תנו רבנן:

כשחלה רבי שמעון בן יוחאי, עאלו קמיה רבי פנחס, ורבי חייא, ורבי אבהו.

אמרו לו: מאן (דהוא) קיימא דעלמא, שכיב.

אמר לון: לא בי דינא דלעילא מעיינין בדינאי, דהא אנא חזאי דלית אנא מתייהיב למלאכא ולדיינא דלעילא. דאנא לאו כשאר בני נשא. אלא האי דינא דילי, קודשא בריך הוא דייניה, ולא בי דיניה. והיינו דאמר דוד, בבעותיה קמיה (תהילים מ״ג:א׳) שפטני אלהים וריבה ריבי. וכן שלמה אמר, (מלכים א ח׳:נ״ט) לעשות משפט עבדו, הוא בלחודוי, ולא אחרא.

דהא תנן (תנינן): כשהאדם שכיב, בי דינא דלעילא מסתכלין בדינוי, אית מנהון דנטאן לכף זכות, דאחזיין זכותא דבר נש, ואית מנהון דנטאן לכף חובה, דאחזיין חובה דבר נש. ולא נפיק איניש מן דינא, כמה דהוה בעי.

אבל מאן דדאין ליה מלכא עילאה, דשליט על כולא, הוא טב, ולא יכיל איניש למהוי בההוא דינא, בר טב. מאי טעמא, דהא תנן, מכילוי דמלכא עילאה, נטי לזכותא תדיר, והוא כוליה צד דמהימנותא, ובידו לשבקא לחטאין וחובין, הדא הוא דכתיב, (תהילים ק״ל:ד׳) כי עמך הסליחה וגו', ולא עם אחר.

ובגין כך בעינא קמיה דהוא (יהא) ידין דינאי, ואנא אעיל תליסר אבבי לעלמא דאתי, דלא אעברו לון בר אבהתא, ולא יהא מאן דימחי בידי, ועוד דלא אתבע רשותא מנהון.

אמר רבי שמעון מלה, וחמו בי מרעיה, דלא הוה תמן.

תווהו, ולא (הוה) יכיל חד מנהון למללא בפומיה, מדחילו רבה דהות עליהון.

עד דהוו יתבין, סליק לון ריחין דבוסמי סגיאין, וכל חד וחד מנהון אתיישב, עד דחמו לרבי שמעון, והוה ממלל מלין, ולא הוה חמאן אחרן בר מיניה.

לבתר עידן, אמר לון רבי שמעון: חמיתון מידי?

אמר ליה רבי פנחס: לא, אלא כולנא תווהין על דלא חמינא לך בבי מרעך זמן רב. וכד חמינא לך סליק לן ריחין דבוסמין דגנתא דעדן, ושמענא קלך ממלל, ולא ידענא מאן ממלל עמך.

אמר לון: ולא שמעתון מלה אוחרנא בר מדידי?

אמרו: לאו.

אמר לון: לית אתון חזיין למחמי סבר אפין דעתיק יומין.

אמר לון: אימא לכו מלה,

תווהנא על רבי פנחס דלא חמא, דאנא חמית ליה כען בההוא עלמא, לתתא מיניה מרבי אלעזר ברי.

וכען שדרו בדילי מלעילא, ואחזין לי אתרא דצדיקיא לעלמא דאתי,

ולא אתיישר בלבאי דוכתאי, בר עם אחיה השילוני.

וברירנא דוכתאי, ואתינא, ואתו עמי תלת מאה נשמתין דצדיקיא, ועילא מנהון אדם הראשון, דהוה יתיב גבאי, והוא הוה ממלל עמי. ובעי דלא יתגלי חוביה לכל עלמא, בר ההוא דאמר אורייתא בגיניה, ואתכסי בההוא אילנא דגנתא דעדן.

ואנא אמינא ליה דהא חברייא (ס''א כבר) גלו.

אמר: ההוא דגלו חברייא בינייהו טב ושפיר, אבל לשאר בני עלמא לא. מאי טעמא, דחס קודשא בריך הוא על יקריה, ולא בעא לפרסומי חוביה, אלא בההוא אילנא דאכיל מיניה.

וקודשא בריך הוא גלי ליה (לי) ברזא דקודשא, לחבירנא, דלא אשתעו אינון בהדייהו בינייהו, ולא לרווקי חברייא, ולאינון דייתון לעלמא.

והוא מלה דלא בעי כל איניש, וטעי ביה, לאו משום חובתא דחב, אלא משום יקרא דשמא עילאה, דבני נשא לא זהירין ביה, וכתיב (שמות ג׳:ט״ו) זה שמי לעולם. וייתון למשאל מה דלא צריכי לון. והיינו דכתיב, (שמות י״ט:כ״א) פן יהרסו אל (ש''ט ע''ב) ה' לראות ונפל ממנו רב, (מאי ונפל ממנו רב). הרב נופל ונתפס באותו עון. הכי גזרנא, האי חברייא (ס''א חברא) דאורי שמא קדישא (לכולא), הוא נפיל (ונתפס) ואיתא בההוא חובא, יתיר מנייהו, דכתיב ונפל ממנו רב, הרב נופל ונתפס באותו עון.

קריב לגביה רבי אלעזר בריה, אמר ליה: אבא, מה אנא התם?

אמר ליה: (ס''א זכאה חולקך ברי, זמן סגי יהא דלא תתקבר גבאי, אבל) ברי דלא תדכר הכא אבל בההוא עלמא, דוכתא דידי ודידך ברירנא. זכאין אנן עם אינון צדיקיא, דזמינין אינון לשבחא למארי עלמא, דאינון מלאכין דמשתמשין (שמשין) דקמיה, הדא הוא דכתיב, (תהילים ק״מ:י״ד) אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך.