קיימו ישראל כד הוו שראן בארעא קדישא.

חמי מה כתיב, (דברים כ״ח:מ״ז) תחת אשר לא עבדת את יי אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל. האי קרא איהו רזא, תחת אשר לא עבדת בשמחה, בזמן דכהני הוו קרבין קרבנין ועלוון ודא היא בשמחה. ובטוב לבב, אלין ליואי. מרוב כל, אלו ישראל דהוו אמצעיים בינייהו ונטלי ברכאן מכל סטרין. דכתיב, (ישעיהו ט׳:ב׳) הרבית הגוי לו הגדלת השמחה. אלין כהני. שמחו לפניך כשמחת בקציר, אלו ישראל דקודשא בריך הוא בריך לון עבורא דחקלא ויהבי מעשרא מכלא. כאשר יגילו בחלקם שלל. אלין ליואי דנטלא מעשרא מגו אדרא.

דבר אחר הרבית הגוי. אלין ישראל דמהימנותא דקודשא בריך הוא עלייהו כדקא חזי. לו הגדלת השמחה, דא איהו דרגא רישא עלאה דאברהם דאתדבק בה, דאיהו גדול וחדוה ביה אשתכח.

שמחו לפניך, בשעתא דסלקין לאתדבקא בך. כשמחת בקציר, דא כנסת ישראל דשמחת בקציר דיליה הוה. כאשר יגילו בחלקם שלל. כאשר יגילו, אלין שאר חילין ורתיכין לתתא בזמנא דמחלקי שלל וטרפי טרפא בראשיתא דכלא.

רבי יהודה פתח ואמר:

(תהילים קי״ט:קכ״ו) עת לעשות ליי הפרו תורתך. עת לעשות ליי מהו. אלא הא אוקמוה. אבל עת, דא כנסת ישראל דאקרי עת. כמה דאת אמר, (ויקרא ט״ז:ב׳) ואל יבא בכל עת אל הקדש. מאי ואל יבא בכל עת. כמה דאת אמר, (משלי ז׳:ה׳) לשמרך מאשה זרה. ודא הוא (ויקרא י׳:א׳) ויק1ריבו לפני יי אש זרה וגו'. מאי טעמא עת. בגין דאית לה עת וזמן לכלא לקרבא לאתנהרא לאתחברא כדקא יאות. כמא דאת אמר, (תהילים ס״ט:י״ד) ואני תפלתי לך יי עת רצון.

לעשות ליי כמה דכתיב, (שמואל ב ח׳:י״ג) ויעש דוד שם. דכל מאן דאשתדל באורייתא כאילו עביד ותקן האי עת לחברא לה בקודשא בריך הוא. וכל כך למה בגין דהפרו תורתך, דאילו לא הפרו תורתך לא אשתכח פירודא דקודשא בריך הוא מישראל לעלמין.

אמר רבי יוסי:

כגוונא דא כתיב, (ישעיהו ס׳:כ״ב) אני יי בעתה אחישנה. מהו בעתה. בעת ה'. דתקום מעפרא כדין אחישנה.

אמר רבי יוסי:

ועם כל דא יומא חד נאלמתי דומי''ה, בגין דאסתלק וא''ו מן ה''א, וקול לא אשתכח, כדין דבור אתאלם. ובגין כך היא שכיבת בעפרא כל ההוא יומא (דנא) דה''א. ומאן איהו אלף חמשאה, ואף על גב דאקדימת בגלותא עד לא ייעול ההוא אלף חמשאה רזא דה''א, וכד ייתי אלף שתיתאה דאיהו רזא דוא''ו, כדין וא''ו יוקים לה''א.

בזמנא (שמות ט ב) שית זמנין עשר שתין נפש, כדין שלימו וא''ו עשר זמנין, וא''ו שית זמנין עשר, (דוא''ו) וא''ו סלקא (בעשר) בי', וא''ו נחתא בה''א.

אשתלים וא''ו גו עשר שית זמנין, כדין הוו שתין לאקמא מעפרא, ובכל שתין ושתין מההוא אלף שתיתאה אתתקף ה''א וסלקא בדרגוי לאתתקפא. ובשית מאה שנין לשתיתאה יתפתחון תרעי דחכמתא לעילא ומבועי דחכמתא לתתא, ויתתקן עלמא לאעלא בשביעאה. כבר נש דמתתקן ביומא שתיתאה מכי ערב שמשא לאעלא בשבתא. אוף הכי נמי. וסימניך (בראשית ז׳:י״א) בשנת שש מאות שנה לחיי נח וגו' נבקעו כל מעיינות תהום רבה.

אמר ליה רבי יוסי:

כל דא אריכו זמנא יתיר מכמה דאוקמוה חברייא דאיהו יומא חד גלותא דכנסת ישראל ולא יתיר דכתיב, (איכה א׳:י״ג) נתנני שוממה כל היום דוה.

אמר ליה: הכי אוליפנא מאבא ברזין דאתוון דשמא קדישא וביומי דשני עלמא וביומי דבראשית וכלא רזא חדא איהו.

וכדין יתחזי קשתא בעננא בגווני (עב ב) נהירין כאתתא דמתקשטא לבעלה דכתיב, (בראשית ט׳:ט״ז) וראיתיה לזכר ברית עולם והא אוקמוה ושפיר הוא. וראיתיה, בגוונין נהירין כדקא יאות. וכדין לזכר ברית עולם. מאן ברית עולם. דא כנסת ישראל, ויתחבר וא''ו בה''א, וייקים לה מעפרא, כמא דאת אמר ויזכר אלהים את בריתו. דא כנסת ישראל דאיהי ברית, כמא דאת אמר והיתה לאות ברית וגו'.

כד יתער וא''ו לגבי ה''א, כדין אתין עלאין יתערון בעלמא (רלו א) ובנוי דראובן זמינין דיתערון, קרבין בכל עלמא, וכנסת ישראל יוקים לה מעפרא וידכר לה קודשא בריך הוא. וישתכח קודשא בריך הוא לגבה גו גלותא כחושבן וא''ו שית זמנין י' (עשר). עשר זמנין שית שנין, וכדין תיקום ויתפקד עלמא למעבד נוקמין, ומאן דאיהו מאיך יתרמי.

אמר ליה רבי יוסי:

שפיר קאמרת בגין דאיהו גו רזא דאתוון. ולית לן לאתערא חושבן וקצין אחרנין, דהא בספרא דרב ייבא סבא אשכחן חושבן דא דכתיב, (ויקרא כו) אז תרצה הארץ. והוא רזא דוא''ו דכתיב, (ויקרא כו) וזכרתי את בריתי יעקוב ודא הוא וא''ו כלא כחדא, ועל דא אזכור, ולבתר והארץ אזכור, דא כנסת ישראל. תרצה. תתרעי ארעא לגבי קודשא בריך הוא.

אבל יומא חד דאמרו חברייא ודאי כלא הוא גניז קמי קודשא בריך הוא וכלא אשתכח ברזא דאתוון דשמא קדישא, דהא גלותא באנון אתוון גלי לון רבי ייסא הכא, והשתא באנון אתוון אתגליין וגלי לון.

אמר ליה:

תא חזי, דאפילו כד אתפקדא שרה, מהאי דרגא לא פקיד לה, אלא ברזא דוא''ו, דכתיב ויי פקד את שרה וגו'. בגין דכלא ברזא דוא''ו איהו, ובהא כליל כלא, וביה אתגליא כלא, בגין דכל מלה דאיהי סתימא איהי גלי כל סתים. ולא אתי מאן דאיהו באתגליא ויגלי מה דאיהו סתים.

אמר רבי יוסי:

כמה אית לן לאתמשכא גו גלותא עד ההוא זמנא, וכלא תלי ליה קודשא בריך הוא כד יתובון בתיובתא. אי יזכו ואי לא יזכו, כמה דאתמר בהאי קרא דכתיב אני יי בעתה אחישנה. זכו אחישנה לא זכו בעתה.

אזלו,

עד דהוו אזלי, אמר רבי יוסי: אדכרנא השתא דהא באתר דא יתיבנא יומא חד עם אבא,

ואמר לי: ברי, זמין אנת כד מטון יומך לשיתין שנין לאשכחא בהאי אתר סימא דחכמתא עלאה,

והא זכינא לאנון יומין ולא אשכחנא, ולא ידענא אי הני מלין דקאמרן או ההיא חכמתא דאיהו אמר.

ואמר לי: כד ימטון קולפין דנורא גו טהירי ידך אתאביד מינך.

אמינא ליה: אבא במה ידעת.

אמר לי: בהני תרין צפורין דאעברו על רישך ידענא.

אדהכי אתפרש רבי יוסי ועאל גו מערתא חדא ואשכח ספרא חד דהוה נעיץ גו נוקבא דטנרא בסייפי מערתא, נפק ביה.

כיון דפתח ליה חמא שבעין ותרין גליפין דאתוון דאתמסרו לאדם הראשון ובהו הוה ידע כל חכמתא דעלאין קדישין וכל אנון דבתר ריחיא דמתגלגלן בתר פרוכתא גו טהירין עלאין וכל אנון מלין דזמינין למיתי לעלמא, עד יומא דיקום עננא דבסטר מערב ויחשיך עלמא.

קרא לרבי יהודה ושרו למלעי בההוא ספרא,

לא ספיקו למלעי תרי או תלתא סטרין דאנון אתוון עד דהוו מסתכלין בההיא חכמה עלאה,

כיון דמטו למלעי בסתירו דספרא ומשתעו דא עם דא, נפק שביבא דאשא ועלעולא דרוחא ובטש בידיהון ואתאביד מנייהו.

בכה רבי יוסי ואמר: דילמא חס ושלום חובה איהו גבן או דלאו אנן זכין למנדע ליה.

כד אתון לגבי דרבי שמעון אשתעו ליה עובדא דא,

אמר לון: דילמא בקץ משיחא דאנון אתוון הויתון משתדלי,

אמרו ליה: דא לא ידעינן דהא כלא אתנשי מינן.

אמר לון רבי שמעון: לית רעותא דקודשא בריך הוא בדא דיתגלי כל כך לעלמא, וכד יהא קריב ליומי משיחא אפילו רביי דעלמא זמינין לאשכחא טמירין דחכמתא ולמנדע ביה קצין וחושבנין, ובההוא זמנא אתגליא לכלא הדא הוא דכתיב (צפניה ג׳:ט׳) כי אז אהפך אל עמים וגו'. מהו אז. בזמנא דתיקום כנסת ישראל מעפרא ויוקים לה קודשא בריך הוא כדין אהפך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם יי ולעבדו שכם אחד.

תא חזי, אף על גב דאברהם כתיב ביה ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה. וכל מטלנוי הוו לדרומא ואתקשר ביה, לא סליק לדוכתיה כדקא יאות עד דאתיליד יצחק, כיון דאתיליד יצחק אסתלק לאתריה ואיהו אשתתף בהדיה ואתקשרו דא בדא.

בגין כך איהו קרי ליה יצחק ולא אחרא, בגין לשתפא מיא באשא, דכתיב ויקרא אברהם את שם בנו הנולד לו אשר ילדה לו שרה יצחק. מאן הנולד לו, אש ממים: