רבי שמעון בן יוחאי זמין למארי מתניתא למיכל בסעודתא רבה דעבד להו,

וחפא כל ביתא במאני דיקר, ואותיב לרבנן בהאי גיסא, והוא בהאי גיסא, והוה קא בדח טובא.

אמרו ליה: מאי בדיחותא דמר בהאי יומא דין משאר יומין?

אמר להו: דיומא דין נחתא נשמתא קדישא עילאה בארבע גדפין דחיותא לרבי אלעזר ברי, ובהילולא דא יהא לי בדיחותא שלימתא.

אותביה לרבי אלעזר בריה לגביה,

אמר: תיב ברי תיב, דיומא דין את קדישא ובעדבא דקדישין.

אמר רבי שמעון מלה חד, ואסחר אשא בביתא.

נפקי רבנן, חמו קיטורא דהוה סליק מביתא כל ההוא יומא.

אתא רבי יוסי בן רבי שמעון בן לקוניא, אשכח לרבנן דהוו תווהו וקיימי בשוקא.

אמר להו: מאי הוא?

אמרו ליה: חמי האי קיטורא מאשא דלעילא. האי הוא דקא מכתירין יומא דין בכתרבי'א קדישא לרבי אלעזר.

וחמו רבנן ארבע גדפין דנשרא דנחתו באשא דאסחר ליה ולרבי שמעון אבוהי.

יתיב תמן רבי יוסי עד דאזל אשא.

עאל קדמוהי,

אמר ליה: אכתרא וסיתרא גבהותא על כלא, האי הילולא להוי שלימתא.

אמר רבי שמעון: מאי דעתיך?

אמר רבי יוסי: הא ברתי לרבי אלעזר ברך.

אמר: ודאי יהא כך.

קראו לרבנן ויהב ליה ברתיה.

יתבי תמן תלת יומין, ולעו באורייתא קמיה, ולא שבקו סתרא דמתניתין דלא אוליף להו רבי שמעון.

אמרו עליו על רבי שמעון שלא נתראה קשת בימיו, דהא הוא סימנא בעלמא הוה.