(דברים ו׳:ט׳) וכתבתם על מזזות ביתך ובשעריך. מזוזת כתיב, מאי טעמא. אלא אשריהם ישראל, שהם מצויינים תמיד במצות. בשבתם, ובלכתם, בשכבם, ובקומם. דכתיב, בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך.

ושיהיו ישראל מעוטרים בתורה ובמצות, כדי שידבקו תמיד בהקדוש ברוך הוא. דכתיב, ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום. וכל הדבק בקונו, אינו ניזוק לעולם.

ולא עוד, אלא ששני מלאכי השרת מלוין לו לאדם, אחד בימינו, ואחד בשמאלו. דכתיב, (תהילים צ״א:י״א) כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך. ולא עוד, אלא שאם תמיד מצוי במצוה, כביכול, שהקדוש ברוך הוא נעשה לו שומר. שנאמר, (תהילים קכ״א:ד׳-ה׳) ה' שומרך.

מה עושה הקדוש ברוך הוא. נוטל מלאך ההולך בימינו, ומעמידו לפניו. והוא עומד במקומו. שנאמר, ה' צלך על יד ימינך. ואותו המלאך שהוא משמאלו, מעמידו אחרי האדם. והקדוש ברוך הוא מימין ומשמאל. נמצא האדם נשמר מכל צדדיו, מי יוכל להזיק אותו.

ועל כן, צריך שלא יהא האדם מצוי בלא תורה ובלא מצות, אפילו שעה אחת. בביתו הקדוש ברוך הוא שומרו מבחוץ, והאדם מבפנים.

ותנינן, אמר רבי יוסי בר יהודה: פתח המצויין במזוזה, אין מזיק ואין שטן ואין פגע רע מתקרב אליו. מפני שהקדוש ברוך הוא שומר הפתח, אפילו בשעה שניתן רשות למלאך המשחית לחבל, זוקף עיניו, ורואה ששם שדי עומד על הפתח, כדכתיב, (שמות י״ב:כ״ג) ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגף. לפיכך צריך האדם שיהא תמיד מצוי במצות מזוזה.

(במדבר ט״ו:ל״ח) ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם. מאי שנא דהכא ובשבת לדרתם חסר, דכתיב, (שמות ל״א:ט״ז) לעשות את השבת לדרתם, חסר.

דתנינן. תקנו פרשת ציצית בקריאת שמע. ובדירתו של אדם, נמצא פרשת קריאת שמע, חוץ מפרשת ציצית, שחסר משם. במה נשלם. אלא כשאדם מתעטף בביתו בציצית, ויוצא בו לפתחו, הרי נשלם.

והקדוש ברוך הוא שמח בו, ומלאך המות זז משם והיינו לדרתם, שיהיה שלם. ויצא מפתח ביתו במצוה זו, ומלאך המשחית זז משם וניצול האדם מכל נזק. מנלן. ממאי דכתיב מזוזת, מאותיותיו משמע, ז''ז מו''ת. שלא ניתן לו רשות לחבל, וזז מפתחו.

בשבת דכתיב לדרתם, מאי טעמא. מפני שכיון שקידש היום, דירתם של ישראל צריכה להיות בנר דלוק, ושלחן ערוך, ומטה ממוצעת ודירתן מתוקנת כדירת חתן לקבל בו הכלה. ומאי ניהו. שבת היא כלה. ולעולם אין מכניסין אותה אלא בדירה מתוקנת לכבודה, כפי הראוי לה. ועל דא כתיב, לעשות את השבת. וכתיב, לדרתם, להכניס בה כלה קדושה לדירתה ולהיות בתוכה.

בשעה שקידש היום, וכלה זו באה, ואינה מוצאה דירה מתוקנת, ושולחן ערוך, ונר דלוק. כלה זו אומרת, אין דירה זו מישראל. ביני ובין בני ישראל כתיב, אין זה מישראל, אין דירתו לקדושה. על כן צריך היכר קדושה בבית. ועל דא כתיב לדרתם, בשבת ובציצית.

