(שמות כ״ה:כ״ג) ועשית שלחן עצי שטים וגו'. תא חזי, מנהגין טבין ושפירן הוו נהגי מארי דסעודתא דמלכא, לאחזאה דאינון מבני פתורה דמלכא. חד (חדא), רברבא מבני סעודתא, נטיל ידוי בזמנא דייעלון (דייעול) לסעודתא להסב, גדול מסב בראש, תניינא תחותיה, ותליתאה תחות תניינא. ואלין אתקריאו ג' מטות, לקבל תלת אבהן, ולקבל כהנים לוים וישראלים. מכאן ואילך, לית לון סדר, אלא כל הקודם זכה.

תניינא, בעל הבית בוצע, כדי שיבצע בעין יפה. ומשלים ברכתא, ולבתר בוצע. ואוקמוה רבנן דמתניתין, דאין המסובין רשאין לטעום, עד שיטעום המברך. ולית הבוצע רשאי לטעום, עד שיכלה אמן מפי המסובין. ואם רעותיה לחלק כבוד, הרשות בידיה. ועוד אוקמוה, דאורח מברך, בגין דיברך לבעל הבית.

וארח רזא, בעל הבית בוצע, דא עמודא דאמצעיתא, דאיהו קו האמצעי. ובשבת צריך לבצוע משני ככרות, דאינון ה' ה'. בעל הבית, דא ו' דאמצעיתא. (וכגוונא דא ובגין דא) ובגין דלא לאתחזאה כרעבתנותא, יכיל למבצע בה לכל חד וחד כביצה. מאי כביצה. י' וי'. אינון נקודין דשמא קדישא, אתקרי פרורי בכזית. ואלין לקבל טפין דזרע, ומאן דמזלזל בהון, וזריק לון באתר דלא אצטריך, עניותא קא רדיף אבתריה, ואזיל נע ונד. הדא הוא דכתיב, (איוב ט״ו:כ״ג) נודד הוא ללחם איה. ולית לחם אלא תורה, והוא צווח איה מאן דמרחם עליה, ולא ישכח.

ופרורים בכזית, אינון בצדיק, דאיהו כתיש כתישו מאינון זיתים. ואורח מברך, (משלי ד׳:י״ח) וארח צדיקים כאור נגה. (משלי י׳:ו׳) ברכות לראש צדיק חי עלמין, ובגין דא אורח מברך.

(מלכים א כ׳:י״א) אל יתהלל חוגר כמפתח. דהא ודאי בקריאת שמע אוקמוה, כל הקורא קריאת שמע על מטתו, כאילו אוחז חרב פיפיות, דכתיב, (תהילים קמ״ט:ו׳) רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם. ונענועא דחרבא, צריך לנענעא ליה לשית סטרין, כמה דאוקמוה, כדי שתמליכוהו על השמים ועל הארץ, ועל ד' רוחות העולם. ודא ו', גוף החרב. י', ראש החרב. ה''ה, תרי פיות. נרתקא דחרבא, אדני.

רומחא, רמ''ח בקריאת שמע, עם שית תיבין דיחודא, הא רומ''ח. מג''ן עם חרבא, מיכאל גבריאל נוריאל שמשין דג' אבהן. קשת דזריק חצים, וכל זרע דאינו יורה כחץ אינו מוליד. קירטא, דא קריאת שמע. ה' אבנין דקירטא, (דברים ו) שמע ישראל יי' אלהינו יי'. לקבלייהו, (שמואל א י״ז:מ׳) ויקח דוד חמשה חלוקי אבנים מן הנחל. וכד שוי להון בקירטא, דאיהי שפה, ואיהי שכינתא, אתעבידו חד כלהו ה', וקטיל לפלשתאה. ועד כען זריקנא האי אבנא לסמאל, דאיהו אבן מצור, והרסנא מצור דיליה, ואשפלנא ליה לתתא.

ובגין דא אמינא לכון, אל יתהלל חוגר כמפתח. כען יתברר לכון, דאנא ידענא איך מגיחין גברין רברבין בסייפין, ברומחא, בקשתא, בקירטא.

(במדבר ט״ו:י״ט) והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה ליי'. במאי (נ''א בהאי) אתרימת שכינתא, דאיהי ה' דהמוציא, דאוקימו עלה מארי מתניתין, כל הבוצע, צריך לדקדק בה'. אלא ודאי הא אוקמוה רבנן דמתניתין, מוץ ותבן פטורין מן המעשר. וכד היא במוץ ותבן, איהי בבית אסורין, ולית לה רשו לארמא לגבי מ', למעבד עמה מ''ה. והאי איהו תרומה, תורבי'ה דאיהי ה' חומשי תורה, דבה (שמות כ״ד:י״ח) ויהי משה בהר ארבעים יום וגו'.

ובמוץ ותבן דחטה, עליה אוקמוה רבנן, (קפ''ח ע''ב) אילן שאכל אדם הראשון חטה הוה. קריב ח''ט, דאיהו מוץ ותבן, לאת ה'. ואסתליק מניה י', דאיהו עשור דילה. ובגין דא כד איהו במוץ ותבן (שלה), דאינון לקבל ערלה ופריעה, פטור מן המעשר. ולית רשו לאת י', לחברא באת ה', דאינון איש ואשה. ובגין דא, כל הבוצע צריך לדקדק בה. וצריך למבצע מאתר דבשולו יפה, בגין דבשול איהו גמר פרי, ודא ו'.

ועשרה דברים צריך אדם למעבד בסעודתא. חד, נטילת ידים. תניינא לתקנא שתי ככרות לשבת. תליתאה, למיכל תלת סעודתין, ולאוספא מחול על הקדש. רביעאה, לאנהרא פתורא בשרגא. כמה דאוקמוה, שלחן בצפון, ומנורה בדרום. וצריך הסבה, כמה דאוקמוה הסבו אחד מברך לכלם.

ובשבת, בכל מלוי, צריך לאתוספא מחול על הקדש, בין במאכליו, ומשתיו, בין בלבושוי, בין בהסבתיה. דצריך לתקנא ליה מסבה שפירא, בכמה כרים וכסתות מרקמן, מכל דאית בביתיה, כמאן דתקין חופה לכלה. דשבתא איהי מלכתא, ואיהי כלה. ובגין דא הוו נפקי מארי מתניתין ערב שבת לאקדמותי לארחא, והוו אמרי באי כלה באי כלה. וצריכין לאתערא שירה וחדוה לפתורה לגבה.

ולא עוד, אלא דאית רזא אחרא. כגוונא דצריך לקבלא גבירתה, בכמה נהורין דשרגין בשבת, ובכמה ענוגין, ולבושין שפירין, וביתא מתקנא, בכמה מאני דתקונא, בהסבה יפה לכל חד וחד. ובהאי חדוה ותקונא, גרמין דאשתארת שפחה בישא בחשוכא, ברעבון, בבכיה, בהספד. בלבושין אוכמין כארמלתא. דאי מלאה זו, חרבה זו.

יצר טוב, מטרוניתא קדישא. מלכות הקדש דנחתא בשבת. כלילא מעשר ספירן. מעטרא בשבע שמהן שאינן נמחקין. בכמה מרכבות דחיוון. ובכמה חיילין ומשריין. ומלכא נפיק לקבלא בכמה משריין. ואשתארת יצר הרע שפחה בישא בחשוכא, כארמלתא בלא בעלה בלא מרכבות.

ואלין דאתמר עלייהו, למזבחין ולמקטרין למלכת השמים ולמזלות אשר לא צויתי, הוא פולחנא דשפחה בישא, דשלטי בערבי שבתות וערבי לילי רביעיות. מה הוו אלין עבדין. הוו נטלין לבושין אוכמין, וחשכאן נהורין, ועבדין הספדא בלילי שבתות כדי לאשתתפא בהדה כמה דאיהי שריא, כי (קהלת ז׳:י״ד) גם זה לעומת זה עשה האלהים.

בתר דחאבו ישראל, ואתחרב בי מקדשא, אתמר בשכינתא אימא קדישא, (איכה א׳:א׳) איכה ישבה בדד העיר רבתי עם היתה כאלמנה, ומכבין בליל תשעה באב נהורין ושרגין, ועבדין הספד, ויתבין כאבלים לאשתתפא בדוחקא דשכינתא. בגין דאינון גרמו לה כל ההוא תבירו.

חמשאה, כוס דויכלו. שתיתאה, למהוי על פתורא מלי דאורייתא. שביעאה, לארכאה על פתורא, בגין דעניים ייתון על פתוריה. תמינאה, נטילת ידים במים אחרונים. תשיעאה, ברכת המזון. עשיראה, כוס דברכה. וצריך לאחזרא עלייהו, ולתקנא לון ברזא קדישא, דאיהי כלולה מעשר ספיראן, ואיהו פתורא דקודשא בריך הוא, מסטרא דגבורה. ובגין כך אוקמוה רבנן, שלחן בצפון.

חד (עיין לעיל ברעיא מהימנא פרשת פנחס רמ''ה ע''א. כוונת י' דברים של שולחן שבת) נטילת ידים, דהכי אוקמוה רבנן דמתניתין, ידים מזוהמות פסולות לברכה, בגין דאינון שניות לטומאה, דאיהו אב הטומאה. דאיהו ראשון כד אינון מסאבות, וכד אינון טהורות אינון שניות לברכה. דברכה לא שריא אלא על טהרה. כהנא דאיהו איש טהור, איש חסד, שריא עליה ברכתא. הדא הוא דכתיב, (תהילים קל״ג:ב׳) כשמן הטוב על הראש וגו'. ובגין דא, (במדבר ו׳:כ״ג) דבר אל אהרן ואל בניו לאמר כה תברכו את בני ישראל וגו'. ואוקמוה, כל כהן המברך, מתברך. ושאינו מברך, אין מתברך. ואוקמוה מארי מתניתין, כל ברכה שאין בה אזכרה ומלכות לאו שמיה ברכה. מלכות אדני.

ועוד, נטילת ידים צריך ליטול לון עד פרקא, דגזרו עליה י''ד פרקין, בההוא שעתא שריא יד יי' עליה, ואיהי יד דברכה מסטרא דחסד דביה חכמה ביד ימיניה. ואיהי יד דקדושה, מסטרא דגבורה, ושרייא בדינא. (נ''א וידא דשמאלא) ואיהי יד דיחודא, מסטרא דתפארת, דשריא בי''ד פרקין דגופא, דאינון שנים עשר פרקין בתרין דרועין, ותרין שוקין. ותרין בגופא וברית.

ותלת זמנין י''ד, איהו מ''ב, יי''י, מן י''ד י''ד, י''ד, רמוז יב''רכך י''אר י''שא, מן הוי''ה הוי''ה הוי''ה. ד' ד' ד' מי''ד י''ד י''ד, אינון רמיזין באדנ''י אדנ''י אדנ''י. ואמר הנביא עלייהו, (ירמיהו ז׳:ד׳) היכל יי' היכל יי' היכל יי' המה. והאי נטילא ביד דאתתקנת.

וכל סטר מג' אנפי חיון, דאינון יי' יי' יי'. ומתלת גדפי חיון, דאינון ד' ד' ד', כלהו צריך למהוי מכח אדם. ואיהו יו''ד ה''א וא''ו ה''א. כח דיליה, יו''ד וא''ו דל''ת, ה''א אל''ף, וא''ו אל''ף וא''ו, ה''א אל''ף. ומטרוניתא לא שריא בכח דיליה, בפרקין דאצבען, עד דאתעבר מנייהו זוהמא, שפחה בישא פסולה, אנתו דפסול. ובגין דא אוקמוה מארי מתניתין, ידים מזוהמות פסולות לברכה.

ואינון מים לדכאה יד, דשרייא תמן יד יי'. יד יי', דא מים דאורייתא. דעמי הארץ אינון שרץ, מה מועיל לון טבילה, והשרץ שפחה בישא בידיהון, בגזל דבידיהון. בגזל דברכאן דגזלין לקודשא בריך הוא, דלא ידעי לברכא, ולא ידעי מאי איהי ברכה, ומאי איהי זוהמא.

תניינא: למבצע על שני ככרות בשבת, דאינון רמיזין בתרי לוחי אורייתא, דאתייהיבו בשבת זוגות. דביומא תליתאה נחתו, דביה תרי זמני טוב, ובשבת אתייהיבת, תרין נוקבין לתרין טבין. ואף על גב דאוקמוה דשדים ממנן על זוגות, כמה דאוקמוה שני ביצים, שני אגוזים. הלכה למשה מסיני שלוחי מצוה אינן נזוקין.

ואי תימא, והא תנינן, אין מתחילין בשני, ואין מסיימין בד', דהיינו בב' ד' עם ערב רב, דלא הוו שלוחי מצוה, דלא אתגיירו לשם שמים, ולבתר דאתעברו מעלמא, מני קודשא בריך הוא לנטלא (שמות לד) שני לוחות אבנים כראשונים, ואמר, (שם) וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות וגו'.

ותרין ככרות בשבת, רמיזין לתרין יודין יאהדונהי. דאדני איהי יחידה מבעלה בשית יומין דחול, ובשבת נחית לגבה. ובגין דא בשבת, כל נשמתין ורוחין ונפשין נפקין ונחתין זוגות, ואין שטן ואין מזיק שליט ביומא דשבתא. ואפילו גיהנם לא שליט, ולא אוקיד בשבת. ובגין דא, (שמות לה) לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת. ודא אש נוכראה, אלא אש דקרבנא, אש דקדושה. ולית לארכאה בבציעא דלהון, דהא אתמר לעילא.

תליתאה למיכל שלשה סעודתין בשבת, כמה דאוקמוה רבנן דמתניתין, דאמר חד מינייהו, יהא חלקי עם גומרי שלש סעודות בשבת, דאינון שלימו דשבע ברכאן דצלותא, לאשלמא בהון לעשר. ורזא דענג, (בראשית ב) ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן. ומאן דלא מקיים לון, ואית ליה רשו לקיימן, אתהפך ליה לנגע צרעת. ובגין דלא ייתי להאי, אמר קודשא בריך הוא, לוו עלי ואני פורע, (ישעיה נח) אז תתענג על יי'.

רביעאה, לאנהרא פתורא במנרתא. כמה דאוקמוה קדמאין, שלחן בצפון, מנורה בדרום, דפתורא דקודשא בריך הוא הכי צריכא למהוי.

חמישאה, כוס דויכלו. כו''ס, בחשבון אלהים. ויכלו ע''ב, דכליל לון כלה קדישא, דהאי כוס מלא יינא דאורייתא, צריך לאסהדא על עובדא דבראשית.

שתיתאה, למהוי על פתורא דברי תורה, דהכי אוקמוה מארי מתניתין, ג' שאכלו על שלחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה וכו'. ורזא דמלה, בגין דהא אוקמוה שלחן בצפון, ואורייתא אתייהיבת מימינא. לחברא ימינא דאיהו רחמי, בשמאלא דאיהו דינא. דאורייתא איהי יי' מימינא, פתורא אדני משמאלא, וצריך לחברא לון. דבגין דפתורא משמאלא, אוקמוה רבנן דמתניתין, קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף. ובגין כך, צריך תלמיד חכם לזמנא עמיה, למאן דישתדל בפתגמי אורייתא.

שביעאה, לארכאה על פתורא, בגין עניים. ובגין דא, כל המאריך על שלחנו מאריכין לו ימיו ושנותיו. ובגין כך (משלי י׳:ב׳) וצדקה תציל ממות. דעני חשוב כמת, ואיהו מחיה ליה, אוף הכי קודשא בריך הוא מחיה ליה.

ועוד באורח רזא, דכלהו עניים מסטרא דאת ד', דאתמר בה (תהילים קט״ז:ו׳) דלותי ולי יהושיע. ואות ד' דאחד, דצריך לארכאה בה, הדא הוא דכתיב להאריך ימים על ממלכתו, ובגין דא, צריך לארכאה על פתורא, דאיהי ד', כלילא מד' רגלין דפתורא. בגין יקרא דאת דלי''ת, צריך לארכאה על פתורא, בגין עניים.

ובגיניה אוקמוה רבנן, דבקש קודשא בריך הוא מדה יפה לישראל, ולא אשכח כמדה דדלות. ואקשו עלה, בגין דאוקמוה קדמאי, כחושבן מיני מיתות דאינון כחושבן תוצאות, וחסרון כיס קשה מכולן, ואיך אמרין אינון, דלא אשכח לישראל מדה יפה כעניותא.

אלא, בגין (דכל עמא ולישנא), דעובד כוכבים ומזלות (ישעיהו ח׳:כ״א) והיה כי ירעב והתקצף וקלל במלכו ובאלהיו ופנה למעלה. אבל ישראל, אינון קיימא דקודשא בריך הוא בהאי מדה, ולא אכחישין ביה. ובגין דא, במדה דא יתפרקון. הדא הוא דכתיב, (שמואל ב כ״ב:כ״ח) ואת עם עני תושיע. ועני לישנא דענוי, דאפילו אית ליה לבר נש עותרא, ואיהו במרעין ובמכתשין, עני אתקרי, או דדחקין ליה בגיניה, וצערין ליה כל יומא. כל שכן מאן דאיהו רש מניה, ואיהו הולך מאתר לאתר.

ועוד אית עני, דאסתלק מניה דעתיה, כגון איוב. דאתמר ביה, (איוב ל״ד:ל״ה) איוב לא בדעת ידבר. אוף הכי איהי ד', דאיהי שכינתא, כד אסתלק מנה א''ח דאיהו עמודא דאמצעיתא, דאקרי דעת. והאי לית לה חובין במלה דיימא. ועוד, א''ח איהו תורה, כליל תרי''ג פקודין הדא הוא דכתיב, (שמות ג׳:ט״ו) זה שמי לעולם וגו'. שמ''י עם י''ה שס''ה. זכרי עם ו''ה רמ''ח. ובגין דא אוקמוה, אין עני אלא מן התורה ומן המצות דשאר עני לאו איהו אלא ענוי. ואת ד' מן אדני, אוף הכי איהי עני בלא יהו''ה.

תמינאה, מים אחרונים דתקינו לון, בגין מלח סדומית, המסמא את העינים. אמאי אקרון חובה. אלא בארח רזא, סם המות שריא על ידוי מזוהמין, דעבדי בהו ברכה. ועל כוס דמברכי עליה בלא טהרה, אקרי טמא. ומה כוס דשותין בו, טמא לברכה עד דהוו מטהרי ליה בהדחה מלגו ומלבר. כל שכן ידוי. ובגין דא, מים אחרונים חובה. ורזא דמלה, (ויקרא כ׳:ז׳) והתקדשתם: אלו מים ראשונים. והייתם קדושים: אלו מים אחרונים. כי קדוש: זה שמן ערב. לקבל, קדש קדש קדש יי' צבאות. ובגין דא והתקדשתם וגו', לאשתמודעא דאתון בנין לקודשא בריך הוא, הדא הוא דכתיב, (דברים י״ד:א׳) בנים אתם ליי' אלהיכם.

תשיעאה, כוס דברכה. ואוקמוה מארי דמתניתין, עשרה דברים נאמרו בכוס דברכה ואלין אינון. עטו''ר. עטו''ף. הדח''ה. שטיפ''ה. ח''י. מל''א. ומקבלו בשתי ידיו. ונותנו בימין. ומסלקו מן הקרקע טפח. ונותן עיניו בו. ומשגרו במתנה לאנשי ביתו. ועכשיו, אין לנו אלא ארבעה שהן הדחה. ושטיפה. חי. מלא. ויש אומרים חי מן החבית, ויש אומרים חי, הכוס שלם. ששבירתו זו היא מיתתו.

כוס על דרך החכמה, הוא אלהים. והוא (מלא בי''ה והם) והכא שלם, כ''ס בלא ו' כמו כס שהוא פגום וחסר בלא אלף, כן הוא חסר בלא וי''ו, והוא פגום. הכס''א כן עולה בגימטריא כוס.

כוס היא ה''א, וצריך עשרה דברים, כנגד י'. והם: עטו''ר בסוד העטרה, עטרת תפארת. וזהו סוד עטור, שאמרו זכרונם לברכה מעטרו בתלמידים, והיא עטרת הברית. עטו''ף, (תהלים קב) תפלה לעני כי יעטוף. שכל הברכות והתפלות מתעטפים, עד שתעלה תפלת העני.

הדח''ה ושטיפ''ה, כמו (ויקרא טז) וטהרו וקדשו. הטהרה מימין החסד. והקדושה משמאל דגבורה. כוס דברכה מלכות מצד בינה הנקראת אלהים. ונקרא עטרה מצד הכתר. ח''י, מצד יסוד, הנקרא שלום, שנאמר (ישעיה נד) וברית שלומי לא תמוט אמר מרחמך יי'. מלא, מצד תפארת. מקבלו בשתי ידיו, ה' ה'.

ונותנו בימין, כי ה' עליונה לחסד, ה' שניה לגבורה. ומסלקו מן הקרקע טפח, בסוד יו''ד כי סלוק ה' הוא יו''ד. ונותן עיניו בו, שהם בסוד יאהדונהי. יי' (ד''א יו''ד) מאיר בבת עין. ידו''ד בשלשה צבעי העין. אדני מאירה בשני כרובי העין, ואישוני עפעפי העין. ומשג''רו במתנה לאנשי ביתו. היא בינה, שנאמר בה, ישמח משה במתנת חלקו.

עשיראה, ברכת מזונא, הא אוקמוה רבנן, בשלשה, צריך כוס. ורזא דמלה, בגין דאיהי (ירמיהו ב׳:ב׳) אהבת כלולותיך, דאינון אבהן, בכ''ל מכ''ל כ''ל. ולית לארכאה יתיר.

ברכת המזון מן התורה מנין. שנאמר, ואכלת ושבעת וגו'. ושנינו בברייתא, וברכת זו ברכת הזן. את ה' אלהיך זו ברכת המזון. על הארץ, זו ברכת הארץ. הטובה, זו בונה ירושלים. וכן הוא אומר, (דברים ג׳:כ״ה) ההר הטוב הזה והלבנון. אין לי אלא לאחריו, לפניו מנין. שנאמר אשר נתן לך, משעה שנתן לך, חייב אתה לברכו.

ודרשו חכמים זכרונם לברכה, משה תיקן להם לישראל ברכת הזן, בשעה שירד להם המן. יהושע תיקן להם ברכת הארץ, בשעה שהכניסן לארץ. דוד ושלמה תקנו בונה ירושלים. עוד נמצא בפרשת המן, רמז לברכת מזון במן עצמו, שנאמר (שמות ט״ז:י״ב) ובבקר תשבעו לחם וידעתם כי אני ה' אלהיכם.