שאל רבי דוסתאי לרבי אליעזר הגדול,

אמר ליה: רבי, העמידני על סוד זה הפסוק, (במדבר כ״ח:ו׳) עולת תמיד העשויה בהר סיני לריח ניחוח אשה לה'.

אמר ליה: בני, חייך דבר אמרת לי, שעדין אינך ראוי לעמוד עליו, ולא שאלני אדם על זה, זולתי עקיבא תלמידי, ועדין השרשים בידי,

שמע רבי עקיבא, אמר: כיון שהנצו הפרחים, אכלתי השרשים.

אמר ליה: עקיבא עקיבא, מוכן תהיה לריח ניחוח לה'. ועדיין בליעת המתוק נשאר.

יומא חד הוו אזלי באורחא,

אמר ליה: אי כדין אכלת שרשים דאמרת.

אמר ליה: רבי, משאמרת לי הסוד, עמדתי על תכונתו.

וסח לו האיך.

אמר ליה: עמדת ואכלת, ועדין הבליעה מהמתוק נשאר.

ואותה שעה גלה לו ארבעים סודות בתורה.

עד דהוו אזלי, חמי חד מעיינא דמיא, יתבו תמן.

אמר ליה רבי אליעזר: עקיבא, תא ואחזי לך נביעא דמיא, דקא פתחי מיא, וצלילין ונזלין, כהא דכתיב, (שיר השירים ד׳:ט״ו) באר מים חיים ונוזלים מן לבנון.

ועל הדא פסוקא, גילה לו שיחת מלאכי השרת, שיחת כוכבים ומזלות, וידיעת חלוני חמה בעתותיו וזמניו, שיחת דקלים ועופות, שיחת הרוחות, ידיעת התקופות והעיבורים.

באותה שעה בכה רבי עקיבא.

אמר ליה: על מה קא בכית?

אמר לו: או לדור שיהיו יתומים ממך.

אמר לו: אל תאמר כך, אלא ווי לדור שיהיו יתומים בלי אב, בלי חכם מורה, ולא תלמיד הוגה. וימים יבואו, שכל הדור יהיו חצופים ועזי פנים, ותשתכח תורה, ואין דורש ואין מבקש. והמתעורר לבו בתורה, יהיה נבזה וחדל אישים, ווי לדרא ההוא כד ייתי ההוא דרא.

אמר ליה: לית ההוא דרא מתקיים, אלא בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן, כד אינון רכיכין בלבד, וכד אינון קשישין, אורייתא משתכחת מנהון.