(תהלים קכג) שיר המעלות אליך נשאתי את עיני היושבי בשמים. שיר דא, לא כתיב מאן אמרו. אלא בכל אתר דאיהו סתים, רוח הקדש אמרו עלייהו דישראל בגלותא. היושבי בשמים, היושב מבעי ליה, מאי היושבי.

אלא אוקימנא, מאן דבעי לצלאה צלותיה קמי מלכא קדישא, בעי למבעי מעמיקתא דכלא, לארקא ברכאן לתתא, כמה דכתיב, (תהלים קל) שיר המעלות ממעמקים קראתיך יי'. והאי יו''ד יתיר, עמיקתא דכלא היא, ובהאי בעי למבעי בעותיה, לארקא ברכאן לההוא אתר דאקרי שמים, לאתזנא מניה כלא, ועל דא היושבי בשמים, בשמים ממש, דכד אינון ברכאן נגידו ואתמשכו מההוא אתר עומקא דכלא, ואתישבן באתר דאקרי שמים, כדין ברכאן משתכחי בעלאי ותתאי.

כעיני עבדים אל יד אדוניהם, מאי כעיני עבדים. אלין אינון שאר רברבי עמין, דלא אתזנו אלא משיורא (משיורי) (ס''א גופא) נופא דאילנא, דישראל מתדבקי ביה. וכד ישראל נטלין ברכאן מההוא אתר, כלהו מתברכן מישראל.

כעיני שפחה אל יד גבירתה, דא היא שפחה דאוקימנא, דקטיל קודשא בריך הוא חילא דילה במצרים, דהא לית חילא דידה, אלא כד אתנגיד מתמצית דהאי ארץ ישראל. וארץ ישראל גברתה אקרי. ועל האי כתיב, (משלי ל׳:כ״א) תחת שלש רגזה ארץ. מאן ארץ. דא ארץ ישראל, כמה דאתמר. תחת עבד כי ימלוך, אלין אינון עבדים דקאמרן. כד אתיהיב שלטנותא לחד מנייהו. ודא הוא דכתיב, אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים. שפחה כי תירש גבירתה (ס''א מאי היא) דא היא שפחה דקאמרן.

תא חזי, מסטרא דהאי שפחה, נפקי כמה גרדיני טהירין, מקטרגין לקבלייהו דישראל, ולקטרגא לון. וקודשא בריך הוא עביד להו לישראל נטירו, כאבא דבעי לנטרא לבריה מן כלא. אמר קודשא בריך הוא לישראל, כמה מקטרגין זמינין לקבלייכו, אשתדלו בפולחני, ואנא אהא נטיר לכו לבר. ואתון תהוון זמינין בבתיכון מלגו, וניימי בערסיכון, ואנא אהא נטיר לכו לבר, וסוחרני ערסייכו.

ותא חזי, בשעתא דאינון זינין בישין קריבין לפתחא דבר נש זקפן רישא, ומסתכלן בשמא קדישא דאתחזי לבר, דאיהו שדי, דמתעטר בעטרוי, שמא דא שליט על כלהו, מניה דחלין וערקין, ולא קרבין לפתחא דבר נש.

אי הכי, ירשום בר נש שמא דא בפתחא דביתא, ולא יתיר, אמאי כל פרשתא.

שפיר הוא, דהא שמא דא לא אתעטר, אלא באינון אתוון כלהו, רשימין ברשימא דמלכא, וכד אכתב כל פרשתא, כדין שמא דא מתעטר בעטרוי ונפיק מלכא בכל חילוי, כלהו רשימין ברשימא דמלכא, כדין דחלין מניה, וערקין מקמיה.

תא חזי, והיה שמא קדישא, מתתא לעילא. ועל דא, שדי אתרשים מלבר, לקבלי שמא דא. והי''ה מלגו, שד''י מלבר. למהוי נטיר בר נש מכל סטרין מלגאו ומלבר.

כמה חיילין קדישין זמינין בההיא שעתא דאנח בר נש מזוזה לתרעיה, כלהו מכרזי ואמרי (תהלים קיח) זה השער ליי' וגו'.

זכאה חולקיהון דישראל, כדין אשתמודען ישראל דאינון בני מלכא קדישא, דהא כלהו אתרשימו מניה. אתרשימו בגופייהו, ברשימא קדישא. אתרשימו בלבושייהו, בעטופייהו דמצוה. אתרשימו ברישייהו, בבתי דתפילי, בשמא דמאריהון. אתרשימו בידייהו, ברצועי דקדושא. אתרשימו במסאנייהו, במסאנא דמצוה. אתרשימו לבר, בזריעה בחצדא. אתרשימו בבתיהון, במזוזה דפתחא. בכלא רשימין דאינון בני מלכא עלאה, זכאה חולקיהון.

מאי דכתיב, (ירמיהו ב׳:י״ג) אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בארות וגו'. אותי עזבו, דא הוא מאן דמשקר באת רשימא קדישא. ובמה משקר ביה. דעייל ליה ברשותא אחרא, כמה דאת אמר (מלאכי ב׳:י״א) ובעל בת אל נכר, דאקרי (ירמיהו ב׳:י״ג) בורות נשברים. דהא עמין עובדי עבודת כוכבים ומזלות אקרו בורות נשברים.

ודישראל, אקרי באר מקור מים חיים, דא רשותא קדישא, מהימנותא קדישא. ואקרי באר מבועי דמיין צלילן, נפקין ונזלין מנה, כמה דאת אמר (שיר השירים ד׳:ט״ו) ונוזלים מן לבנון. (משלי ה׳:ט״ו) ונוזלים מתוך בארך. וכתיב (שיר השירים ד׳:ט״ו) מעין גנים באר מים חיים. סטרא אחרא אקרי בורות נשברים. אשר לא יכילו המים. (ס''א מהו, אלא ההוא וכו').

תא חזי, נהרא דנגיד ונפיק, אשקי לכל גינתא, (ס''א ורוי לכל גינתא) ורוי לכל אתר ואתר, כמה דאוקימנא, עד דמלי (נ''א דמטי) לההוא אתר בגנתא, דאקרי באר מים חיים. ומתמן אתזנו עלאין ותתאין, (נ''א עלמין תתאין) כמה דאת אמר (בראשית ב) ומשם יפרד.

וכל אינון סטרין דסטר שמאלא, לא משתקיין מההוא נביעו דמיין נביעין, בגין דאינון מסטרא דשאר עמין, ואקרו בורות נשברים. ומאן דמשקר בשמא (נ''א ברשימא) קדישא בההוא סטרא, אתדבק בבורות נשברים אשר לא יכילו המים, ולא עיילי לתמן. וההוא דזכי לנטרא ליה, זכי לאתשקייא מההוא נביעו דנחלא (בעלמא דין) בעלמא דאתי, וזכי דאתמלי ההוא באר עלאה, לנגדא ברכאן לעילא ותתא. זכאה איהו בעלמא דין, ובעלמא דאתי, על דא כתיב, (ישעיהו נ״ח:י״א) והיית כגן רוה וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו.

ווי למאן דמשקר ברשימא קדישא, דהא משקר בשמא עלאה. ולא עוד, אלא דגרים להאי באר דלא אתברכא, וקרינן עליה (דברים כב) כי הוציא שם רע על בתולת ישראל. בתולת ישראל דייקא. ואוקמיה רבי שמעון באתריה, מאן דשוי תסקופי מלין על אנתתיה קדמיתא, ואפיק עלה שום ביש, כמה דאפיק לעילא, דכתיב כי הוציא שם רע על בתולת ישראל סתם.

ואזלא הא, כי הא דאמר רבי חייא אמר רבי יוסי, בתולה ירתא שבע ברכות, דאתברכא בשבע, בגין דבתולת ישראל ירתא שבע ברכן, ועל דא אתקרי בת שבע.

ואנתתא אחרא, מאן ברכאן דילה. ברכתא דבעז ורות, כמה דאת אמר, (רות ד׳:י״א) ויאמרו כל העם אשר בשער והזקנים עדים יתן יי' את וגו', דודאי בתולה בז' אתברכא, ולא אתתא אחרא ברזא דא.

(ישעיהו כ״ז:י״ג) והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים וגו'. והיה ביום ההוא, מאן ביום ההוא. אלא ההוא יומא דאתידע לקודשא בריך הוא כמה דאת אמר (זכריה י״ד:ז׳) והיה יום אחד הוא יודע ליי'. תו, ביום ההוא, כמה דאת אמר (יחזקאל ל״ח:י״ח) ביום בא גוג על אדמת ישראל.