אסהדנא, על מאן דנפק מתרע ביתיה בעיטופא דמצוה, ותפילין בראשו, בשעה דנפיק בין תרין תרעין, אזדמנא שכינה עליה. ותרין מלאכין דקיימין עליה, חד מימינא, וחד משמאלא, וכולהון מלוין ליה עד בי כנישתא, ומברכין ליה. וחד מקטרגא דאיהו קיימא קמי פתחי דבר נש אזיל מבתרייהו, ועל כרחיה אתיב ואמר אמן.

וזכור ושמור, כללא דכל אורייתא. זכור, איהו פרשת מזוזה. ואיתימא מזוזה בנקבה מדבר. הכי הוא ודאי, אבל פרשתא דא, זכור כלול בנקבה. שמור איהו ציצית.

וכד נפק בר נש מתרע ביתיה, נפיק בתפילין, דאינון כלל זכור, וציצית בהדייהו, דאיהו שמור, ואיערע במזוזה בתרע ביתיה, דאיהו כלל זכור, ציצית אשלים ליה לכלל שמור.

ואם תאמר הא ציצית לא קיימא בפתחא, האיך קיימא זכור בלחודוי, והא תנן זכור ושמור כחדא אינון. אלא, מזוזה איהי כלול זכור ושמור. תנן, זכור ושמור בדבור אחד נאמרו, וכחדא אינון, ומזוזה כלל דתרוייהו, כלל דכר ונוקבא כחדא.

תפילין לעילא, כלל זכור. תפילין דיד, שמור, כלול דא בדא. עשייה לא כתיב אלא בציצית, דאיהי שמור. וכולא אזלא כחדא.

(רות ב) ולנעמי מודע לאישה איש גבור חיל ממשפחת אלימלך ושמו בועז. מגילה זו לא היה לה להתחיל אלא מפסוק זה.

תנינן, כשהקדוש ברוך הוא רצה לברוא העולם, היה מחריט העולם לפניו, ולא היה עומד. עד שברא התשובה, כיון שברא התשובה, ברא את העולם, והעמידו על עמדו. על עמוד א'. מאי ניהו. הוא צדיק יסוד עולם.

כיון שברא את התשובה, התנוצץ אור ממנה, והאור ההוא הבהיק והאיר מסוף העולם ועד סופו, ובו נברא העולם. ראהו הקדוש ברוך הוא, ונסתכל ברשעים העתידים לבא בעולם הזה, וגנזו לעולם הבא לצדיקים.

ואם תאמר, הואיל והוא עתיד לגונזו, למה בראו. אלא כשברא הקדוש ברוך הוא אור זה, לא בראו אלא לברא בו את העולם. ונסתכל וראה שעתידים רשעים לבא, וגנזו לצדיקים לעולם הבא, ועוד היום, אף על פי שהקדוש ברוך הוא גנזו, בו העולם מתקיים.

בו סלקא דעתך. אלא אימא, באור אחר היוצא ממנו. והוא כמו חוט היוצא מאור גדול, והעולם בו מתקיים. והוא עמודו של עולם, שנאמר (משלי י׳:כ״ה) וצדיק יסוד עולם.

וממנו השתיל ויצא זרע דוד עליו השלום, שנאמר (תהילים כ״ב:ל״א) זרע יעבדנו יספר לה' לדור, הוא שנאמר (שם פט) וכסאו כשמש נגדי. וכל זרעו של דוד, מצדיק זה יצא. כענין זה (משלי ט״ז:ד׳) כל פעל ה' למענהו.

כתיב ולנעמי מודע לאישה, מכאן היה ראוי להתחיל מגילה זו.

רות ונעמי ובועז, תלתיהון, בדיוקנא דקומרין דרגין עלאין קיימין, וזרע דוד מגו דיוקנא דאילן אישתיל בעלמא.

נעמי, כמה דאת אמר ויהי נעם ה' אלהינו עלינו. ועל שמא דא, אשתיל ההוא שמא בעלמא. מאן נועם ה'. דא תשובה. כמה דאת אמר, (תהילים כ״ז:ד׳) לחזות בנעם ה', זו תשובה, ועלמא דאתי. ולבקר בהיכלו, דא עלמא אחרא לתתא.

רות בדיוקנא דעלמא תתאה, דקא מרווה לקודשא בריך הוא תדיר בשירין ובתושבחן. רות, על שם תור, דמשנייא בקלא מכל שאר קלין, אף כנסת ישראל, משניא בקלא בתושבחתא מכל שאר קלין. תור דא יהבא תרין קלין כחדא, חד עילאה וחד תתאה, וכולא כחדא. אוף כנסת ישראל, אתערת לעילא ואתערת לתתא, וכלא בזמנא חדא, ובקול חדא.

והיינו דכתיב, (שם פג) אלהים אל דמי לך אל תחרש ואל תשקט אל. אל תחרש, מלאתערא לעילא. ואל תשקט, מלאתערא לתתא, כלא כחדא.

בוע''ז בדיוקנא עילאה, צדיק, גבור, נטר ברית. ואתתקף על יצריה. ואתקרי גבור חיל, ודאי צדיק הוה.

ואי תימא, וכי מאן קרוב לגבי כנסת ישראל, דא צדיק, והא כתיב, יש גואל קרוב ממני, ומאן איהו. אלא ודאי גואל קרוב ממני, דא אור קדמאה, דאקרי טוב. דכתיב, (בראשית א) וירא אלהים את האור כי טוב.

א''ת האו''ר, בגי' תורבי'ה. דאתקרי לקח טוב. ואף צדיק, איקרי טוב כותיה. דכתיב, (ישעיה ג) אמרו צדיק כי טוב. ודא הוא קרוב ואקדים לההוא טוב דצדיק. ועל דא כתיב קרוב ממני, דאנא ואיהו טוב. ועל דא, אם יגאלך טוב יגאל, דהוא קרוב ממני, הוא דשארי ואקדים ואתער לאתחבקא בקדמיתא והא איהו קרוב, דכתיב (בראשית כט) וישק יעקב לרחל.

ולנעמי מודע לאישה, מודע לה מבעי ליה, דהא מלך שהשלום שלו תנינן, מאן מלך שהשלום שלו. צדיק.

אלא כגוונא דעלמא דאתי, לא אתא ולא אתגלי אלא מההיא מחשבה עילאה, דקיימא עליה. אוף הכא צדיק, בההוא גוונא ממש דההיא מחשבה עילאה. ומה שמיה אלימלך. כגוונא דמלך עילאה, חדי לגבי עלמא דאתי, ושליט עליה. אף הכא צדיק, מודע ואשתמודע לגביה, למיחדי, ולמהוי לההוא מלך תתאה, בההוא גוונא ממש.

ועל דא אתקרי בוע''ז, ביה תקיף לנטלא כל עינוגי גופא, וכל שפר גופא, ועייל תמן. ומהו אעיל תמן. כל זרעא דדוד, וכל תיקוני מלכין, ופקודי אורייתא, ועל דא ביה תקיף, ולא חליש. חי לעלמין, למיהוי בוע''ז לנטלא כל תיאובתין, וכל עינוגין, וכל שפר גופא, ויהיב לה.

והשתא שריאת רות לאתבנאה בעלמא זעיר זעיר, עד דאתחברת ביה בבועז. וכן קיומא דמגילה זו, נעמי ובועז ורות אינון.

כתיב, (בראשית ה) ויתהלך חנוך את האלהים ואיננו כי לקח אתו אלהים, מגו עלמא דא דבני נשא. ואתמשך חנוך זעיר זעיר, עד דאתעבד מה דאתעבד, ושארי בדוכתיה כדקא יאות. מטטרון רברבא ותקיפא, ממנא דאנפין, דמיניה אזדעזען עילאין ותתאין, ושליטין ושמשין עילאין דקריבין ליה, לשלטאה, ולאפקא מיניה חילא ועטרין קדישין.

אוף הכא נמי כגוונא דא, משיך הקדוש ברוך הוא רות אבתריה, ונטל לה משאר עמין, וקרב לה לגביה, לאפקא מינה חיילין ומשריין קדישין.

חנוך עביד ליה הקדוש ברוך הוא, בזימנא דנטיל ליה מאתריה, תפקידו בדביקו כדקא חזי, בעטורא דרוח עילאה. וקרא ליה נער. ובגיניה, כל נערה כתיב נער. וקיימא לגביה עילאה ותתאה. לגביה עילאה בההיא רוח עילאה. תתאה בההוא כלילו, דאתכלל מסטרא דאתנטל מתתא.

ועל דא, שולטנו דיליה בתרין סטרין, אחידא לתתא ואחידא לעילא. כתיב, (משלי כ״ב:ו׳) חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה. חנוך לנער, דא הוא מטטרו''ן, דמשיך ליה הקדוש ברוך הוא מתתא, ואנהיג ביה על פי דרכו, לפום אורחיה דלתתא. אי נמי על פי דרכו, בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו. גם כי יזקין, דכתיב (תהילים ל״ז:כ״ה) נער הייתי גם זקנתי. ותנינן, האי קרא שר העולם אמרו. ועל דא, גם כי יזקין לא יסור, לא יעדי מההוא אורח, בגין לאתמשכא לתתא.

ואנא שמענא מרבי אלעזר ברבי שמעון, דקא מפרש לה בגוונא דא, ומהכא אשתמע כולא.

(שה''ש ז) וחכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים. וחכך, אלו תלמידי חכמים, שהם כיין הטוב. מה יין הטוב, עומד בכאן וריחו הולך למרחוק. אף תלמידי חכמים, הם במקום אחד, ותורתם הולכת למרחוק בכל מקום.

ואף כשהם בקבר, שפתותיהם רוחשות תורתן. הדא הוא דכתיב, (שם) דובב שפתי ישנים. כל שכן במקום שעומדים עמודי עולם, על אחת כמה וכמה. דהא אפילו מלאכי השרת, אין להם כח לעמוד לפניהם.

דהא זימנא חדא הוה דבר בלוד,

אתא רבי שמעון בן יוחאי למתא.

אמרו ליה לרבי שמעון בן יוחאי: מאי נעביד?

קם ועבר במתא, וחמא בני נשא שכיבן.

אמר: כל האי במתא, ואנא הכא, גזרנא דליבטל.

שמעו ברת קלא דהות אמרה: פוקו מהכא, דהא רבי שמעון בן יוחאי הכא, דקודשא בריך הוא גוזר והוא מבטל.

הוה תמן רבי חנינא, אתא ואמר ליה לרבי מאיר,

אמר ליה רבי מאיר: שבחא דיליה מן יכול למיקם ביה, אי לאו כמשה.

פתח ואמר: (במדבר י״ז:י״א) ויאמר משה אל אהרן קח את המחתה ותן עליה אש מעל המזבח ושים (עליה) קטרת. וכתיב, (שם) ויקח אהרן וגו'. וכתיב, והנה החל הנגף בעם. וכתיב, (שם) ויעמד בין המתים ובין החיים ותעצר המגפה. כולי האי אצטריך ליה למשה למטרח. ורבי שמעון בן יוחאי במימריה, הקדוש ברוך הוא גוזר, והוא מבטל מותנא.

כשירה מכל אומות רות. מה אמר לה בועז. (רות ב׳:ח׳) אל תלכי ללקט בשדה אחר גו', וכה תדבקין עם נערתי. מה אמרה היא. גם אמר לי עם הנערים אשר לי תדבקין. כיון שראתה חמותה כך, אמרה לה, לאו הכי. טוב בתי כי תצאי עם נערותיו ולא עם הנערים.

חס ושלום לצדקת זו מדברי גנאי, כשירה היתה. דהכי אמר רבי שמעון, כתיב, ויאמר לה בועז הלא שמעת בתי אל תלכי ללקט בשדה אחר. מאי כתיב לעיל. (שם) אלכה נא השדה ואלקטה בשבלים. מלמד שנצנצה בה רוח הקודש. אלכה נא השדה, מאן שדה. דקדקה במהימנותא סגיא. ומאן ניהו. הוא שדה אשר ברכו ה'. והוא שדה של תפוחים קדישין.

מאי כתיב, ויקר מקרה. ובבלעם כתיב, (במדבר כ״ג:ד׳) ויקר אלהים אל בלעם. ויקר, בלשון קרי וטומאה. והכא שינה ואמר ויקר מקרה, הכא בלשון כבוד. כמא דאת אמר, (תהילים ל״ו:ח׳) מה יקר חסדך אלהים.

ומה יקר נפגע בה. חלקת השדה וגו', חולקא דהאי שדה דצדיקייא, ותמן אזלת, ואעלת בחולקא חדא, ואוליפת אורחיה, וידעת ביה מאינון קוצרים. ומאן נינהו. תלמידי חכמים, מחצדי חקלא איקרון.

אדהכי והנה בעז בא. הצדיק בא, אתא טעין ברכאן, וכמה קדושין. ויאמר לקוצרים. מאי קוצרים. לעילא אינון בי דינא, סנהדרי גדולה דתמן. ה' עמכם, השתא יהיב להו ברכאן וקדושים. ואינון אמרין יברכך ה', יהבין ליה תוקפא לשאבא ממקורא דחיי, מגו עלמא דאתי.

(רות ב׳:ה׳) למי הנערה הזאת. תיאובתיה לשאלה עלה, דרחימו דיליה בה. והכי אמר בוצינא קדישא רבי שמעון, מגילה דא, רמז לתורה שבכתב ותורה שבעל פה ולעלמא דאתי. דהא אתערת לצדיקייא, רזא דתורה שבכתב, לאתחברא בתורה שבעל פה. ובגין כך תקינו רבנן למגילה זו בשבועות, בזמן מתן תורה.

(שם) הלא שמעת בתי אל תלכי ללקט בשדה אחר. אלין אינון רתיכין קדישין, דבריר ליה יעקב קדישא, עדרין קדישין, דלא מתערבן באחרנין. כמה דאת אמר, (בראשית ל׳:מ׳) וישת לו עדרים לבדו ולא שתם על צאן לבן. ועל דא, לא תלכי ללקט בשדה אחר, לא תתרעי במלכו אוחרי וברתיכין אוחרנין. וגם לא תעבורי מזה, מן אילין כתרין דילך, לא תזוזי לעלמין. מזה לא תזוזי מבעליך. לא תזוז מניה לעלמין.

(רות ב׳:ח׳) וכה תדבקין עם נערותי, סגיאין שמהן אינון לה, וחד מנהון כ''ה. כמה דאת אמר, (תהילים קמ״ה:י׳) וחסידיך יברכו''כה. וכה תדבקין, עם אלין רתיכין עולימתאן דאתברירו לך לאתדבקא בהו.

מיה, וימד שש שעורים וישת עליה. נטל חד קו המדה, ועביד משחתא, ומדד שית סטרין, דאיתחזון לה לאתאחדא ביחודא דילהו, ויהב לה נבזבזן ומתנן. דהא בלא אלין, לא יכילת לאעלא לגבי עלמא דאתי.

הדא הוא דכתיב, (רות ג׳:י״ז) שש השעורים האלה נתן לי כי אמר אל תבואי ריקם אל חמותך. שש שעורים, אלין שית סטרין עלאין דקיימא עלייהו עלמא דאתי, שעורים, כמה דאת אמר, (תהילים כ״ד:ז׳) שאו שערים ראשיכם. וישת עליה, שוי עלה לאנהגא לה, ולברכא לה. ועל דא, היא כלה כלולה מכל שית סטרין.

ש (רות ב׳:י״ט) יהי מכירך ברוך, מאן ברוך. דא שלמה. מלך שהשלום שלו. ועל דא, (מלכים א ב׳:מ״ה) והמלך שלמה ברוך. בשמא דא, תהא מתברכא מכל אלין שית סיטרין. כדין איהי עלמא דאתי, יהבת לה תוספת ברכאן, על אינון דאית לה. הדא הוא דכתיב, (רות ב׳:י״ח) ותוצא ותתן לה את אשר הותרה משבעה. דא תוספת קדושן וברכאן.

(שם) גם כי אמר אלי עם הנערים אשר לי תדבקין. דהא תיאובתא דילה לאתדבקא תמיד עם הנערים, אלין כרובין קדישין, דכל תיאובתא דילה בהו. מלה דא ברזא קדישא איהו.

ואי תימא, מלה כדיבא אמרת, והא איהו אמר וכה תדבקין עם נערותי, ולא אמר עם הנערים. אלא שמא דאיקרי כה, לא איהו אלא כד אתקנת על תרין כרובים, לקבלא ברכאן ברזא דכ''ה אתוון דיחודא, דאינון (דברים ו) שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. הא חמש ועשרים אתוון דיחודא, בתקונא דכרובים, דכיון דאתקנת בהו, כדין אתקרי כ''ה, וכדין אמר וכ''ה תדבקין. ועם כל דא, עם נערותי. דכולא אצטריך, דלא לשבקא לון דוכרין ונוקבין.

וגם לא תעבורי מזה. רב ייבא סבא אמר הכי. מלמד שהראה לה כרובים. ואית בספרא דאדם, דאף על גב דאתחרב בי מקדשא, דלא תזוז מחד כרוב לעלמין. כגוונא דא, הדא הוא דכתיב, (רות ב) וגם לא תעבורי מזה, לא תזוזי מחד מנהון לעלמין.

ועל דא איהי אמרת עם הנערים, אינון ב' כרובים, תדבקין ודאי. וכן באינון רתיכין נוקבי. כמה דאת אמר, (שם) עיניך בשדה אשר יקצרון והלכת אחריהן. האי קרא לדרשא הוא דאתא. אבל עיניך, (זכריה ד) הם עיני ה' משוטטות בכל הארץ. בשדה אשר יקצרון, דהואיל דמשטטי בכל עלמא, והלכת אחריהן למנדע.

הלוא צויתי את הנערים לבלתי נגעך, דהא כרובים לא משתככי לעלמין, בגין לינקא מינה. כמה דאת אמר, (ישעיה סו) למען תמצו והתענגתם מזיז כבודה. ובההוא זימנא דאיהי אזלת בתר עיינין, למחמי כל עובדין דעלמא, אינון כרובין לא קרבין בהדה, ולא מתערין לינקא מינה.

וצמית והלכת אל הכלים. וצמית, כד תיאובתך לינקא מרזא דעלמא עילאה, באתערו דאינון כרובין, ובגינהון איהי משתקיא משקיו עילאה, הדא הוא דכתיב, ושתית מאש''ר ישאבון הנערים, אינון כרובים. אל הכלים, אינון מקורין עילאין דאיקרון אנפי רברבי.

עד כאן הוא דעתין דמילין סתימין, וקדושה עילאה, במלין דהאי מגילה, וכולא בדיוקנא עלאה, ורזין סתימין.

(ישעיה סו) שמעו דבר ה' החרדים אל דברו אמרו אחיכם שנאיכם מנדיכם למען שמי יכבד ה' ונראה בשמחתכם והם יבשו. האי קרא אוקים ליה רבי אלעזר, כיון דכתיב שמעו דבר ה', מהו החרדים אל דברו.

אלא דבר ה' בכל אתר, דרגא דמהימנותא איהו. בר בכל אתר דכתיב שמעו דבר ה', איהו מלה דנפיק מגו דרגא ההוא, דאקרי ליה דבר ה', והוא דרגא דשרייא עליה. שמעו דבר ה', מלה דנפיק מניה, כגון (ירמיה לא) שמעו דבר ה' גוים, מלה דנפיק מההיא דרגא.

החרהים אל דברו, ההוא דרגא ממש. מאן חרדים. אלו ישראל, דאינון חרדים תדיר על אותו דבר. חרדים בכמה חרדות בין העמים, חרדים בכמה חרדות, לתקנא ליה לההוא דבר.

אמרו אחיכם שנאיכם, אלו בני עשו ובני ישמעאל. מנדיכם, מאן מנדי למאן. אלא אינון בנידוי מנייכו, דלא תיכלון בהדייהו, ולא תישתון בהדייהו, ולא תקרבון בהדייהו. ועל דא אינון מנייכו בנידוי.

דבר אחר מנדיכם, בגלותכון. כמה דאת אמר, (איכה ד׳:ט״ו) סורו טמא קראו למו. ומאי קא אמרי. למען שמי יכבד ה', בגינן ובגין נפשאן, יכבד ה', וכל יקרא דיליה בגינן הוא. וכד ישראל מתערי, ומחכן בכל יומא חדוה דפורקנא דקודשא בריך הוא, אינון לא מהימני כלל, ואמר נראה בשמחתכם, בזמנא דנחית ההוא חדוה דילכון. והם יבושו, כמאן דתלי סורחניה באוחרן.

בהיורא דבי אדרא, הוי חד עתירא ואיהו חד, ואינון תרין, וכחדא הוו. וכל עטורן ושמהן דמהימנותא קדישא, אוף הכי לון בלא היפוכא דביש, דקיימין תדיר קמי פתחא דבי מלכא, לבר מרזא דמהימנותא. ההוא דבר ה', איקרי שם טוב. כמא דאת אמר, (קהלת ז) טוב שם. ה' איהו טוב.

ההוא סטרא בישא, אינון תרין, דכורא ונוקבא, ואינון מחוברין, ושמהן דילהון בהפוכא דביש, אלהים אחרים, אל אחר, שם רע. ההיא נוקבא, הכי אתקריא, בחבורא דדכורא, דאתחבר בהדה דלא מתפרשן.

וממנין על שאר עמין, ולאו בגין שם דילהון, אף על גב דאיהי מנדדא ומרחקא מיניה, איהי עמהון בגלותהון. ולא ידעי דהא בשם קדישא דילן אינון מתתקפין, דאיהי אתזנת ואתקיפת לההוא שם רע בחוביהון דישראל. כמה דאת אמר, (שה''ה א) שמוני נוטרה את הכרמים. ואפילו בזמנא דשליטין, ההוא דקדושא דמהימנותא נטיל ויהיב חולק גרמא לכלבא, ומיניה אתזנו רשעים.

מה כתיב, (רות ב׳:י״ד) ויאמר לה בעז לעת האכל. בזמנא דאיהי אתתקנא מגו תתאי ועילאי. מתתאי, בקורבנין, ועלוון, וצלותין, ורעו דרעווא, דסלקא מתתאי. מעילאי, בתיקונין רתיכין וכרובין, במאכלה, בחדוה ורעו. דדין איהו לעת האוכל.

ורעו דצדיק חי לגבה, ואתתקנת על רתיכהא. ומה אמר לה. גשי הל''ם בקישוטי דמלכא עילאה. ואכלת מן הלחם, תקבלי מזונא, ורעו, ומיכלא קדישא, לפלגא לאוכלוסיך קדישין לעילא ולתתא.

ועם כל דא, וטבלת פתך בחמץ, אית לך לנטלא אורח טבול מההוא חומץ דסטר שמאלא, לינקא לההוא סטרא בישא, למיתזן שאר עמין, ולאתזנא מיניה.

ויצבט לה קלי, מיכלא דנפקא מאשא דסטר שמאלא, בגין למיהב מזונא וטרפא לכולא, ואפילו לכלבים, וכל אינון דנפקי ומתפשטי מההוא סטרא אחרא דמסאבו.

וכדין, ותאכל ותשבע ותתר. ותאכל ותשבע, מההוא מיכלא קדישא. ותותר, מההוא מיכלא אחרא, דאיהו אתיא שיורין שיורין, מיכלא דאתי על שובע. ותתר, עבד שיורין לההוא מיכלא לסטרא אוחרא.