האי דאמר קרא, (בראשית א׳:י׳) וירא אלהים כי טוב. אי קודם הפעולה הוה, יאות הוא ושפיר. אלא מה דאמר לאחר הפעולה, משמע דלא הוה ידע קודם לכן עיקר הפעולה ותיקונה ויופיה. וכשהיתה הפעולה נגמרת, משמע דהוה מעיין בה כמות שהיא עומדת, ואזי הוא אומר כי טוב, דכתיב וירא, ואחר כך אמר כי טוב.

ודא היא אזהרה לבר נש,

דאמר רבי יהודה: כשילמוד אדם במעשה בראשית, פעולתו של כל יום ויום, אין לו לשאול על מה שאינו מצווה, ולומר פעולה זו למה נעשית כך בדמות זו. וזו נעשית כך בדמות זו. ואמור לו, תדע למה, וירא אלהים כי טוב לעשותו, ועל כן אל תשאל יותר.

ועוד, כדי להזהיר לבני אדם, ולהורות להם הדרך הנכון, כי גלוי וידוע לפניו הפעולה קודם שיעשה, ולא רצה לומר טוב הוא זה, עד גמר המלאכה. וכך אין ראוי לאדם לשבח הדבר עד סיומו, שמא ימצא בו גרעון ויתבדה, ויאחז בדבריו.

אמר רבי ברכיה, כן ראינו בכמה מקומות, שנתן הקדוש ברוך הוא אזהרה לאדם להזהר ממנו, אף על פי שלא היה צריך לו, והכל גלוי לפניו, אבל כדי לתת אזהרה לאדם, הוצרך לעשות כן. תא חזי, דכתיב (בראשית י״ח:כ״א) ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה. וכי לא היה גלוי לפניו, שהוא צריך לדעת ולחקר.

אלא אמר רבי ברכיה, מכאן אזהרה לבית דין, שאין להם להסמך על דעתם, אלא יש להם לדעת ולחקור ולדרוש הענין יפה. הדא הוא דכתיב, (דברים י״ג:ט״ו) ודרשת וחקרת ושאלת היטב, ואין לך רשות להסמך על דעתך.

כך פסקו מארי דמתניתין, דכל מה דעבד קודשא בריך הוא, עבד ליה בפיקודוי, על ידא דאמצעי. אמר לארעא עבידי כך, עבדת כמא דאתפקדת, ולא שנייא מיניה. אמר למיא עבידו כך, ועבדו מיא עבידתהון דאתפקדו, ולא שנו מיניה. וכן לרקיעא כך כי האי גוונא.

וכד הוה עביד שום חד מנהון עבידתיה כמא דאתפקד, הוה חזי ליה קודשא בריך הוא, דעבד כההוא גוונא דפקיד ליה, והוא משבח ליה ההוא עובדא. הדא הוא דכתיב וירא אלהים כי טוב. כלומר וירא באותו המעשה, שעשאוהו כמו שצוה. והיה אומר כי טוב, כלומר, כי טוב עשה כמה שנצטוה. וזהו וירא אלהים כי טוב.