יתקע בשופר גדול. מה לן ביה, אי הוא רב או זעיר. אלא ההוא שופר עלאה, דביה נפקין עבדין לחירו תדיר, והאי איהו יובלא, דיובלא עלאה ורברבא הוא. וכד האי אתער, כל חירו דעלמין מתערין ביה, וההוא אקרי שופר גדול.

ובאו האובדים בארץ אשור. האבודים מבעי ליה, או הנאבדים, מאי האובדים. האובדים ממש, בגין דאינון בארעא אחרא, ומאן דשארי בארעא אחרא, יניק מרשותא אחרא וכאלו לא שריא במהימנותא, בגין כך אובדים אקרון. אובדים אינון בכל סטרין, דכד ישראל שריין בארעא קדישא, זכאין, זכאין תדיר בכלא, זכאן לעילא ותתא.

השלמה מההשמטות (מחלק א' סימן כ''ב)

ושחטו הפסח אמר הקדוש ברוך הוא מבעשור לחדש סבו דחלא דמצרים ותפסון ליה ויהא אסור ותפיס תלתא יומין וביומא רביעאה אפיקו ליה לדינא ואתכנשו עליה לקטליה, ויחמון ליה מצראי היך אתון עבדין ביה דינא. ודא קשיא להו מכל מכתשין דעבד לון קודשא בריך הוא, אינון דינין דעבדו בדחליהון. לבתר דיינין ליה בנורא בגין דכתיב (דברים ז׳:כ״ה) פסילי אלהיהם תשרפון באש. אמר קודשא בריך הוא (שמות י״ב:ט׳) אל תאכלו ממנו נא, דלא יימרון בתיאובתא דדחלא אכלין ליה, אלא אתקינו ליה צלי ולא מבושל דאילו מבושל יהא טמיר ולא יחמון ליה, אלא תקינו ליה מוקדא בנורא דריחיה נודף. ותו רישיה עליה, דלא יימרון דחיה או דמלה אחרא היא. ותו עצם לא תשברו בו, אלא דיחמון גרמוי רמאן בשוקא ולא יכלין לשזבא ליה ועל דא כתיב (במדבר ל״ג:ד׳) ובאלהיהם עשה יי שפטים.

ההוא קדמאה דאשתכח בבי כנישתא ואריך בבי כנישתא זכאה חולקיה דאיהו קיימא בדרגא דצדיק בהדי שכינתא, ודא איהו רזא (משלי ח׳:י״ז) ומשחרי ימצאונני, דא סליק בסליקו עלאה. ואי תימא הא תנינן בשעתא דאתי קודשא בריך הוא לבי כנישתא ולא אשכח תמן עשרה מיד כועס. למלכא דשלח לכל מלכי (ס''א אנשי) מדינתא דישתכחון עמיה ביום פלן בדוך פלן. עד דהוו מזמני גרמייהו אינון בני מתא אקדים חד ואתא לההוא אתר בין כך ובין כך אתא מלכא אשכח לההוא בר נש דאקדים תמן. אמר ליה בני מתא פלונית אן אינון. אמר ליה, מארי, אנא אקדימנא מנייהו והא אינון אתיין אבתראי לפקודא דמלכא. כדין טב בעיני מלכא ויתיב תמן בהדיה ומשתעי עמיה ואתעביד רחימא דמלכא. בין כך אתו כל עמא ואתפייס עמייהו.

אבל אי בני מתא לא אתיין וחד לא אקדים ואשתעי קמי מלכא לאחזאה (לאתחזאה) בגינהון. מיד כעס מלכא. מה כתיב (ישעיהו נ׳:ב׳) מדוע באתי ואין איש. ומאן דאשתעי בבי כנישתא ווי ליה דאחזי פרודא. ווי ליה דגרע מהימנותא, ווי ליה דלית ליה חולקא באלהא דישראל דאחזי דלית ליה אלהא. ולא אשתכח תמן, ואנהיג קלנא בתקיפא עלאה. כל גוונין טבין בחלמא בר מתכלא בגין דאיהו כורסייא למידן דינין דנשמתין והא דרגא חדא איהו. אלא בשעתא דקיימי בדיני נפשא כדין איהו גוון תכלא והא אוקימנא.

ובשעתא דחמי בר נש להאי גוון אדכר בר נש למעבד פקודא דמאריה כגוונא דנחש דהוו חמאן ליה והוו דחלי מקמיה דקודשא בריך הוא ומנטרין גרמייהו, ובההוא דחילו דקודשא בריך הוא סלקא עלייהו מיא ואתכסיין. מאן גרם לון, ההוא נחש, ההוא רצועה דמסתכלאן ביה אוף הכי תכלת וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות יי מההוא דחילו דיליה: (עד כאן מההשמטות)

דבר אחר ובאו האובדים, מאן אינון. אלין צדיק וכנסת ישראל. דאקרון אובדים. מנלן. כנסת ישראל, דכתיב, (ירמיהו ט׳:י״א) על מה אבדה הארץ, אבודה או נאבדת לא כתיב, אלא אבדה הארץ, דא כנסת ישראל. צדיק, דכתיב, (ישעיהו נ״ז:א׳) הצדיק אבד, אבוד או נאבד לא כתיב, אלא אבד, והא אוקמוה.

ואי תימא, ובאו, מאן אתר אתיין אלין אובדים. אלא, כנסת ישראל מן גלותא. צדיק, כמה דאוקמוה, דכתיב (תהילים קכ״ו:א׳) בשוב יי' את שיבת ציון, בגין דייתוב לאתריה, וייתי לאתחברא בכנסת ישראל. ועל דא, ובאו האובדים בארץ אשור. והשתחוו ליי' בהר הקדש בירושלים, מאי קא מיירי. אלא מלה דא דהנדחים בארץ מצרים, כביכול, ישראל לא יפקון מן גלותא, אלא בשכינתא, כמה דאוקמוה, ואינון נדחים השתחוו ליי'.

כתיב, (תהילים קכ״א:ח׳) יי' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם. ישמר צאתך תינח. אלא ובואך, מאי קא מיירי, דהא מאן דעאל לביתיה לא מסתפי. אלא האי בר נש דשוי רשימא קדישא לביתיה, במלין דשמא עלאה, האי אתנטיר מכלא. כד נפיק ההוא דמדוריה לתרעא דביתיה, זקיף וחמי רשימא קדישא, ועיין (ס''א נעיץ) בפתחיה. כד נפיק בר נש, הוא אוזיף ליה, ונטיר ליה. כד עייל לביתיה, הוא אכריז קמיה, אזדהרו ביקרא דדיוקנא דמלכא קדישא. וכל דא, בגין ההוא רשימא דשמא קדישא, דאתרשים בתרעיה.

ולאו די ליה לבר נש דאתנטר בביתיה, אלא קודשא בריך הוא נטיר ליה כד עייל, וכד נפיק. דכתיב, יי' ישמר צאתך ובואך מעתה ועד עולם. זכאין אינון ישראל בהאי עלמא, ובעלמא דאתי.

תא חזי, האי רוחא בישא דשארי בין תרעי. ווי ליה לבר נש, דלא ידע לאזדהרא מניה, ולא רשים לפתחא דביתיה שמא עלאה קדישא, דישתכח עמיה. דהא אית ליה תלת מאה ושתין וחמש שמשין בישין מקטרגין, כל חד משמש יומיה, וכלהו משתכחי עמיה כל יומי שתא, ומקטרגי ביה לעילא ותתא. וכלהו משתכחי ביה ביממא ובליליא. ביממא, לקטרגא ליה. בליליא, לצערא ליה בחלמיה.

כד נפיק לקטרגא ליה, כד עאל, שווין ידייהו עליה דכתפיה, ואמרין ליה, ווי ליה לפלניא דנפק מרשותא דמאריה. ווי ליה לפלניא בהאי עלמא, ובעלמא דאתי. בגין כך בעאן בני מהימנותא, למהוי רשימין בכלא, למהוי רשימין ברשימא דמאריהון, לאזדעזעא מנייהו כל סטרין זינין בישין, למהוי נטירין בהאי עלמא, ובעלמא דאתי. זכאין חולקיהון דישראל, עלייהו כתיב (ישעיהו ס׳:כ״א) ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ וגו'.