הא דאמר רבי חייא אנוש כחציר ימיו שפיר קאמר. אבל במאי אוקימנא סופיה דקרא, כי רוח עברה בו ואיננו ולא יכירנו עוד מקומו?

הכי הוא ודאי, אנוש כחציר ימיו כמה דאמר, כציץ השדה ההוא שדה דאשתמודע. כן יציץ דאתחדש ואתהדר כמלקדמין. (הכי יציץ וסליק, מאי טעמא בגין)

כי רוח עברה בו ואיננו, דא הוא רוחא עלאה טמירא קדישא גניזא מכלא, דכליל ליה בגויה. וכדין ואיננו. ודא הוא רזא דחנוך, דכתיב ביה (בראשית ה׳:כ״ד) ואיננו כי לקח אותו אלהים, דא אלהים עלאה. רוח עלאה, רוח גניזא טמירא. ולא יכירנו עוד מקומו. דהא אתכליל רוחא זעירא, ברוחא עלאה. מה כתיב בתריה, וחסד יי מעולם ועד עולם ועאל ליה כהנא רבא לגו קדש קדשים. ונטיל ליה, ואוליד ליה כמלקדמין, ואתחדש כנשר עולמין. ואתהדר איהו נער.

מאי האי, דבכל שעתא דחייבין אסגיאו בעלמא, ודינא שרייא בעלמא, זכאין דבהון לקאן עלייהו. דהכי תנינן, בחובא דדרא, קדישייא וצדיקייא יתפסון. אמאי, אי בגין דאינון דלא מוכיחין לעלמא על עובדייהו, כמה אינון דמוכיחין, ולא מקבלי מנייהו, וצדיקייא אתכפיין קמייהו. ואי בגין דלא הוי מאן דיגין על עלמא, לא יהון מתין, ולא יתפסון בחובייהו, דהא חדווה איהו לצדיקייא באבודא דלהון.

בחובה דדרא ודאי מתפסין צדיקייא, והא אוקימנא הני מילי. אבל בשעתא דיתפסון צדיקייא במרעין, או במכתשין, בגין לכפרא על עלמא הוי, כדין יתכפרון כל חובי דרא, מנלן. מכל שייפי גופא, בשעתא דכל שייפין בעאקו, ומרע סגי שרייא עלייהו, שייפא חדא אצטריך לאלקאה, בגין דיתסון כלהו, ומנו. דרועא. דרועא אלקי ואפיקו מיניה דמא, כדין הא אסוותא לכל שייפי גופא.

אוף הכי בני עלמא אינון שייפין דא עם דא. בשעתא דבעי קודשא בריך הוא למיהב אסוותא לעלמא, אלקי לחד צדיקא בינייהו, במרעין ובמכתשין, ובגיניה יהיב אסוותא לכלא. מנלן. דכתיב, (ישעיהו נ״ג:ה׳) והוא מחולל מפשעינו מדוכא מעונותינו וגו'. ובחבורתו נרפא לנו. ובחבורתו, אקזותא דדמא, כמאן דאקיז דרועא, ובההוא חבורא נרפא לנו, אסוותא הוא לנא לכל שייפין דגופא.

ולעולם לא אלקי צדיקא, אלא למיהב אסוותא לדרא, ולכפרא עלייהו. (ורזא דא צדיק ורע לו) דהא ניחא לסטרא אחרא דדינא שלטא (לשלטאה) על זכאה יתיר מכלא, דלא חייש כדין לכל עלמא, ולא אשגח בהו, מחדוה דשליט עליה. וההוא זכאה זכי לשולטנא עלאה, בהאי עלמא, ובעלמא דאתי. צדיק וטוב לו, דלא חייש קודשא בריך הוא לכפרא על עלמא.

אלו לא הוו בחד זמנא, יאות. אבל אית צדיק הכא, ואית צדיק הכא, לדא אית מרעין ומכתשין, ולדא אית כל טיבו דעלמא.

בחד מנייהו או תרין סגי, דלא בעא קודשא בריך הוא לאלקאה כלא, (ס''א כל דמה) כמה דלא אצטריך אלא דרועא חדא, לאלקאה ולאקזאה למיהב אסוותא לכל שייפין. אוף הכא, בחד צדיקא סגי.

ואי אתקף (ס''א אתייקר) ביה מרע, על כל שייפין, כדין אצטריך תרין דרועין לאקזאה. אוף הכי, אי אסגיאו חובין יקירין על עלמא, כדין כל זכאין אלקון, למיהב אסוותא על כל דרא. אבל בזמן דלא אסגיאו כל כך, כדין חד זכאה אלקי, ושאר צדיקיא בשלם, דהא לא אצטריך עלמא דילקון כלהו. אתסיאו עמא. אתסיאו צדיקייא. ולזמנין דכל יומיהון קיימין במרעין, לאגנא על דרא. מיתו, הא אתסי כלא, ואתכפר. לזמנין דחובין אינון יקירין יתיר.

ווי לבני נשא דאזלין כבעירי חקלא, בלא סוכלתנו. במלה דא בלחודוי אשתמודען נשמתהון קדישין דישראל, בין נשמתהון דעמין עובדי עבודת כוכבים ומזלות. נשמתהון דישראל אתגזרו, מגו בוצינא קדישא דדליק, דכתיב, (משלי כ) נר יי נשמת אדם. והאי נר בשעתא דאתאחד (נ''א דאתדליק) מגו אורייתא דלעילא, לא שכיך נהורא עליה אפילו רגעא. ורזא דא, (תהלים פג) אלהים אל דמי לך. כגוונא דא כתיב, (ישעיהו ס״ב:ו׳) המזכירים את יי אל דמי לכם, לא שכיכו לכון. נהורא דשרגא כיון דאתאחדא גו פתילה, ההוא נהורא לא שכיך לעלמין, אלא מתנענעא נהורא לכאן ולכאן, ולא משתכיך לעלמין.

כגוונא דא, ישראל, דנשמתייהו מגו ההוא נהורא דשרגא, כיון דאמר מלה חדא דאורייתא, הא נהורא דליק, ולא יכלון אינון לאשתככא, ומתנענען לכאן ולכאן, ולכל סטרין. כנהורא דשרגא, דהא (משלי כ׳:כ״ז) נר יי נשמת אדם כתיב.

וכתיב, (יחזקאל ל״ד:ל״א) אדם אתם, אתם קרויין אדם, ולא אומין עובדי כוכבים ומזלות. נשמתין דעמין עובדי כוכבים ומזלות, מדעיכו דקש, בלא נהורא דשרי עלייהו. ועל דא משתככין, ולא מתנענען, דהא לית לון אורייתא, ולא דלקין בה, ולאו נהורא שרייא בהון, אינון קיימין כעצים בגו נורא דדליק, בלא נהורא דשריא עלייהו, ועל דא משתככין בלא נהורא כלל. אמר רבי יוסי, דא איהו ברירו דמלה, זכאה חולקי דזכינא להאי, למשמע דא.

(ישעיהו מ״ב:י׳) שירו ליי שיר חדש תהלתו מקצה הארץ וגו'. כמה חביבין ישראל קמי קודשא בריך הוא, דחדוה דלהון ותושבחתא דלהון, לאו איהו אלא (ס''א לשתפא לקודשא בריך הוא ושכינתיה בההוא דהכי וכו') ביה. דהכי תנינן, כל חדוה דישראל דלא משתתפי בה לקודשא בריך הוא (ושכינתיה), לאו איהו חדוה. וזמין איהו סמאל וכל סייעתא דיליה לקטרגא לההוא חדוה, (ס''א ואתחזר) ואשתאר בצערא ובכיה, וקודשא בריך הוא לא אשתתף בההוא צערא.

אבל מאן דשתיף קודשא בריך הוא ושכינתיה בחדוה דיליה, אם ייתי מקטרגא לקטרגא בההיא חדוה. קודשא בריך הוא ושכינתיה משתתף בההוא צערא. מה כתיב ביה (ישעיהו ס״ג:ט׳) בכל צרתם לו צר. ובמאי. בגין (תהלים צא) דעמו אנכי בצרה.

ומנלן, דאית לון לישראל לשתפא לקודשא בריך הוא ושכינתיה בחדוה דלהון. (בגין דלאו איהו חדוה, אלא בשותפות דיליה מאלין) דכתיב, (שם קמט) ישמח ישראל בעושיו. ההוא חדוה דישראל לאו איהו, אלא בעושיו. בעושיו, בעושו מבעי ליה. אלא אלין קודשא בריך הוא ושכינתיה, ואביו ואמו, דאף על גב דמיתו, קודשא בריך הוא אעקר לון מגן עדן, ואייתי לון עמיה לההוא חדוה, לנטלא חולקא דחדוה עם קודשא בריך הוא ושכינתיה. כמה דאת אמר (איוב מ׳:י״ט) העושו יגש חרבו.

דבר אחר בעושיו, בגין דבר נש אתעביד בשותפות, גברא ואתתא, וקודשא בריך הוא. ועל רזא דא כתיב, (בראשית א׳:כ״ו) נעשה אדם, בשותפו. דתנינן, תלת אומנין עבד קודשא בריך הוא, לאפקא מנהון עלמא, ואלין אינון: שמיא, וארעא, ומייא. וכל חד שמש חד יומא, ואהדרו כמלקדמין.

יומא קדמאה, אפיק שמיא אומנותא דיליה, דכתיב (בראשית א׳:ג׳) ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור. יומא תניינא, אפיקו מיא אומנותא לעבידתא, דכתיב ויאמר אלהים יהי רקיע בתוך המים וגו'. אסתלקו פלגא מייא לעילא, ופלגא מייא לתתא אשתארו. ואלמלא כך דמיא אתפרשו, עלמא לא הוה קאים. יומא תליתאה, עבידת ארעא ואפיקת כמה דאתפקדת, דכתיב ויאמר אלהים תדשא הארץ דשא עשב, וכתיב ותוצא הארץ דשא וגו'.

עד הכא כל אומנא מאלין תלתא, אפיק אומנותא דיליה, ועבדו מה דאתפקדו. אשתארו תלת יומין אחרנין. יומא ד', אתפקד אומנא קדמאה למעבד אומנא דיליה, דכתיב ויאמר אלהים יהי מארת וגו', והיינו שמים. ביומא חמשאה, אפיקו מייא דאיהו אומנא אחרא, דכתיב ויאמר אלהים ישרצו המים וגו'. ביומא שתיתאה, עבדת ארעא אומנותא דילה, דכתיב ויאמר אלהים תוצא הארץ נפש חיה וגו'.

כיון דתלת אומנין אלין אשלימו עובדייהו. אמר לון קודשא בריך הוא, אומנותא חדא אית לי למעבד, ואיהו אדם. אתחברו כחדא, ואנא עמכון, נעשה אדם, גופא דלכון, ואנא אהא שותפו עמכון, ונעשה אדם. כמה דבקדמיתא הוה בשותפו, הכי נמי לבתר. אבא, דביה עביד עבידתא דשמיא, ועבידתא דמייא. ואתתא, דאיהי אומנא תליתאה, כגוונא דארעא. וקודשא בריך הוא דאשתתף בהדייהו. ועל רזא דא כתיב בעושיו.

ואף על גב דאבא ואמא אתפרשו מהאי עלמא, חדוה בכל שותפותא הוי. דתנינן, בשעתא דבר נש שתיף לקודשא בריך הוא לחדווה דיליה, קודשא בריך הוא אתי לגנתא דעדן, ואעקר מתמן (ס''א דאודע תמן) לאבוהי ואמיה, דאינון שותפין בהדיה, ואייתי לון עמיה לההוא חדווה, וכלהו זמינין תמן, ובני נשא לא ידעין. אבל בעקו דבר נש, קודשא בריך הוא זמין לגביה בלחודוי, ולא אודע לאבוהי ולאמיה, הדא הוא דכתיב, (תהילים י״ח:ז׳) בצר לי אקרא יי ואל אלהי אשוע וגו'.

(במדבר כ''ב) פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, באת י' זעירא. בגין דתרין אלפין ביתין רשימין, אלפא ביתא דאתוון רברבן, ואלפא ביתא דאתוון זעירן. אתוון רברבן, אינון בעלמא דאתי. ואתוון זעירן, אינון בעלמא תתאה. י' זעירא, ברית קיימא קדישא. כיון דקני פנחס על ברית דא, אתוסף ביה י' זעירא, רזא דברית דא.

בההוא שעתא, אמר קודשא בריך הוא, מה אעביד עם משה, ברית דא ממשה הוי, וכלה דיליה הוי. גנאי הוא למיהב ליה לאחרא, בלא דעתא ורעותא דמשה, לאו יאות הוא. שארי קודשא בריך הוא ואמר למשה, משה, פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן. אמר ליה משה, רבונו של עולם מהו. אמר ליה, אנת הוא דמסרת נפשך על ישראל דלא ישתצון מן עלמא בכמה זמנין, ואיהו השיב את חמתי מעל בני ישראל וגו'. אמר משה מה את בעי מני, הא כלא דידך.

אמר ליה, הא כלא דידך היא, אימא ליה דתשרי בגויה. אמר משה, הא בלבא שלים תהא לגביה. אמר ליה אימא אנת בפומך, וארים קלך, דאנת מסר ליה ברעותא, בלבא שלים. הדא הוא דכתיב, לכן אמור, את אימא ברעותא, הנני נותן לו את בריתי שלום. משה הוה אמר הנני נותן לו וגו', דאילו קודשא בריך הוא, הוה ליה למימר לכן אמור לו הנני נותן לו את בריתי שלום, אבל לא כתיב אלא לכן אמור. ואי תימא, דאתעברת מן משה. לא. אלא כבוצינא דא דאדליקו מינה, דא יהיב ואהני, ודא לא אתגרע מנה.

(קהלת ט׳:י׳) כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה וגו', כמה יאות ליה לבר נש בעוד דבוצינא דליק ושריא על רישיה, לאשתדלא ולמעבד רעותא דמאריה. בגין דההוא נהורא דבוצינא, איהי כ''ח דשריא עליה. ועל דא כתיב, (במדבר י״ד:י״ז) יגדל נא כח יי. כח יי, דא הוא כח, דשריא על רישיהון דצדיקייא, וכל אינון דמשתדלין ברעותא דמאריהון. ועל דא תנינן, כל העונה אמן יהא שמיה רבא מברך בכל כחו. (דא איהו כחו)

ודאי אצטריך לאתערא כל שייפוי בחילא תקיף בגין דבאתערותא תקיף דאתקף, אתער ההוא כח קדישא עלאה, ואסתלק גו קודשא ואתבר חילא ותוקפא דסטרא אחרא. ועל דא בכחך, אצטריך למעבד רעותא דמארך.

כי אין מעשה וחשבון וגו', בגין דבההוא כח אית מעשה, אשתדלותא לאשתדלא בהאי עלמא דאקרי מעשה, עלמא דעובדא, למשלם סופא דמחשבה. וחשבון, דא הוא עלמא, דתליא בדבורא, דהא חשבון בדבורא תלייא. ועל דא, כל גימטריאות, ותקופין, ועבורין דעלמא, בסיהרא הוו. ודעת, דא איהו רזא דשית סטרין, דתליין במחשבה, ואקרון עלמא דההוא מחשבה. וחכמה, דכלא תלייא מניה.

וכל אלין כלילן בההוא כח, מה דלאו הכי בסטרא דשאול, דרגא דגיהנם. דהא כל בר נש דלא אשתדל בהאי כ''ח, בהאי עלמא, לאעלאה ביה, במעשה וחשבון ודעת וחכמה, סופיה לאעלאה בשאול, דלית ביה מעשה וחשבון ודעת וחכמה. דהא סטרא אחרא, ארח שאול איהי, דכתיב, (משלי ז׳:כ״ז) דרכי שאול ביתה. מאן דאתרפי מהאי כ''ח קדישא, אתקף ביה סטרא אחרא, דשאול ביתה.

אשר אתה הולך שמה, וכי כל בני עלמא אזלי לשאול. אין. אבל סלקין מיד, דכתיב, (שמואל א ב׳:ו׳) מוריד שאול ויעל. בר אינון חייבין, דלא הרהרו תשובה לעלמין, דנחתין ולא סלקין. ואפילו צדיקים גמורים נחתין תמן. אמאי נחתין. בגין דנטלין כמה חייבין מתמן, וסלקין לון לעילא. (ותמן עבדין לון להרהר בתשובה) ומאן אינון. אינון דהרהרו בתשובה בהאי עלמא, ולא יכילו, ואסתלקו מן עלמא. וצדיקייא נחתין בגיניהון דחייבין גו שאול, ונטלין לון, וסלקין לון מן תמן.

דהא ודאי לא אצטריך לאפקא אתתא, למשרי באתר אחרא, עד דבעלה יפקד לה ויהיב לה רשו למהך. ואודעין לבעלה בקדמיתא, ומפייסין ליה, דהוא יפקד לה, ויהיב לה רשו למיהך לההוא אתר. כך קודשא בריך הוא פייס למשה, ועד דיהב ליה רשו, ואמר ליה אימא אנת, הנני נותן לו את בריתי שלום, למשרי בגוויה, ועד דיהב לה רשו למהך תמן, לא אזלת.

מנלן. מצדיקו של עולם, דיהיב לה רשו, למשרי גו צדיקי בהאי עלמא. ויתבא עמהון, ככלה גו קשוטהא. וצדיקא דעלמא חמי, וחדי בהאי. אבל בין דרועי דבעלה שכיבת, ואתהדרת למהוי בהדייהו, ותבת לבעלה. כמה דאת אמר, (אסתר ב׳:י״ד) בערב היא באה ובבקר היא שבה. בערב היא באה, לגבי בעלה. ובבקר היא שבה, לגבי צדיקייא דעלמא. וכלא ברשותא דבעלה. (הדא הוא דכתיב, (תהילים ל״ז:כ״א) וצדיק חונן ונותן).

ומשה כך אמר, הנני נותן לו את בריתי, כמה דצדיק דלעילא נותן, אוף אנא הנני נותן, מתנה למהדר מתנה איהי. ובגין ברית דא, רווח כהונה עלאה. ואי לא תהא בהדיה, לא אתקשר פנחס בדרגא דכהונה עלאה, דהא ברית דבקא איהו תדיר בימינא עלאה. וימינא עלאה דא, זמין למבני בי מקדשא, דאיהו ברית.

חד, דאתון אמרין דיתבני לכו בי מקדשא אחרא, והא לא הוו למבני אלא תרי זמנין, בית ראשון ובית שני, בית שלישי (ובית רביעי) לא תשכח באורייתא, והא מה דהוה ליה למבני, כבר אתבנון, ולעולם לית ביה יתיר, דהא תרי בתי ישראל קרא לון קרא. וכתיב, (חגי ב׳:ט׳) גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון.

ותו, דאתון אמרין, דאתון קרבין למלכא עלאה, יתיר מכל שאר עמין, מאן דמתקריב למלכא, איהו חדי (יתיר) תדיר, בלא צערא, בלא דחילו, ובלא דחיקו. והא אתון בצערא ובדחקא וביגונא תדיר, יתיר מכל בני עלמא. ואנן לא אתקריב לן צערא ודחקא ויגונא כלל. אנן קריבין למלכא עלאה, ואתון רחיקין מניה, ועל דא אית לכו צערא ודחקא אבלא ויגונא, מה דלא אית לן.

ותו, דאתון לא אכלי נבלה וטרפה, בגין דתהוון בריאין, וגופא דלכון להוי בבריאותא. אנן אכלינן כל מה דבעינן, ואנן תקיפין בחילא בבריאותא, וכל שייפון דילן בקיומייהו. ואתון דלא אכלין, חלשין כלכו במרעין בישין, ובתבירו יתיר מכל שאר עמין. עמא דסני לכון אלהכון בכלא.

דכד נפקו ישראל ממצרים, בעא קודשא בריך הוא למעבד לון בארעא, כמלאכין קדישין לעילא, ובעא למבני לון ביתא קדישא, ולנחתא ליה מגו שמי רקיעין, ולנטעא לון לישראל, נציבא קדישא, כגוונא דדיוקנא דלעילא. הדא הוא דכתיב, (שמות ט״ו:י״ז) תביאמו ותטעמו בהר נחלתך. באן אתר במכון לשבתך פעלת יי. בההוא דפעלת אנת יי, ולא אחרא. מכון לשבתך פעלת יי, דא בית ראשון. מקדש יי כוננו ידיך, דא בית שני. ותרווייהו, אומנותא דקודשא בריך הוא אינון.

ומדארגיזו קמיה במדברא, מיתו, ואכנס לון קודשא בריך הוא לבנייהו בארעא. (אוליפו עובדיהון) וביתא אתבני על ידא דבר נש, ובגין כך לא אתקיים. ושלמה הוה ידע, דבגין דהאי עובדא דבר נש לא יתקיים, ועל דא אמר, (תהילים קכ״ז:א׳) אם יי לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו, דהא לית ליה ביה קיומא. ביומוי דעזרא, גרם חטאה, ואצטרכון אינון למבני, ולא הוה ביה קיומא. ועד כען, בניינא קדמאה דקודשא בריך הוא, לא הוה בעלמא, ולזמנא דאתי כתיב, (תהילים קמ״ז:ב׳) בונה ירושל ם יי, איהו ולא אחרא. ובניינא דא אנן מחכאן, ולא בניינא דבר נש, דלית ביה קיומא כלל.

בית ראשון, ובית שני, יחית לון קודשא בריך הוא כחדא מלעילא. בית ראשון באתכסיא, ובית שני באתגליא. ההוא בית להוי באתגליא, דאתקרי בית שני, דיתחזי לכל עלמא אומנותא דקודשא בריך הוא. חדוה שלים, ורעותא דלבא בכל קיומא.

ההוא בית ראשון באתכסיא, אסתלק לעילא, על גבוי דההוא דאתגליא. וכל עלמא יחמון, ענני יקר דסחרן על גבי דההוא דאתגלייא, ובגו דאינון עננין, הוי בית ראשון, בעובדא טמירא, דסליק עד רום יקר שמייא, ובניינא דא אנן מחכאן.

ועד כען, לא הוה בעלמא, דאפילו קרתא דירושלם לא ליהוי אומנותא דבר נש, דהא כתיב, (זכריה ב׳:ט׳) ואני אהיה לה נאם יי חומת אש סביב וגו'. אי לקרתא כתיב הכי, כל שכן ביתא, דאיהו דיורא דיליה. ועובדא דא, הוי אתחזי למהוי ברישא, כד נפקו ישראל ממצרים, ואסתלק עד לסוף יומין, בפורקנא בתראה.

שאלתא אחרא, דודאי אנן קרבין למלכא עלאה, יתיר מכל שאר עמין. ודאי הכי הוא, דישראל עבד לון קודשא בריך הוא לבא דכל עלמא. והכי אינון ישראל בין שאר עמין, כלבא בין שייפין, כמה דשייפין לא יכלי למיקם בעלמא אפילו רגעא חדא בלא לבא, הכי עמין כלהו, לא יכלין למיקם בעלמא, בלא ישראל. ואוף הכי ירושלם בגו שאר ארעאן, כלבא בגו שייפין. ועל דא איהי באמצעיתא דכולי עלמא. כלבא גו שייפין.

וישראל מתנהגן גו שאר עמין, כגוונא דלבא גו שייפין. לבא איהי רכיך וחלש, ואיהו קיומא דכל שייפין, לא ידע מצערא ועקא ויגונא כלל אלא לבא, דביה קיומא, דביה סוכלתנו, שאר שייפין לא אתקריב בהו כלל, דהא לית בהו קיומא, ולא ידעין מדי. כל שאר שייפין לא קריבין למלכא, דאיהו חכמתא וסוכלתנו, דשריא במוחא, אלא לבא. ושאר שייפין, רחיקין מניה, ולא ידעין מניה כלל. כך ישראל, למלכא קדישא קריבין, ושאר עמין רחיקין מניה.

שאלתא אחרא, דישראל לא אכלי נבלות וטרפות, וטנופא ולכלוכא דשקצים ורמשים כשאר עמין, הכי הוא, דהא לבא דאיהו רכיך וחלש, ומלכא וקיומא דכל שאר שייפין, לא נטיל למזוניה, אלא ברירו וצחותא דכל דמא, ומזוניה נקי וברירא, ואיהו רכיך וחלש מכלא, ושאר פסולת אנח לכל שייפין, וכל שאר שייפין לא משגחין בהאי, אלא כל פסולת וביש דכלא נטלין, ואינון בתקיפו כמה דאתחזי לון.

ועל דא בכל שאר שייפין אית אבעבועין, שאת או ספחת, סגירו דצרעת. ללבא, לאו מכל הני כלום, אלא איהו נקי ברירא מכלא, לית ביה מומא כלל. כך קודשא בריך הוא נטיל ליה לישראל דאיהו נקי וברירו דלית ביה מומא על דא כתיב, (שיר השירים ד׳:ז׳-ח׳) כלך יפה רעיתי ומום אין בך.