ינוקא דבלק - שני חלקי הסיפור
רבי יצחק ורבי יהודה הוו אזלי באורחא,
מטו לההוא אתר דכפר סכנין דהוה תמן רב המנונא סבא,
אתארחו באתתא דיליה, דהוה לה ברא חדא זעירא, וכל יומא הוה בבי ספרא,
ההוא יומא סליק מבי ספרא, ואתא לביתא,
חמא לון לאלין חכימין.
אמר ליה אמיה: קריב לגבי אלין גוברין עלאין ותרווח מנייהו ברכאן.
קריב לגבייהו,
עד לא קריב, אהדר לאחורא.
אמר ליה לאמיה: לא בעינא לקרבא לגבייהו, דהא יומא דא לא קרו קריאת שמע, והכי אולפי לי, כל מאן דלא קרי קריאת שמע בעונתיה, בנדוי הוא כל ההוא יומא.
שמעו אינון, ותווהו,
ארימו ידייהו ובריכו ליה.
אמרו: ודאי הכי הוא, ויומא דא אשתדלנא בהדי חתן וכלה, דלא הוה לון צרכייהו, והוו מתאחרן לאזדווגא, ולא הוה בר נש לאשתדלא עלייהו, ואנן אשתדלנא בהו, ולא קרינן קריאת שמע בעונתיה, ומאן דאתעסק במצוה, פטור מן המצוה.
אמרו ליה: ברי, במה ידעת?
אמר ליה: בריחא דלבושייכו ידענא, כד קריבנא לגבייכו.
תווהו.
יתבו, נטלו ידייהו וכריכו רפתא.
רבי יהודה הוו ידוי מלוכלכן, ונטיל ידוי, ובריך עד לא נטיל.
אמר ליה: אי תלמידי דרבי שמעיה חסידא אתון, לא הוה לכו לברכא בידים מזוהמות, ומאן דבריך בידים מזוהמות, חייב מיתה.
פתח ההוא ינוקא ואמר:
(שמות ל׳:כ׳) בבאם אל אהל מועד ירחצו מים ולא ימותו וגו'. ילפינן מהאי קרא, דמאן דלא חייש להאי, ויתחזי קמי מלכא בידין מזוהמן, חייב מיתא. מאי טעמא. בגין דידוי דבר נש יתבין ברומו של עולם. אצבעא חדא אית בידא דבר נש, ואיהו אצבעא דארמא משה.
כתיב (שם כו) ועשית בריחים עצי שטים חמשה לקרשי צלע המשכן האחד וחמשה בריחים לקרשי צלע המשכן השנית. וכתיב והבריח התיכון בתוך הקרשים מבריח מן הקצה אל הקצה. ואי תימא, דההוא בריח התיכון אחרא הוא, דלא הוה בכללא דאינון חמשה. לאו הכי. אלא ההוא בריח התיכון, מאינון חמשה הוה. תרין מכאן, ותרין מכאן, וחד באמצעיתא. הא הוה בריח התיכון, עמודא דיעקב, רזא דמשה, לקבל דא, חמש אצבעאן בידא דבר נש. והבריח התיכון באמצעיתא, רב ועלאה מכלא, ביה קיימין שאר אחרנין.
ואינון חמש בריחין, דאקרון חמש מאה שנין, דאילנא דחיי אזיל בהו. וברית קדישא אתער (ס''א אתגזר), בחמש אצבען דידא. ומלה (נ''א סתימא) תימא הוא על מה דאמרת. ועל דא כל ברכאן דכהנא, באצבען תליין. פרישו דידא דמשה על דא הוה.
אי כל דא אית בהו, לית דינא למהוי בנקיו, כד מברכין בהו לקודשא בריך הוא. בגין דבהו, ובדוגמא דלהון, מתברך שמא קדישא. ועל דא אתון דחכמיתו טובא, היך לא אשגחתון להאי. ולא שמשתון לרבי שמעיה חסידא, ואיהו אמר, כל טנופא, וכל לכלוכא, סליקו ליה לסטרא אחרא, דהא סטרא אחרא מהאי טנופא ולכלוכא אתזן. (תרומה קנ''ד ע''ב) ועל דא מים אחרונים חובה, וחובה אינון.
תווהו ולא יכילו למללא.
אמר רבי יהודה: ברי, שמא דאבוך מאן הוא?
שתיק ינוקא רגעא חדא,
קם לגביה אמיה ונשק לה,
אמר ליה: אמי, על אבא שאילו לי אלין חכימין, אימא לון.
אמר ליה אימיה: ברי, בדקת להו?
אמר: הא בדקית, ולא אשכחית כדקא יאות.
לחישא ליה אמיה, ואהדר לגבייהו,
אמר ליה: אתון שאלתון על אבא, והא אסתלק מעלמא, ובכל יומא דחסידי קדישין אזלין בארחא, איהו טייעא אבתרייהו. ואי אתון קדישי עליונין, היך לא אשכחתון ליה, אזיל טייעא אבתרייכו. אבל בקדמיתא חמינא בכו, והשתא חמינא בכו, דאבא לא חמא חמרא דלא (ס''א דלהוי) טעין אבתריה חמרא, למסבל עולא דאורייתא. כיון דלא זכיתון דאבא יטעון אבתרייכו, לא אימא מאן הוא אבא.
אמר רבי יהודה לרבי יצחק: כדדמי לן, האי ינוקא לאו בר נש הוא.
אכלו. וההוא ינוקא הוה אמר מלי דאורייתא, וחדושי אורייתא.
אמרו: הב ונבריך.
אמר להו: יאות אמרתון. בגין דשמא קדישא לא מתברך בברכה דא, אלא בהזמנה.
פתח ואמר:
(תהילים ל״ד:ב׳) אברכה את יי בכל עת וגו'. וכי מה חמא דוד לומר אברכה את יי. אלא, חמא דוד דבעי הזמנה, ואמר אברכה. בגין דבשעתא דבר נש יתיב על פתורא, שכינתא קיימא תמן, וסטרא אחרא קיימא תמן. כד אזמין בר נש לברכא לקודשא בריך הוא, שכינתא אתתקנת (נ''א בהזמנה דא) לגבי עילא, לקבלא ברכאן, וסטרא אחרא אתכפייא. (נ''א ואי אתתקנת בברכתא לגבי עילא, וסטרא אחרא לאו איהו בכללא) ואי לא אזמין בר נש לברכא לקודשא בריך הוא, סטרא אחרא שמע ומכשכשא למהוי ליה חולקא בההיא ברכה.
ואי תימא, בשאר ברכאן אמאי לא אית הזמנה. אלא ההוא מלה דברכה, דקא מברכין עלה, איהו הזמנה. ותא חזי דהכי הוא, דהאי דמברך על פרי, ההוא פרי איהו הזמנה, ומברכין עליה. ולית ליה חולקא לסטרא אחרא. וקודם דא, דהוה ההוא פרי ברשות דסטרא אחרא, לא מברכין עליה. וכתיב (ויקרא יט) לא יאכל, בגין דלא יברכון על ההוא פרי, ולא יתברך סטרא אחרא. כיון דנפק מרשותיה, יאכל, ומברכין עליה. ואיהו הזמנא לברכתא. וכן כל מילין דעלמא דקא מברכין עלייהו. כלהו הזמנה לברכתא. ולית בהו חולקא לסטרא אחרא.
ואי תימא, אוף הכי לברכת זמון כסא דברכתא הוה הזמנה, אמאי הב ונבריך. אלא, הואיל ובקדמיתא כד הוה שתי, אמר בורא פרי הגפן. הא הזמנה הוי. והשתא לברכת מזונא, בעינן שנוי, להזמנה אחרא, דהא כסא דא לקודשא בריך הוא הוי, ולאו למזונא, ובגין כך בעי הזמנה דפומא.
ואי תימא, נברך שאכלנו משלו, דא הוא הזמנה, ברוך שאכלנו דא הוא ברכה. הכי הוא ודאי. אבל נברך, הזמנה אחרא איהו, הזמנה דבורא פרי הגפן. (ס''א דפומא) דקדמיתא איהי הזמנה לכוס דברכה סתם. והאי כוס, כיון דאנטיל איהו הזמנה אחרא במלה דנברך לגבי עלמא עלאה דכל מזונין וברכאן מתמן נפקין, ובגין כך איהו בארח סתים, דעלמא עלאה סתים איהו, ולית לגביה הזמנה. אלא בדרגא דא כוס דברכה. (במלה דנברך)
אמר רבי יהודה: זכאה חולקנא, דמן יומא דעלמא עד השתא, לא שמענא מלין אלין, ודאי הא אמינא דדא לאו בר נש איהו.
אמר ליה: ברא, מלאכא דיי, רחימא דיליה, האי דאמרת ועשית בריחים עצי שטים חמשה לקרשי צלע המשכן וגו', וחמשה בריחים וגו', וחמשה בריחים לירכתים ימה. הא בריחים טובא איכא הכא, וידים אינון תרין.
אמר ליה: דא הוא דאמרין, מפומיה דבר נש אשתמע מאן איהו. אבל הואיל ולא אשגחתון אנא אימא.
פתח ואמר:
(קהלת ב׳:י״ג-י״ד) החכם עיניו בראשו וגו'. וכי באן אתר עינוי דבר נש, אלא בראשו, דילמא בגופו או בדרועיה, דאפיק לחכם יתיר מכל בני עלמא. אלא קרא הכי הוא ודאי, דתנן, לא יהך בר נש בגלוי דרישא ד' אמות. מאי טעמא. דשכינתא שריא על רישיה, וכל חכים, עינוי ומלוי בראשו אינון, בההוא דשריא וקיימא על רישיה.
וכד עינוי תמן, לינדע דההוא נהורא דאדליק על רישיה, אצטריך למשחא, בגין דגופא דבר נש איהו פתילה, ונהורא אדליק לעילא, ושלמה מלכא צווח ואמר, (קהלת ט׳:ח׳) ושמן על ראשך אל יחסר, דהא נהורא דבראשו, אצטריך למשחא ואינון עובדין טבאן. ועל דא החכם עיניו בראשו, ולא באתר אחרא.
אתון חכימין, ודאי שכינתא שרייא על רישייכו, היך לא אשגחתון להאי, דכתיב ועשית בריחים וגו', לקרשי צלע המשכן האחד. וחמשה בריחים לקרשי צלע המשכן השנית. האחד והשנית אמר קרא, שלישית ורביעית לא אמר קרא. דהא אחד ושנית, דא חשיבו דתרין סטרין, ובגין כך עביד חושבנא בתרין אלין.
אתו אינון ונשקוהו, (כמלקדמין)
בכה רבי יהודה, ואמר: רבי שמעון זכאה חולקך, זכאה דרא, דהא בזכותך אפילו ינוקי דבי רב, אינון טנרין רמאין תקיפין.
אתאת אמיה, אמרה לון: רבותי, במטו מנייכו, לא תשגחון על ברי, אלא בעינא טבא.
אמרו לה: זכאה חולקך אתתא כשרה, אתתא ברירא מכל שאר נשין, דהא קודשא בריך הוא בריר חולקך, וארים דגלך על כל שאר נשין דעלמא.
אמר ינוקא: אנא לא מסתפינא מעינא בישא, דבר נונא רבא ויקירא אנא, ונונא לא דחיל מעינא בישא, דכתיב, (בראשית מ״ח:ט״ז) וידגו לרוב בקרב הארץ, מאי לרוב, לאסגאה על עינא. ותנינן, מה דגים דימא, מיא חפי עליהון, ולית עינא בישא וכו'. לרוב ודאי, בקרב הארץ, בגו בני אנשא על ארעא. אמרו, ברא, מלאכא דיי, לית בנא עינא בישא, ולא מסטרא דעינא בישא אתינן. וקודשא בריך הוא חפי עלך בגדפוי.
פתח ואמר:
(בראשית מ״ח:ט״ז) המלאך הגואל אותי מכל רע יברך וגו'. האי קרא אמר יעקב ברוח קודשא, אי ברוח קודשא אמר ליה, רזא דחכמתא אית ביה. המלאך, קרי ליה מלאך. וקרי ליה שמהן אחרנין. הכא, אמאי אקרי מלאך. אלא כד איהו שליחא מלעילא, וקבילת זהרא מגו אספקלריא דלעילא, (ס''א דכד) דכדין מברכין אבא ואמא להאי, אמרי לה ברתי, זילי נטורי ביתיך, פקידי לביתיך. הכי עבידי לביתיך. זילי וזוני לון. זילי, דההוא עלמא דלתתא מחכא לך, בני ביתך מחכאן מזונא מנך, הא לך כל מה דתצטרכי למיהב לון, כדין איהי מלאך.
ואי תימא, והא בכמה דוכתי אקרי מלאך, ולא אתי למיזן עלמין. ועוד, דבשמא דא לא זן עלמין, אלא בשמא דיי. הכי הוא ודאי, כד שליח מגו אבא ואמא, אקרי מלאך, וכיון דשארי על דוכתין, על תרין כרובין אדני שמיה.
למשה כד אתחזי ליה בקדמיתא, אקרי (בראשית קי''ג ע''ב) (שמות ג) מלאך. ליעקב לא אתחזי הכי, אלא בדוגמא, דכתיב (בראשית כ״ט:ט׳) ורחל באה, דא דיוקנא דרחל אחרא, דכתיב (ירמיהו ל״א:ט״ו) כה אמר יי קול ברמה נשמע וגו'. רחל מבכה על בניה. ורחל באה סתם, עם הצאן דרגין דילה. אשר לאביה ודאי. וכלהו אתמנון ואתפקדון בידהא. כי רועה היא, איהי מנהיגא לון, ואתפקדא עלייהו.
והכי במשה כתיב, (שמות ג׳:ב׳) וירא מלאך יי אליו בלבת אש. ואי תימא יתיר הוא שבחא דאברהם, דלא כתיב ביה מלאך, אלא (בראשית י״ח:א׳) וירא אליו יי באלוני ממרא וגו'. התם באברהם, אתחזי ליה אדני, באלף דלת, בגין דבההוא זמנא קביל ברית, ומה דהוה אתכסי עד כען מניה, אתחזי ליה רבון ושליט, והכי אתחזי, דהא כדין בההוא דרגא אתקשר, ולא יתיר. ובגין כך, בשמא דאדון רבון עליה.
אבל משה דלא הוה ביה פרודא, דכתיב (שמות ג׳:ד׳) משה משה דלא פסקא טעמא. כמה דכתיב (בראשית כ״ב:י״א) אברהם אברהם, דפסקא טעמא. בגין דהשתא שלים, מה דלא הוה מקדמת דנא. פרישו אית בין אברהם דהשתא, לאברהם דקדמיתא. אבל משה, מיד דאתייליד, אספקלריאה דנהרא הות עמיה, דכתיב (שמות ב׳:כ״ה) ותרא אותו כי טוב הוא. וכתיב (בראשית א׳:ד׳) וירא אלהים את האור כי טוב. משה מיד אתקשר בדרגא דיליה ובגין כך משה משה, ולא אפסיק טעמא.
ועל דא לגבי דמשה, אזעיר גרמיה, דכתיב מלאך יי. יעקב קרא ליה, בשעתא דהוה סליק מעלמא, מלאך. מאי טעמא. בגין דבההיא שעתא הוה ירית לה, לשלטאה. משה בחייו. יעקב, לבתר דסליק מעלמא. משה בגופא. יעקב ברוחא. זכאה חולקא דמשה.
הגואל אותי מכל רע, דלא אתקריב לעלמין לגבי סטרא דרע, ולא יכיל רע לשלטאה ביה. יברך את הנערים, כדין יעקב הוה מתקן לביתיה, כבר נש דאזיל לביתא חדתא, ומתקן לה בתקונוי, ומקשט לה בקשוטוי. יברך את הנערים, אינון דאשתמודען, אינון דאתפקדן על עלמא, לאתמשכא מנייהו ברכאן, תרין כרובין אינון. ויקרא בהם שמי, השתא אתקין ביתיה, ואיהו אסתלק בדרגיה, בגין דחבורא ביעקב הוי. גופא, אתדבק באתר דאצטריך, ותרין דרועין בהדיה.
לבתר דאינון נערים מתברכן כדקא יאות, כדין וידגו לרוב בקרב הארץ. ארחא דנונין לאסגאה גו מיין, ואי נפקן מגו מיא ליבשתא, מיד מתין. אלין לאו הכי, אלא אינון מן ימא רבא, וסגיאו דלהון לאפשא ולאסגי בקרב הארץ איהו. מה דלית הכי לכל נונין דעלמא.
מה כתיב לעילא, ויברך את יוסף ויאמר, ולא אשכחן ליה הכא ברכאן, דהא לבתר בריך ליה, דכתיב, (בראשית מ״ט:כ״ב) בן פורת יוסף. אלא, כיון דבריך לאלין נערים, ליוסף בריך. דהא לא יכלי לאתברכא, אלא מגו יוסף, ומגו דאיהו בטמירו, ולא אתחזי לאתגלאה, כתיב בטמירו, ויקרא בהם שמי ושם אבותי, (לכסאה עליה) מן האבות מתברכן, ולא מאתר אחרא. בקרב הארץ, דא הוא כסויא לחפאה מה דאצטריך.
אתו ונשקוה כמלקדמין,
אמרו: הבו ונבריך.
אמר איהו: אני אברך, דכל מה דשמעתון עד הכא מנאי הוה, ואקיים בי (משלי כ״ב:ט׳) טוב עין הוא יבורך, קרי ביה יברך. מאי טעמא. בגין דנתן מלחמו לדל. מלחמא ומיכלא דאורייתא דילי אכלתון.
אמר רבי יהודה: ברא רחימא דקודשא בריך הוא, הא תנינן בעל הבית בוצע ואורח מברך.
אמר ליה: לאו אנא בעל הבית, ולאו אתון אורחין. אבל קרא אשכחנא, ואקיים ליה. דהא אנא טוב עין ודאי, בלא שאילו דלכון אמינא עד השתא, ולחמא ומיכלא דילי אכלתון.
נטל כסא דברכתא ובריך, וידוי לא יכלי למסבל כסא, והוו מרתתי.
כד מטא לעל הארץ ועל המזון, אמר: (תהלים קטז) כוס ישועות אשא ובשם יי אקרא. קיימא כסא על תקוניה, ואתישב בימיניה, ובריך.
לסוף אמר: יהא רעוא דלחד מאלין, יתמשכון ליה חיין, מגו (נ''א מלכא) אילנא דחיי, דכל חיין ביה תליין. וקודשא בריך הוא יערב ליה, וישכח ערב לתתא, דיסתכם בערבותיה, בהדי מלכא קדישא.
כיון דבריך, אסתים עינוי רגעא חדא,
לבתר פתח לון,
אמר: חברייא, שלום לכון מרבון טב, דכל עלמא דיליה הוא.
תווהו, ובכו, ובריכו ליה.
בתו ההוא ליליא.
בצפרא אקדימו ואזלו.
כד מטו לגבי רבי שמעון, סחו ליה עובדא.
תוה רבי שמעון, אמר: בר טנרא תקיפא איהו, ויאות הוא לכך, ויתיר ממה דלא חשיב בר נש, בריה דרב המנונא סבא הוא,
אזדעזע רבי אלעזר, אמר: עלי למיהך למחזי לההוא בוצינא דדליק.
אמר רבי שמעון: דא לא סליק בשמא בעלמא, דהא מלה עלאה אית ביה. ורזא איהו, דהא נהירו משיחו (משיכו) דאבוי מנהרא עליה, ורזא דא לא מתפשטא בין חברייא.
יומא חדא, הוו חברייא יתבין ומתנגחין אלין באלין,
והוו תמן רבי אלעזר, ורבי אבא, ורבי חייא, ורבי יוסי, ושאר חברייא.
אמרו:
הא כתיב (דברים ב׳:ט׳) אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה וגו'. בגין רות ונעמה, דהוו זמינין לנפקא מנייהו. צפורה אתת משה דהות ממדין, ויתרו ובנוי דנפקו ממדין, דהוו כלהו זכאי קשוט על אחת כמה וכמה. ותו משה דרביאו ליה במדין, ואמר ליה קודשא בריך הוא, (במדבר ל״א:ב׳) נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים אי הכי משוא פנים אית במלה, דיתיר אתחזו בני מדין לשזבא מן מואב.
אמר רבי שמעון:
לא דמי מאן דזמין למלקט תאני, למאן דכבר לקיט לון.
אמר ליה רבי אלעזר:
אף על גב דכבר לקיט לון, שבחא איהו.
אמר ליה:
מאן דלא לקט תאני, נטיר תאנה תדיר, דלא יהא בה פגם, בגין תאני דזמינת לאייתאה. כיון דלקיט תאני, שביק לה לתאנה, ותו לא נטיר לה.
כך מואב, דזמינא לאייתאה אינון תאני, נטר ליה קודשא בריך הוא, דכתיב אל תצר את מואב. מדין דקא יהיבת תאני, ואלקיטו לון, כתיב (במדבר כ״ה:י״ז) צרור את המדינים. דהא מכאן ולהלאה, תאנה דא לא זמינת לאייתאה פירין, ובגין כך אתחזיית ליקידת אשא. פתח ואמר, (במדבר כ״ב:ד׳) ויאמר מואב אל זקני מדין וגו', מואב אינון שארי, ובגין אינון תאני, דזמין מואב לאפקא לעלמא, אשתזיבו מעונשא.
רבי אלעזר בעא למיחמי לרבי יוסי ברבי שמעון בן לקוניא חמוי, והוו אזלי רבי אבא ורבי יוסי (ד''א לא גרסינן ורבי חייא) בהדיה,
אזלו בארחא, והוו אמרי מלי דאורייתא כל ההוא ארחא.
אמר רבי אבא:
מאי דכתיב, ויאמר יי אלי אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה וגו', וכתיב (דברים ב׳:י״ט) וקרבת מול בני עמון וגו', מלה דא כמלה דא, מה הפרש בין דא לדא, אלא אתחזי דשקולי הוו. ותנינן, כד הוו מקרבי לגבי בני מואב, הוו ישראל אתחזיין לגבייהו בכל מאני קרבא, (ולא ס''א ל''ג) כדבעו אתגריין בהו. ולגבי בני עמון, הוו ישראל מתעטפי בעטופייהו, ולא אתחזי מאני קרבא כלל. וקראן מוכחן בשקולא דא כדא.
אמר רבי אלעזר:
ודאי הכי הוא. ותנינן, דדא דהות חציפא, ואמרת מואב, דכתיב, (בראשית י״ט:ל״ז) ותקרא את שמו מואב. אתחזון ישראל חציפו לגבייהו, כמה דאיהי הות חציפא, דאמרת מואב, מאב הוה ברא דא. אבל זערתא, דאמרת בן עמי, וכסיאת ארחהא, ישראל הוו מכסיין ארחייהו לגבייהו, מעטפי עטופא בטלית, ואתחזון קמייהו כאחין ממש. והא אוקמוה.
עד דהוו אזלי, אדכר רבי אלעזר מהאי ינוקא,
סטו מארחא ג' פרסי, ומטו להתם.
אתארחו בההוא ביתא, עאלו ואשכחו לההוא ינוקא, דהוה יתיב, ומתקנין פתורא קמיה.
כיון דחמא לון, קריב גבייהו,
אמר ליה: עולו חסידי קדישין, עולו שתילין דעלמא, אינון דעילא ותתא משבחין לון. אינון דאפילו נוני ימא רבא, נפקין ביבשתא לגבייהו.
אתא רבי אלעזר ונשקיה ברישיה.
הדר כמלקדמין, ונשקיה בפומיה.
אמר רבי אלעזר נשיקה קדמאה על נונין דשבקין מיא, ואזלין ביבשתא. ונשיקה תניינא על ביעין דנונא, דעבדו איבא טבא בעלמא.
אמר ההוא ינוקא: בריחא דלבושייכו חמינא, דעמון ומואב מתגרן בכו, היך אשתזבתון מנייהו. מאני קרבא לא הוו בידייכו. ואי לאו, לרחצנו תהכון, בלא דחילו.
תווהו רבי אלעזר ורבי אבא וחברייא.
אמר רבי אבא: זכאה ארחא דא, וזכאה חולקנא דזכינא למיחמי דא, אתקינו פתורא כמלקדמין.
אמר: חכימין קדישין. תבעו נהמא דתפנוקי בלא קרבא, (ס''א או נהמא דקרבא ופתורא דמאני קרבא). או פתורא דמאני קרבא. או נהמא דקרבא. או תבעון לברכא למלכא בכל מאני קרבא דהא פתורא לא אסתליק בלא קרבא.
אמר רבי אלעזר: ברא רחימא חביבא קדישא, הכי בעינן, בכל הני זיני קרבא אשתדלנא בהו, וידעינן לאגחא בחרבא, ובקשתא, וברומחא, ובאבנין דקירטא. ואנת רביא, עד לא חמית, היך מגיחין קרבא, גוברין תקיפין דעלמא.
חדי ההוא ינוקא, אמר: ודאי לא חמינא, אבל כתיב (מלכים א כ׳:י״א) אל יתהלל חוגר כמפתח.
אתקינו פתורא בנהמא, ובכל מה דאצטריך.
אמר רבי אלעזר: כמה חדו אית בלבאי ברביא דא, וכמה חדושין יתחדשון על פתורא דא, ועל דא אמרית, דידענא דזגי פעמוני רוחא קדישא, הוו אזלין ביה.
אמר ההוא ינוקא: מאן דבעי לנהמא, על פום חרבא ייכול.
חדי רבי אלעזר, אהדר וקריב ינוקא לגביה,
אמר ליה: בגין דשבחת גרמך, אית לך למיגח קרבא בקדמיתא, ואנא אמרית בקדמיתא, דקרבא ליהוי בתר אכילה. אבל השתא, מאן דבעי סולתא, תולה (נ''א ייתי) מאני קרבא בידוי.
אמר רבי אלעזר: לך יאות לאחזאה מאינון מאני קרבא דילך.
פתח ההוא ינוקא ואמר:
(במדבר ט״ו:י״ט) והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה ליי. קרא דא על עומר התנופה אתמר, מאי תנופה, אי בגין דאניף ליה כהנא לעילא איהי תנופה. מאי אכפת לן, אי אניף אי מאיך.
אלא ודאי אצטריך לארמא לה לעילא, והיינו תרומה. ואף על גב דדרשינן תרי ממאה, והכי הוא, אבל תנופה מאי (ס''א דא) הוא ארמותא. ורזא דחכמתא הכא. אי חסידי קדישין, מארי דרומחין, לא שמשתון לרבי שמעיה חסידא, דאי לאו תנדעון תנופה מאי היא. חטה מאי היא. שעורה מאי היא.
תנופה דקאמרינן, היינו תנ''ו פ''ה. ורזא דיליה (ירמיהו י״ג:ט״ז) תנו כבוד ליי אלהיכם. דהא פה (עלאה) היינו כבוד, דבעינן למיהב ליה לקודשא בריך הוא. ועל דא אבעי לן לארמא לעילא, לאחזאה (ס''א דלית אינון יהבין אלא להאי פה) דליה אנן יהבין להאי פה. דלית שבחא למלכא עלאה, אלא כד ישראל מתקני ליה להאי כבוד, ויהבי ליה למלכא כבוד. ודא הוא תנו פה, תנו כבוד, וארמא איהו ודאי.
קרא דשרינן ביה, והיה באכלכם מלחם הארץ. וכי לחם הארץ שעורה איהו, לאו הכי. ואנן שעורה מקרבינן, בגין דשעורה קדמאה לשאר נהמא דעלמא. שעורה איהו (ס''א שיעור ה''א, דהא אתר) שעורה דה''א ידיע הוא, בשיעורא דה''א. (ס''א חטה בה''א נקודה וכו') חטה נקודה באמצעיתא, דלית חולקא לסטרא אחרא דחובא תמן. (אלא) חטה ברתא דמתחטאה לקמי אבוה, ועביד לה רעותא, ומה חטה. כללא דכ''ב אתוון.
אמר רבי אלעזר: אף על גב דהוה לן למשמע. הכא אית לן למימר, ולדרכא קשתא.
אמר ההוא ינוקא: הא מגנא לקבל גירא.
אמר רבי אלעזר:
ודאי חטה הכי קרינן לה. אבל חמינן בשבטים כלהו דלית בהו ח''ט, ובה אית ח''ט, וקרינן חטה.
אמר ההוא ינוקא:
ודאי הכי הוא, דהא ח''ט שריא סמיך לה. בהו בשבטין, לא הוו אתוון אלין, דקא אתו מסטרא דקדושה דלעילא, אבל לגבה שריא.
ואי בעית לאפקא חרבא, ותימא אמאי נקטת אתוון אלין ההיא ברתא, אלא אי תנדע חובא דאדם הראשון, דאמרו חט''ה הוה, תנדע הא. ואילנא דא כד נצח, כלא סטרא דטוב, נקיט לכל סטרא אחרא, וכפייא ליה.
חברייא קדמאי פרישו מלה דא, ושרו לה מרחיק, חטה סתם. אתו בתראי ואמרו, חטה ממש. אתא ישעיה ופריש לה, דכתיב, (ישעיהו נ״ד:י״ד) וממחתה כי לא תקרב אליך, ועל כן נקודה באמצעיתא, דלא יהא חטאה, דאלו נקודה לא הוי, חטאה להוי. וחלופא בין ט' לת', תבירו לסטרא אחרא, ברירו (ס''א דילה) דמילה.
אתון חברייא, דלא שמשתון לרבי שמעיה חסידא, אמרין דבחמשת זיני דגן, לא אית חולקא לסטר אחרא. ולאו הכי, דהא כל מה דאתבלי בארעא, לסטר אחרא אית ביה חולקא. ומאן חולקא אית ליה. מוץ דתדפנו רוח, דכתיב, (תהילים א׳:ד׳) לא כן הרשעים כי אם כמוץ אשר תדפנו רוח. ודא הוא רוחא דקדושא, וכתיב (תהילים ק״ג:ט״ז) כי רוח עברה בו ואיננו וגו'. בגין דרוח קדשא מפזר ליה בכל סטרין דעלמא, דלא ישתכח. דא בנוקבא. דכורא מאי הוא. תבן.
ומוץ ותבן כחדא אזלין, ועל דא פטור ממעשר. דלית בהו חולקא בקדושה. ה', דגן בנקיו (דדגן) בלא תבן ומוץ. ח''ט דכר ונוקבא, מוץ ותבן, ה: בנקיו דדגן. ועל דא שלימו דאילנא חטה איהו ואילנא דחטא ביה אדם הראשון חטה הוה. דכלא איהו ברזא, ובמלה דחטה. (ס''א בקדושה ה' נקיו דדגן בלא תבן ומוץ ועל דא שלימו דאילנא חטה איהו וכלא איהו ברזא דחטה)
תווה רבי אלעזר, ותווהו חברייא, אמר רבי אלעזר, ודאי הכי הוא.
אמר ההוא ינוקא:
הכי הוא ודאי, קרא דשרינן ביה, דהא שעורה אקדים למיתי לעלמא. ואיהו מתתקן למיכלא דבעירא סתם, איהו רזא דאלף הרים, דמגדלין בכל יומא, והיא אכלה לון. ואקרי לחם תרומה, מיכלא דההוא תרומה, (ס''א ואתקצר) ואתקריב בליליא, דהא כתיב (ויקרא כ״ב:ז׳) ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים כי לחמו הוא. מן הקדשים דא תרומה. מן הקדשים, ולא קדשים, דהא קדש סתם לא אקרי תרומה, דחומר בקדש מבתרומה תנן.
ארעא קדישא ברשו דקודשא בריך הוא הות, ורשו אחרא לא עאל תמן. היך אבדיקת ארעא, אי קיימת במהימנותא, ולא אתחברת ברשו אחרא, בקריבו דתרומה דא דשעורים, כגוונא דרזא דסוטה.
אמר רבי אבא: ודאי שננא דחרבא לגבך, אמר ההוא ינוקא, ודאי אתקפנא במגן וצינא לאגנא מניה.
אמר רבי אבא: ארעא קדישא לית בה רשו אחרא, ולא עאל תמן. מוץ ותבן ממאן הוו.
פתח ההוא ינוקא ואמר:
(בראשית א׳:כ״ח) ויברא אלהים את האדם בצלמו וגו'. וכתיב ויאמר להם אלהים פרו ורבו. וכי אי לאו דאתא נחש על חוה לא יעביד (נח ס''א ע''א) תולדין לעלמא, או אי לא חאבו ישראל בעובדא דעגלא, לא יעבדון תולדין. אלא ודאי, אי לא ייתי נחש על חוה, תולדין יעביד אדם מיד ודאי, דהא גזרה אתגזר מיד דאתברי, דכתיב פרו ורבו ומלאו את הארץ. ואינון תולדין יהון כלהון בנקיו בלא זוהמא כלל. אוף הכי ארעא קדישא, דהא לא עאל בה רשו אחרא, אית בה מוץ ותבן, דלאו מההוא סטר. ולבר מארעא, ההוא מוץ ותבן דסטר אחרא הוי, דאזלא בתר קדושה, כקוף בתר בני נשא.
אתו רבי אלעזר וחברייא ונשקוהו,
אמר ליה: דאמי לי, דרווחנא במאני קרבא, נהמא דפתורא.
אמר רבי אלעזר: ודאי הכי הוא, דהא כל זיני קרבא בידך אינון, ומצלחן בידך,
אתו ונשקוהו כמלקדמין.
פתח איהו ואמר:
(בראשית מ׳:י׳) ובגפן שלשה שריגים וגו'. עד הכא חזיונא דמלה, דהא מכאן ולהלאה חזיונא דיליה הוה, דכתיב וכוס פרעה בידי. אבל חזיונא דמלה, בגיניה דיוסף הוה ולבשרא ליה, דישמע יוסף וינדע.
תנינן, שבעה רקיעין אינון, ואינון (שבעה) היכלין. ושית אינון, וחמש אינון, וכלהו נפקי מגו יין עתיקא עלאה. ההוא יין משיך ליה יעקב מרחיק, וסחיט ליה מענבים דההוא גפן. כדין, יעקב אמשיך ליה ההוא יין דקא אתחזי ליה, וחדי ושתה. (בראשית קמ''ב ע''ב) הדא הוא דכתיב, (בראשית כ״ז:כ״ה) ויבא לו יין וישת. הכא אתכליל עילא ותתא. ועל דא ארחיק מלה, ומשיך לה במשיכו דתרי תנועי, והיינו לו. ליה לתתא, ליה לעילא. (בתרין סטרין אחיד)
חנוך מטטרון אמר, ויבא לו יין, דארמי מיא בההוא יין, ואי לאו דארמי ביה מים, לא יכיל למסבל, ושפיר אמר חנוך מטטרון. ובגין כך אמשיך לו בתרי טעמי, דהא בתרין סטרין אחיד, וההוא יין אזיל מדרגא לדרגא, וכלהו טעמין ביה, עד דיוסף צדיקא טעים ליה, דאיהו דוד נאמן, הדא הוא דכתיב, (שיר השירים ז׳:י׳) כיין הטוב הולך לדודי למישרים. מהו כיין הטוב. דאתא יעקב וארמי ביה מיא, דא הוא יין הטוב והכי הוא, כמה דאמר חנוך מטטרון.
תווה רבי אלעזר, ותווה רבי אבא,
אמרו: הא חמרא (ס''י מלאך) דילך, הוא נצחת מלאכא קדישא, אפומא (נ''א פומא) דרוח קודשא.
אמר ליה:
עד כען ההוא גפן מחכא למעבד פירין. ובגפן: דא איהו גפן דאשתמודעא בקודשא. בגין דאית גפן אחרא, דאיהו אקרי גפן נכריה. וענבים דילה לא אינון ענבים, אלא קשין, אחידין לבא, נשכין ככלבא. אינון ענבים אקרון, (ירמיהו ב׳:כ״א) סורי הגפן נכריה. אבל גפן דא, עלה כתיב ובגפן, ההיא דאשתמודעא. ההיא דכל קדישין טעמו חמרא עתיקא, חמרא טבא, חמרא דיעקב יהיב ביה מיא, עד דכל אינון דידעין לטעמא חמרא, טעמו ליה, והוה טב לחכא.
וההיא גפן, כד מטא לגבה, אושיטת תלתא שריגין, ואינון תלת דיוקנא דאבהן, דאתקדשת בהו. ולית קדושה אלא ביין, ולית ברכתא אלא ביין. באתר דחדוה שארי. והיא כפורחת, ככלה דאתקשטת ועאלת ברחימו, בחדוה דההוא יין דאתערב במיא. כדין עלתה נצה, סליקת רחימו דילה לגבי דודה, ושריאת לנגנא ולאעלא ברחימו. וכדין, אתמליין ואתבשלן אינון ענבין, רכיכן, ומליין מההוא חמרא טבא עתיקא חמרא דיעקב ארמי ביה מיא.
ועל דא מאן דמברך על היין, ומטי על הארץ, אצטריך למרמי ביה מיא, בגין דלית ליה לברכא רחם ה' על ישראל עמך, בר במיא גו חמרא. ואי לאו, מאן יכיל למסבל. דא הוה לבשרא ליוסף, בגין דביה הוה תליא מלתא.
חנו''ך מטטרו''ן אמר, שלשה שריגים, ודאי. לקבל תלת אבהן, והא ארבע אינון דילה. אלא דא הוא דכתיב, והיא כפורחת. בזמנא דאיהי סליקת ופרחת בכנפהא לסלקא, כדין עלתה נצה, דא הוא ההוא רביעאה דאשתאר, דסליק בהדה, ולא אתפרש מנה. הדא הוא דכתיב, (שמואל ב כ״ב:י״א) וירכב על כרוב ויעף. כד יעוף. כפורחת, בזמנא דפורחת. ושפיר אמר חנוך מטטרון, והכא הוא.
תווה רבי אלעזר, ותווה רבי אבא,
אמרו: מלאכא קדישא, שליחא מלעילא, הא חמרא דילך, הוא, נצחת ברזא דרוח קדשא.
אתו כלהו חברייא ונשקוהו.
אמר רבי אלעזר: בריך רחמנא דשדרני הכא.
אמר ההוא ינוקא: חברייא. נהמא וחמרא עיקרא דפתורא אינון, כל שאר מיכלא אבתרייהו אתמשך. והא אורייתא רווחת לון, ודילה אינון. אורייתא בעאת מנייכו, בבעו, ברחימו, ואמרה (משלי ט׳:ה׳) לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי. והואיל ואורייתא זמינת לכו, והיא בעאת מנייכו מלה דא, אית לכו למעבד רעותא דילה. (נ''א הוא) במטו מנייכו, הואיל ואיהי זמינא לכו, דתעבדון רעותה.
אמרו הכי הוא ודאי.
יתבו ואכלו וחדו בהדיה.
כיון דאכלו אתעכבו על פתורא.
פתח איהו ואמר:
(במדבר כ״ב:ד׳) ויאמר מואב אל זקני מדין וגו'. ויאמרו זקני מואב ואל זקני מדין לא כתיב, אלא ויאמר מואב. עולמין נטלו עיטא מסביא, וסביא אתמשכו אבתרייהו, ואינון יהבו לון עיטא. מאי עיטא יהבו לון. עיטא בישא נטלו לגרמייהו. אמרו לון למואב, גדולא בישא גדלנא ביננא. ומנו. משה רביהון. על חד כומרא דהוה ביננא, דרבי ליה וגדיל ליה בביתיה, ויהב ליה ברתיה לאנתו. ולא עוד, אלא יהב ליה ממונא, ושדר ליה למצרים, לשיצאה כל ארעא. ואיהו, וכל ביתיה, אתמשכו אבתריה. אי לההוא רביהון, ניכול לאעקרא מן עלמא, כל עמא דיליה יתעקרון מיד מעלמא. וכל עיטא בישא מההוא מלה דפעור, ממדין הוה.
ותא חזי, דכלא הוה ממדין. וכל עיטא דלהון על משה הוה. ובעיטא דלהון, שכרו לבלעם. כיון דחמו דבלעם לא יכיל, נטלו עיטא אחרא בישא לגרמייהו, ואפקירו נשייהו ובנתייהו יתיר ממואב, דהא על נשי מדין כתיב, (במדבר לא) הן הנה היו לבני ישראל וגו'. וכלא ממדין הוה. נטלו עיטא בהדי נשיאה דלהון, דיפקיר ברתיה. דחשיבו לנטלא למשה ברשתיהון, בכמה זיני חרשין אעטרו לה, דיתפס רישא דלהון. וקודשא בריך הוא (ישעיהו מ״ד:כ״ה) משיב חכמים אחור.
אינון חמן דרישא יתפס ברשתא דלהון, ולא ידעו, חמו ולא חמו. חמו רישא דעמא דנפיל בהדה, וכמה אלפין אוחרנין, וחשיבו דמשה הוה, אפקירו לה, ופקידו לה על משה, דלא תזדווגי לאחרא, אלא ביה. אמרה לון, במה אנדע. אמרו ההוא דתחמי דכלא קיימי קמיה, ביה תזדווגי, ולא באחרא. כיון דאתא זמרי בן סלוא, קמו קמיה ארבעה ועשרים (נ''א תשעה וחמשים) אלף, משבטא דשמעון, בגין דהוה נשיאה דלהון, והיא חשיבת דהוא משה, ואזדווגת ביה. כיון דחמו כל אינון שאר לדא, עבדו מה דעבדו, והוה מה דהוה.
וכלא הוה ממדין, בכמה זינין, ובגין כך אתענשו מדין. וקודשא בריך הוא אמר למשה, (במדבר ל״א:ב׳) נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים. לך אתחזי, ולך יאות. למואב אנא שביק לון לבתר דיפקון תרין מרגלאן מנייהו, הא דוד בריה דישי, דאיהו ינקום נוקמין דמואב, ויסחי קדירה דמליא טנופא דפעור, הדא הוא דכתיב, (תהילים ס׳:י׳) מואב סיר רחצי ודאי, ועד דאינון תרין מרגלאן לא נפקו, לא אתענשו, כיון דנפקו, אתא דוד ואסחי קדירה מטנופא דלהון. וכלהו אתענשו. מדין בימי משה. מואב בימי דוד.
תא חזי, חייביא דמדין, עם כל דא לא שכיכו מכל בישין דלהון. לבתר דרין דחמו דמית יהושע, וכל אינון זקנים דאתחזו למעבד נס על ידייהו, אמרו, השתא שעתא קיימא לן. מה עבדו אתו לגבי עמלק, אמרו אית לכון לאדכרא, מה עבדו לכון בני ישראל, ומשה רביהון, ויהושע תלמידא דיליה, דשיצי לכון מעלמא, השתא הוא עדנא דלית בהו מאן דאגין עלייהו, ואנן בהדייכו, דכתיב (שופטים ו׳:ג׳) מדין ועמלק ובני קדם וגו', (שופטים ו׳:ב׳) מפני מדין עשו להם בני ישראל את המנהרות וגו'. לא הוה בעלמא, מאן דיעביד בישא בכלא, כמדין. ואי תימא עמלק. בגין קנאת ברית דקריבו לגבי ברית. ועל דא קני קודשא בריך הוא קנאה עלמין, דלא יתנשי. אמרו ודאי הכי הוא, ולית הכא ספקא בעלמא.
פתח ואמר, (דברים ב׳:ט׳) ויאמר יי אלי אל תצר את מואב וגו'. ויאמר יי אלי, וכי עד השתא לא ידענא דעם משה הוה ממלל קודשא בריך הוא, ולא עם אחרא, דכתיב ויאמר יי אלי. אלי למה. אלא למשה פקיד קודשא בריך הוא, דלא לאבאשא למואב. אבל לאחרא לא, לדוד לא פקיד דא, ובגין כך אלי אל תצר את מואב, אפילו לתחום זעירא דלהון. דהא מנייהו יפוק מאן דיתן נוקמין לישראל, וינקום נוקמייהו, ואיהו דוד דאתא מרות המואביה.
ואל תתגר בם מלחמה, כל דא אתפקד למשה, הא לאחרא שרי. ואי תימא, ליהושע ולאינון זקנים דהוו דאריכו יומין בתריה שרי. לאו הכי. בגין דכלהו מבי דינא דמשה הוו, ומה דאתסר למשה, אתסר להו ועוד דלא נפקו עדיין אינון מרגלאן טבאן, דהא ביומיהון דשופטים נפקא רות. וברתיה דעגלון מלכא דמואב הות. מית עגלון, דקטיל ליה אהוד. ומנו מלך אחרא, ודא ברתיה אשתארת, והות בבי אומנא, ובשדי מואב. כיון דאתא תמן אלימלך, נסבה לבריה.
ואי תימא דגיירה אלימלך תמן. לא. אלא כל אורחי ביתא, ומיכלא ומשתיא אוליפת. אימתי אתגיירת. לבתר כד אזלת בנעמי, כדין אמרת, (רות א׳:ט״ז) עמך עמי ואלהיך אלהי. נעמה בבני עמון ביומי דדוד נפקא.
כדין שראת רוח קודשא על דוד. אמר ליה, דוד, כד כל עלמא מדידנא, ואפילנא עדבין, ישראל חבל נחלתו הוו, דכירנא מה דעבדו מואב בחבל נחלתו. מה כתיב, (שמואל ב ח׳:ב׳) וימדדם בחבל. בההוא חבל נחלת יי. כל אינון דהוו מההוא זרעא, ההוא חבל אחיד בהו.
כתיב (שמואל ב ח׳:ב׳) מלא החבל. מהו מלא החבל. אלא ההוא דכתיב, (ס''א ביה) (ישעיהו ו׳:ג׳) מלא כל הארץ כבודו. והוה אמר, דא הוא לאחייא, ודא הוא לקטלא. וההוא חבל אחיד באינון דאתחזון לקטלא. בגין כך אחיד בחבל, ופשיט חבל, על מה דעבדו בההוא חבל נחלת יי.
ומדין, גדעון שצי כל ההוא זרעא, דלא אשאיר מנייהו, מכל אינון דאבאישו לישראל בעיטא, או במלה אחרא. ולכלהו דאבאישו לישראל, קודשא בריך הוא נטיר לון דבבו, ונטל מנייהו נוקמין. אבל אי זמינין למיתי מנייהו טב לעלמא, אריך רוגזיה ואפיה עמהון, עד דיפיק ההוא טב לעלמא, ובתר כן נטיל נוקמא ודינא מנייהו.
אמר רבי אלעזר: הכי הוא ודאי, ודא הוא ברירו דמלה.
אמר ההוא ינוקא: מכאן ולהלאה, חברייא, אתקינו מאני קרבא בידייכו, ואגחו קרבא.
פתח רבי אלעזר ואמר:
(תהילים ק״ג:כ׳) ברכו יי (בראשית צ''ח) מלאכיו גבורי כח וגו'. דוד מלכא זמין לברכא לקודשא בריך הוא, זמין לחילי שמיא, דאינון ככביא ומזלי, ושאר חיילין, ושתף לנשמתא דיליה בהדייהו, לברכא לקודשא בריך הוא. הדא הוא דכתיב, ברכו יי כל מעשיו בכל מקומות ממשלתו ברכי נפשי את יי. חתים בנפשיה כל ברכאן.
זמין למלאכי מרומא לברכא ליה, דכתיב ברכו יי מלאכיו וגו', ועד לא אתו ישראל, מלאכי מרומא הוו עבדי ושלמי עשיה. כיון דאתו ישראל, וקיימו על טורא דסיני, ואמרו (שמות כ״ד:ז׳) נעשה ונשמע, נטלי עשייה ממלאכי השרת, אתכלילו בדברו. ומכדין, עשיה הות בארעא דישראל בלחודייהו, ומלאכין קדישין בלחודייהו. ישראל גמרין ושלמין עשייה. ועל דא גבורי כח עושי דברו בקדמיתא, ולבתר לשמוע. זכאין אינון ישראל, דנטלו עשייה מנייהו, ואתקיים בהו.
אמר ההוא ינוקא: נטר גרמך ואצלח במאנך. וכי שבחא דא בלחודוי נטלו ישראל, ולא אחרא.
אמר: שבחא דא אשכחנא, ולא אחרא.
אמר ההוא ינוקא: כיון דחרבא דילך לא אצלח. או אנת לא מנענעא ליה כדקא חזי, שבק חרבא למאן דאגח קרבא:
שבחא עלאה דלא אתמסר למלאכי עלאי בלחודייהו, אלא בהדי ישראל, מאן איהו. קדוש. ברכה אתמסר לון בלחודייהו, כמה דאתמסר לישראל. אבל קדוש, לא אתמסר לון בלחודייהו, אלא בהדי ישראל. דלא מקדשי קדושה, אלא בהדי ישראל. ואי תימא, והא כתיב (ישעיה ו) וקרא זה אל זה ואמר, אימתי בזמנא דישראל מקדשי לתתא. ועד דישראל לא מקדשי לתתא, אינון לא אמרי קדושה.
בגין דקדושה מתלת עלמין סלקא, ולא מתרין, והיינו, וקרא זה, הא חד. אל זה, הא תרין. ואמר, הא תלתא. תלת עלמין, אינון לקבלייהו תלת קדושות. ובגין כך שבחא דישראל דנטלין קדושא לתתא בלחודייהו.
אמר רבי אלעזר:
הכי הוא ודאי, ומלין אלין אוקימנא לון. ותו אוקימנא, דהא תלת קדושות אתמסרו לישראל לתתא. מן האי קרא, והתקדשתם והייתם קדושים, כי קדוש אני יי. והתקדשתם חד. והייתם קדושים תרין. כי קדוש אני יי, הא תלתא. הכא אתמסר לון קדושה. אמר ליה יאות. והא לא אדכרת מרומחא, עד דנטלת ליה אנא מבתר כתפך, ושוי לך בידך. מכאן ולהלאה תדכר לרומחא, דאיהו בידך. תוב לאתר דשבקת.
אמר רבי אלעזר:
מלין דאנן בהו, בברכה אינון. ברכו, מאי ברכו. משיכו ברכאן, מאתר דכל ברכאן נפקין, עד דיתעבדון ברכה. בסגיאו משיכו דאתמשיך, ומגו סגיאו דמיין בההיא ברכה, מיד יפשון מיין נוני סגיאין, לכמה זינין. וההוא משיכו מאי הוא. ה' משיכו דנהורא דנהיר, מגו ההוא אספקלריאה דנהרא, דאתמשך מעילא לתתא.
האי למלאכי עלאי, דאינון בבי מרומא דאדרא עלאה, אתמר ברכו יי. אנן דיתבי לתתא, אמאי ברכו את יי. בגין דאנן צריכין לאמשכא עלן, להאי את, ובה ניעול לגבי מלכא, לאחזאה אנפוי. ועל דא אמר דוד, (תהילים י״ז:ט״ו) אני בצדק אחזה פניך, אני בצדק ודאי. ובגין כך, שירותא דצלותא, ברכו את יי, לאמשכא על רישן האי את. וכיון דאנן משכן להאי את עלנא, אית לן למימר צלותא, ולשבחא.
ובגין כך אסור לברכא לבר נש, עד לא יצלי בר נש צלותיה, וימשיך על רישיה להאי את. ואי יקדים ויברך לבר נש בקדמיתא, הא אמשיך לההוא בר נש במה על רישיה, באתר דהאי את.
ובגין כך, למלאכי עלאי כתיב ברכו יי. ואנן את יי לתוספת
אמר ההוא ינוקא:
ודאי הא ידענא דמאני קרבא דילך טבין אינון, (ס''א אי תדכר) אתדכר מנהון ולא תנשי לון, ודאי גבורה דבר נש דאגח קרבא ברומחא וחרבא איהו. אבל מהו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו.
אמר רבי אלעזר: הא אמרית.
אמר ההוא ינוקא: הא ידענא דחילא דדרועא דילך אתחלש. השתא איהו עדנא, דלא לאמתנא, אלא לאלקאה בקירטא, אבנא בתר אבנא. כמה דאת אמר (שמואל א י״ז:נ׳) בקלע ואבן. בבהילו דא בתר דא.
חדי רבי אלעזר, וחדו רבי אבא וחבריא.
פתח ההוא ינוקא ואמר:
(שיר השירים א׳:ה׳) שחורה אני ונאוה בנות ירושלם וגו'. אל תראוני שאני שחרחרת וגו'. מלין אלין הא אוקמוה. אבל בשעתא דאיהי גו רחימו סגי לגבי רחימהא, מגו דחיקו רחימו, דלא יכלה למסבל, אזעירת (רבי'ג ע''ב) גרמה בזעירו סגי, עד דלא אתחזיאת (את) מנה, אלא זעירו דנקודה חדא, (ומאי איהי י'). כדין אתכסיא מכל חילין ומשריין דילה. ואיהי אמרת שחורה אני, דלית באת דא חוורא בגוויה, כשאר אתוון. ודא שחורה אני, ולית לי אתר לאעלא לכון תחות גדפאי. כאהלי קדר, תנינן, דא י', דלית בה חוורו לגו. כיריעות שלמה, דא ו'.
ובגין כך אל תראוני. לא תחמון בי כלל, דאנא נקודה זעירא. מה עבדין גברין תקיפין, חיילין דילה. שאגין כאריין תקיפין, כמה דאת אמר, (תהילים ק״ד:כ״א) הכפירים שואגים לטרף. ומגו קלין ושאגין תקיפין, דקא משאגין כאריין גוברין תקיפין דחילא, שמע רחימא לעילא, וידע דרחימתיה היא ברחימו כוותיה, מגו רחימוי עד דלא אתחזיאת מדיוקנא ושפירו דילה כלל.
וכדין, מגו קלין ושאגין דאינון גברי חילא דילה, נפיק דודה רחימאה מגו היכליה, בכמה מתנן, בכמה נבזבזן, בריחין ובוסמין ואתי לגבה, ואשכח לה שחורה זעירא, בלא דיוקנא ושפירו כלל, קריב לגבה, מחבק לה, ומנשיק לה, עד דאתערת זעיר זעיר מגו ריחין ובוסמין. ובחדוה דרחימהא דעמה, ואתבניאת, ואתעבידת בתקונהא, בדיוקנהא, בשפירו דילה, ה' כמלקדמין.
ודא גבורי כח, עשו לה, ואהדרו לה לדיוקנהא ושפירו דילה, דתוקפא וגבורתא דלהון גרימו דא. ועל דא כתיב, גבורי כח עושי דברו. עושי דברו ודאי, דמתקנין ליה להאי דבר, ומהדרין ליה לדיוקנא קדמאה. (ומכאן ולהלאה) כיון דאתקנת ואתעבידת בדיוקנהא שפירא כמלקדמין, כדין אינון, וכל שאר חילין, קיימין לשמוע, מה דאיהי אמרת, ואיהי קיימא כמלכא גו חיליה, ודא הוא עושי דברו ודאי.
כגוונא דא לתתא, בזמנא דחייבין בדרא, איהי אתכסיא ואזעירת גרמה, עד דלא אתחזיאת מכל דיוקנהא, בר נקודא חדא. וכד אתאן גבורי כח, וזכאי קשוט, כביכול, עושים להאי דבר. ואנהירת זעיר זעיר, ואתעבידת בדיוקנהא בשפירו דילה ה' כמלקדמין.
