סיפורי הזוהר

מהדורה דיגיטלית

ר' בון הולך בדרך וינוקא משמש לפניו, פוגש את ר' חייא, ר' אבא, ר' יודא ור' יוסי והם מגלים שמדובר בינוקא פלאי

זוהר חדש ע"ז ע"ד - ע"ח ע"א + פ' ע"ד - פ"א ע"א (זוהר חדש רות)פתח בספריא ↗
השוואה לסיפור אחר

רבי בון הוה אזיל יומא חד באורחא,

פגע ביה חד ינוקא,

אמר ליה: רבי, תבעי דאיהך עמך באורחך, ואשמש קמך בהאי אורחא?

אמר ליה: זיל.

אזל אבתריה.

עד דהוה אזיל, פגען ביה רבי חייא ורבי אבא ורבי יודא ורבי יוסי,

אמרו ליה: את בלחודך, ולית מאן דטעין בתרך?

אמר לון: חד ינוקא הכא דאזיל אבתראי.

אמר רבי חייא: כדאי הוית לחוב בעצמך, דלית עמך עם מאן דתשתעי במילי דאורייתא.

יתבי בחקלא תחות אילן חד.

פתח רבי חייא ואמר:

(משלי ד) וארח צדיקים כאור נגה הולך ואור עד נכון היום. ההולך בדרך צריך להיות עמו, מי שידבר עמו בדברי תורה. וכך דרכן של צדיקים, הולך ואור, הולך, ועמו דברי תורה. דכתיב, (משלי ו) ותורה אור. עד נכו''ן היום, עד שתשתתף עמו השכינה, ולא תזוז ממנו. דתנינן, בכל מקום שיש דברי תורה, שכינה שם. שנאמר, (שמות כ) בכל מקום אשר אזכיר את שמי וכו'.

פתח רבי יהודה ואמר:

(משלי ג׳:ח׳) רפאות תהי לשרך וגו'. התורה היא רפואה לאדם, לגוף ולעצמות, בעולם הזה ובעולם הבא.

דאמר רבי נחמיה אמר רבי נהוראי: אסוותא לבר נש בהאי עלמא בכל יומא, מאן דקרי קריאת שמע על תיקוניה.

ואמר רבי נהוראי: בקריאת שמע יש רמ''ח תיבות, כמנין רמ''ח אברים של אדם. והקורא קריאת שמע כתיקונה, כל אבר ואבר נוטל תיבה אחת לעצמו, ומתרפא בו. ודא איהו רפאות תהי לשרך ושיקוי לעצמותיך.

אההכי, מטא ההוא ינוקא, לאי מאורחא, ויתיב קמייהו.

שמע אלין מלין, קם על רגלוהי ואמר: והלא בקריאת שמע אין שם אלא רמ''ה תיבות.

אמר ליה רבי חייא: תיב בני, יתיב, אמר, בני שמעת בהאי מידי?

אמר ליה: כך שמעתי מאבא, דבקריאת שמע יש רמ''ח תיבות חסר תלת, למנין איבריו של אדם. מאי תקנתיה. תקינו, דשליח צבור חוזר שלשה תיבות אלו. ומאי נינהו. ה' אלהיכם אמת. כדי להשלים רמ''ח תיבות על הקהל. וכדי שלא יפסיק לאמת, לא פחות משלשה, ולא יותר משלשה.

אההכי אתי רבי יודא בריה דרבי פנחס, ויתיב לגבייהו, ואמר להו: במאי עסקיתו?

אמרו ליה: במילי דקריאת שמע, והכי אמר האי ינוקא.

אמר: ודאי הכי הוא,

והכי אמר רבי יוחנן בן נורי אמר רבי יוסי בן דורמסקית, משמיה דרבי עקיבא:

חסידים הראשונים תקנו קריאת שמע כנגד עשרת הדברות. וכנגד מנין איבריו של אדם. והא חסרו מהם שלשה. תקנו שיהא שליח צבור חוזר ומשלים אותם. ומאי נינהו. ה' אלהיכם אמת. בתפלה תקנו, ג' ברכות ראשונות, וג' ברכות אחרונות. בקריאת שמע, ג' שמות בראשונה, ה' אלהינו ה', ושלשה שמות באחרונה, ה' אלהיכם אמת. וכל הקורא קריאת שמע כהאי גוונא, בידוע שאינו ניזוק באותו יום. וכל האומר קריאת שמע שלא עם הצבור אינו משלים איבריו, מפני שחיסר השלשה תיבות ששליח צבור חוזר. מאי תקנתיה. יכוון בט''ו ווי''ן דאמת ויציב. ועם כל זה היה קורא עליו אבא, (קהלת א׳:ט״ו) מעות לא יוכל לתקן וגו'. אותן שלשה תיבות שבקריאת שמע, ששליח צבור חוזר אותם, לא יכול להימנות אותם לתשלום רמ''ח כשאר הציבור.

אמר לההוא ינוקא: אימא קראך.

פתח ואמר:

(שם ט) עיר קטנה ואנשים בה מעט.

[...]

אמר רבי בון: ההוא ינוקא דהוה יתיב לגבן, מאי אמר בהאי קרא?

אלא הכי פתח:

עיר קטנה, זו כנסת ישראל, שנקראת עיר הקדש, קרתא קדישא לגבי הקדוש ברוך הוא. קטנה, כמה דאת אמר, (שיר השירים ח׳:ח׳) אחות לנו קטנה. שנאמר (בראשית כ״ט:ט״ז) ושם הקטנה רחל. ואנשים בה מעט, אלו האב ות.

בא אדם הראשון, ירדה עמו שכינה, ושרתה בתוכו. חטא אדם הראשון, ונסתלקה ממנו. בא נח, והורידה לארץ. חטאו דור המבול, ונסתלקה מן העולם. בא אברהם, והורידה. באו אנשי סדום, ונסתלקה. לפיכך ואנשים בה מעט להתקיים עמה בעולם. זמן מועט היו, ולא נתקיימו בה הרבה.

ובא אליה מלך גדול וסבב אתה, דא פלוני. ומצא בה איש מסכן חכם, דא יעקב, שבמסכנות היה בזמן שחטאו בניו ביוסף, ונמנע השפע ממנו, ונתפרשה מטרוניתא ממנו. ומלט הוא את העיר בחכמתו, דא משה. מהו וסבב אותה. שמתעסק פלוני שיחטאו ישראל בגלות, בשביל להתעכב המטרוניתא בגלות, דכתיב (תהלים צא) עמו אנכי וגו'.

דבר אחר, (קהלת ט׳:י״ד) עיר קטנה, דא ציון. ואנשים בה מעט, אלו ששת ימי בראשית. ובא אליה מלך גדול וסבב אותה, דא פלוני. ומצא בה איש מסכן, דא משיח בן דוד. שנאמר בו, (זכריה ט׳:ט׳) עני ורוכב על חמור ונאמר (ישעיהו נ״ז:א׳) הצדיק אבד. כל זמן שלא יבא עליו השפע. ועליו נאמר, (שם יט) ונהר יחרב ויבש.

חמור, דא סמאל. חכם, דא משיח בן דוד. ועליו נאמר, ומלט הוא את העיר בחכמתו. שיהיה גואל משיח בן אפרים, ודא הוא פרוקא מלעילא.

דבר אחר, (קהלת ט׳:י״ד) עיר קטנה, זו תיבת נח. ואנשים בה מעט, אלו נח ואשתו ובניו. ובא אליה מלך גדול, דא יצר הרע, שסיבב לה. ומצא בה איש מסכן חכם, דא נח. ומלט הוא את העיר בחכמתו, דא אברהם, שבעבור אברהם שעתיד לבא, מילט את התיבה בחכמתו, ומלטו נח ובניו.

דבר אחר, עיר קטנה זו ירושל ם, שהיא בזמן הזה קטנה וחריבה. ואנשים בה מעט, מעטים הם היהודים שיש בה. ובא אליה מלך גדול וסבב אתה, דא הוא מלכא מבני עשו, דאתמר עליה בדניאל, (דניאל ב׳:מ׳) שקוהי די פרזל. (שם) די מרעע כל אלין תדק ותרע. (שם) די מלכיא וגו'. תדק ותסף כל אלין מלכותא. ובזמן שהוא סיבב בירושל ם, מצא בה איש מסכן חכם, דא משיח ראשון, ומלט הוא את העיר בחכמתו, דא משיח אחרון.

דבר אחר, עיר קטנה דא אורייתא. ואנשים בה מעט. ולמה היא קטנה, והכתיב (איוב י״א:ט׳) ארכה מארץ מדה וגו', אלא משום דאנשים בה מעט הם.

ובא אליה מלך גדול וסבב כו', דא סמא דמותא, דסבב לה, ומצא בה איש מסכן, דא דוד. חכם, דא שלמה המלך עליו השלום, דאתקין לה שרגא, ואנהיר לה בנהירו, במשליו וספריו. ומלט הוא את העיר בחכמתו, מידא דאפיקורסים ומינים, דאיהו אתקין אזנים לתורה.

דתנינן, עד לא אתא שלמה, הות אורייתא כקלחת דלית לה אזנים, ומאן דקרב בהדה איתוקד. כיון דאתא שלמה, ועבד לה אזנים, ואשתיזבון בני עלמא בעצתיה. יהב בההיא עיר כביכול שזיבותא. ובמה, בחכמתו.

וכל דא בגין תיקונא דאתקין, ואשתדלותא דאשתדל אבתרה ההוא מסכן, דאיהו דוד. דלאו אית בר נש דאשתדל אבתרה, כדוד מלכא.

ותנינן, יאות הוה דוד מלכא, לאתקיימא בעלמא מאה שנין. דאלמלא אתקיים איהו מאה שנין, איהו הוה מתקן לבוצינא, תקונא תקיף, דלא אתעדי לעלמין, ולא אתחריב בי מקדשא. אבל כמה גרימו אינון שני דלא אתקיימו.

ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא, זה אדם הראשון, דיהיב ליה משנוי רק ע' שנין. ואדם לא זכר ליה בשעה שבא ס''מ ורכיב על גמל, וסבב אותו שחטא, לא זכר את דוד, שבמסכנותא להוי על זה העון, שנחש סבב לחוה, וסמאל לאדם הראשון.

וסמאל לא הוה ליה כח דיהפוך לאדם, עד שבא נחש והפך לבה דחוה, וחוה הפכה לבו של אדם, וחטאו שניהם. ועל דא אמר, (בראשית ג׳:י״ב) האשה אשר נתתה עמדי הוא נתנה לי מן העץ ואכל. וסמאל לא הוה ליה רשות דיהפך לביה דאדם, עד שבאה חוה, וגרמה ליה דאכיל מיניה, ועל דא אתתא היא אתענשת.

אדם הראשון כד יהיב ליה משנוי אינון שבעין שנין, לא אידכר מיניה בקדמיתא, דאלמלי אידכר מיניה, מאה שנין ישאיר ליה משנוי, כמה דאתחזו ליה, בגין לאתתקפא בעלמא, ויתקן תקונא דבוצינא. אלא לא אידכר מיניה, בר שבעין שנין, ולא יתיר.

תלתין שנין הוו, דהוה אזל מנהון במדברא, ומנהון בענא. ובההיא זמנא, וחכמת המסכן בזויה. ודבריו אינם נשמעים מקמי שאול מלכא. הא דלא אשתארו ביה אלא ארבעין חסר אחת, דהא שתא חדא הוה עריק מקמי בריה אבשלום. ובגין כך נחתת תקונא דשרגא, עד דהוה כפשע בינו ובין המות.

וכל דא, מקמי דאדם לא אידכר מיניה בקדמיתא, לאוספא ליה אינון תלתין שנין לתתא, לאשלמא ליה למאה. ואתפגימו תלתין שנין לתתא, מאינון שבעין שנין, דהוה חכמתו בזויה ודבריו אינם נשמעין.

ואי תימא, דשלמה מלכא כל כך משבח גרמיה, וקרא איהו על נפשיה חכם. אלא בגין כך אמר איהו בקדמיתא, וגדולה היא אלי. מלה דא רברבא דאנא אתי לשבחא גרמאי. אלא הואיל ולא איתא אחרא דיימא ליה.

אתו חברייא ונשקוהו,

קרו עליה: (ישעיהו נ״ד:י״ג) וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך.

הערות:

רונית מרוז מציעה שאולי שייך לכאן גם קטע הסיפור שבז"ח אחרי מות מח ע"א, עי' מרוז, הביוגרפיה, עמ' 491