(רות ד׳:ז׳) וזאת לפנים בישראל על הגאולה ועל התמורה לקיים וגו'. האי קרא אית לאסתכלא ביה, ואי אינון קדמאי עבדי הסכמה דא בדינא דאורייתא, ואתו בתראי ובטלוה, אמאי בטלוה. והא מאן דבטיל מלה דאורייתא. כאילו חריב עלמא שלים. ואי לאו איהו בדינא דאורייתא, אלא הסכמה בעלמא, אמאי נעל הכא.

אלא ודאי בדינא דאורייתא הוה, וברזא עלאה אתעבידת מלה, ובגין דהוו קדמאי חסידי זכאי, מלה דא אתגלייא בינייהו, ומדאסגיאו חייבי בעלמא, אתעבידת (אעברו) האי מלה בגוונא אחרא, בגין לאתכסאה מלין דאינון ברזא עלאה. (והא אוקמוה)

תא חזי, (שמות ג׳:ה׳) ויאמר אל תקרב הלום של נעליך מעל רגליך וגו'. וכי אמאי נעל הכא. אלא אתמר, דפקיד ליה על אתתא, לאתפרשא מנה, ולאזדווגא (ס''א באתר) באתתא אחרא, דנהירו קדישא עלאה, ואיהי שכינתא.

וההוא נעל אוקים ליה באתר אחרא, (ס''א ואיהי שכינתא) אעבר ליה מהאי עלמא, ואוקים ליה בעלמא אחרא. ועל דא, כל מה דיהיב מיתא לבר נש בחלמא טב. נטיל מאניה מן ביתא ביש, כגון סנדליה. מאי טעמא. בגין דאעבר רגליה, דאינון קיומא דבר נש, מהאי עלמא, וכניש לון לעלמא אחרא, אתר דמותא שארי ביה, דכתיב, (שיר השירים ז׳:ב׳) מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב. (מאי היא בת נדיב דא בת אברהם דכתיב, (תהילים מ״ז:י׳) נדיבי עמים נאספו עם אלהי אברהם ולא אלהי יצחק) ורזא דמלה בין חברייא איהו.

ודא כד מיתא נטיל לון, אבל בזמנא דחייא שליף מסאניה, ויהיב לבר נש אחרא, בגין לקיימא קיים, קא עביד בגזרה דלעילא. נעל דחליצה, כגוונא דלעילא נעל אחרא, וכלא אתר חד (ס''א כלא אתיחד) (נ''א רזא חדא).

תא חזי, ההוא מיתא דאסתלק מעלמא בלא בנין, האי בת נדיב לא כנישת ליה לההוא בר נש לגבה, ואזיל לאתטרדא בעלמא, דלא אשכח אתר, וקודשא בריך הוא חייס עליה ופקיד לאחוהי למפרק ליה, לאתבא ולאתתקנא בעפרא אחרא. כמה דכתיב, (איוב ל״ד:ט״ו) ואדם על עפר ישוב (קע''ז ע''א) ואוקמוה.

ואי ההוא פרוקא לא בעי לקיימא לאחוהי בהאי עלמא, בעי למקטר חד נעל ברגליה, וההוא אתתא דתשרי ליה ומקבלא לההוא נעל לגבה. אמאי נעל. אלא בגין דההוא נעל בגין מיתא הוא (ס''א בגין דההוא נעל קיומא דמיתא הוא בהאי עלמא), ואתיהיב ברגליה דחייא אחוהי, ואתתא מקבלה לההוא נעל לגבה, לאחזאה דהא ההוא מיתא בין חייא אהדר בעובדא דא.

והוא בהפוכא מההוא נעל דנטיל מיתא מחייא, והשתא האי נעל נטיל חייא ממיתא, ובההוא נעל ההוא מיתא אזיל בין חייא, (נ''א ובעי נעל דההוא מיתא דא אזיל ביה בחיוהי) ואתתא נטלא ליה לגבה, לאחזאה דההיא אתתא עטרת בעלה, נטלא ליה ומקבלא ליה לגבה.

ובעי לבטשא ליה לההוא נעל בארעא, לאחזאה דשכיך גופיה דההוא מיתא. וקודשא בריך הוא לזמנא דא, או לבתר זמנא, חייס עליה, ויקבל ליה לעלמא אחרא. תו בטשותא דההוא נעל בידא (ס''א מידא) דאתתא לארעא לאחזאה, דהא יתבני ההוא מיתא בעפרא אחרא דהאי עלמא, והשתא יתוב לעפריה דהוה מתמן בקדמיתא, (אכדין יתוב לעפריה) וכדין ההיא אתתא תשתרי למעבד זרעא אחרא, ואוקמוה.

תא חזי, על דא מאן דבעי לקיימא קיים, נטיל נעליה, ויהב לחבריה, לקיימא עליה קיימא. (דבת נדיב) הדא הוא דכתיב, וזאת לפנים בישראל על הגאולה. מאי וזאת. קיימא שלים בכלא. לפנים בישראל, כד הוו צנועין קדישין. לקיים כל דבר, כל דבר ממש, דהא דא הוא קיומא. וכדין וזאת התעודה בישראל, ודאי. דלא תימא דהסכמה בעלמא היא, ומדעתייהו עבדי לה, אלא קיומא עלאה הוה, למהוי עובדיהון ברזא דלעילא.

כיון דאסגיאו חייבין בעלמא, כסיאו מלה בגוונא אחרא, בכנפא דמלבושא, והאי מלבושא היא תקונא עלאה, ורזא דמלה, (דברים כג) ולא יגלה כנף אביו כתיב. במדבר י״ט:ב׳) זאת חקת התורה. זאת: דא את קיימא, דלא אתפרש דא מן דא (וכד אתפרע דא כלא) דאקרי זה. ומנוקבא עייל לדכר. ועל דא, שמו''ר וזכו''ר כחדא מתחברן. חקת התורה, חק התורה מבעי ליה, מאי חקת.

אלא חקת ודאי, (נ''ח, ס''א) ואוקימנא, ה' ד' הות (נ''א חק) והא אתמר. אבל ת', הוא ד' ונ' מחבר כחדא. ונו''ן הא אתמר, נו''ן אמאי אקרי הכי בנו''ן. אלא, כמה דאת אמר (ויקרא כ״ה:י״ז) ולא תונו איש את עמיתו. דהשתא היא באנפהא נהירין ועבדא אונאה לבני נשא, לבתר מחיא כחויא, ושצי וקטיל (משלי ל׳:כ׳) ואמרה לא פעלתי און. ועל דא הכי אקרי בנו''ן, דאתמר עליה. ת' כלא כחדא דל''ת נו''ן. ד' נו''ן דל''ת רי''ש (ה''א ה''א) (נו''ן רי''ש), רי''ש ודל''ת חד מלה הוא. ובאתוו''ן גליפין אינון תא חזי חק ות (ס''א אינון חק ות') וכלא חד מלה.

דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה, האי פרה לדכיותא קא אתייא. לדכאה למסאבי. פרה דקבילת מן שמאלא. ומאן הוא לשמאלא. שור. כמה דאת אמר, (יחזקאל א׳:י׳) ופני שור מהשמאל. אדומה, סומקא כוורדא. דכתיב, (שיר השירים ב׳:ב׳) כשושנה בין החוחים. אדומה: גזרת דינא.

תמימה, מאי תמימה. כמה דתנינן, שור תם ושור מועד. (קס''ג ע''ב) שור תם דינא רפייא. שור מועד דינא קשיא. אוף הכא תמימה דינא רפייא, גבורה תתאה, דא היא תמימה. גבורה עלאה, דא היא דינא קשיא, והיא יד החזקה תקיפא.

אשר אין בה מום, כמה דאת אמר (שיר השירים ד׳:ז׳) כלך יפה רעיתי ומום אין בך. אשר לא עלה עליה עול. על כתיב, כמה דאת אמר (שמואל ב כ״ג:א׳) ונאם הגבר הוקם על. מאי טעמא. בגין דהיא שלומי אמוני ישראל, ועליה לאו היא אלא עמה. אשר לא עלה עליה על, היינו דכתיב, (עמוס ה) בתולת ישראל, (בראשית כ״ד:ט״ז) בתולה ואיש לא ידעה.

ונתתם אותה אל אלעזר, מצוותה בסגן, ואוקמוה. מאי טעמא ליה ולא לאהרן. אלא אהרן שושבינא דמטרוניתא. ועוד דאהרן לא אתי מסטרא דטהור, אלא (קע''ז ע''ב) מסטרא דקדוש, ובגין דדא אתייא לטהרה, לא אתייהיב ליה.

כל מלה דהאי פרה, היא בשבע, ז' כבוסים וכו', והא (ע''ז ע''ב) אתמר, מאי טעמא. בגין דהיא שבע שני שמטה, ובת שבע אתקרי, ועל דא כל עובדוי בשבע. תא חזי, כל מאי דאתעביד מהאי פרה, בגין לדכאה, ולא לקדשא, ואף על גב דאתייהיב לסגן, הוא לא שחיט ולא שריף, בגין דלא ישתכח דינא בסטרוי, וכל שכן אהרן דאיהו בדרגא שלים יתיר, דלא בעי לאשתכחא תמן, ולאזדמנא תמן.

האי פרה, כיון דאתעביד אפר, בעי למשדי ביה עץ ארז, ואזוב, ושני תולעת, והא אלין אתמרו. ואסף איש טהור, ולא קדוש. והניח מחוץ למחנה במקום טהור, דהא טהור לא אקרי, אלא מן סטרא דמסאב בקדמיתא.

רזא דכלא, האי דכתיב למי נדה חטאת היא, בגין דכל דינין תתאין, וכל אינון דאתו מסטרא דמסאבא, כד איהו ינקא מסטרא אחרא, ויתיבת בדינא, כמה דאת אמר (ישעיהו ל״ד:ו׳) מלאה דם הודשנה מחלב. כדין כלהו מתערי ומסתלקי ושראן בעלמא. כיון דעבדי האי עובדא דלתתא, וכל האי דינא באתר דא דהאי פרה, ורמאן עלה עץ ארז וגו'. כדין אתחלש חילא דלהון, ובכל אתר דשראן אתברו ואתחלשו וערקין מניה, דהאי חילא דלהון אתחזי כגוונא דא לגבייהו, כדין לא שראן בבר נש, ואתדכי.

ועל דא אתקרי מי נדה, מייא לדכאה. כד עלמא שארי בדינא, וסטרא מסאבא אתפשט בעלמא, הכא אתכלילן כל זינין מסאבא, וכל זיני דכיו, ובגין כך טומאה וטהרה, כללא עלאה דאורייתא, ואוקמוה חברייא.

(תהילים ק״ד:י׳) המשלח מעינים בנחלים וגו'. ישקו כל חיתו שדי וגו'. הני קראי דוד מלכא ברוחא קדישא אמרן, ואית לאסתכלא בהו. תא חזי, בשעתא דחכמתא עלאה בטש בגליפוי, אף על גב דהיא טמירא בכל סטרין, פתח ואתנגיד מניה חד נהרא, מליא (נ''א ומלייא לתרעין) בתרעין עלאין.

כמבועא ומקורא דמיא דמלי קוזפא רבא מניה, ומתמן אתמשכן מבועין דנחלין ונהרין בכל סטר, כך האי, בחד שביל דקיק דלא אתיידע, משיך ונגיד ההוא נהר דנגיד ונפיק, וממלי לההוא נחלא עמיקא, ומתמן אתמשכאן מבועין ונחלין, ואתמליין מניה. הדא הוא דכתיב, המשלח מעינים בנחלים וגו'. אלין נהרי עלאי קדישא דאפרסמונא דכייא, וכלהו אתשקיין כחד מההוא נביעא דנחלא עלאה קדישא דנפיק ונגיד.

לבתר, ישקו כל חיתו שדי, היינו דכתיב, (בראשית ב׳:י׳) ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים. הני ד' ראשין, אלין אינון חיתו שדי, כללא דכל אינון משריין, וכל אינון חיילין, דאחידן בהו שדי, אל תקרי שדי, אלא שדי. דהוא נטיל, ואשלים שמא מיסודא דעלמא.

ישברו פראים צמאם, אלין אינון דכתיב בהו, (יחזקאל א׳:כ׳) והאופנים ינשאו לעמתם כי רוח החיה באופנים, מאן חיה. אלא אלין חיתו שדי, ארבע אינון, וכל חד וחד לחד סטרא דעלמא. וההוא אקרי חיה, ואופנים לקביל כל חד וחד. ולא אזלין אלא מרוח דההיא חיה דאזיל עלייהו וכד אלין מתשקיין מההוא שקיו עלאה, כל שאר חיילין אחרנין אשתקיין, ואתרוון, ומשתרשן בשרשייהו, ואתאחדן אלין באלין, בדרגין ידיען. הדא הוא דכתיב, עליהם עוף השמים ישכון וגו'. משקה הרים מעליותיו וגו'. אלין שאר דרגין עלאין.

לבתר כל דא, מפרי מעשיך תשבע הארץ, (ס''א לתתא וכל עלמין וכו') ארעא עלאה קדישא. וכד איהי מתברכא, כל עלמין כלהו חדאן, ומתברכאן. דא בשעתא דברכאן משתכחי, משקיו דנחלא (בראשית רכ''א ע''א) עמיקא דכלא.

ובשעתא דעלמא יתיב בדינא דברכאן לא משתכחי לנחתא בעלמא, כדין אסתאב מקדש (ס''א ובשעתא דברכאן לא משתכחי לנחתא בעלמא, כדין עלמא יתיב בדינא, ומסטרא דשמאלא רוחא אתער ואתפשט בעלמא) וכמה חבילי טריקין משתכחי בעלמא, ושראן (בכמה אתרי) על בני נשא, ומסאב ההוא רוחא להו, כבר נש דגוע (ס''א כבר האי רוח) ורוח מסאבא שריא עליה. הכי נמי שריא, למען דיקרב בהדיה.

הדא הוא דכתיב, תסתיר פניך יבהלון וגו'. האי קרא מאי קא מיירי. אלא תסתיר פניך יבהלון, דהא לא אתשקיין לאשתכחא ברכאן לעלמין. תוסף רוחם יגועון, (נ''א לאתערא) ואתער רוחא אחרא מסטרא שמאלא, ורוח מסאבא שריא על בני נשא, על אינון דמיתין, ומאן דקאים בהדייהו, ועל שאר בני נשא, מאי אסוותא דלהון. הא דכתיב ואל עפרם ישובון. דא עפר שריפת החטאת, (ס''א דא עפר מקדשא דלעילא) בגין לאתדכאה ביה. והיינו רזא (קהלת ג׳:כ׳) הכל היה מן העפר, ואפילו גלגל חמה.

לבתר דמהדרן להאי עפר, בגין לאתדכאה ביה, מתעבר רוחא מסאבא, ואתער רוחא אחרא קדישא, ושארי בעלמא. הדא הוא דכתיב, תשלח רוחך יבראון, יבראון, ויתסון באסוותא עלאה, דרוחא אחרא. ותחדש פני אדמה, דהא אתדכיאת, (אתתא לבעלה) וחדתותי דסיהרא אשתכח, ועלמין כלהו מתברכאן. זכאה חולקיהון דישראל, דקודשא בריך הוא יהיב לון עיטא, דכלא אסוותא, בגין דיזכון לחיי עלמא דאתי, וישתכחו דכיין בהאי עלמא, קדישין לעלמא דאתי, עלייהו כתיב (יחזקאל ל״ו:כ״ה) וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם.