דהא שמשא אתאצל נהירותיה מזיוא דאספקלריא דלעילא, והאי נהירותא לאו דיליה הוא. משמע דכתיב (בראשית א׳:י״ד) יהי מאורות הוה ליה למימר יהי אורות, מאי מאורות. אמר רבי זירא, מן אורות. מ' תוספת, לשמשא. כלומר, מן אורות, ותיבותא הוא אורות.

דהא תורה אתאצל מחכמתא דלעילא, ושמיא אתאצלי מההוא רקיעא עילאה דעל ריש חיותא, וכהאי גוונא, כד תסתכל, כל מה דלעילא ותתא, אתאצלו דא מן דא, ודא מן דא, וקודשא בריך הוא על כלא. ומן כורסי יקריה שרייאן לאתאצל דא מן דא, וכורסי יקרא מניה, וכלהו כלא חשיבין לקבליה. הדא הוא דכתיב, (דניאל ד׳:ל״ב) וכל דיירי ארעא כלא חשיבין. אמר רבי אבהו, לא תקשי לך האי, דהא רישא מינן בהבדל, שרי בקדמיתא למילעא באורייתא לתורגמנא, ותורגמנא לדסמיכי ליה, ודסמיכי ליה, לדסמיכי ליה. אשתכח, דכד מסתיים שמעתא, דכלהו תליין מן רישא. וכהאי גוונא תשכח לעילא, ולכלהו עלמין.

משה, אתאצל מזיוא עילאה. יהושע, איתאצל ממשה. זקנים, אתאצלו מיהושע. נביאים, אתאצלו מזקנים. נשיאים ורישא דעמא, אתאצלו מנביאים. וכלהו דא מן דא.

(שיר השירים ד׳:ט״ו) מעין גנים באר מים חיים ונוזלים מן לבנון. קוראה מעין, ואחר כך באר, ואחר כך נוזלים. בהדא פסוקא אית לאסתכלא, דהאי מעין אתמשיך מן בירא. ובירא מן נוזלים. ונוזלים מן לבנון. למינדע, דכלהו אתאצלו דא מן דא ודא מן דא. כך הוא שמשא, לאו נהירותא דיליה הוא, אלא אתמשך חד חוטא דזיוא דנהיר לשמשא.

תנן במתניתין דילן, אור שברא הקדוש ברוך הוא בתחילה, אדם היה רואה בו וצופה מראש העולם ועד סופו. תא חזי, נהירותא דשמשא, הוא חד משתין אלפין ושבעין וחמש חולקין, מההוא נהירותא דאספקלריא דההוא נהורא דאתגניז. ואפילו בהאי נהירותא דשמשא, לית איניש יכיל לאסתכלא ביה, כל שכן בההיא נהורא.

והא אמרן, דאיניש יסתכל ביה מרישיה דעלמא ועד סייפי עלמא. אלא הכי גזרנא במתניתא דילן, דבההוא נהירותא, יכיל אינש למנדע ולמחזי בנהירו דחכמתא, כל מה דהוה, וכל מה דיהוי, מרישיה דעלמא עד סייפי עלמא, וההוא אתגניז לצדיקים לעלמא דאתי. מאי לעלמא דאתי, כד תיפוק נשמתא קדישא מהאי עלמא, ויזיל ביה לעלמא דאתי.

תא חזי, כתיב (שמות ל״ד:כ״ח) ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכל ומים לא שתה. מאי טעמא, משום דאתהני מההוא זיוא. ואף על גב דנחית מתמן, וההוא נהירותא לא נחית עמיה, לא הוו יכלין לאסתכלא באנפוי דמשה, ממה דאסתכל בקדמיתא, כד הוה תמן, ואשתארו אנפוהי נהירין כהאי שמשא.

(בראשית א׳:י״ד) ויאמר אלהים יהי מאורות. תא חזי, עבד קודשא בריך הוא תמניסר רקיעין, דנטלין למטלניהון, וסחרין כל עלמא. וכל חד מתעכב ההוא שיעורא דאתייהיב ליה מן מאריה. וכד אשלים ההוא רקיעא ההוא שיעורא, אתחדש בעלמא פתגמין טבין רברבין סגיאין.

וחשבין בדעתייהו אינון טפשאי דלבא, דבסחרנותא דההוא רקיעא אתעביד דא. ולא כך הוא. דהא כל יומא ויומא, מחדש קודשא בריך הוא מצפרא עד רמשא, פתגמין עילאין רברבין ותקיפין, וזמנין דאשלים ההוא רקיעא מטלנוהי, ויערע בעלמא גזירת מלכא עילאה, וחשבין טפשי לבא, דבגיניה דההוא רקיעא הוה, וטעיין לבהון בטפשותא.

ועבה קודשא בריך הוא לההוא רקיעא רביעאה, ואנח ביה שמשא, ואסחר כל עלמא בעידנין וזמנין לתועלתא דעלמא לבני נשא. ותנא במתניתא דידן, תלת מאה וארבעין משקופין, אזיל שמשא, סליק ונחית בעידנין וזמנין.

ואזיל ושרי, ממשקופא דמזרח, מההוא משקופא דאתקרי נוגה, ואזיל בסגלגלותא, עד דמטא למשקופא דאתקרי קרבוסא. כדין אזיל לסייפי דצפון, שיתא ירחי, עד דמטא למשקופא דזהרא, ואזיל שיתא ירחי, לאשלמא שתא לתועלתא דברייתא, למעבד זרועא וחצדא.

הדא הוא דכתיב, (בראשית ח׳:כ״ב) עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף. ובאשלמותיה לצד דרום, לפום ישובא דארעא, קציר. וחום. וקיץ. ובאשלמותיה לסייפי צפון זרע. קור. וחורף. וכלא לפום יישובא דארעא, כדקאמרן. ובהאי גוונא ממש, כמא דמשתמשין בני נשא להאי נהורא דהאי רקיעא, כדין כל חילי שמיא משתמשין לנהורא דרקיעא, דעל ריש חיותא.

על מה דאמרן בקדמיתא, דלאו נהירותיה שלים. דלית נהירותיה בר מה דמקבל כחד חוטא בתר כותלא, מההוא נהירותא דלעילא.

ובגיניה לא אתקרי נהירותא שלימתא, ולא יאות לאתקרי שלימתא, אלא ההוא נהורא דאתקרי (דניאל ב׳:כ״ב) ונהורא עמיה שרא. וההוא דאתגניז לצדיקים, הוא חד מס' אלפין ושבעין וחמש חולקין, מנהירותא דשרי עם קודשא בריך הוא. ונהירותא דשמשא הוא חד משתין אלפין ושבעין וחמש חולקין, מנהירותא דגניז לצדיקיא לעלמא דאתי. ועל כדין לא אתקרי נהירותא שלימתא האי נהירותא דשמשא, ולא יאות לאתקרי.

ולפיכך אמר קודשא בריך הוא, לא תקשי לכו, דכתיב מארת, ולא שלים. דאנא לא עבדית ליה, אלא למה דכתיב, (בראשית א׳:ט״ו) להאיר על הארץ. לשמשא לבני ארעא, ודי לכו לבני ארעא, לבוצינא דא לשמשא לכו.