כי הא דרבי חסדא, כשנפטר לעולמו, הלך רבי יוסי בריה ובת תמן על קבריה בליליא.

שמע מגו קבריה חדוה דכתות כתות, דמתכנפי וקאמרי: ניזיל לחדותא דהלולא דאורייתא דרבי חסדא. ואפילו מלאכי השרת מתכנפי למיחדי בהדיה.

שמע דהוו אמרין: מה לחיי בחדוה דילן הכא, ילעון באורייתא בההוא עלמא.

אמר ליה: ברי, זיל מהכא, וקיים תלמודך, דזכאה איהו מאן דאתי הכא ותלמודו בידו. דהא אפילו מלאכי השרת לא יכלין לקרבא ליה. זיל ואמור ליה לרבי חגי, דיגמור תלמודיה, דביום פלוני ייתי הכא.

אדהכי, דהוה משתעי בהדיה, סלקוהו לרבי חסדא למתיבתא עילאה.

וקם רבי יוסי בריה, ואזיל, וחוי להון לחברייא.

אמר ליה רבי יהודאי: אלמלא רבי יוסי את, כדי הות לאתענשא תמן.

אמר ליה: בגין צערא דאבא, אזלית ושמעית כל האי.

קרא רבי יונתן עליה דרבי חסדא: (משלי ג׳:כ״ד) ושכבת וערבה שנתך. והאי קרא אחרינא, (קהלת ה׳:י״א) מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל.