רבי אליעזר ורבי עקיבא הוו אזלי באורחא,

אמר ליה רבי עקיבא: רבי, אימא לי, הא דכתיב, (בראשית א׳:כ״ו) ויאמר אלהים נעשה אדם, למה לא נאמר ויהי כן מיד, כשאר כל הימים, כשהיה אומר הקדוש ברוך הוא דבר, מיד נאמר ויהי כן, וכאן לא נאמר, אלא לאחר שאמר נעשה אדם, כתיב ויברא אלהים את האדם, היה לו לומר ויהי כן.

אמר ליה:

אמר לו רבי עקיבא: רבי, מה ראה הקדוש ברוך הוא שלא עשה את האדם אלא בששי?

אמר ליה: שלא יהא פתחון פה לאדם לומר, שהוא סייע בשום דבר מכל מה שנברא.

אזלו,

עד דהוו אזלי, קם רבי אליעזר וגחין ראשיה ושוי ידוי על פומיה ובכי.

אמר ליה רבי עקיבא: רבי, למה את בכי?

אמר ליה: על דא דשאילתא, חיזו חזית וקשיא מלה. עקיבא עקיבא, מאן יזכי להאי אורכא דגלותא דאתמשך, דהא לא יקום בר נש, דעתיד לימטי לענני שמיא, עד יומא שתיתאה. דהוא בשית אלף שנין, ולא באשלמותיה, בר בתקוף תשובה, דהא שולטנא דבר נש ההיא ליתיה אלא בשתיתאה.

ובשביעאה, ישתאר שמטה בעלמא, חרוב. ובתמינאה, יתחדש עלמא כמלקדמין, ויהא מה דיהא. על דא (ישעיהו ד׳:ג׳) והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו. ובגינהון נאמר, (תהילים ק״ד:ל״א) יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו.