(תהילים ה׳:ד׳) יי בקר תשמע קולי וגו'. יי בקר מאי בקר. אלא דא בקר דאברהם, דאתער בעלמא. דכתיב, (בראשית כ״ב:ג׳) וישכם אברהם בבקר. דהא כד אתי צפרא, ההוא בקר אתער בעלמא, והוא עידן רעוא לכלא, ולמעבד טיבו לכל עלמא, לזכאין ולחייבין. וכדין עידן צלותא הוא, למצלי קמי מלכא קדישא.

ועל דא, בשעתא דאתי צפרא, כל אינון אסירי מלכא, אשכחו נייחא, עידן צלותא איהו עלייהו. וכל שכן אינון דתייבין בתיובתא, ובעאן בעותהון לקמי מלכא קדישא. בגין, דהאי שעתא, חד ממנא נפיק לסטר דרום, ורפאל שמיה, וכל זיני אסוותא בידוי. ומסטר דרום, נפק חד רוחא, ומטי לגבי ההוא ממנא, דממנא על אסוותא. וכד מטי צלותא לקמי קודשא בריך הוא, פקיד לבי דינא דיליה, דלא יפתחון בדינא, בגין דחיים בידא דקודשא בריך הוא, ולא בידיהון.

ומגו דאיהו עידן רעוא, בעא קודשא בריך הוא זכותא דההוא בר נש, אי ישתכח בצלותא, (יאות, ואי לא חשיב ליה בשוגג) או דאיהו מאריה דתיובתא, חס עליה. (קצ''ז ע''ב) בההיא שעתא קל צפרין דמקננן אשתמעו, דכתיב, (תהילים ק״ד:י״ז) אשר שם צפרים יקננו. ואינון צפרין אודאן ומשבחן לקודשא בריך הוא. וההוא אילת השחר אתער בעלמא ואמר, (תהילים ל״א:כ׳) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וגו'. כדין ההוא ממנא נפיק, ועביד כל מה דאתפקד.

ואי תימא דזיני אסוותא בידוי כמה דאמרן. לאו הכי. דהא אסוותא לא הוי, אלא בידוי דמלכא קדישא. אבל בשעתא דפקיד קודשא בריך הוא אסוותא לההוא בר נש, איהו נפיק, וכל אינון מקטרגין דממנן על מרעין בישין, דחלין מניה. כדין ההוא רוחא דקא נסע מסטרא דדרום, אושיט ליה לההוא בר נש, והא אסוותא אשתכח, וכלא בידוי דקודשא בריך הוא.

ועל דא כתיב, יי בקר תשמע קולי. ולא כתיב יי בבקר תשמע קולי. אלא לגבי בקר דאברהם קאמר. (תהילים ה׳:ד׳) בקר אערך לך ואצפה. תרי בקר אמאי. אלא חד בקר דאברהם. וחד בקר דיוסף. דכתיב, (בראשית מ״ד:ג׳) הבקר אור, ומתרגמינן צפרא נהיר, נהיר ודאי. אערך לך ואצפה, אערך לך מהו. אלא אסדר לך בוצינא דילך לאדלקא. כמה דאת אמר (תהלים קלב) ערכתי נר למשיחי. ולגבי בקר דיוסף קאמר, דההוא סדורא דבוצינא דיליה הוא.

ואצפה, מהו ואצפה. הא כל בני עלמא מצפאן ומחכאן לטיבו דקודשא בריך הוא, ואפילו בעירי דחקלא, ומה שבחא דדוד יתיר מכל בני עלמא, אלא, מלה דא שאילנא, והכי אמרו לי, ואיהי מלה קשוט דאתי מרחיק. נהורא קדמאה דברא קודשא בריך הוא, הוה נהיר עד דלא הוו יכלין עלמין למסבליה. מה עבד קודשא בריך הוא, עבד נהורא לנהוריה, לאתלבשא דא בדא. וכן כל שאר נהורין, עד דעלמין כלהו אתקיימו בקיומייהו, ויכלין למסבל.

ובגין כך אתפשטו דרגין, ואתלבשו נהורין, ואינון אקרון כנפים עלאין, עד דמטו להאי בקר דיוסף, ואיהו נטיל כל נהורין עלאין, ומגו דכל נהורין עלאין ביה תליין, זיויה סליק מסייפי עלמא עד סייפי עלמא דלעילא, עד דעלמין דלתתא לא יכלין למסבל. אתא דוד ואתקן האי בוצינא, חופאה להאי בקר דיוסף, לאתחפאה ביה, ולקיימא עלמין דלתתא, בסדורא דבוצינא דא ועל דא כתיב, בקר אערך לך ואצפה. כמה דאת אמר, (שמות לז) ויצפהו זהב טהור. (נ''א ובגין דההוא בוצינא דוד ביה תלייא וכו') בגין דההוא בוצינא דדוד איהי, ובה תלייא, אמר דאיהו ליהוי חופאה להאי בקר.

מאריה דעלמא, כתיב באורייתא, (דברים כב) כי יקרא קן צפור לפניך וגו', שלח תשלח את האם וגו'. הוה געי ההוא ינוקא ובכי, אמר, מאריה דעלמא, קיים מלה דא דאורייתא, תרין בנין הוינא מאבא ואמי, אנא ואחתי זעירתא מנאי. הוה לך למיסב לן, ולקיימא מלה דאורייתא. ואי תימא מאריה דעלמא, אם כתיב, ולא אב, הא הכא כולא הוא, אבא ואמא. אימא מיתת, ונסיבת לה מעל בנין. השתא אבא דהוי חפי עלן, אנסיב מעל בנין, אן דינא דאורייתא.

(שמואל א ב׳:ו׳) יי ממית ומחיה מוריד שאול ויעל. האי קרא אית לאסתכלא ביה, וכי יי ממית, והא שמא דא סמא דחיין איהו לכלא. ומלה דא דמותא, לא שריא ביה, ובכל אתר שמא דא יהיב חיין לכל עלמא, מהו יי ממית, חשבין בני נשא דאיהו קטיל לכל בני נשא. אלא יי ממית ודאי דאיהו עליה, לא יכלין כל מקטרגין דעלמא לנזקא ליה, בשעתא דאסתליק מניה, מיד כל מקטרגין יכלין ליה, ומית בר נש. לאו הכי.

אלא יי ממית, למאן ממית. לההוא משיכו דסטרא אחרא בישא. כיון דמשיכו דסטרא בישא, חמי ליה לזיו יקריה דקודשא בריך הוא, מיד מית. ולית ליה קיומא אפילו רגעא חדא. כיון דההוא משיכו דסטר אחרא מית ואתעבר מן עלמא, מיד מחיה. למאן מחיה. לההוא משיכו דרוח קדשא, דאתי מסטרא דקדושה, מחיה ליה, ואוקים ליה בקיומא שלים. כלא עביד קודשא בריך הוא בזמנא חדא. ומה דאמר מוריד שאול ויעל. מוריד לההוא רוח קדישא לשאול, ועביד ליה תמן טבילה, לאתדכאה, ומיד סליק ליה, (לשאול, לאתדנא תמן, ומיד סליק ליה ועביד ליה תמן טבילה) ועאל לאתר דאצטריך בגן עדן.

(תהילים קי״ח:י״ח) יסור יסרני יה וגו', דוד מלכא אמר דא, על כל מה (ס''א דאעבר) דעבד בהאי עלמא, ואמר על אבטחותא דהוה ליה בההוא עלמא. על כל מה דאעבר בהאי עלמא, דרדיפו ליה, והוה (ליה) עריק בארעא נוכראה, בארעא דמואב, ובארעא דפלשתאי, ומכלהו שזיב ליה קודשא בריך הוא, ולא שביק ליה למותא, ואמר על אבטחותא דההוא עלמא.

אמר דוד, אי הכא חבנא לגבי קודשא בריך הוא, הכא אלקינא, וקבילנא עונשא דילי, ואדכי לי מכל מה דחבנא, ולא שביק עונשא דילי לההוא עלמא, בתר מיתה. ודאי יסור יסרני יה, בהאי עלמא, בגין לנקאה לי. ולמות לא נתנני, בההוא עלמא, לנטלא נקמתא מנאי, ואנא, הא קודשא בריך הוא, אנקי לי זמנא חדא בהאי עלמא, מכאן והלאה אצטריכנא דלא אהא בכסופא בעלמא דאתי.

(במדבר כ״ז:ג׳) אבינו מת במדבר והוא לא היה בתוך העדה וגו'. אבינו, הא טעמא לעילא, אריך מלה ומשיך לה, אי חסידין קדישין, כמה משיכו דצערא במקרי אבינו. לית צערא, ולית כאבא דרוחא ונפשא, אלא כד קראן הכי, אבינו, בכאבא מלבא. מת במדבר, וכי אחרנין לא מיתו במדברא, דהכא רשים ליה, ואמר דאיהו מת במדבר, והא אלף ורבבן מיתו במדברא.

אלא כמה בני נשא ערטילאין על דא, מנהון אמרי דהוא מקושש עצים הוה, דכתיב כי בחטאו מת. ומנהון אמרי הכי, ומנהון אמרי הכי, ואנא הכי אוליפנא, יומא דאבא נפל בבי מרעיה, אולפי לי דא. ואנא חמינא מה דחמינא, דפקיד לי אבא דלא לגלאה. אלא כמה וכמה הוו דמיתו במדברא, ולא על חובא דקרח, ולא על חובא דמרגלים, כד אתגזר גזרה, (ס''א ולא על חובא דעגלא דעבדו וכו') אלא קודם (ס''א דמיתו על חובא דקרח, על חובא דמרגלים, כד אתגזר גזרה, וקודם) מתן תורה, ובתר עגלא דעבדו, אינון מטעי עלמא, ואינון דאתמשכו אבתרייהו.

אבל טענה דטעינו אינון בנתין, דמית במדבר, איהו, והוה צלפחד רב לבי יוסף, ומגו דלא ידע ארחוי דאורייתא כדקא יאות, לא הוה נשיא. והוא הוה דלא נטר פומיה ומלוי לקבליה דמשה, ועליה כתיב, (במדבר כ״א:ו׳) וימת עם רב מישראל. גבר דלא ידע אורייתא, (ס''א לאו רב באורייתא) ואיהו רב משפחה. רב דזרעא דיוסף, מבנוי דמנשה. ובגין דחב במדבר במלולא לגבי משה, חשיבו דמשה אנטיר דבבו. ובגין כך קריבו לקמיה דמשה, ואלעזר, וכל הנשיאין, וכל רישי אבהן, ולא מלילו עם משה אלא לקמייהו, בגין דקניאו קנאה מניה.

מכאן, מאן דחייש מן דינא, יקרב אחרנין, ויסגי בגוברין בהדי ההוא דיינא, בגין דישמעון דינא מניה, וידחל מנייהו, ולא יהא דן אלא כדקא יאות, ואי לא, ידחי ליה מן דינא. ואינון לא ידעו דהא (במדבר י״ב:ג׳) משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה. ולא ידעו דמשה לאו הכי.

כיון דחמא משה כך, אמר חמינא דכל כנופיא דגוברין רברבין מישראל, וכל רישי אבהן וכל נשיאי כנשתא, עלי קריבו. מיד אתפרש משה מן דינא, הדא הוא דכתיב, (במדבר כ״ז:ה׳-ו׳) ויקרב משה את משפטן לפני יי. (אמר משה דא לא אתחזי לדינא) ענותנותא דמשה, אקריב את משפטן לפני יי. דיינין אחרנין, ארחא דא לא נטלי, דאף על גב דכנופיא סגי עליהון. אינון דייני אקרון עזי פנים, לית בהו מענותנותא דמשה כלל. זכאה חולקיה דמשה.

אהדרנא למלין קדמאין. אבינו מת במדבר אבינו האי טעמא דאמי, לנחש תלייא על קדליה, ומשיך זנביה בפומיה, בטעמא, דההוא דאתמשך עליה לעילא. מת במדבר, במלולא דפומיה. אתבהיל ההוא ינוקא בבהילו, ואתקיף בקודלא דאבוי, ובכה ואמר, צלפחד דא במלולא מית, ואנת אבא במלולא אהדרת לעלמא דא.

הא תנינן, על חד סרי מלין נגעין אתיין על בני נשא. ואלין אינון: על עבודה זרה. ועל קללת השם. ועל גלוי עריות. ועל גניבה. ועל לשון הרע. ועל עדות שקר. ועל דיינא דמקלקל ית דינא. ועל שבועת שוא. ועל דעאל בתחומא דחבריה. ועל דמחשב מחשבין בישין. ועל דמשלח מדנים בין אחים. ואית דאמרי, אף על עינא בישא. וכלהו תנינן במתניתא.

עבודה זרה מנין. דכתיב, (שמות לב) וירא משה את העם כי פרוע הוא כי פרעה אהרן. מאי כי פרוע הוא. דאלקו בצרעת. כתיב הכא כי פרוע הוא, וכתיב התם, (ויקרא יג) והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע. ועל קללת השם, דכתיב, (שמואל א יז) היום הזה יסגרך יי בידי, וכתיב, (ויקרא יג) והסגירו הכהן.

הכי הוא ודאי, פלשתי דא קריב לייחוסא דדוד הוה, וברה דערפה הוה, והיינו דכתיב, (שמואל א י״ז:כ״ג) ממערכות פלשתים, אל תקרי ממערכות, אלא ממערות פלשתים, דשויוה לאמיה כמערתא דא. וכיון דכתיב, (שמואל א י״ז:מ״ג) ויקלל הפלשתי את דוד באלהיו, אסתכל ביה דוד בעינא בישא. ובכל אתר דהוה מסתכל בעינא בישא, כל זיני צרעת אתמשכן מעיניה דדוד. והכי הוה ביואב, כיון דאסתכל ביה דוד בעינא בישא, מה כתיב, (שמואל ב ג׳:כ״ט) ולא יכרת מבית יואב זב ומצורע וגו'.

והכא בפלשתי דא, כיון שקלל את השם, אסתכל ביה בעינא בישא, וחמא במצחיה דאצטרע. מיד (שמואל א י״ז:מ״ט) ותטבע האבן במצחו, ואתדבקת הצרעת במצחו. וכלא הוה אשתקעת עינא בישא דצרעת במצחו, ואשתקעת אבנא ממש במצחו, ודאי מצורע הוה.

רשע חייבא דבלעם, עינא דיליה, הוה בהפוכא מעינא דדוד עינא דדוד הוה מרקמא מכל זיני גוונין, לא הוה עינא בעלמא שפירא למחזי, כעינא דדוד. כל גוונין דעלמא מנצצן ביה, וכלא ברחימו למאן דדחיל חטאה, דכתיב, (תהלים קיט) יראיך יראוני וישמחו. חדאן כד חמאן לי. וכל אינון חייבין דחלין מקמיה.

אבל עינוי דבלעם חייבא, עינא בישא בכלא, בכל אתר דהוה מסתכל, כשלהובא שצי ליה. דהא לית עינא בישא בעלמא, כעינא דההוא רשע, דאיהו בהפוכא מעינוי דדוד. על גלוי עריות, דכתיב, (ישעיה ג) ושפח יי קדקוד בנות ציון. וכתיב (ויקרא יד) ולשאת ולספחת. על הגנבה, דכתיב, (זכריה ה) הוצאתיה נאם יי צבאות ובאה אל בית הגנב וגו' וכלתו ואת עציו ואת אבניו. מאן הוא מלה דמכלה עצים ואבנים. דא צרעת. דכתיב, (ויקרא יד) ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו. על לשון הרע, דכתיב, (במדבר יב) ותדבר מרים ואהרן במשה וגו', וכתיב (במדבר יב) ויפן אהרן אל מרים והנה מצורעת. על עדות שקר, בגין דסהידו ישראל שקר, ואמרו (שמות לב) אלה אלהיך ישראל, בקל תקיף, דכתיב (שמות לב) קול מלחמה במחנה. בגין דא, (במדבר ה) וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וגו'. על דיין דמקלקל דינא, דכתיב, (ישעיה ה) כאכול קש לשון אש וחשש וגו' ופרחם כאבק יעלה וגו', מאי טעמא. כי מאסו את תורת יי צבאות. ואין פרחם, אלא צרעת. דכתיב, (ויקרא יג) ואם פרוח תפרח הצרעת. על דעאל בתחומא דחבריה מנין. מעוזיהו. דעאל בתחומא דכהונה. דכתיב, (דברי הימים ב כו) והצרעת זרחה במצחו. ועל דמשלח מדנים בין אחים. דכתיב, (בראשית יב) וינגע יי את פרעה, דאיהו שלח מדנים בין אברהם ושרה. ועל עינא בישא, כמה דאתמר. וכלהו הוו ביה בההוא רשע דבלעם.

תא חזי, מה כתיב, פתורה אשר על הנהר. מאי על הנהר. דיהב עינא בישא, על ההוא נהר, דקיימא בהו בישראל. דכתיב, (ישעיה סו) הנני נוטה אליה כנהר שלום. והוא אתא בההוא פתורא, ואגרי בהו.

כל הני מלין הוו ודאי בבלעם. אבל גלוי עריות מנין, דכתיב, (במדבר לא) הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם למסר מעל ביי וגו'. הא הכא עבודה זרה וגלוי עריות. סהדותא דשקרא, דכתיב וידע דעת עליון, ודעת בהמתו לא הוה ידע. קלקל ית דינא, דכתיב לך איעצך. דהא בדינא קיימא, ויהב עיטא בישא לאבאשא, וסטי מן דינא, ואמליך בישין עלייהו.

עאל בתחומא דלאו דיליה, דכתיב ואעל פר ואיל במזבח, וכתיב את שבעת המזבחות ערכתי. משלח מדנים בין אחים, בין ישראל לאביהם שבשמים. לשון הרע, לא הוה בעלמא כגיניה. קללת השם, דכתיב ואנכי אקרה כה. וכלהו הוו ביה. עינא בישא כמה דאתמר. וכלא על ההוא נהר דישראל, יהב עינוי לאתגרא ביה. ארץ בני עמו, וכי לא ידענא דארץ בני עמו היא. אלא רזא דא, דכל בני עמו מתדבקן ביה והא אתמר.

(במדבר כ״ב:ה׳) לאמר הנה עם יצא ממצרים. אי תימא, דהא צריך לנטלא פיפוסין ויוחסין דילהון, לא אצטריך, אלא אורח כלל. דכתיב הנה עם יצא ממצרים. מאי טעמא. משום דהכי קארי לון פטרונא דילהון כמה זימנין, ועל דא לא תטעה, דכתיב (שמות ה׳:א׳) שלח את עמי בכל זמנא.

ועוד, כד אתנטלית עיטא עלייהו עם פרעה, בלישנא דא יכלי להו, דכתיב (שם א) הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו. אוף השתא דכתיב, הנה עם יצ''א ממצרים, דלא אפיק לון אחרא, אלא איהו מגרמיה נפק, ובגין כך תיכול לאבאשא לון.

הנה כסה את עין הארץ, אית דאמרי, סיחון ועוג, דקטלי לון ישראל, דהוו עינא דארעא. אלא כד אייתי קודשא בריך הוא ארבה על ארעא דמצרים, מה כתיב, (שם י) ויכס את עין כל הארץ ותחשך הארץ. אמאי, בגין דכל חרשין וקוסמין דעלמא, לא יכלין למעבד חרשין, אלא מלה חדא, בדרגא חדא, בזמנא חדא. ולעמא דא אייתי ארבה, מבולבל בכמה זיני מבולבלים אלין באלין, עד דלא יכילו כל חרשין וכל קוסמין, למיקם קמייהו. ודא הוא ויכס את עין כל הארץ. והכא כתיב, הנה כסה את עין הארץ.

בא וראה, בלק ובלעם לא הוו בעלמא חרשין וקוסמין כוותייהו. בלעם, חיליה ותוקפיה הוה בפומא ובעיינין. בלק, חיליה ותוקפיה בעובדא דידין. ודא אצטריך לדא. דהא כל זיני חרשין דעלמא בפומא ועובדא הוו, ובהו תליין. בלעם הוו ליה לישן, ולא ידין. בלק הוה ליה ידין ולא לישן.

(ישעיהו מ״ג:ד׳) מאשר יקרת בעיני נכבדת ואני אהבתיך ואתן אדם תחתיך ולאמים תחת נפשך. מאשר יקרת, יקר מבעי ליה, והכי אצטריך, מאשר אתה יקר בעיני, מהו יקרת, מכלל דאיהו מגרמיה אתיקר. הכי הוא ודאי, דכל בר נש דאיהו בחיובא קמי קודשא בריך הוא, בקדמיתא הוא מזלזלא. ותועבה איהו קמי קודשא בריך הוא, ובתר דאמלך ותב מחוביה, השתא אתיקר איהו מגרמיה, וקודשא בריך הוא קארי עליה ואמר, מאשר יקרת, את מגרמך יקרת.

בעיני נכבדת ואני אהבתיך, דהא לית רחימו לקודשא בריך הוא בהדי בר נש בעלמא, אלא למאן דתב מחוביה, ועל דא ואני אהבתיך. אבל מה אעביד, דהא יהיבת רשו לחויא לנזקא. דא הוא עיטא, ואתן אדם תחתיך. מאי איהו אדם דיהב קודשא בריך הוא כופר תחותיה. ההוא אדם דאתי מעמא דסטרא בישא, דההוא חיויא מדיליה ייכול. דכתיב ואתן אדם, אל תקרי אדם, אלא אדום. ולאמים, דא הוא (בראשית כ״ה:כ״ג) ולאם מלאם יאמץ, ודא זרעא דעשו, דיהיב תחת נפשיה.

(שם ל) ואתה אל תירא עבדי יעקב כו'. האי קרא אוקמוה. אבל אל תירא עבדי יעקב, מחרשי דבלעם. ואל תחת, מקסמוי דבלק.

תא חזי, היאך הוו תרווייהו דא בדא בעיטא בישא לקביל ישראל. אמר בלעם, יעקב בביתא דלבן אבי אבא הוה, ונחש נחשין לקבליה, ויכיל ליה. אנא אסדר נחשין לקבליה. אמר בלק, ואנא אסדר קוסמין לשמא דאיקרי ישראל.

בההיא שעתא, נפק רוחא חדא מסטרא דיוסף, מגו ענפי אילנא, ונשיב באינון נחשין, ובטיל לון. והיינו דאמר יוסף, (בראשית מ״ד:ט״ו) כי נחש ינחש איש אשר כמוני. מאי איש אשר כמוני. בגיני אית איש דנחשים יבטל לבנייכו. בגיני איהו לעילא, והיינו איש אשר כמוני. כמוני אית איש לעילא, דאפיק רוחא אחרא, מגו אילנא דלתתא, ונשיב בההוא קסם, ובטיל ליה.

והיינו (משלי ט״ז:י׳) קסם על שפתי מלך. מאן מלך, דא אילנא דלתתא. כדין אתיב בלעם ואמר, (במדבר כ״ג:כ״ג) כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל. ותרווייהו הוו מתרין סטרין אלין.

כי אתך אני. לא הוו יומין מן יומא דאתברי עלמא, דאצטריך הכי למהוי קודשא בריך הוא בהדייהו דישראל, כההוא זימנא, דבעא בלעם לשיצאה לשנאיהון דישראל מעלמא. ועל דא אמר קודשא בריך הוא, בלעם בעא לשיצאה לכו מעלמא, אבל אנא לא אעביד הכי, אלא (ירמיהו מ״ו:כ״ח) כי אעשה כלה בכל הגוים אשר הדחתיך שמה ואתך לא אעשה כלה.

דאלו ייתון כל עמין דעלמא, לא יכלין לשיצאה לכון מעלמא. אתא לבן בקדמיתא, ובעא לאעקרא ליה ליעקב בלחודוי מעלמא, אתא קודשא בריך הוא, ואגין עליה. דכתיב, (בראשית ל״א:כ״ד) השמר לך פן תדבר עם יעקב מטוב עד רע. אתא פרעה, ובעא לשיצאה לון מעלמא, אתא קודשא בריך הוא ואגין עליהון, דכתיב, (שמות א׳:י״ב) וכאשר יענו אתו וגו'. אתא המן ובעא לשיצאה לון מעלמא, אתא קודשא בריך הוא ואתיב כולא על רישיה. וכן בכל דרא ודרא, קודשא בריך הוא אגין עלייהו דישראל תדיר.

וישראל אמרי, (איכה ג׳:כ״ב) חסדי ה' כי לא תמנו. כי לא תמו מבעי ליה. אלא חסדי ה', בכל דרא ודרא הוו בסעדן. כי לא תמנו, דלא אשתיציננא. מאי טעמא, משום דלא אתמנעו רחמוי מינן. דכתיב, (שם) כי לא כלו רחמיו.

תא חזי, מה כתיב בקדמיתא, (במדבר כ״ב:ז׳) וישלח מלאכים אל בלעם. ולבתר וילכו זקני מואב וזקני מדין, הוה ליה למימר וילכו המלאכים, מאי טעמא קא שני מלה ממאי דקאמר בקדמיתא.

אלא ההוא רשע דבלק, חכים הוה בכל דרגין דלעילא, אינון דקשרין קשרין, למעבד בהו חרשין וקוסמין. וכל אינון דרגין עילאין מינייהו, דבהו כפיין לדרגין תתאין.

אמר ליה, בכל זמנא דאנן חרשין וקסמין ונחשין, אית לן דרגין ומלאכים ידיען, ואשתמודען לגבי חרשין וקוסמין, אבל מכאן ולהלאה, אית לך לעיינא באתר אחרא עילאה.

כתב ליה שמהן אחרנין, באינון דרגין קדישין. והכי אורחייהו דקוסמין וחרשין, דידעי אינון דרגין דההוא קסם שרייא בהו, ועבדין חרשייהו, ואומי להון בדרגין אחרנין עילאין מינייהו, ועבדי מה דעבדי.

שלח ליה הכי. עמא דא, לאו קשרא דילהון כשאר עמין דעלמא, אבל קשרא דילהון באתר אחרא עילאה, מתקשרא. לעילא מכל דרגין.

כתב ושלח ליה, פיפוסא ופטרונא דתריסר נצוצין, דסחרן גלגלי רתיכא דכורסייא קדישא, ואמר ליה, אי תסתכל בהני, בהני תסתכל, בגין דהני תריסר מתקשרן בי''ב שבטים. ואי בהני תעביד חרשין, בדיוקנא דילהון לתתא, דאינון י''ב שבטים, וי''ב דגלין פרישן, ניכול לון, וניגח בהון קרבא, ונעקר לון מעלמא.

והיינו וישלח מלאכים, מלאכים ודאי. וקסמים בידם, פיפוסים דמלאכין קדישין, הוו אתיין בידייהו. ואיהו לא ידע, דכל דרגין עילאין, בידא דקודשא בריך הוא אינון. מה חשיב בלק. חשיב, דעמא דישראל אתמסרו למלאכין, כשאר עמין דעלמא. ועל דא כתב שמהן דאלין מלאכים תריסר, ושלח ליה, והיינו וישלח מלאכים.

אמר ליה תא חזי, כל דרגין דאינון מקשרן קשרין, לתברא עמא דא, מסטרא דצפון אינון. ומסטרא דצפון זמינין למנפל. שולטנו דחרשין דילן, מסטרא דצפון אינון. השתא ניכול לאגחא בהון קרבא, דהא י''ב אלין דאינון מתקשראן בהו, מסטרא דצפון שריין למימני.

והואיל ומשמאלא שריין תוקפא דילהון, אתחלש ואתבר, בגין דכל תוקפא דילהון לההוא סטרא איהו. מהו, דכתיב, (מלכים א ז׳:כ״ה) עומד על שני עשר בקר שלשה פונים צפונה. מצפון שארי לממני. אמר, הא תוקפא דילן מצפון איהו, ואינון מ' חסר חד דרגין, תקיפין מפרזלא ונחשא. ותחותייהו לית לון חושבנא. ועל דא ניכול לאגחא בהון קרבא, ולאיתגרי בהו.

וקודשא בריך הוא לא עביד הכי, דלא שביק לון למלאכין, ולא לחילי שמייא, אלא לקודשא בריך הוא בלחודוי. וכל אילנין רברבין ושולטנין, פלג על כל שאר עמין. וכד אתו ישראל, נטיל לון איהו בלחודוי, ואחסין לון בתוקפא דנופא דאילנא, ולא שביק לון בידא דמלאכין, ולא בידא דממנא ורברבין דעלמא. דכתיב, (דברים ל״ב:ח׳) בהנחל עליון גוים וגו'. ואלין י''ב תחומין, מתתחמן בד' סטרי עלמא, לבתר דבדר ענפין וטרפין, נטל לישראל ואחסין לון בתוקפא דנופא דאילנא. דכתיב, (שם) כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו.

(בראשית א) והארץ היתה תהו ובהו, מאן ארץ. ההיא דאשתמודעא עילא ותתא. היתה תהו, מאי תהו, דא קו ירוק, דאקיף כל עלמא. ואיקרי קו תהו, דכתיב, (ישעיה לד) ונטה עליה קו תהו ואבני בהו. כמה דתנינן, אבנין מפולמות דמשתקעין גו תהומי, ומנהון נפקין מיין.

השתא אית למנדע, תהו דאיהו קו ירוק, מאי הוא קו ירוק, אלא אשכחן בספרא דאסייא קירטינא, ויודן דקסרי שמיה, וקראן שמיה קירטינא אסייא, בגין דאיהו רב על כל אסיין, ויקירא בחכמתא. והכי בלשון פרסי, לבר נש יקירא, קראן ליה קירטינא. רב ויקירא בחכמתא. והוה אמר, והארץ היתה תהו, מאי תהו. איהו קו ירוק, דאסחר כל עלמא. ומאן איהו, קליפה דאגוזא. ודא איהו קליפה דלבר, דאיהו ירוק.

לגו מניה, בהו. אינון אבנין מפולמות דמנהון נפקי מייא. מן תהו אתמשיך עור ובשר. מן בהו אתמשכו גרמי.

לגו מניה וחשך. דא חשיכו דאתמשך מניה עמא דעשו. ואיתימא מן תהו. הכי הוא ודאי, דהא חשך מניה תלייא תהו. אלא אינון אבנין מפולמות, עאלו באמצעיתא, דמניה אתמשכן גרמין, כמא דאיתמר. וחשך משיכו דקיק, דמניה אתמשך עשו.

ורוח אלהים, דא מוחא דאגוזא, דמתמן איתמשך יעקב שלימא, כגוונא דאגוזא דא, דכתיב, (יחזקאל א) והנה רוח סערה באה מן הצפון, לקבליה דתהו. לגו מניה ענן גדול, לקבליה דבהו. לגו מניה ואש מתלקחת, לקבליה דחשך. לגו מניה ונגה לו סביב, לקבליה דורוח אלהים.

ומתוכה כעין החשמל, לגו מכלא. דלקבליה, מרחפת על פני המים. דא רוח דאימא עילאה, דקא מרחפא על כלא. ויעקב שלימא, איהו ודאי מוחא דאגוזא. והקדוש ברוך הוא ימצאהו בארץ מדבר ודאי. לבתר עבד הקדוש ברוך הוא לכל אינון קליפין דלהון, דיהון כלהון משתעבדין ליה.

כל נטורא דאיצטריך אסיא, חכים למעבד למרע דשכיב בבי מרעיה אסירי דמלכא, למפלח למארי עלמא. דכד אזיל אסיא חכים לגביה, ימצאהו בארץ מדבר ובתהו ילל ישימון. מרעין דשריין עליה אשכח ליה (ש''ו ע''א) באסירי דמלכא.

אי תימא הואיל וקודשא בריך הוא יפקוד לתפשא ליה דלא ישתדל בר נש אבתריה, לאו הכי. דהא דוד אמר (תהילים מ״א:ב׳) אשרי משכיל אל דל וגו' ודל הוא דשכיב בבי מרעיה. ואי אסיא חכים הוא, קודשא בריך הוא יהב ליה ברכאן לההוא דישתדל ביה. וההוא אסיא ימצאהו בארץ מדבר, בבי מרעיה שכיב.

ובתהו ילל ישימון, דאינון מרעין דחקין ליה. מאי איצטריך ליה למעבד יסובבנהו, יסובב סיבוב וייתי עילות בגין דימנע מניה אינון מלין דנזקין ליה, יקיז ליה, ויפוק מניה דמא בישא.

יבוננהו, יסתכל ויבין, ההוא מרעא ממה הוי. ויסתכל בגין דלא יתרבי עלוי וימאך ליה. לבתר יצרנהו כאישון עינו, בגין דיהא נטיר כדקא יאות באינון משקין, באינון אסוותא דאצטריכו ליה. ולא יטעי מנייהו, דאלמלי יטעי אפילו במלה חדא, קודשא בריך הוא חשיב על אסיא כאילו שפיך דמא וקטליה.

בגין דקודשא בריך הוא בעי דאף על גב דההוא בר נש איהו בי אסירי דמלכא, דישתדל בר נש עליה ויסייע ליה לאפקא ליה מבי אסירי.

והוה אמר הכי, קודשא בריך הוא דן דיני בני עלמא לעילא, הן למות, הן לשרושי, הן לעקור, הן לענוש נכסין. מאן דאתחזי לענוש נכסין, נפיל בבי מרעיה ולא יתסי, עד דעבר כל מה דאתגזר עליה. כיון דאתענש בממוניה, ויהיב ליה כל מה דאתגזר עליה, איתסי ונפק מבי אסירי. ועל דא איצטריך לאשתדלא עליה, דיתן עונשא ויפוק.

מאן דאתחזי לשרושי, יתפסון ליה, ויהבי ליה בבי אסירי. עד דישתרש מכלא. ולזמנין דישתרש משייפוי, או מחד מנייהו, ולבתר יפקון ליה מבי אסירי.

מאן דאתחזי למות, הכי הוא, דאילו יתן כל כופרא וכל ממונא דעלמא לא ישתזיב. ועל דא איצטריך לאסייא חכים לאשתדלא עליה, אי יכיל למיהב ליה אסוותא מן גופא, יאות. ואי לאו, יתן ליה אסותא לנשמתיה וישתדל על אסוותא דנשמתא. ודא הוא אסיא דקודשא בריך הוא ישתדל עליה בהאי עלמא ובעלמא דאתי.