השתא דאמרת דאפילו ברכת המזון לא ידענא, בברכת המזון אית מילין ידיעין, והם י'. חד, לתקוני פתורא כפום ההוא מזונא. ומאן דלא הוה ליה מזונא כל כך, ויסדר פתורא, איהו משובח, בגין דיתיב למיכל קמי מלכא, דכתיב, ואכלת לפני ה' אלהיך.

תניינ''א, נטילת ידים, קודם אכילה. מאן דאכיל בלא נטילת ידים, כאילו אכיל טמא. תליתא''ה, נטילת ידים, דיטול ימינא בשמאלא, וישמש בשמאלא לימינא. ויטול עד שיעורא דפרקא דגזרו רבנן.

רביעא''ה, דצריך להגביה ידיו לאחר נטילה בשעה דמברך. ויזווג שני זרועותיו כאחת בשעת הגבהת ידיו. חמישא''ה, דצריך למסמך ברכה לנטילה זו.

ששי''ת, למיהב מפיתא לעניים. שביעי''ת, לברך ברכת המוציא, ולדקדק בה' ואסור לאכול בלא ברכה. שמיני''ת, האוכל על שלחנו, צריך שלא יהא גרגרן ובלען, אלא כאוכל לפני המלך.

תשיעי''ת, צריך לומר על שולחנו דברי תורה. ויחיד שאין לו עם מי לעסוק בתורה, די לו בברכותיו. עשירי''ת, מים אחרונים חובה, ולא הצריכו בו ברכה, אף על גב דידיו מזוהמות מגו מאכל. ואינו מברך על רחיצת ידים.

כל הני עשרה, איצטריכו קודם ברכת המזון, וכל חד וחד אית ביה טעמא מגו מתיבתא עילאה. ואנא אהדר עלייהו.

חה, לתיקונא פתורא על ההוא מזונא של אדם, בגין יקרא דמלכא, דיהיב ליה מזונא לגופיה. דתנינן, קשין מזונותיו של אדם קמי הקדוש ברוך הוא כקריעת ים סוף.

אמאי קשין. אלא בגין דמזוני דעלמא לא אתיין אלא מגו דינא. והקדוש ברוך הוא אעבר על דינא, וזן לרשעים, להגונים ולשאינן מהוגנים. והקדוש ברוך הוא זן לכולם, מקרני ראם על ביצי כנים.

ושכינה קאימת ורואה על כל אחד ואחד מישראל. כמה דכתיב, (יחזקאל מ״א:כ״ב) זה השלחן אשר לפני ה'. ודאי. וכתיב, ואכלת לפני ה' אלהיך. לפיכך צריך שיהיה שולחנו בחול ערוך ולא ערוך, וביום שבת, צריך תוספת שינוי אחר למעליותא.

תניינא, נטילת ידים קודם אכילה. מאי טעמא. בגין דאכילה אצטריך נקיות, כגוונא דמלאכי השרת לעילא. דהכי אמר רב המנונא סבא, מאי דכתיב, (תהילים ע״ח:כ״ה) לחם אבירים אכל איש. לחם דמלאכי השרת אוכלים.

למאי נפקא מניה. אלא מה מלאכי השרת אוכלים בקדושה ובטהרה ובנקיות, אף ישראל כן צריכין לאכול בקדושה ובטהרה. דכתיב, (ויקרא י״א:מ״ד) והתקדשתם, אלו מים ראשונים. והייתם קדושים, אלו מים אחרונים. כי קדוש, זה שמן טוב. אני ה', זו ברכת המזון.

והכי אמרי. והתקדשתם, דכל האוכל בקדושה ובטהרה ובנקיות, נדמה למלאכי השרת שהם קדושים. ודכתיב כי קדוש אני ה', מלמד, שצריך כונה בברכת המזון.

וכל האוכל בלא נטילת ידים, אכילתו טמא. ושכינתא מה היא אומרת. (משלי כ״ג:ו׳) אל תלחם את לחם רע עין ואל תתאו למטעמותיו. מאי טעמא. בגין דיש מדת פורענות בעולם, ושמו עין הרע. וכל האוכל בלא נטילת ידים, אותה המדה של פורענות שורה עליו. וכל אותו המאכל שלה, הוא נקראת לחם רע עין.

דהכי אמר רב המנונא סבא: שתי מדות עומדות על שולחנו של אדם, אחת מדת טוב, ואחת מדת רע. כשהאדם מקדש ידיו ומברך, מדת טוב אומרת, זהו שולחנו של הקדוש ברוך הוא, ומנחא ידיה על ראשו, ואומרת לו, עבדי אתה. עבדו של מקום אתה. כמה דאת אמר, (ישעיהו מ״ט:ג׳) ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר.

וכשאין אדם מקדש את ידיו ואוכל. מדת רע אומרת, זה שלי הוא. מיד שורה עליו ומטמאה אותו, ומאכלו נקרא לחם רע עין.

עובדא הוה בבבל,

בחד בר נש דזמין ההוא מסכינא למיכל,

חמא ליה דלא נטל ידוי ואכיל.

ההוא מסכינא קם מפתורא ואזיל ליה,

קרייה, ואמר ליה: תיב בקיומך ואכיל.

אמר ליה: חס ושלום דאכיל אנא עמך, דעליך כתיב, (משלי כ״ג:ו׳) אל תלחם את לחם רע עין וכו', ולא עוד אלא שמאכלך טמא. וכתיב, (ויקרא י״א:מ״ג) ולא תטמאו בהם ונטמתם בם. דכל מאן דשרייא עליה רוח רע עין, מקבל טומאה סתומה, דלית לה פתיחו כלל.

אתא עובדא קמי רבנן, ויהבו ליה לההוא מסכינא מאה זוזי.

בכה רבי חגי, ואמר: אשריכם ישראל, אשריכם עוסקים בתורה ומצות. ומה מסכינא, דהוה כפין, ועציר מעוי, ונטר גרמיה, ולא חייש אלא ליקרא דמריה. כמה אגר טב זמין למאן דלען באורייתא.

תליתאה, לנטלא ימינא בשמאלא. בגין דימינא אית ליה שבחא על שמאלא בכלא, ואצטריך לנטלא לימינא בשמאלא, ולשמשא ליה. דהא ימינא דבר נש, כגוונא עילאה, למהוי ליה שבחא על שמאלא.

דאורייתא בימינא אתייהבית. דכתיב, (דברים לג) מימינו אש דת למו. וכתיב, (תהילים קי״ח:ט״ז) ימין ה' רוממה ימין ה' עושה חיל. ועל דא, כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל.

לקהשא ידיו, אצטריך שמאלא לקדשא לימינא. כהן שעולה לדוכן, ממי נוטל ידיו, הוי אומר מלוי, דאיהו מסטר שמאלא, דאיהו משמש לכהן העולה לדוכן, למיהוי ימינא כדקא יאות, ולאתקדשא מגו שמאלא. אוף הכי נמי הכא, ימינא לא בעי לאתקדשא אלא מגו שמאלא.

תו, אצטריך לנטלא כל פרקין דיד. ארבעה סרי פרקין אינון, דאיקרון י''ד, ודא איהו כי יד על כס י''ה, כמא דאוקמיה רב המנונא סבא, באתוון דאלפא ביתא, רישא וסיפא, דאקרי א''ת ב''ש. וכל אינון י''ד פרקין, ברזא דאלפ''א בית''א, מגו ה' ולעילא, ואיקרי י''ד פרקין. וי''ד פלחין לי''ד, למיהוי כללא דימינא בשמאלא, ושמאלא בימינא. ועל דא נטילת ידים, לאכללא דא בדא.

רביעיאה, דצריך להגביה ידיו בשעה דמברך, לאחר נטילה, ויקדש ידיו. דכתיב, (תהילים קל״ד:ב׳) שאו ידיכם קדש וברכו את ה', מאי טעמא.

בגין דאצבען אינון דיוקנא עילאה. אצבען אינון חמש, ד' אצבען דאינון מחוברים כחדא, אית בהו תלת פרקין בכל חדא, דאינון רזא דדיוקנא דרתיכא עילאה. דהא רתיכא קדישא איהי ארבע, ואינון תריסר פרקין. ועל דא שם המפורש דארבע אתוון, תריסר אתוון איהו. ודא הוא שם המפורש באותיותיו, אינון תריסר פרקין, כל פרק ופרק אות אקרי.

אצבע יתירה דאתקרי גודל, דאיהו חוץ מינייהו, ואית ביה תרין פרקין, אינון תרין פרקין, תרין אתוון טמירין, בתרין דרגין עילאין טמירין, שבחא דכולהו אינון.

ומפתחא דכולהו לעילא, לגבי ההוא דטמיר דלא אתגלייא, ואלין פרקין, כולהו זקיפין לגבי ההוא טמירא, לבתר דאתקדשי. בגין דכולהו אתברכאן מיניה.

והשתא כיון דאתקדשי, אצבען אצטריך לזקפא לון לעילא, לאתערא אינון פרקין עילאין קדישין. ועל דא, ה' אצבען וי''ד פרקין דאית בהון, הרי י''ט. וב' פרקין עילאין, הרי כ''א בזרוע ימין, כנגד אהיה שחשבונו כ''א. וכן ביד שמאל כ''א, כנגד אהי''ה שחשבונו כ''א. ועל דא אהיה אשר אהיה.

ורזא, אהיה רא''ש אהיה. אש''ר הפכו רא''ש. ועל דא אמר, (דברים כ״ט:ט׳) ראשיכם שבטיכם. ראשיכם, זרוע ימין. שבטיכם, זרוע שמאל.

חמישאה, דצריך לברכא בכונה, כמה דאמרן. בגין לאתערא ברכאן לעילא, בדיוקנא דאצבען. שתיתאה, למיהב מההוא מיכלא למסכנא, דדא איהו כדקא יאות. ומצוה מן המובחר, למיהב מההוא מיכלא דאיהו אכיל, מכל שופרי דאיהו תאיב. דהא הקדוש ברוך הוא אתהני מההיא מזונא דאיהו יהיב למסכנא, בגין דההוא מיכלא דאיהו יהיב, עבדא נייחא לנפשא דהאי מסכנא, וחדי ליה.

שביעאה, לברכא ברכת המוציא על נהמא. דהכי אמר רב המנונא סבא, ז' ארצות נינהו, וכולהו מדורין לתתא. ומכלהו לא אתרעי הקדוש ברוך הוא, אלא בתבל דא. ובכולהו לא הוה מאינון שבעה מינין, אלא בתבל דא.

ובכלהו יהיב הקדוש ברוך הוא כל עשבין, וכל יבולי ארעא, ביד ממנן, בר מאלין שבעת המינין, נהמא דמיכלא דבני נשא. ובגיני כך אצטריך לדקדק בה' דהמוציא, דהא נהמא בידיה אתמסר, ולא בידא דממנן. ואיהו דאפיק ליה, ולא אחרא. ועל דא המוציא, ולא מוציא.

תמינאה, דלא יהא גרגרן ובלען, אלא כמאן דאכיל קמי מלכא. דברכתא לא שרייא במעוי דההוא דאשתכח בלען, אלא בההוא דלא אשתכח בלען. ובלען איהו כעשו, דכתיב, (בראשית כ״ה:ל׳) הלעיטני נא מן האדם האדם הזה, אורח הלעטה. מאי טעמא. בגין דחוייא בישא שריא במעוי, ולא ישבע. ולא עוד, אלא דאיקרי רשע. דכתיב, (משלי י״ג:כ״ה) ובטן רשעים תחסר. בגין דא בעי למיכל בנחת על פתוריה, כמאן דיתיב קמי מלכא.

תשיעאה, למיהוי על פתוריה דברי תורה. דהא תנינן, שולחן דלית ביה דברי תורה, הרי הוא כמאן דאכל מזבחי מתים, דא עבודה זרה. דכתיב, (ישעיהו כ״ח:ח׳) כי כל שלחנות מלאו קיא צאה בלי מקום. עבודה זרה איקרי קיא צואה.

בגין דהקדוש ברוך הוא פליג חולקין בכל יומא ובכל ליליא, מזונין לעלמא, לעילאי ולתתאי. בליליא, לאינון מלאכין דממנן על דוכתייהו, ושליטי בליליא, אכלי בליליא, כמה דאת אמר, (משלי ל״א:ט״ו) ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה.

ביממא, לאינון מלאכין דממנין על דוכתייהו, ושליטי ביממא, פליג לון הקדוש ברוך הוא מזונא ביממא. כיון דפליג לון, לבתרייהו, פליג לכל בני עלמא דא.

כל אינון מלאכין דלעילא, בעוד דאכלי מזונייהו, כולהו משבחן ומודן ומנשאן למאריהון, ולבתר אוף הכי. כגוונא דא ישראל לתתא, אצטריך להון כהאי גוונא ממש, למהוי חברים בהדייהו.

עשיראה, מים אחרונים, דאינון חובה, לאעברא זוהמא בישא מיניה, ולמיהב חולקא לסטרא בישא מההוא זוהמא דעל ידוי. בגין דלא ישתכח מקטרגא לגביה.

דתנינן, מדה טובה נטלה ההוא רעותא וכונה דנטילת ידים, והמוציא, וברכת הנהנין, וברכת מזונא. מדה רעה, נטלה ההוא זוהמא דידים במים אחרונים, ובדא יתפרש מיניה, ובדא נטיל חולקיה.

ועל דא כתיב, (רות ג׳:ז׳) ויאכל בעז וישת וייטב לבו, דבריך על מזוניה, וחדי לההוא אתר דאקרי לב, ההוא לב דבעי לבא ורעותא דאיניש.

ומים אחרונים חובה, וקביל לון ההוא דאקרי חובה, ובאינון מים נייחא דעתיה. בגין דתרין דרגין אלין, חד איקרי זכות, וחד איקרי חובה. וכל מלין דדא פתחין לזכות, וכל מילין דדא פתחין לחובה, ואתדנו לחובה. ועל דא, מים אחרונים אינון חולקין דחובה, דאתהני מהאי. ורזא שפיר.

כוס של ברכה צריך י' דברים, כמה דאתערו בהו רבנן. ברכת המזון בג', צריך כוס. שלא בג', אין צריך כוס. מאי טעמא, דכוס של ברכה, אינו מתברך אלא בג', ומג' ולמעלה. הא פחות מג', לא.

בג', אמרו רבנן, דהוא אומר נברך שאכלנו משלו. הכא לא אמרי למאן מברך, אף על גב דג' אינון, לא אמר נברך למי שאכלנו משלו, או לשם, ולא אמרי אלא נברך שאכלנו, ולא אמרי למאן.

והכא איתערו רבנן, דהאי כוס של ברכה קיימא קמיה, ועינוי מסתכלין ביה. ורזא (דברים י״א:י״ב) תמיד עיני ה' אלהיך בה. וההוא כוס של ברכה, נטל ברכן ומזוני מגו ג' אבהן. ומההוא מזונא דאיהו נטל אנן אכלי.

ועל דא מסתכלין ביה, ואמרי נברבי'ך שאכלנו משלו, נסכי''ם דעתנו לברכא, בגין דאכלנו משלו, מההוא מזונא דאיהו נטיל למיזן עלמא.

ואינון ענין ואמרין לגבי עלמא עילאה, ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו. והשתא רשימו ואמרי דרגא ידיע, דכל מזונא מיניה נפקא, ואמרי ברוך. מאן ברוך, ההוא מלך שהשלום שלו, מלך עילאה, דכל ברכאן מיניה נפקו. והא ברוך מנא לן. דכתיב, (מלכים א ב׳:מ״ה) והמלך שלמה ברוך, מלך שהשלום שלו.

ועל דא, אינון אמרי רשימא דדוכתא, מה דאיהו לא אמר. מאי טעמא, בגין דהאי עלמא עילאה שהיא בינה, אריק ברכאן בקדמיתא לתרין כרובין דתחותה, ואינון ימינא ושמאלא, חסד וגבורה. ועל דא אתרשימו אינון תרין, למיעבד רשימא דההוא דרגא עילאה. ההוא דמברך דאיהו באמצעיתא, נטיל כולא מבין תרין סטרין, ואיהו מברך מכאן ולהלאה, וארשים דוכתא ודרגא, וכדין מתבסמין כחדא בשלמא רבה, י''ב שבטין דלעילא.

ובטובו חיינו, ולא מטובו. דזן בטוב ההוא עלמא תתאה, דנפק ממדת הטוב עצמה, דאתקריאת טובו. כמה דאת אמר, (הושע ג׳:ה׳) ופחדו אל ה' ואל טובו, אל ה' דא עלמא תתאה. ואל טובו, דא אילנא דחיי. (ירמיהו ל״א:י״ב) ונהרו אל טוב ה', דעל ידו איתזנו ואתנהירו כל עלמין.

בעשרה, דהא כלא בהסכמה חדא, מרישא עילאה ועד סופא דכל דרגין, ההוא דמברך, אמר וארשים, נברך לאלהינו.

וכן מתמן ולהלאה, כיון דמברך ברכת הזן על מזונא דנפק מגו עלמא עילאה, דאיהו מקור דכלא, אהדר לבתר, ואמר על ארץ חמדה, רזא דעלמא תתאה. מאי טעמא, בגין דכל ברכאן אצטריך בקדמיתא לגבי עלמא עילאה, דאיהו מקור דכולא, ולבתר לגבי עלמא תתאה קדישא.

כגוונא דא קדיש, יתגדל ויתקדש שמיה רבא, ההוא שם רבא עילאה על כולא, מקורא דחיי, דמיניה נפקין כל ברכאן וכל קדושן, ודא עלמא דאתי. ולבתר משיכו מניה, בעלמא די ברא כרעותיה, עלמא תתאה. בגוונא דא כל ברכאן, חוץ מתפלה בברכות שאדם שוחה בהם, דקא מתחיל מתתא לעילא.

ברכת הארץ, דא עלמא תתאה, דאתכלל ברזא דברית ותורה. ברית, דא אילנא דחיי. ותורה, עמודא דאמצעיתא. חיים ומזון, דנפקי מעלמא דאתי, למיזן בהו עלמא תתאה.

נשים ועבדים וקטנים חייבין בברכת המזון. אבל הם אינן מברכין, דהא תנינן, אוי לו לאדם שאשתו ובניו מברכין לו.

ואמר רבי אבא: נשים חייבות במקרא מגילה, אבל הם אינן קוראות לאחרים. אבל חייבות לשמוע הברכה מפי המברך. כעין זה, חייבת האשה לשמוע הברכה מפי בעלה, וחייב בעלה להמתין לה על השולחן, כדי לשמוע מפי המברך.

אין שם זכר, קוראים למי שמברך להם. היו נשים הרבה, המברך עליהן, אינו מברך בשם. דתנינן, נשים אינן מצטרפות לזימון. והואיל ואינן מצטרפות לזימון, אין מברכין עליהם בשם, דעיקר ברכת המזון בזכר הוא, ולא בנקבה. אבל מחויבות לשמוע ברכת המזון. ומחויבות במקרא מגילה, לשמוע מפי הקורא.

ברכת בנין ירושלים בברכת המזון, דהא אנן מברכי עד השתא למעלה, ויש לברך למטה, ולברך על בנין בית המקדש, דהא משם מזון יוצא לכל העולם. ושאר בני העולם אינן ניזונים אלא משם, מן התמצית. והכל הוא בברכה ראשונה, כלל הכל. ועד הכא ברכת הזימון.

ומאן דמברך ברכת המזון, חדי לעילא, וחדי לתתא. ואצטריך לברך בחדוא, וברעותא דלבא, בגין למחדי מדת הטוב, דכתיב ויאכל בעז וישת וייטב לבו. דא היא מדת הטוב. דכתיב, (משלי ט״ו:ט״ו) וטוב לב משתה תמיד.