אתו חברייא ונשקוה,
אמר רבי אלעזר: אלמלא יחזקאל נביאה אמר דא, תווהא הוי בעלמא,
נטליה רבי אלעזר, ונשקיה כמלקדמין,
אמר ההוא ינוקא: אנא אברך.
אמרו: את בריך, ולך יאות לברכא.
אמר: כמה אתון קדישין, כמה ברכות זמינין לכו, מאימא קדישא, בגין דלא מנעתון לי לברכא.
פתח ואמר:
(משלי י״א:כ״ו) מונע בר יקבהו לאום וברכה לראש משביר. האי קרא כמשמעו. אבל תנינן, כל בר נש חייב בברכת המזון. ואי לא ידע, אתתיה, או בנוי, מברכין ליה ותבא מארה לההוא גברא, דלא ידע לברכא, עד דיצטריך לאתתיה ולבנוי דיברכון ליה.
ואי הוא ידע, אצטריך לחנכא לבריה, ולמהב ליה כסא לברכא. ומאן דמנע ליה, דלא יתחנך, יקבוהו לאום. מונע בר דלא לברכא לקודשא בריך הוא, ולא יתחנך במצות. יקבהו לאום, יקבהו מבעי ליה, או יקבוהו לאומים, דהא לאם חד הוא, כמה דאת אמר (בראשית כ״ה:כ״ג) ולאם מלאם יאמץ, מאי יקבוהו לאם. אלא לאם כתיב, לאימא קדישא. יקבוהו להאי בר נש, דמנע לההוא בר מלברכא לקודשא בריך הוא.
אנא ברא יחידא הוינא לאמי, הבו לי כסא ואברך למלכא קדישא, דיהב בביתא דאמי, גוברין דחילא, דמלילנא קמייהו מלין תקיפין, וזכינא לון. ובגין כך אנא אברך. וקודם דא אתישב קרא על תקוניה, הא דשרינן ביה.
מונע בר יקבוהו לאם, מאן דאמנע בר כמה דאתמר, יקבוהו לאם. כמה דאת אמר, (ויקרא כ״ד:י״א) ויקוב בן האשה הישראלית את השם. אוף הכא יקבוהו, ויפרשון ליה לאם, יפרשו חטאוי לאמא קדישא. וברכה לראש משביר, לההוא בר נש דיחנך בריה לברכא לקודשא בריך הוא, ולחנכא ליה בפקודי אורייתא.
ורזא דמלה, כתיב ברזא דלעילא, (משלי ל') מה שמו ומה שם בנו כי תדע. ההוא שם ידיעא, יי צבאות שמו. שם בנו. ישראל שמו. דכתיב (שמות ד) בני בכרי ישראל. והא ישראל, כל מפתחן דמהימנותא ביה תליין. ואיהו משתבח ואמר, (תהלים ב) יי אמר אלי בני אתה. והכי הוא ודאי, דהא אבא ואמא עטרו ליה, ובריכו ליה בכמה ברכאן, ואמרו ופקידו לכלא, (תהלים ב) נשקו בר, נשקו ידא להאי בר. כביכול, שלטנו יהב ליה על כלא, דכלא יפלחון ליה. פן יאנף, בגין דאעטרו ליה בדינא ורחמי. מאן דזכי לדינא, לדינא. מאן דזכי לרחמי, לרחמי.
כל ברכאן דלעילא, ותתא להאי בר סלקין ומתעטרן. ומאן דמנע ברכאן מהאי בר, יפרשון חטאוי קמי מלכא (ס''א אימא) קדישא, לאם ממש. וברכה לראש משביר, מאן דמברך (קפ''ו ע''ב) ואזמין בכסא דברכה למאן דאצטריך ליה, בהאי אתבר סטרא אחרא ואתכפיא בתבירו. ואסתלק סטר קדושה. ודא הוא דכתיב, וברכה לראש משביר. כמה דאיהו מסלק ומברך לקודשא בריך הוא, ועביד לסטר אחרא דיתבר, הכי קודשא בריך הוא משיך עליה ברכאן מלעילא, וההוא דאקרי ברכה, שריא על רישיה.
מכאן ולהלאה חברייא, הבו ונבריך.
יהבו ליה כסא דברכה, ובריך.
וחברייא כלהו הוי בחדוה, דהא מיומא דהלולא דרבי אלעזר, לא חדו חברייא, כההוא יומא דיתבו תמן.
אקדימו ובריכו ליה בחדוה ברעו דלבא.
אמר ההוא ינוקא: לית לכו לאתפרשא, אלא מגו מלי אורייתא, והכי תנינן.
פתח ואמר :
(שמות י״ג:כ״א) ויי הולך לפניהם יומם בעמוד ענן וגו'. ויי, זקיף טעמא לעילא, אמאי. אלא, בההוא שעתא כמה יאות ושפירו הות להאי כלה, דאתכפיאת עד השתא בגלותא, והשתא אזלת בזקיפו דרישא באכלוסהא בחדוה.
בויי זקיף טעמא לעילא, הולך לפניהם יומם. עד הכא לא ידע, אי האי כלה אזלה לקמייהו, אי לא, דהא טעמא אפסיק בויהו''ה, אלא איהי הות תמן, אבל מאן דאזיל קמייהו, סבא עלאה, מאריה דביתא, ההוא דאומי (נ''א דאזמין) ליה קודשא בריך הוא. ומנו. אברהם. דכתיב, (תהילים מ״ב:ט׳) יומם יצוה יי חסדו. וכתיב (ירמיהו ל״ג:כ״ה) אם לא בריתי יומם ולילה. יומא דכל יומין כלילן ביה. יומא דשאר יומין, איהו שאר כל יומין ודאי. ועל דא אקרי יומם, ולא יום. ובגין כך הולך לפניהם יומם, הוא אזיל ביממא, וכלה אזלת בליליא, דכתיב ולילה בעמוד אש להאיר להם, דא כלה, כל חד כדקחזי ליה.
ואתון חברייא, יומם ולילה יהא קמייכו, בכל שעתא.
נשקוהו, וברכוהו כמלקדמין, ואזלו.
אתו לגבי רבי שמעון, וסחו ליה עובדא.
תוה,
אמר: כמה יאות הוא. אבל לא סליק בשמא. אעא דקיק, כד סליק נהוריה, סליק לפום שעתא, ומיד כבה ואשתקע. ותו הא אמינא נהורא דא ממה הוי.
פתח ואמר: (תהילים קי״ב:ב׳) גבור בארץ יהיה זרעו דור ישרים יבורך. כד בר נש איהו גבור בארץ, גבור באורייתא, גבור ביצריה, גבור בארץ ודאי. סליק נהוריה, ואתמשך ביה משיכו סגי, כדין דור ישרים יברך, יברך כתיב.
אמר רבי אבא: והא חמינן ינוקי דאמרין מלין עלאין, וקיימין לבתר רישין דעלמא.
אמר ליה: ינוקא דאמר מלה חדא, או תרין, לפום שעתא, בלא כוונה דלהון, מובטח בר נש בדא, דיזכי למילף אורייתא בישראל.
אבל דא, דנהורא דיליה קיימא על קיומיה בדעתא שלים, לאו הכי.
ותו, דהא קודשא בריך הוא ותיאובתיה דיליה, לארחא בתפוחא דא, זכאה חולקיה.
זכאין אתון צדיקייא, דכתיב בכו, (מלכים ב י״ט:ל׳) ויספה פליטת בית יהודה הנשארה שרש למטה ועשה פרי למעלה.
שרש למטה, כגון אבוי, דאסתלק מעלמא, ואיהו שרש למטה, במתיבתא דרקיעא.
ועשה פרי למעלה, במתיבתא עלאה. כמה טבא שרשא ואיבא.
ואי לאו דלא אהא מקטרגא לקודשא בריך הוא, הואיל ותיאובתיה לארחא ביה, לא הוה מאן דייכול לשלטאה ביה.
אבל יהא רעוא, דאמיה לא תחמי צערא עליה,
וכן הוה.