מסתכל הוינא דהא לתחיית המתים, בארחא אחרא יעביד לון קודשא בריך הוא, ומה דהוה השתא קדמאה, ליהוי כדין בתראה. מנלן. מאינון עצמות, הנהו גרמין דאחיא לון קודשא בריך הוא על ידי יחזקאל, דכתיב, (יחזקאל ל״ז:ז׳) ותקרבו עצמות עצם אל עצמו בקדמיתא, ולבתר כתיב וראיתי והנה עליהם גידים ובשר עלה וגו'. ויקרם עליהם עור מלמעלה ורוח אין בהם. דהא מה דאפשיט בקדמיתא, ליהוי בתראה. בקדמיתא (אפשיט מרוחא, ולבתר) עור, ולבתר בשר, בקדמיתא אפשיט מרוחא, ולבתר עור, ולבתר בשר, ולבתר עצמות.

בדא אקשן קדמאי, אבל גרמין אלין דאחיא קודשא בריך הוא, נסין ואתין משניין, עבד בהו קודשא בריך הוא. תא חזי מה כתיב, (איוב י׳:ט׳) זכר נא כי כחומר עשיתני ואל עפר תשיבני. מה כתיב בתריה, הלא כחלב תתיכני וכגבינה תקפיאני, עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידים תסוככני. זמין קודשא בריך הוא, לבתר דיתבלי בר נש בעפרא, ומטי זמנא דתחיית המתים, דההוא גרמא דישתאר. למעבד ליה כעסה דא, וכגבינה דחלב, ונביע כחלב, דהוא נביעו נקי מצוחצח בצחותא ההוא גרמא. כד יתערב ההוא גרמא ויתמחי כחלבא, ולבתר יקפיא ליה, ויתצייר בצייורא כגבינה בקפיאותא, ולבתר יתמשך עליה עור ובשר ועצמות וגידים.

הדא הוא דכתיב הלא כחלב תתיכני וכגבינה תקפיאני. התכתני לא כתיב, אלא תתיכני. הקפיתני לא כתיב, אלא תקפיאני. הלבשתני לא כתיב, אלא תלבישני. סוככתני לא כתיב, אלא תסוככני. כלהו לבתר זמנא משמע.

ולבתר מה כתיב, חיים וחסד עשית עמדי, דא רוחא דחיי. (ס''א ואי תימא) עשית עמדי כתיב, ולא כתיב תעשה. אלא הכי אמר, חיים וחסד עשית עמדי. בההוא עלמא שדית בי רוחא דחיים, אבל ופקודתך, דמטרוניתא דמלכא, שמרה רוחי, איהי נטרת לרוחי, בההוא עלמא. מאי ופקודתך, דאת זמין לפקדא לה בקדמיתא. (שמרה רוחי) ורזא דמלה דא, כל נפשין דצדיקייא, גניזין וטמירין תחות כרסייא דמלכא, ואיהי נטרא לון, לאתבא לון לדוכתייהו, הדא הוא דכתיב ופקודתך שמרה רוחי. מאי ופקודתך. כמה דאת אמר, (תהילים ק״ט:ח׳) פקודתו יקח אחר. פקודתך, דא מטרוניתא דמלכא, דכל רוחין אינון פקדונין בידהא, הדא הוא דכתיב, (תהילים ל״א:ו׳) בידך אפקיד רוחי וגו', ואיהי נטרא לון, בגין דא שמרה רוחי, ואיהי נטרת לה.

כגוונא דא אמר דוד, (תהלים פו) שמרה נפשי כי חסיד אני. שמרה: דא מטרוניתא דמלכא. דאיהי נטרא נפשי, בגין כי חסיד אני. ובכל אתר דכתיב סתם, דא מטרוניתא. כמה דאת אמר, (שמות כ״ד:ט״ז) ויקרא אל משה. (שמות ט״ו:כ״ו) ויאמר אם שמע תשמע בקול יי אלהיך.

בההוא זמנא, תינח ההוא גרמא, שאר גרמין דישתכחון מה יתעביד מנהון.

כלהו יתכלילו בההוא נביעו דהאי גרמא, ויתכלילו בהדיה, ויתעביד כלא עסה חדא, ותמן יתצייר ציורא, כמה דאתמר. הדא הוא דכתיב, (ישעיהו נ״ח:י״א) ועצמותיך יחליץ. מאי יחליץ. כמה דאת אמר (הושע ה׳:ו׳) חלץ מהם. כלהו יתעברון מקיומייהו, ויתכלילו בהאי גרמא, למהוי עסה חדא. וכדין (ישעיהו נ״ח:י״א) והיית כגן רוה וכמוצא מים וגו'.

מסתכל הוינא, שמירה בלב איהו ודאי, (דחמא בלב) (ס''א ולב דוגמא דלב עילאה) ועל דא שמור בלב, ולאו באתר אחרא. זכירה בזכר, במוחא, דרכיב ושליט על הלב. ולית זכירה אלא במוחא. ועל דא זכור לזכר ושמור לנקבה. מוחא דאיהו דכורא, רכיב ושליט על הלב. לב שליט ורכיב על הכבד. כבד סמאל ונחש דא בדא, ואיהו חד. (ס''א ואינון דכר ונוקבא) יותרת הכבד וכבד. ועל דא בקורבנא, יותרת הכבד, דא נחש. כבד מיכלא דדכורא, רזא דסמא''ל.

ודאי כך הוא, ויאות הוא. וברירא דמלה, ורזא וסתרין דקרבן, הכי הוא. כבד נטיל בקדמיתא, הוא ויותרת דיליה, (ס''א ולבתר יותרת דיליה) סמאל ובת זוגו. (ס''א ולבתר כל וכו' דאינון חיילין) וכל אינון ערקין דכבדא. חיילין ומשריין דלהון. ונטילו דלהון, דאכלין חלבין שמנינו דקרבנא. הדא הוא דכתיב, (שמות כט) ואת החלב אשר עליהם. וכדין קריב כלא לגבי לב.

ולב לא נטיל מכלא. אלא ודוי דאתעביד ביה, וסליק בההוא תננא וצלותא דאתעביד עליה דקרבנא. לב קריב לגבי מוחא, רעותא דיחודא דכהנא ביה, וחדוותא דליואי. מוחא דא, נהורא דאתיא ממוחא עלאה. מוחא קריב לגביה טמיר מכלא, דלא אתידע כלל. (ס''א לגביה, מכלל דלא אתפרע כלל) וכלא אתקשר דא בדא. ומוחא קריב נחת רוח דכלא.

ערקין דכבדא, אלין אישים, וכל אינון חייליהון. כבד, כמה דאתמר. יותרת נקבה, נוקבא דיליה. אמאי יותרת. דלא אתחברת בדכורא אלא כד אשארת לה שעתא, לבתר דעבדת נאופהא, ושבקא ליה. תו, יותרת נקבה, דכד בעיא לאתחברא בבר נש, אתעבידת לגביה שיורין, דלא אתחשבת כלל. לבתר איהי אתקרבת זעיר זעיר לגביה, עד דאתעבידא ליה חבורא חדא. ומאלין ערקין דכבדא, מתפשטן אחרן זעירין, לכמה זיינין, וכלא נטלין אמורין ופדרין. וכלהו כלילן בכבד.

לב דאיהו עקרא בקדושה, נטיל ומקריב למוחא כמה דאתמר. לב שריא על תרין כוליין, ואינון תרין כרובין. יהבין עיטא. ואינון רחיקין קריבין, ימינא ושמאלא. וכלהו נטלין ואכלין כל חד כדקא יאות, עד דאתקשר כלא כחדא. (תהלים נא) זבחי אלהים רוח נשברה, דא מתקריב ללב, רוח נשברה, ודוי וצלותא. דהא ודאי (קהלת יב) והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה. וכבד מקריב ליה לגביה לב, דאיהו סניגורא עליה, וכלא קשורא כחדא בקורבנא.

מן כבד, נפקין כל מרעין, וכל מכתשין, לכל שייפי גופא, וביה שריין. לב, איהו זכיך מכלא. מניה נפקין כל טב, וכל בריאותא דשייפין כלהו, וכל תוקפא, וכל חדוה, וכל שלימו דאצטריך לכל שייפין.

(תהלים לא) בטח ביי ועשה טוב שכן ארץ ורעה אמונה. בטח ביי, כדקא יאות. ועשה טוב, תקונא דברית קדישא. דתהא מתקן ליה, ונטיר ליה כדקא יאות. ואי תעביד דא, אנת תהא הכא בארעא, ויתזן מנך, ויתפרנס מנך, ההיא אמונה דלעילא.

ותו, (ס''א מתקן ליה ונטיר ליה. שכן ארץ ארץ קדישא עילאה ארץ החיים דההיא ארץ תשרי בההוא טוב. ורעה אמונה ההיא אמונה דלעילא יתזן ויתפרנס מניה על ידך. ואי תעביד דא) תתענג על יי ויתן לך משאלות לבך. כל דא אתתקנת בתקונא דברית. כיון דאתקנת ברית, אתקן כלא. פנחס בגין דקני על ברית דא, זכה לכלא. ולא עוד אלא דאגין על כל ישראל, וביה אתקיים והתענג על יי. דהא סליק ואתקשר לעילא, (ואנהיר) באור קדמאה דברא קודשא בריך הוא, וגניז ליה. בההוא אור דאתהני אברהם מניה, ואהרן כהנא אתקשר ביה.

לבתר דאסתלק לכהנא רבא, לא אדכר ליה קטלנותא דזמרי, ולא יאות בגין דלא יתאחד כלל בענפוי דסטרא אחרא, ולא אתחזי לאדכרא עליה. דכל מאן דקטיל, ענפין דסטרא אחרא אית ביה. ופנחס הא מתאחיד בימינא, ולית ליה חולק בסטרא אחרא כלל, ועל דא לא אדכר הכא. מה דאתחזי שבחא, איהו גנאי ליה, ונחיתו מדרגא עלאה דאתאחיד ביה. ועל דא כתיב המוכה אשר הוכה סתם, ושם האשה המוכה, ולא אדכר על ידא דמאן.

(בראשית ל״ב:ב׳) ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלהים. מאי ויפגעו בו. אלא אית פגיעה לטב. ואית פגיעה לביש. ואית פגיעה לצלותא. אלא בשעתא דהוה אזיל לחרן, מה כתיב. (בראשית כ״ח:י״א) ויפגע במקום, צלותא דערבית הוה דצלי בההוא מקום. כמה דאת אמר, (שמות ל״ג:כ״א) הנה מקום אתי. וצלותא דערבית בההוא אתר אתחזי.

תו ויפגע במקום, מלי פיוסין איהו. דאתא שמשא קדישא לגבי סיהרא, בעלה לגבי אתתא. מכאן דלא יאות לבעל למיתי לגבי אתתא, אי לא הוי במלי פיוסין לפייסא לה. דכתיב ויפגע במקום, ולבתר וילן שם. כד הוה אתי יעקב מחרן, מה כתיב, ויפגעו בו, שדרת היא לפייסא ליה, למיתי לגבה.

ויאמר יעקב כאשר ראם. מאי כאשר ראם. אלין מלאכין דיום, ומלאכין דלילה הוו, ואתכסיאו מניה, ולבתר אתגליין ליה. ועל דא כאשר ראם, כתיב מחנה אלהים זה. מהכא דהוו אלין דיממא, ואלין דליליא. אינון דליליא כתיב בהו, מחנה אלהים, ואינון דיממא, כתיב בהו, זה. ועל דא ויקרא שם המקום ההוא מחנים. תרין משריין.

תנינן, כל מאן דאמר תהלה לדוד בכל יום תלת זמנין, איהו בר עלמא דאתי. והא אתמר טעמא. אי בגין פרנסה ומזונא דכל עלמין, תרין זמנין אינון בכל יומא בצפרא ובפנייא, דכתיב, (שמות טו) בתת יי לכם בערב בשר וגו', אמאי תלת זמנין בכל יומא. אלא תרין למזונא דבני אינשי ודכל עלמא. וחד למיהב תוקפא לההוא אתר דפתיחו ידוי.

ותרין מזונין אלין משניין דא מן דא, וכלהו תלת מזוני כתיבי הכא, (תהילים קמ״ה:ט״ו) ואתה נותן להם את אכלם בעתו, דא מזונא דעתירי, דיהיב מיכלא סגי בעתו, הא חד. תרין, דכתיב ומשביע לכל חי רצון, דא מזונא דמסכני, דאינון שבעין מרצון, ולא מגו מיכלא סגי. תלת דכתיב פותח את ידך, דא תוקפא לההוא אתר, ובפתיחו דידוי, נפקא רצון ושבעא לכלא.

תו הכי אוליפנא, דלא איהו אלא תרי זמני, בגין מזונא ופרנסה בכל יומא. דאלין חיובא על בר נש. ואי אמר יתיר, לאו בגין חובה איהו, אלא בגין שבחא גו תושבחן דזמירות דדוד מלכא. (ס''א דנפיק ידוי דקודשא בריך הוא ובריך לשבעה מרצון ועל דא לאו חיובא הוא אלא תרי זמני ביומא ושבחא איהו לקודשא בריך הוא לתת לו זמירות דדוד מלכא) מאי טעמא. בגין דפרנסה לא חזי למשאל אלא בתר צלותא ופרנסה דמאריה. מלכא ייכול בקדמיתא ולבתר ייכלון עבדוי.

הדא הוא דכתיב, (שיר השירים ה׳:א׳) באתי לגני אחותי כלה אכלתי יערי עם דבשי שתיתי ייני עם חלבי, לבתר אכלו רעים. אכלתי יערי, דא צלותא דמיושב. עם דבשי דא קריאת שמע. אכלתי יערי דא צלותא דמיושב, ההוא יער לבנון, יוצר אור (ס''א משרתים) והאופנים וחיות הקדש, (כולם קדושים) כל הני אקרון יער אילנין ונציבין דביה. עם דבשי דא קריאת שמע, דאיהו מתיקו דכלא, בכמה צופין ומתיקין.

שתיתי ייני, דא צלותא, דמעומד, מטיבו (ס''א משיכו) דיינא עלאה דאתנטר. ודא בשלש ברכות ראשונות. עם חלבי, אלין אינון שלש ברכות אחרונות, ואתכלילן אלין באלין. עד כען מיכלא דמלכא. לבתר דאכל מלכא, אכלו רעים לעילא, שתו ושכרו דודים לתתא.

ועל דא לית חיובא דמזונא אלא לבתר צלותא. בצלותא דמנחה (בערב) קודם צלותא מאי טעמא. בגין דעד לא אשתכח דינא קשיא, בעוד דאנפין דמלכא נהירין, יימא תהלה לדוד, בהאי סדורא דמזונא. דלבתר דדינא שריא ותלי על עלמא, לאו שעתא איהו.

(מלכים ב ד) ויהי היום. בכל אתר דכתיב ויהי, איהו צער, ויהי בימי צער. ודאי, ויהי היום, יומא דאית ביה צער, ודא הוא ראש השנה, יומא דאית ביה דינא קשיא על עלמא. ויהי היום ויעבר אלישע אל שונם, יומא דראש השנה הוה. ובכל אתר ויהי היום, דא ראש השנה. (איוב א) ויהי היום ויבאו בני האלהים, יום ראש השנה הוה.

בכל זמנא תרין יומין אינון, מאי טעמא. בגין, דלהוי יצחק כליל דינא ורחמי, תרין יומין ולא חד. דאלמלא ישתכח יחידאי, יחריב עלמא. ועל דא כתיב תרין זמנין, ויהי היום ויהי היום.

ויבאו בני האלהים, אלין בית דין רברבא. בני האלהים ודאי, בנוי דמלכא קריבין לגביה. ואינון שבעין ממנן, דסחרין תדירא למלכא. ואינון חתכין דינא על עלמא. להתיצב על יי, וכי על יי קיימי. אלא, בשעתא דאלין קיימי על דינא, דינא קדמאה דכלא ביה, מאן הוא. דלא יוקיר לשמא דקודשא בריך הוא, ודלא יוקיר לאורייתא ולעבדוי. אוף הכי, מאן הוא דלא חייש על יקרא דשמא קדישא, דלא יתחלל בארעא. מאן הוא דלא חייש ליקריה דקודשא בריך הוא, מאן הוא דלא שוי יקר לשמא דא. ויבא גם השטן בתוכם, גם, לרבות ההיא נוקבא דיליה. אוף הכי להתיצב על יי, דאיהו חייש נמי ליקרא דשמא דא.

הכא אפליגו עמודין קדמאין דעלמא. חד אמר, איוב מחסידי אומות העולם הוה. וחד אמר, מחסידי ישראל הוה. ואלקי, לכפרא על עלמא.

דהא יומא חד אשכחיה רב המנונא לאליהו.

אמר ליה: ודאי תנינן דאית צדיק ורע לו, רשע וטוב לו.

אמר: צדיק, כל שממועטין לו חובותיו נותנין לו בעולם הזה חובו, ועל כן צדיק ורע לו. וכל שמרובין עוונותיו, וממועטין זכיותיו, נותנין לו שכרו בעולם הזה, רשע וטוב לו.

אמר ליה: דינוי דמארי עלמא עתיקין (ס''א עמיקין) אבל בשעתא דבעי קודשא בריך הוא לכפרא חובין דעלמא, אלקי בדרועא דלהון, ואסי לכולהו.

מתל לאסייא, דאלקי לדרועא, לשיזבא לכל שייפין. כמה דכתיב, (ישעיה נג) והוא מחולל מפשעינו וגו'. (רי''ח)

כמה דאתמר, בההוא יומא של ראש השנה, דקיימין שבעין קתדראין למידן דינא לעלמא, כמה אינון מארי תריסין, קטיגורין, דקיימי לעילא. אלין מיימינין לזכו ואלין משמאלין לחובא, לאדכרא חובין דעלמא, חובין דכל חד וחד. ועל דא אצטריך לבר נש, לפרשא חובוי, כל חד וחד כמה דאיהו, בגין דמאן דמפרש חטאוי, לא אתמסר דיניה, אלא בידא דמלכא, קודשא בריך הוא בלחודוי. ומאן דדאין ליה קודשא בריך הוא, איהו לטב. ועל דא בעא דוד מלכא, (ואמר) (תהלים מג) שפטני אלקים, אנת, ולא אחרא. וכן שלמה אמר, (מלכים א ח) לעשות משפט עבדו, הוא, ולא אחרא, וכל בית דין בדילין ממנו.

ועל דא אצטריך לון לפרשא חובין דכל שייפא ושייפא, וכל מה דעביד בפרט. הדא הוא דכתיב, (תהלים לב) חטאתי אודיעך וגו'. לבתר ואתה נשאת עון חטאתי סלה. מנלן. ממשה, דכתיב (שמות לב) אנא חטא העם הזה וגו'. בישראל כתיב, (שמואל א יב) חטאנו כי עזבנו את יי, דאי תימא האי ביחיד, אבל בצבור לא. הא כתיב קרא דא. ואי תימא הא בצבור, אבל שליחא דלהון לא, הא כתיב (שמות לב) וישב משה אל יי וגו'. וכתיב (שמות לב) ויעשו להם וגו'. מאי טעמא. מאן דמפרש חוביה, בי דינא בדילין מיניה, בגין דבר נש קריב לגרמיה, ולא אתדן על פומיה.

ותו, לא שביק למקטרגא לאולפא עליה חובא מומא. דבר נש יקדים ויימא, ולא יהיב דוכתא לאחרא למימר. כדין קודשא בריך הוא מחיל ליה, הדא הוא דכתיב, (משלי כ״ח:י״ג) ומודה ועוזב ירוחם.

ביומי דראש השנה, מתקנין בי דינא כורסייא למלכא, למידן כל עלמא. וישראל עאלין בקדמיתא בדינא קמיה, דליפוש רחמי. (ס''א קמיה דליפוש רוגזא) תנן ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו, יום ביומו מאי הוא. אלא הני תרי יומין דראש השנה. אמאי תרי יומין. בגין דאינון תרי בי דינא, דמתחברן כחדא. דינא עלאה, דאיהו קשיא, בדינא תתאה, דאיהו רפיא, ותרווייהו משתכחי.

ועל דא לא ידעי הני בבלאי, רזא דיבבא ויללותא, ולא ידעי דתרווייהו אצטריכו, יללותא דאיהו דינא תקיפא. תלת תבירין דאיהו דינא רפיא, גנוחי גנח רפיא. אינון לא ידעי, ועבדין תרווייהו. ואנן ידעינן, ועבדינן תרווייהו. (ס''א ועל דא רזא דיבבא ויללה ותרווייהו אצטריכו, הני בבלאי, אינון לא ידעי, ועבדין תרווייהו.) וכלא נפקין לארח קשוט.

(תהלים פא) תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו. תקעו בחדש שופר, מאי בחדש. דא בי דינא רפיא, דאקרי חדש. בכסה: (כס דעלמא עילאה, כ''ס ה' דא פחד יצחק דאיהו כס למלכא עילאה, תו בכסה) דא דינא קשיא, פחד יצחק. דינא דאתכסייא תדיר, דלאו איהו דינא באתגלייא. כי חק, דא דינא רפיא. ומשפט, (דא דינא קשיא) דא דינא ברחמי. ותרווייהו אינון כחדא. בגין כך תרין יומין, ותרווייהו ברזא חדא. (תהלים פט) אשרי העם יודעי תרועה וגו', לא כתיב שמעי, או תוקעי תרועה, אלא יודעי תרועה. בגין (ס''א כגון) חכימין דדיירין באוירא דארעא קדישא, אינון ידעי תרועה. רזא דתרועה, כמה דכתיב, (תהילים ב׳:ט׳) תרועם בשבט ברזל. מאן עמא כישראל, דידעין רזין עלאין דמאריהון, למיעל קמיה, ולאתקשרא ביה. וכל אינון דידעי רזא דתרועה, יתקרבון למיהך באור פניו דקודשא בריך הוא. ודא אור קדמאה דגניז קודשא בריך הוא לצדיקייא. ועל דא אצטריך למנדע לה.

כתיב (ויקרא ט׳:י׳) היותרת מן הכבד. וכתיב (ויקרא ג׳:ד׳) ואת היותרת על הכבד. (בתר דעבידת ניאופא, אסתליק עליה.) יותרת מן הכבד, דא אשת זנונים, דאזלא ונפקא מן הכבד, לאסטאה בני עלמא, ולאסטנא עלייהו. ושבקת לדכורא, למעבד זנונים. ובגין דא היותרת מן הכבד, יותרת על הכבד. בתר דעבדת ניאופא, אסתלקת עליה. מצח אשה זונה. אתגברת על בעלה דאיהו כבד, בכעס דמרה, אשת מדנים, וכעס, דשלטא איהי על דכורא דילה. מצח אשה זונה שלטא על הכבד, אשת מדנים וכעס.

יותרת מן הכבד, מן הכבד נפקא לאבאשא לכל עלמא, ולמעבד ניאופין עם כלא. לבתר איהי סלקא לגבי דכורא, מצח אשה זונה, בעזותא דאנפין, וכדין איהי על הכבד. ועוד, יותרת מן הכבד אתקריאת מסטרא אחרא, בתר דנפקת לנאפא עם כלא, יהיבת שיורין לבעלה, והאי איהי יותרת מן הכבד.

מגו כבד, ויותרת דילה, נפקת מרה, ואיהי חרבא דמלאך המות, דנפקו מנה טפין מרירן לקטלא בני נשא. הדא הוא דכתיב, (משלי ה׳:ד׳) ואחריתה מרה כלענה. ואיהי תליא בכבד, כל מרעין ומותא ביה תליין. וההוא יומא דראש השנה (משטנא) משטטא בעלמא, למכנש כל חובי עלמא וכדין כל אברין דאינון ישראל, אינון בעאקו, דאינון אברי דמטרוניתא, (משלי כ׳:כ״ז) נר יי נשמת אדם, שכינתא קדישא. וכדין כל ישראל בעאקו, ונטלי שופר לאתערא ביה ההוא תקיעה ושברים ותרועה. נטלין שופר, לאתערא ביה, תרועה ותקיעה, דינא קשיא ברחמי, ושברים דינא קשיא בלא רחמי (ס''א דינא רפיא ברחמי) וכדין הכי יתערו לעילא לאתערבא דא בדא. בתרועה ותקיעה ושברים, אתבסם כלא דא בדא. וכל מה דההוא כבד נקיט, אקריב לגבי לב, דאיהו מלכא, לזיינא (לדינא). וההוא לב, לאו אורחיה, ולאו תיאובתיה, בעכירו דעובדין דעמיה. אלא נקיט כל ברירו, וכל צחותא, וכל זכיין, וכל עובדין טבין. וכל ההוא עכירו וטנופין ולכלוכא דאינון עובדין בישין, (ס''א ליתא) (זריק לון לשאר עמין עובדי כוכבים ומזלות ההוא כבד) אנח לכבד. דאתמר ביה, (בראשית כ״ז:י״א) עשו איש שעיר. וכל ערקין דיליה, דאינון שאר עמין עובדי כוכבים ומזלות. הדא הוא דכתיב, (ויקרא ט״ז:כ״ב) ונשא השעיר עליו את כל עונותם. מאי עונותם. עונות תם. דאתמר ביה, (בראשית כ״ה:כ״ז) ויעקב איש תם. וחובין דעמודא (ס''א דעמיה) דאינון ערקין ודפקין דלבא.

ובגין דא, שחין וצרעת וספחת, לכל אינון אברין, מכבד אשתכחו, מאילין לכלוכין דאשתארו ביה. מלבא אתי כל בריאותא, לכל אברין. דהכי הוא, כיון דלבא נטיל כל זכיכו וברירא וצחותא. כבד נטיל כל מה דאשתכח ואשתאר מן לכלוכא וטנופא. וזריק לכל שאר שייפין, דאינון שאר עמין עובדי כוכבים ומזלות אחרנין, בעל כרחייהו. ומפסולות דפסולת דכבד, נטל טחול, דאתמר ביה (בראשית א׳:י״ד) יהי מארת. (משלי ג׳:ל״ג) מארת יי בבית רשע.

ודאי הכי הוא, דכבד נטיל כלא טב וביש. ואף על גב דמשטטא ולקיט כל חוביהון דישראל, הכי נמי זכיין דלהון לקיט, בגין לקיימא קורציה. וכלא האי והאי מקריב לגבי לב. ואורחוי דלב, לא נטיל אלא זכיכו וברירו וצחותא דכלא, כמה דאמרת. ושאר טנופא ולכלוכא, אהדר לכבד, ונטיל כלא בעל כרחיה, דכתיב ונשא השעיר עליו וגו'. מלה דא אהדרנא, בגין דיתבסם לפומי כמתקא דדובשא, זכאה חולקי דזכינא להאי, למחמי דא בעיני.

(תהילים קל״א:א׳) יי לא גבה לבי ולא רמו עיני וגו', האי קרא אמר דוד, בשעתא דהוה אזיל על כיף נהרא, (והוה אמר) רבונו של עולם, כלום הוה בר נש בעלמא, דאודי ומשבח למאריה כוותי. אזדמנת ליה צפרדע, אמר ליה, דוד, לא תתגאה, דאנא עבדית יתיר מנך, דמסרית גופאי על מימרא דמארי, דכתיב (שמות ז׳:כ״ח) ושרץ היאור צפרדעים, והא אוקמוה. ותו דאנא משבח ומזמר ליליא ויומא, בלא שכיכו. בההיא שעתא אמר דוד, יי לא גבה לבי ולא רמו עיני. יי לא גבה לבי. (כאן חסר)

דא הוא קרבנא, דבכל יומא, ובכל זמן וזמן, לגבי קודשא בריך הוא. דאתכלילת כנסת ישראל ביה, בין כל שאר אכלוסין, וכל אילין פולחנין, אפיקו לה מבין גובין, ומבין שאר עמין. כך ישראל, כל זמן דאינון אטימי לבא, ולא פתחין בתיובתא, לא סלקין ריחא, ולא אפיק לון מגו גובין. אבל כד פתחין בתיובתא, מיד סלקין ריחא, ויפיק לון מבין גובין, ויתהני בהו כנסת ישראל. דכתיב, (שיר השירים ה) פתחי לי אחותי רעיתי. דכל זמן דשושנה אטימא, לית לה ריחא, ולא סליקא מבין גובין, ודיורהא בינייהו, כמה דאתמר.

(תהלים ס) למנצח על שושן עדות מכתם לדוד ללמד, מאי ללמד. לאולפא לבני עלמא חכמתא. והא אוקמוה, שושן עדות, אלין סנהדרי גדולה. דכתיב בה, (שיר השירים ז) סוגה בשושנים. מכתם לדוד סימנא דאחזיאו ליה לדוד, כד שדר ליואב לארם נהרים ולארם צובא, לאגחא בהו. אמר רבי פנחס, דא איהו שושן עדות דקיימא הכא, הא ככביא בשמיא, שכינתא עלן, ודרגין עלאין בהדה, וסייעתא קדישא לתושבחתא, דא איהו שושן בשלימו כדקא יאות.

(דברים ל״ב:י״א) כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף וגו'. ליכא בעלמא מאן דאיהו ברחמי על בנוי כנשרא, והא אוקמוה דכתיב, (משלי ל׳:י״ז) ויאכלוה בני נשר, דאיהו רחמנא על בנוי. ומגו דהשתא עידן דרחמי, אתא נשרא דא ואסחר עלנא. בשעתא דא איהו רחמי, לכל אינון בי מרעי. ודא איהו דכתיב, (תהילים ה׳:ד׳) יי בקר תשמע קולי. ודא בקר דאברהם, ואתערותא דיליה.

הא דשלמה מלכא זוטרתי (ס''א תיוהא) הוא, דתנינן, נשרא רברבא הוה אתי לגביה שלמה מלכא בכל יומא ויומא, והוה שלמה מלכא רכיב על גדפהא, ואוביל ליה ד' מאה פרסי בשעתא חדא. לאן אוביל ליה לתרמו''ד במדבר בהרים. אתר כד איהו, לגבי טורי דחשוכא, דאקרי (מלכים א ט) תרמוד במדבר ולאו איהו אתר דתרמודאי, אלא תרמוד דאיהו במדבר בהרים, ותמן מתכנשי כל רוחין וסטרין אחרנין. וההוא נשרא הוה טאס לתמן, בשעתא חדא.

כיון דקאים על ההוא דוכתא, אגבה נשרא, ושלמה כתב פתקא, וארמי תמן, ואשתזיב מאינון רוחין. ונשרא הוה מסתכל גו חשוכא דטורין, לאתר דתמן עזא ועזאל, דאינון תמן אסירין בשלשלאי דפרזלא, נעיצן גו תהומי. ולית יכילו (ס''א רשו) לבר נש בעלמא למיעל תמן, ואפילו עופי שמיא, בר בלעם.

וכיון דנשרא מסתכל גו חשוכא רברבא, מאיך לתתא, ונטיל ליה לשלמה מלכא תחות גדפהא שמאלא, ומכסייא ליה. וקיימא על אלין שלשלאי, ואזלא ומקרבא לגבייהו, ושלמה כדין אפיק עזקא, (שורטיגא) דחקיק עליה שמא קדישא, ושוי בפומא דנשרא. ומיד, אינון הוו אמרי, כל מה דבעי שלמה מלכא, ומתמן הוה ידע שלמה חכמתא (עילאה). הדא הוא דכתיב, (מלכים א ט׳:י״ח) ויבן וגו' את תרמוד במדבר בארץ. וכי בניינא הוה עביד בארץ. אלא מהו ויבן. אסתכל בסכלתנו, וידע לההוא דוכתא, למנדע ביה חכמתא. (עילאה כמה דאת אמר (נחמיה ח) ויבינו במקרא).

(תהילים ס׳:א׳) למנצח על שושן עדות מכתם לדוד ללמד. וכי שושן עדות מאי סהדותא סהיד. אלא שושן דא איהי סהדותא למעשה בראשית, ואיהי סהדותא לכנסת ישראל. סהדותא ליחודא עלאה, ודא איהו. בגין דשושנה דא אית בה תליסר עלין, וכלהו קיימין בעקרא חדא, ואית בה חמש עלין לבר תקיפין, דחפיין לדא שושנה ואגינו עלה.

וכלא ברזא דחכמתא הוא, תליסר עלין, אלין תליסר מכילן דרחמי, דירתא כנסת ישראל מלעילא, וכלהו אחידן בעקרא חדא, (ד''א דאינון י''ג תיקונין דדיקנא תתאה דאריך אנפין, דאינון י''ג תיקונין עלאין דזעיר אנפין) ואיהו ברית חדא ודוגמא דברית (ס''א יחודא) יסודא דכלא. חמש תקיפין דסחרן עליה, אלין חמשין תרעין, חמש מאה שנין (דיסודא, יסודא (נ''א בבי מקדשא) ברית קדישא) דאילנא דחיי, אזלא בהו.

סהדותא לעובדא דבראשית. כל עובדא דבראשית, כלהו (ס''א חמש מאה שנין דיסודא ברית קדישא כלהו עובדא דבראשית תייבין וכו') תיבין ידיען בסוכלתנו, וקיימא בחושבנא אלהים דמעשה בראשית. אחזי לעילא, ואחזי לתתא. אחזי לעילא, ברזא דעלמא דאתי. ואחזי לתתא, ברזא דכנסת ישראל.

שושנה סהדותא לעובדא דבראשית, דקיימא בכל הני סימנין, דכתיב (ס''א דא) בראשית ברא אלהים, דא שושנה. תליסר עלין, (נ''א אינון) תליסר תיבין עד אלהים תניינא. ואינון: את, השמים, ואת, הארץ, והארץ, היתה, תהו, ובהו, וחשך, על, פני, תהום, ורוח. הא תליסר עלין דשושנה. חמש תקיפין דסחרן לאלין, אינון: מרחפת, על, פני, המים, ויאמר. הא חמש אחרנין. לבתר יהי אור, הא עיקרא ושרשא דשושנה דכלא ואחידן בה.

סהדותא ליחודא. חמש עלין תקיפין, שרשא ויחודא, דאחידן ביה תליסר עלין אלין. (דברים ו׳:ד׳) שמע ישראל יי אלהינו יי, הא חמש עלין דשושנה. אחד, דא היא עיקרא ושרשא דכלהו אחידן ביה. רזא (ס''א סהדותא ליחודא. חמש תיבין שמע ישראל יי אלהינו יי, אינון חמש עלין תקיפין דשושנה. שרשא ויסודא אחידן ביה דא הוא אחד, ואיהו עיקרא ושרשא דכלהו אחידן ביה. תליסר עלין אלין רזא) דתליסר בחושבנא, גושפנקא דמלכא.

תא חזי, כגוונא (שיר השירים ב) דשושנה בין החוחים, הכי אינון ישראל בין עמין עובדי כוכבים ומזלות. והכי כנסת ישראל, בין שאר אכלוסין רברבן ממנן. כל זמן דשושנה קיימא אטימא, דלא פתיחא, לית בה ריחא, ולא סלקין לה, ולא מפקין לה מגו גובין, בשעתא דשושנה פתיחא, סלקא ריחא, כדין אפיקו לה מגו גובין. ויתהני בהו כנסת ישראל, שנאמר (שיר השירים ה׳:ב׳) פתחי לי אחותי רעיתי, וקודשא בריך הוא לא שדרה לן אלא למיהך לאורחן.