ר' בון הולך יחד עם ר' שמעון והם רואים בעלי חיים אגרסיביים
רבי בון טעין יומא חד אבתרוי דרבי שמעון בן יוחאי בסליקו דחד טינרא,
ברמאה דטורא, חמו חד צפורא מנדדא מגוזלא, ואתיין אחרנין ואמרטון אגפהא,
ואמר האי קרא עלה: (משלי כ״ז:ח׳) כצפור נודדת מן קנה כן איש נודד ממקומו.
עד דהוו אזלו, חמו חד חוויא, דקטיל בר נש, ואזיל ליה, וחמו אריא, דטריף אודנא, ואכיל.
אמר רבי שמעון: מאי אהני להאי חיויא, דטריף למגנא?
פתח ואמר:
(איוב ט׳:י״ז) אשר בשערה ישופני והרבה פצעי חנם. אשר בשערה, דא שטן, דאורחיה כחיוויא, טריף וקטיל למגנא, ולא אתהני מיניה. ישופני, כתיב הכא ישופני, וכתיב התם הוא ישופך ראש. ובגין דבשערה ישופני, הרבה פצעי חנם, דאורחיה לאבאשא חנם, וטרף טרפא למגנא.
ואי תימא בלא רשות קא עביד. והכתיב, רוח סערה עושה דברו. וכתיב, (קהלת י׳:י״א) אם ישך הנחש בלא לחש. חיויא לא נשך, עד דלחשין ליה מלעילא. דאמר רבי שמעון, אית דלחשין ליה מלעילא, ולא אשתמודע לגביה ההוא חויא, וקטיל ליה לאחרא. זכאה מאן דלא אשתמודע גביה, ולא אתרשים קמיה.
מה כתיב באלימלך. (רות א׳:ב׳) ושם האיש אלימלך, כיון דאתרשים לגביה, אסטין בדינא עלוהי, עד דקטל ליה. דכתיב, וימת אלימלך. כיון דשרי ביה שארי בבנוי וכולא בעונשא דדיינא, דלית ענשא כענשא דדינא. די לא יימא דיינא דאיהו אתענש בלחודוי, אלא איהו ובנוי וכל בייתיה יתפסון בחובא דדינא.
דיינא, אית ליה למירדף ולמדע בתר עובדי דבני מתא, דאיהו איתפס בחובייהו. דלא יימא דיינא, אנא למידן דינא בין גברא לחבריה, ולא יתיר. אלא כל עובדי מתא תלויין על קודליה. ואי אטים עינוי מעובדי מתא, איהו אתפיס בחובייהו.
אלימלך יכיל הוי למיקם ולמיגנא על דריה, וזכאה הוה. בשעתא דאיתער הקדוש ברוך הוא בדינא על עלמא, אשגח בראשיהן דעמא, ובעא לחפיא על אלימלך. בקדמיתא מה כתיב. איש סתם, ולא כתיב מאן הוא. מיד קם מקטרגא ואמר, ושם האיש אלימלך, דאתרשים איהו ואשתמודע הוא וכל בייתיה.
מכאן אוליפנא, דלית דיינא בכל דרא ודרא, דלא אתרשים ואשתמודע לגביה עילא. ובשעתא דאתער דינא על עלמא, איהי איתדן בקדמיתא, דכתיב שפט השפטים.