(דברים יח) תמים תהיה עם יי אלהיך. מה בין תם לתמים. באברהם כתיב, (בראשית יז) התהלך לפני והיה תמים. יעקב דאשתלים יתיר, כתיב ביה, (בראשית כה) ויעקב איש תם. אמאי אקרי איש תם. בגין דלא אשתאר ביה פסולת כלל, דהא פריעה הוה ביה.

במה אתפרע, (ס''א פריעה הוה ביה דאתפרע) ואתדכי מההוא פסולת בגין דההוא אתר דאתקיף לפסולת, דלגו אתר דפריעה שארי, איהו שור, דיוקנא דשמאלא דכרסיא דיליה. וההוא שור, אקרי שור תם. דהא רתיכא דכרסיא, רשימא דברית אית ביה. ועל דא, האי שור אקרי תם. ויעקב אחיד ביה בגוויה, ובהאי שור עביד פריעה, ואעבר זוהמא דפסולת כלא.

במתניתא דבצלאל כתיב, (בראשית ל׳:כ״ב) ויזכור אלהים את רחל. בשרה כתיב (בראשית כא) פקידה, וברחל כתיב זכירה, אמאי. בגין דזכור אתרשים ביעקב, דאיהו ברית שלים, כד (אתעביד) אתייליד יוסף. ובמה. כד נטל שור בהדיה, דלא יתקיף לסטרא אחרא. ובגין כך, אתקרי יוסף (דברים ל״ג:י״ז) בכור שור, בכור דההוא שור דנטל יעקב בכור שורו, (ודחי לההוא שור).

ודאי, וההוא שור שור תם, ויעקב איש תם. רבון ושליט, מאריה דביתא, דההוא שור תם שארי בגוויה. בגין דאית שור מועד בסטר ערלה פריעה. וכמה גרדיני נימוסין נפקין מניה, עד דרגא בתרייתא דאקרי שאי''ה. ההוא דאפיל ביתין דעלמא, דלא דיירין בהו בני נשא. וכלהו נפקא מההוא שור מועד. ודא בחבורא דחמור בישא. ובגין כך (דברים כ״ב:י׳) לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו. בגין דלא לאתערא להו.

ובההוא מתיבתא דבצלאל, וכן בתרין מתיבתא, ויעקב איש תם, בעלה דההוא תם. ומאן איהו א' רזא דו''ו. וכד הוו כלל דכר ונוקבא כחדא, כדין נטיל כל אתוון אלין את''ם, ואיהו אמ''ת. (מיכה ז׳:כ׳) תתן אמת ליעקב, כלל דכר ונוקבא כחדא, שלימו דכלא.

אברהם לא אתפקד על פריעה, וכד עאל, עאל להאי תם, ולגו דרגין דיליה, דאקרון כחדא ים. והיינו תמים. לבתר אסתלק אברהם, ועאל לגו, ואתקשר עם ימינא עלאה.

תמים תהיה עם יי אלהיך ודאי, כמה דאיהו תמים כללא חדא, אוף אנת תהא עמיה תמים, עמיה ודאי. במה אתעביד בר נש תמים, דיהא ת''ם ים. תם כמה דאתמר. י''ם כל אינון דרגין קדישין דיליה אקרון י''ם, ולא אתפרשן מניה לעלמין. (תרי נוסחי) אוף אנת כגוונא דא, לאעדאה מנך דרגין נוכראין, ולאתקשרא בתמים, למיהוי בך דרגין קדישין, רזא דים, ודרגא קדישא, ת''ם. לקבלא א' רזא דיעקב. בר נש אצטריך למהוי בכל יומא, ת''ם י''ם. כגוונא דא ממש.

השתא פריש מאן דפריש, במתיבתא, דסיהרא קדישא שפירא, איהו בחוורו, וכל גוונין מנצצן בה ומרקמן, ואיהו כההוא שפירו וחוורו דשמשא ממש. ובההוא ימא דילה, גו שבעין שנין, נפקא נונא חדא, ואפיק מניה גוון תכלת, ואיהי נטלא גוון דא, ותקינת ליה, ואתחפייא לבר בהאי גוון.

לאו דהאי גוון לבושא דילה, דהא (משלי ל״א:כ״ב) שש וארגמן לבושה. אבל חופאה דלבר האי גוון הוא. כגוונא דא הוה משכנא, דכוליה בשפירו מרקמא לגו, ולבתר (במדבר ד׳:ו׳) ופרשו בגד כליל תכלת. מאי טעמא. בגין דתחות ים דא, אית מצולות י''ם, כלל דכר ונוקבא, ואית לון עינא בישא לאסתכלא, וכד מסתכלין, זמין לעינייהו גוון תכלא, ולא יכלא עינייהו לשלטאה, ואיהי אתתקנת לגו, בכל גוונין מרקמן כדקא יאות, מתתחמן לד' סטרין דעלמא.

כגוונא דא בר נש דלביש ציצית, אתעביד בכל יומא תמים. ת''ם, בד' כנפים מתקנן כדקא יאות. י''ם, בההוא תכלת דנונא, דשבעין דרגין דימא, סטרא בישא כד אסתכל בהאי בר נש לא יכיל לאבאשא ליה בעינא בישא. וכדין איהו תם י''ם, עם יי אלהיו ממש, בתקונא חדא, איהי לעילא, ואיהו לתתא.

לבתר אסתלקת איהי גו דרגין עלאין. אוף הכי בר נש, אסתלק איהו לבתר בתפלין, גו דרגין עלאין. ועל דא תמים תהיה עם יי אלהיך, עמיה ודאי. ודאי בשעתא חדא, ברגעא חדא, איהי אתקנת לעילא, ובר נש אתקן לתתא.

אבל חס ושלום, דאף על גב דרחל הות עקרא בההוא זימנא, יעקב חכים הוה. ואלמלא לא ידע יעקב, דלאה אנתתיה, לא קביר לה במערתא, לאתחברא בהדיה, בחבורא חדא, ויהא קביר לה לבר מארעא. אבל ללאה אעיל לה גו ארעא, ולרחל שוי לבר. מית יעקב, אתקבר בגווה, בחבורא חדא.

כמה דעבדו כל שאר אבהן, אוף הכי אדם. מתה חוה בקדמיתא, אתקברת תמן. ותמן ידע אדם, דהאי דוכתא אתחזי ליה. מית אדם, אתקבר בגווה בחבורא חדא. מתה שרה אתקברת תמן, וחוה חמאת, וחדאת לקבלה, וקמת וקבלה לה. שיעורא דחוה לגבי שרה, שיעורא דתרין אמין, ולא יתיר. מת אברהם, אתקבר לגבי שרה, בחבורא חדא. מתה רבקה, אתקברת תמן, ושרה חמאת, וקמת וקבלת לה. מת יצחק, אתקבר בהדה בחבורא חדא. מתה לאה, אתקברת תמן, ורבקה חמאת, וקמת, וקבלה לה. מת יעקב, אתחבר בהדה בחבורא חדא. וכלהו דכר ונוקבא כחדא, בחבורא חדא.

סדורא דלהון היך שכני. נשין לגבי נשין, ודכורין לגבי דכורין. אדם ברישא, חוה סמיך ליה. שרה לגבי חוה. אברהם סמיך לשרה. יצחק סמיך לאברהם. רבקה סמיך ליצחק. לאה סמיך לרבקה. יעקב סמיך ללאה. אשתכח אדם בסטרא דא, יעקב בסטרא דא, דא רישא, ודא סיפא.

בספרא דשלמה מלכא איהו כדקא יאות והכי הוא, אדם וחוה בקדמיתא. ושרה ואברהם סמיך לון. יצחק ורבקה לזויא אחרא, בארח מישר בשורה חדא. יעקב ולאה באמצעיתא. ואינון נשין לגבי נשין. ודכורין לגבי דכורין. ואדם וחוה, שרה ואברהם, יעקב ולאה, רבקה ויצחק. אדם בסטרא דא, ויצחק בסטרא דא, ויעקב באמצעיתא. יצחק לגבי אבוה לאו ארח עלמא. ועם כל דא יעקב אצטריך באמצעיתא.

ובכל אינון זוגין, כמה דאתקברו, הכי יקומון, והכי ישתכחון. לאה תחדי בהדי משיח, בריה דדוד, דנפיק מנה לגו. רחל תחדי בהדי משיח, בריה דיוסף, דנפיק מנה לבר מירושלם. וכלא לדוכתייהו.

אלין הכא ואלין הכא. דאינון (ס''א מגדלין) מרגלאן דאבן טבא כלהו. בין כלהו מגדלין אית חד מגדל דאבן טבא באמצעיתא. ודא סליק לרום רקיעא, ולא אתחזי השתא, עד ההוא זמנא דיתגלי. רב מתיבתא חמא ליה, והוה רשים ביה לעילא האי קרא, (משלי י״ח:י׳) מגדל עז שם יי בו ירוץ צדיק ונשגב. ופריש רב מתיבתא קרא דא, מגדל עז: דא כנסת ישראל. בו ירוץ צדיק: ביה רעותיה דצדיק תדיר. ועל דא, ונשגב ההוא מגדל, דלא ינפול לעלמין, כמה דהוה.

ורבי כרוספדאי חמיד לבא, פריש האי קרא עד לא אסתלק, ופריש שפיר. מגדל עז: דא תיבה, וספר תורה דאיהו עז, לשואה ביה, ולאפקא ליה מגו היכל, דיוקנא דהיכל פנימאה, דמניה נפקא תורה, וההוא מגדל שם יי איהו, ודיוקנא דיליה ואצטריך בשית דרגין.

בו ירוץ צדיק, במאן. במגדל, או בספר תורה. אלא קרא דריש בהאי ובהאי. כד דרש במגדל, אצטריך צדיק דא דליהוי חזן הכנסת, זכאה דקשוט, ודיוקנא דצדיק עלאה. כד דריש לספר תורה, מאן דסליק לספר תורה למקרי אורייתא, אצטריך צדיק. וצדיק אקרי. מאן אקרי צדיק מכלהו. שתיתאה, דסליק מאינון שבעה. אמר רבי שמעון, ודאי, דאיהו לא סליק כל יומוי, אלא שתיתאה לאינון דסלקין. בו ירוץ צדיק, בספר תורה ירוץ דברי צדיק דא. ונשגב ממאן. מדחילו דמלאך המות, דהא אוריך יומין. ונשגב דלא יתנזק לעלמין.

בההוא מגדל דסלקא בין אינון מגדלין, קיימא נהירו חד, בדיוקנא דספר תורה, כד אתי ההוא ציפרא, נטלא ההוא מגדל מאתריה, וקאים גו אמצעיתא דעזרה, גו גדפי דכרובים הוה. (ס''א ומה דהוה). רומיה לרום שמיא מאיך ועאל תחות אינון כרובים, ושורוי בין רישי כרובים.

תלת מאה פתחין תמן, בפתחא דאמצעיתא, קיימא נהירא דא, דיוקנא דספר תורה, ביה זמין מלך ישראל למקרי בפרשת הקהל. ודא ליהוי מלכא משיחא, ולא אחרא.

ובההוא ספר תורה דההוא נהירו, אי חסידא קדישא, זכאה איהו דמפומיה ישמעו, קל נעימו דמלוי מאינון מלין סתימין דפריש באורייתא. בכל ריש ירחי, ושבתי ומועדייא וזמנייא, כד בעאן כל בני מתיבתי לסלקא לעילא לגו מתיבתא דרקיעא, כלהו מתכנפי לגבי מלכא משיחא, ואיהו פריש מלין, ומגו מתיקו דמלוי בתיאובתא, סלקין. כלהו עשר מלין, גניזין לך מאינון מלין דאיהו פריש, ליומא דשאלתין דילך.

כד קיימא ההוא מגדל באמצעו דעזרה, ופתחא דא פתח, פתחין אינון כרובין פומייהו, ופרשי גדפייהו, ונהיר נהירו עלאה על ההוא פתחא. וההוא ספר תורה פתיח, ואינון כרובים פתחי ואמרי (תהילים ל״א:כ׳) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וגו'. סגירו פתחין, וספר תורה אתגליל.

מאן חמא, נהירו דנהרא דההוא ספר תורה, כוליה נהורא דנהיר, אתוון דיליה, שלהובי דאשא מד' גווני, דאינון דעלמא עלאה, כלהו בלטי ומנצצי, לית מאן דיכיל למיקם בהו, בר משיח. סגיר פתחא דא, כרובים משתככי. וההוא מגדל פרח, וקיימא באתריה בין שאר מגדלין.

בההוא פתחא דאמצעיתא, אית עטרה דפז עלאה ויקירא גניזא, דלא אתחזי השתא, גליפא ומחקקא בכל זיני אבני יקר, וזמינא למהוי על רישא דמלכא משיחא, כד סליק בההוא מגדל, ותרין נשרין, דא מסטרא דא, ודא מסטרא דא, נטלי ליה בידייהו.

כד סליק מלכא משיחא, מתתקנין נשרין, ונטלי עטרא דא, בשעתא דישרי למקרי, יתפתח פתחא אחרא, ומתמן תפוק ההיא יונה, דשדר נח בימי טופנא, דכתיב, (בראשית ח׳:ח׳) וישלח את היונה, היונה: ההיא דאשתמודעא, ולא מלילו בה קדמאי, ולא ידעו מה היא, אלא מהכא נפקת, ועבדת שליחותא.

ובשעתא דכתיב ולא יספה שוב אליו עוד, לא ידע בר נש לאן אזלת, והיא תבת לאתרה, ואתגניזת בפתחא דא ואיהי תטול עטרה בפומהא, ותשוי על רישיה דמלכא משיחא, מטי ולא מטי, וכדין כתיב, (תהילים כ״א:ד׳) תשית לראשו עטרת פז.

וכיון דיקרי מלכא משיחא בספר תורה. יקומון תרין נשרין, דא מכאן ודא מכאן, ויונה מאיך, ומלכא משיחא נחית, ועטרה על רישיה, עד דרגא בתראה. ותרין נשרין פרחין לעילא על רישיה, ויונה תבאת ועטרה בפומה, ויקבלון לה אלין תרין נשרין.

דוד מלכא, זית רענן אקרי קמיה קודשא בריך הוא, דכתיב, (תהילים נ״ב:י׳) ואני כזית רענן בבית וגו'. עלה זית, דא מלכא משיחא בריה דדוד. ודא איהו דרמיז יונה דא ביומוי דנח, דכתיב, (בראשית ח׳:י״א) והנה עלה זית טרף בפיה. ההוא עלה זית, טרף וחטף ליקרא דיליה. במה. בפיה. דקיימא על רישיה, ומקבלא יקר מהאי יונה והאי דכתיב טרף, ולא טרפה, (אלא) כדכורא דא, דעביד חילא ונצח. במתיבתא דרקיע, יונה דכר הוא, מגו דאקרי יונה, כתיב כנוקבא, וכתיב כדכורא, בזמנא דמקבלא יקר (חסר) דא.

מגד''ל דא כד תב לאתריה, נהיר כנהירו דעינא דשמשא, דכתיב, (תהלים פט) כסאו כשמש נגדי. ואף דכרסייא אחרא ליהוי ליה בנסין ואתין רברבין. בריש מגדל דא, אית עופין דנור (דרורא) דקא מצפצפאן, כד סליק צפרא, צפצופא דנעימו, דלית נעימו ונגונא כההוא נעימו.

לעילא מכלהו, זינין אחרנין, ושפנינין אחרנין, דקא פרחין באוירא, סלקי ונחתי, נחתי וסלקי, לא משתככין לעלמין. אתוון רברבן, ואתוון זעירן, פרחין בינייהו.

אי חסידא קדישא, בשעתא דאתוון פרחין, חמי בר נש באתוון רברבן. כתיב באוירא לפום שעתא, (בראשית א׳:א׳-ב׳) בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ (והארץ היתה תהו ובהו וגו', מהכא אהדרי אתוון רברבן כמלקדמין) בטשי אתוון זעירן בהו, ופרחין, ואתחזי מנייהו כתיב, ויאמר אלהים יהי אור וגו', וירא אלהים את האור וגו'. לבתר מהדרי אתוון זעירן, ובטשי באתוון רברבן, ומתחזי מנייהו דכתיב, ויאמר אלהים יהי רקיע וגו'. וכן כל עובדא דבראשית, פליאן רברבן, וחדו לעיינין עובדאן דאתוון אלין, זכאה עמא דכל דא מחכאן.

אי חסידא קדישא, מאן דנטיר ברית, שוי ליה אבתרוי, ואיהי לקמא. ואי תימא, מאן נטיר לאחורא. הא נטירו רב ועלאה מכלא, דנטיר ליה. ומאן איהו. צדיק עלאה ברחימו סגי. עאל בין צדיק וצדק. ואשתכח נטיר מכל סטרין. זכאה מאן דנטיר ברית דא. ועל דא ישראל, אתחזון כל דכורין, דנטרין את קיימא דא, קמי מלכא קדישא. מאן איהו דיכיל לנזקא לברא, דאיהו באמצעו אבוה מכאן, ואמיה מכאן, ואיהו בינייהו. ודא כד איהו אחרי יי.

תא חזי ההוא רקיע כד סחרא בגלגולא מנגנא בנגונא, ומקל נהימו דמיין דנבעין, לא ידיע ההוא נגונא. כל אינון אגנין די בארבע סטרין, מליין מנביעו דמיין דנבעין. מאן דאיהו לגו, בתרין סטרין קיימא תמן. חד בחדוה, דלית חדוה כההיא חדוה בעלמא, לקיימא (תהילים ק׳:ב׳) עבדו את יי בשמחה. וחד ביראה, דלית דחילו כההוא דחילו בעלמא, לקיימא (תהילים ב׳:י״א) עבדו את יי ביראה.

חד מעיינא דמייא, דנביע מסטר מזרח, דא הוא דאמר יחזקאל נביאה. מהאי מעיינא, לא יכלין לסיימא שבחא כל בני עלמא. באתר דאתייליד תמן לסטר מזרח, לית עומקא ורומא דיליה, אלא זרתא ולא יתיר.

כד נבעין מיא וסלקין, סלקין כל זיני מרגלאן דעלמא, ולא נפלין לבר, השתא אתחזון בגוון חד, לפום שעתא נפלין אלין, והא סלקין, אחרנין, כגוון אחרא, בכל זיני גוונין דעלמא. נפלי אינון מרגלאן, ולא נפלי לבר.

סחרנין דההוא נביעו, חיזור ושושן סחרין. ולא יכלין כל בני עלמא למיקם על אינון גוונין, כלהו שלהובין מלהטאן, ולא יכלין לאסתכלא בהו. לא ידיע חשיבו דעובדא. טרפין דלהון מנצצן בכמה גוונין.

עובד ציור, אומנו דמארי עלמא, חפיין על תלת מאה ושבעין וחמשה כרובין דתחותייהו, בתר שבכין אחרנין לגו. ואינון שבכין סחור דעזרה לגו.

ולעילא מנהון, אינון גופנין פרישאן, תחות גופנין אינון כרובין, כלהו גדפין פרישן, משלבן אלין באלין. הכא אמר רב מתיבתא, דכל מאן דאסתכל באינון גופנין, מנהרין אנפוי כנהירו דשמשא.

אינון שבכין דאתחמן סחור סחור דעזרה, כלהו מרקמן, בחוטין דנהרין בגוונין סגיאין, מלהטן בד' מיני זהורין דאשא. שלהובין סלקין, וגוונין מנצצן, ולזמנין שלהובין משתככי, ונהורין וגוונין סלקין, ובטשי אלין באלין.

שית אלף אגנין, לגבי אינון שבכין, ד' גוונין, לד' סטרין דעזרה, אלין אינון רברבין, ונביעו דמיין חיין בכל סטרי. ואינון נפלי באינון אגנין, ובלעי באתרייהו ואלין מיין לא ידעי לאן אזלין.

באמצעו דעזרה, יקומון כלהו ישראל, ויתחזון קמי מלכא קדישא. בסטר דרום בעזרה דא, אתייליד חד מעיינא דמיא, ואתרמי (ס''א ואתדמי) (ס''א ואתרבי) דקא ישטפון מיא כל עלמא. מאן דייעול בהו, יהון עד ברכים, ייעול בהו גיבר רב ייעול בהו עד ברכים, אי תינוק בר יומא עד ברכים. מאן דשתי מנייהו יתחכם, ויתפקח בחכמתא.

מעיינא דא נפיק מגו מרגלא חדא זעירא, בכותלא דדרום. אינון מיין בלעי גו אתרא (ס''א גו אתר דא), ומתמן יפקון לבר ממקדשא, עד דיעלו לנחל שטים, ישטפון ההוא זמה, דאולדין מיא דשטים. ועל דא מיין אלין בעזרה, בגין אינון דאתחזון תמן דכורין. הוו שתאן מן מיא, לא חיישי בנוקבי, במיתיהון לאתחזאה קמי מלכא קדישא. תו, דהא יתפקחון למנדע מלין סתימין דמלכא עלאה, גו מקדשא דא כל הרהורין ישתכחון, בר הרהורא דחדוה דמלכא קדישא.

ענפא חד נפיק, גו אמצעו דההוא מעיינא. אמר רב מתיבתא, כד קריבנא לההוא ענפא גו מעיינא, אסתלק ענפא לעילא לעילא, כל מה דקריבנא, הכי אסתלק, יסודא ושרשא דההוא ענפא לאו איהו אלא במיא. ההוא ענפא חפי עלמין. כל גוונין דעלמא באינון טרפין דיליה. איבא דיליה, לא ידיע מהו. ולא יכלין למנדע. ואמר, דקא שאיל למשיח על ההוא איבא, ואמר, איבא דא גניז, (זכריה ח) לאיש משענתו בידו מרוב ימים. מאן דזכי למנדע דא, לינדע.

רקיע חד אית על ההוא ענפא, פריש לעילא. מההוא רקיע, אזיל טלא על גבי מעיינא דא, ולא יתיר. כד אסתכל בר נש לההוא רקיע מרחיק, דמי תכלא. קריב יתיר, דמי סומקא. קריב יתיר, דמי ירוק קרוב יתיר, דמי חוור, דלית חוור בעלמא כגיניה. טלא דקא אזיל מניה, אשתאיב בההוא ענפא, ועביד איבא דא, ואתרבי. ההוא רקיעא, איהו אזיל בגלגולא יתיר, ממה דעיינין יכלין לאסתכלא.

כל אינון נטורי קיימא קדישא, (ס''א בעון) דבעון לאתחזאה קמי מלכא, דהא לא אתחזון, אלא בגין לאחזאה דאינון בני גזירו קדישא. ועל דא, (שמות כג) יראה כל זכורך, אינון בני קיימא קדישא. דייק רב מתיבתא, זכורך, ולא זכרך. דהא זכר כתיב, ולא זכור, מאי זכורך. אלא כל אינון דנטרין קיימא קדישא, ולא חבאן ביה, אינון הוו בני מלכא, דבכל יומא משתבח בהו ודכיר לון תדיר. ועל דא זכורך, ההוא דאית ביה קיימא קדישא, דדכיר לון מלכא בכל יומא, דלית שבחא קמי מלכא עלאה, (אלא) כמאן דנטיר קיימא דא.

ועל דא בעי דיתחזון תלת זמנין בשתא קמיה. תלת זמנין אמאי. אלא בגין אבהן קדמאי, דקבילו להאי ברית, קדמאה לכל פקודין דאורייתא, ובגין כך תלת זמנין אינון בשתא. אברהם קביל ברית. יצחק קביל ברית. יעקב הוה שלים מכלהו, ועל דא כתיב ביה, (בראשית כה) ויעקב איש תם, שלים מכלא.

אברהם תמים אקרי, ולא הוה כל כך שלים, אבל תם: שלים מכלא. מה כתיב בנח, (בראשית ו׳:ט׳) איש צדיק תמים היה בדורותיו. הוה רשים ברשימו קדישא בינייהו. ואמר רב מתיבתא, בכל אתר דכתיב תמים, דרשים ברשימו קדישא, באת קיימא דברית, ובגין דנטר ברית, אקרי תמים בדורותיו. מה דלא הוו כלהו הכי, דאינון מחבלן ארחייהו.

ועל דא כתיב, את האלהים התהלך נח. וכי מאן יכיל למיהך עמיה. אלא כל מאן דנטיר ברית קדישא, אזדווגת ביה שכינתא, ושריאת עליה. ובגין כך, (דברים י״ח:י״ג) תמים תהיה עם יי אלהיך. תמים תהיה, ולבתר עם יי אלהיך. בזווגא חדא. דכיון דנטיר ברית דא, עם יי להוי, ולא אתפרש מניה.

באברהם כתיב, (בראשית י״ז:א׳) התהלך לפני והיה תמים, גזירו דאת קיימא. התהלך לפני, מהכא, דלא יהך גבר בתר אתתא, אלא קמהא, ארח כשר איהו. והא כתיב, (שמות כ״ג:כ׳) הנה אנכי שולח מלאך לפניך. (שמות ל״ג:ב׳) ושלחתי לפניך מלאך. לאברהם דלא הוה גזיר, דחה ליה לקמה. ועל דא לא כתיב היה תמים, והתהלך לפני. אלא התהלך לפני, דלא יאות אנת, עד שתהא תמים. וכן בכלהו, כיון דבר נש תמים, ונטיר ליה, מיד היא לקמיה, ואיהו אבתרה, כשר איהו לדא. לגרעונא מה כתיב, (שמואל א ט״ו:י״א) כי שב מאחרי.

נח גזיר הוה, ותמים, פריעה לא הוה ביה, ובגין דלא הוה ביה פריעה מה כתיב, את האלהים, ולא אחר האלהים, לקמא לא הוה, בגין דהוה גזיר, לאחורא לא הוה, בגין דלא אתפרע. איך הוה. את האלהים, סמיך ליה, ולא יכיל לאסתכלא ביה, דלאו כשר כל כך.

בישראל כתיב, (שמות י״ג:כ״א) ויי הולך לפניהם יומם בעמוד ענן ולילה בעמוד אש וגו'. כיון דאמרו ישראל, (שמות י״ד:י״א) המבלי אין קברים במצרים וגו'. כי טוב לנו עבוד את מצרים. כביכול, אתחלש דעתא. כתיב ויסע מלאך האלהים ההולך לפני מחנה ישראל וילך מאחריהם, ויסע למעבד בהו נוקמין. (חסר)

ועל דא חדי משיח, וחדי רב מתיבתא, דקא אתבשר בדא. ואמר רב מתיבתא, דהא דייק למשיח ואמר, מנא הוה לדניאל דקאמר, (דניאל ה׳:כ״ח) פריס פריסת מלכותך ויהיבת למדי ופרס. מאינון אתוון דופרסין אשתמע ליה. והכא מאי הוא. אמר ליה, הכי הוא ודאי, פריס פריסת מלכותך חייבא, על ידי דמשיח אחרא, ולבתר ישלוט מלך פרס, ויטול מלכוון סגיאין, והוא ישלט על ארעא קדישא תריסר ירחי, והוא ישלוט ויקטול סגיאין, וההוא משיחא, ולבתר יפול, ויקבלון מלכותא קדישי עליונין. ועל דא, ופרסין, מלכא דפרס, אשתמע הכא.

אי חסידא קדישא, כמה חדוה על חדוה, בההוא מעיינא. בההוא מעיינא, מגדלא כל זיני אילנין, דנציב קודשא בריך הוא בגן עדן, וכלהו קיימי לאסוותא, טרפין ואיבין וענפין, ולחדו לבא תדיר. ולית בינייהו כפנא, ודאגה, ואנחה, לעלמין. זכאה עמא דכל דא מחכאן, וכל דא גניז לון.

בהיכלא חדא, אית בתיה בת פרעה, וכמה רבוא ואלפי נשין, זכיין בהדה, וכל חדא וחדא מנייהו, דוכתין דנהורין ועדונין, בלא דחקא כלל אית לה. תלת זמנין בכל יומא, כרוזי אכריזו, הא דיוקנא דמשה נביאה מהימנא אתי, ובתיה נפקת, לאתר דפרגודא חדא דאית לה, וחמאת דיוקנא דמשה, וסגידת לגביה, ואמרה, זכאה חולקי דרביתי נהירו דא. ודא איהו ענוגין דילה, יתיר מכלהו.

אהדרת לגבי נשין, ואשתדלן בפקודי אורייתא. כלהו באינון דיוקנין דהוו בהאי עלמא, בלבושא דנהורא, (ס''א כלבושא) בלבושא דדכורין, בר דלא נהרי הכי, פקודין דאורייתא דלא זכו לקיימא לון בהאי עלמא, משתדלי בהו, ובטעמייהו, בההוא עלמא. וכל הני נשין, דיתבין בהדי בתיה בת פרעה, אקרון נשים שאננות, דלא אצטערו בצערא דגיהנם כלל.

בהיכלא אחרא, אית סרח בת אשר, וכמה נשין רבוא ואלפין בהדה. תלת זמנין ביומא מכריזין קמה, הא דיוקנא דיוסף צדיקא אתא, ואיהי חדאת, ונפקת לגבי פרגודא חדא דאית לה, וחמאת נהירו דדיוקנא דיוסף, וחדאת, וסגידת לגביה, ואמרת, זכאה האי יומא, דאתערית בשורה דילך לגבי סבאי. לבתר אהדרת לגבי שאר נשין, ומשתדלין בתושבחן דמארי עלמא, ולאודאה שמיה. וכמה דוכתין וחידו, אית לכל חדא וחדא. ולבתר אהדרן לאשתדלא בפקודי אורייתא, ובטעמייהו.

בהיכלא אחרא, אית יוכבד, אמיה דמשה נביאה מהימנא, וכמה אלפין ורבבן בהדה. בהיכלא דא, לא מכרזי כלל, אלא ג' זמנין בכל יומא ויומא, אודת ומשבחת למארי עלמא, איהי וכל אינון נשין די בהדה. ושירתא דימא מזמרין בכל יומא, ואיהי בלחודהא אמרת מהכא, (שמות ט״ו:כ׳) ותקח מרים הנביאה וגו', את התוף בידה וגו'. וכל אינון צדיקייא די בגן עדן, צייתין לקל נעימו דילה. וכמה מלאכין קדישין אודאן ומשבחן עמה לשמא קדישא.

בהיכלא אחרא, אית דבורה, אוף הכי וכל שאר נשין בהדה, אודן ומזמרן בההיא שירתא דאיהי אמרת בהאי עלמא. אי רבי, אי רבי, מאן חמי חדוה דצדיקייא, ודנשין זכיין דעבדין לגבי קודשא בריך הוא. לגו לגו דאינון היכלין, אית ארבע היכלין טמירין, דאמהן קדישין דלא אתמסרן לאתגלאה, ולית מאן דחמי לון. בכוליה יומא אינון בלחודיהון, כמה דאמינא לך, וגוברין אוף הכי.

ובכל ליליא אתכלילן כלהו כחדא, בגין דשעתא דזווגא איהו בפלגות ליליא, בין בהאי עלמא, בין בההוא עלמא. זווגא דההוא עלמא, אתדבקותא דנשמתא בנשמתא נהורא בנהורא. זווגא דהאי עלמא, גופא בגופא. וכלא כמה דאתחזי, זינא בתר זיניה, זווגא בתר זווגא, גופא בתר גופא, זווגא דההוא עלמא, נהורא בתר נהורא. היכלין דארבע אמהן, אקרון היכלין דבנות בוטחות. ולא זכינא בהו למחמי. זכאה חולקיהון דצדיקייא, גוברין ונוקבי דאזלי בארח מישר בהאי עלמא, וזכאין לכלהו ענוגין דההוא עלמא.

אי רבי, אי רבי, אלמלא בר יוחאי אנת, לא אתמסר לגלאה. זווגא דההוא עלמא, אתעביד איבא יתיר, מאיבא דאתעביד בהאי עלמא. בזווגא דלהון, בזווגא דההוא עלמא, בתיאובתא דלהון כחדא, כד מתדבקן נשמתין דא עם דא, עבדי איבין, ונפקי נהורין מנייהו, ואתעבדי שרגין. ואינון נשמתין, לגיורין דמתגיירין, וכל הני עיילין להיכלא חדא.

וכד מתגיירא גיורא חדא, פרחא מההוא היכלא נשמתא, ועאלת תחות גדפהא דשכינתא, ונשקת לה, בגין דאיהו איבא דצדיקייא, ומשדרת לה לגו ההוא גיורא, ושראת ביה. ומההוא זמנא, אקרי גר צדק. והיינו רזא דכתיב, (משלי י״א:ל׳) פרי צדיק עץ חיים. מה אילנא דחיי אפיק נשמתין, אוף הכי צדיק, איבא דיליה עביד נשמתין.

שרה אתחדשת בעדונא, דרגא דילה גרים, דכתיב, (בראשית י״ח:י״ב) אחרי בלותי היתה לי עדנה. מאי עדנה, משיכו דעדן עלאה. ובגין דאתמשך עלה מסטר דנוקבא, כתיב עדנה בה''א ובגין כך כתיב היתה, ולא היה.

ואדני זקן. וכי אף על גב דאיהו זקן, לא אתחזי לאולדא. אלא לאו מלתא זעירתא אמרה לגביה, (דאברהם אלא) דבגין (לאזער גרמה דאתדבקת) ההוא (מלך) זקן, (ד''א דאתדבקא) (וכסיל) לא אתחדש ולא עביד תולדין, דאלמלא הוה עביד תולדין הוה מטשטשא עלמא. (אלא אמרה לגבי דאברהם, בגין דהוא זקן לא יתחדש ולא עביד תולדין) ועל דא אהדר מלין קודשא בריך הוא, למה זה צחקה שרה וגו'. ואי תימא והא כתיב (בראשית כ״ד:א׳) ואברהם זקן בא בימים. אלא בא בימים, באינון יומין עלאין, דמחדשי עולמין כנשרא. ועל דא נגונא דא נגונא דההוא חדש איהו. הושיעה לו, למאן. לההוא חדש, הושיעה ימינא דמלכא עלאה, ודרועא דיליה.

אינון דנחתי, אוף הכי מנגני, ואמרי שירה אחרא יתמא. ומאן איהו. (תהילים ק׳:א׳) מזמור לתודה, דאיהו יתמא, אוף הכי.

נהורא דלהון חד אתחזי. וכד מתגלגלי, אתחזן חמש גוונין דנהורין. בכל עמודא ועמודא. עמודין אלין כלהו חללין מלגאו. וכד סלקי ונחתי, נפקי מנייהו שלהובין דנורא, כגווני חיזור ושושן. לעילא מכל עמודא ועמודא, אית תלת תפוחין, דבטשי בהו תלת גוונין, סומק ירוק וחוור. בכל גוון וגוון מלהטן אתוון בלטי, משלהובא ירוקא דאשא, ולא משתככי לעלמין. ולית מאן דיקום עלייהו.

ארבע גלגלין מתחמן עובד ציור, בכל עמודא ועמודא. באינון גלגלין, אית פליאן רברבן. כד מסתחרן מפקין מנייהו זגין דדהבא ואבני יקר. ומיד מתכנשי בגווייהו, ולא נפלי לארעא. כד נפקין אינון זגין דדהבא, ואינון אבני יקר גו אסתחרותא דגלגלין, אשתמע קלא דאמרי, (ישעיהו נ״ד:י״ז) זאת נחלת עבדי יי וצדקתם מאתי נאם יי.

תרין אריין בכל גלגלא וגלגלא, אריא חדא מסטרא חדא, ואריא חדא מסטרא חדא, וכלהו מאשא ירוקא, ובגלגולא דקא מסתחרן גלגלין, מתחבקן אלין באלין. ואזלי כלהו, בגלגולא מתדבקן דא בדא. כד סלקין עמודין, מנהמן אריין אלין באלין, ותפוחין פרחין באוירא, וסלקין לעילא, ובטשי אלין באלין באוירא. ותבו לאתרייהו, ומתמן נפלי. ואריין פשטי ידייהו לנטלא לון, וסלקין אלין מגרמייהו. אי חסידא קדישא, מאן חמא חכמתא דאומנו, דצייר קודשא בריך הוא בעמודין אלין.

בפלגו יומא נפקי תרין נשרין בכל גלגלא וגלגלא, ולא ידיע אתר דנפקי מתמן, ושריין על רישיהון דאלין אריין. וכדין משתככי עמודין וגלגלין, וקיימי בקיומייהו. ותפוחין נפלי על פומייהו דנשרי, ומקבלי לון. ומיד פרחין מפומא לפומא, ואזלין ומשטטי בינייהו, ותבו לאתרייהו, ולא ידיע מאן היא. לבתר שעתא ופלגא, נשרין ארימין קלא, ומנגנין נגונא תאיבא, ואתטמרן, ולא ידיע בהי אתר.

סחרנייהו דאינון עמודין, אית שבכין עובד ציור. אשא סומקא, ונהורא חוורא, וחוטין דדהבא, סחור סחור, סחרין לכל סטר. ומעיינא דמיא כמה דאת אמר והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים חצים אל הים הקדמוני וחצים אל הים האחרון.

הכא פריש רב מתיבתא קרא דא לגו, וקליה אשתמע לבר. מדהוה פריש קרא דא. (אי קדישא אי קדישא) קל ינוקא אתער מלבר, ההוא ינוקא דהוה פריש תלמודיה, וגמיר קמי חד עמודא דעלמא, בריה דרבי יהודה, דרבית אנת. והוו אחדי ביה לדינא, וקליה אתער מלבר, בהאי קרא, ואמר, מיא דאינון מלרע היך סלקין לעילא מניה, לאתר עלאה יתיר מניה, בכמה דרגין, ומה אצטרך לון לאינון מיין לעילא. ומה אתר דכל (תפוחי) מבועין ונחלין נפקין מניה, ולית פסיקו למבועי ונחלי, אתשקיא מאתר נגיב, מאן חמא חפירא דבירא, יהיב מיין למבועא דנביע.

וכי ירושל ם, יהיב מיין אל הים הקדמוני, אתר דכל מימין דעלמא נפקי מתמן, ונבעין מניה. אי חסידא קדישא, לקלא דא אשתככו, וצייתו כל קלין דבני מתיבתי דתמן, ובגין כך לא יכילו מארי דדינא למקרב גביה.

והיה ביום ההוא. ההוא, לא ידיע מאן הוא. אלא בכל אתר ביום ההוא, יומא בתראה הוא, אמאי אקרי יום ההוא. אלא דא הוא יומא דאחיד סופא בשירותא. שירותא אקרי הוא, כמה דאת אמר (במדבר יח) ועבד הלוי הוא פולחנא דלוי, לדרגא דאקרי הוא, טמיר וגניז. ואקרי ההוא (ה' הוא), לאחזאה סופא דכל דרגין, דאיהו שירותא, וכלא חד. ובגין דאיהו סופא, אתוסף ביה ה'. (ס''א ועבד הלוי הוא טמיר וגניז. ואקרי יום ההוא, לאחזאה סופא דכל דרגין, דאחיד שירותא וכלא חד)

זמינא ירושל ם לאפקא מיין, ולנבעא נביעו, הכא אית לומר, סופא דכל דרגין, לאו איהו ירושלם, אלא ודאי ירושל ם ויומא ההוא כלא חד. מה בין האי להאי. אלא ירושלם, כל דרגין קדישין דילה, כד אסתחרן, אקרון ירושל ם. והכי אתחמאן. ואית דרגין דסחרן, ואקרון עזרות, אלין פנימאין, ואלין לבר. ואית דרגין דאקרון כד אסתחרן, לשכות. (ס''א כד אסתחרן אלין פנימאין, ואלין לבר. אקרון ירושלם. ואית דרגין דסחרן, ואקרון עזרות, ואית דרגין דאקרון לשכות) ואית דרגין דאקרון כד אסתחרן. היכל ודביר. לגו מכל אינון דרגין, אית חד נקודה, (תהלים מה) כבודה בת מלך פנימה. נקודה דא, אקרי יום ההוא, וסימניך (דברים ג) ההוא יקרא ארץ.

וכד יקום יומא דא, מגו שבכין דעזרה יקום נביעו דמיא, וההוא נביעו מן הים הקדמוני להוי. כגוונא דאמא, דברה בין דרועהא, ומסגיאו חלבא דיניק, אתמלי פומיה, ואתרבי ביה, אריק חלבא לפומא דאמיה. כך חצים אל הים הקדמוני.

תחות עגולא דאינון שבכין, דתמן באינון מיין דההוא נביעו דמעיינא, אתרשים נביעו חד, ואתפשט ונפיק לבר, ועאל גו ימא רבא. (דתמן) ורשים ביה ארחא בלבא דימא, ומיניה שתי לויתן, ורוי, וחדי, ואתרבי ברבוייא. וכד נפיק נביעו אחרא, ההוא נביעו אתפשט ואזיל בטמירו, תחות תהומא, לגו ימא בתראה. וכל אינון מים זדונים, ומיין תקיפין, מאיך לון, וכפיף לון, דלא יפקון לחבלא בני עלמא. וסימן (ישעיהו מ״ג:ט״ז) הנותן בים דרך ובמים עזים נתיבה.

ובאמצעיתא דההיא עזרה, אית תרין כרובים, עובדא דאומנא דמלכא קדישא. ולא יכלין לקיימא בהו, עלאין ותתאין. ותחותייהו זמנין כל ישראל לקיימא, דלא יפקון מתחות גדפייהו לבר, זכאין ליהוון, כל דעאלין תחות גדפייהו. תליסר אלפי מגדלין דשמשא, דנהיר מניצוצא דמרגלא בצעצועא (ס''א בניצוצא), כדקא יאות. רב מתיבתא בגין כך זכה לההוא יקר.

מאן יכיל למימר, מאינון מלין דקא מתחדשן בכל יומא, מקמי רב מתיבתא, אי רבי, בכל זמנא דרוחין דכורין סלקין לעילא. נשין בההוא זמנא נפקי כלהו, ומתכנשי לגו היכלא דבתיה תמן, וחדאין תמן, בכמה מלין עתיקין. ומתמן נפקין, ועאלין כלהו. והיא עמהון, לגו היכלא דסרח. וחדאן בכמה מלין חדתין ועתיקין, ומתמן נפקין והיא עמהון, ועאלין לגו היכלא דיוכבד. וכן בכל אינון היכלין.

בכל שמטה ושמטה, כרוזא נפיק, אתכנישו גוברין ונשין, וכל אינון בני מהימנותא, וסליקו. כדין כלהו מתפשטין דכורין ונשין, וסלקין. וכל אינון ינוקי מחלב, עאלין לגו מתיבתא (ס''א אתכנישו בני מהימנותא גוברין ונשין וכל אינון ינוקי מחלב וסליקו. כדין כלהו מתפשטין דכורין ונשין, וסלקין. וכלהו עאלין לגו מתיבתא) דרקיעא, וחדאן חדוה, ועלויא דלהון, ותמן חדו על חדו. וההוא נער דמפתחן דמאריה בידיה, קם ואמר לון כמה מלין חדתין ועתיקין, וכלהו חמאן חדוה, דלית חדוה כההיא חדוה.

לבתר עאלין כלהו לגו כמה פרוכתין, וכמה היכלין גניזין תמן. דאינון נהרין בנעם יי, בגו היכלא דאהבה דקודשא בריך הוא. ודא הוא דכתיב, (תהילים כ״ז:ד׳) לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו. (קכ''ז ע''ב, שמות קי''ג ע''ב) לבתר פרחין ינוקין לעילא, ואינון פרחין לתתא, ומהדרין לדוכתייהו, ומתלבשן כדבקדמיתא. זכאה עמא דכל טובא דההוא עלמא מחכאן.

איהו משיך משיכו מסטרא דיליה, ואתטמר ואתחפא תחות אתר דאקרי (מלכים א י״ד:כ״ח) תא הרצים, עד פלגו ליליא. מבתר פלגו ליליא, שלהובא דעמודא דיצחק נפיק, ובטש בהאי תרנגולא דאקרי גבר, כגוונא דגבר אחרא עלאה עליה. כיון דבטש ביה האי גבר, קרי ויהיב שית קלין, וכלהו בסכלתנו.

בשעתא דאיהו קרי, כל תרנגולין דהאי עלמא קראן, ונפיק מניה שלהובא אחרא, ומטי לון תחות גדפייהו, וקראן. איהו מה קרי. בשעתא קדמאה קרי ואמר, (תהילים כ״ט:ד׳) קול יי בכח קול יי בהדר. ובשעתא תניינא קרי ואמר, (מיכה ו׳:ט׳) קול יי לעיר יקרא (תהילים כ״ט:ד׳) קול יי שובר ארזים. בשעתא תליתאה קרי ואמר, קול יי חוצב להבות אש. בשעתא רביעאה קרי ואמר, (תהילים כ״ט:ח׳) קול יי יחיל מדבר וגו'. בשעתא חמישאה קרי ואמר, קול יי על המים וגו'. בשעתא שתיתאה קרי ואמר, קול יי יחולל אילות וגו'. לבתר קרי ואמר, (ישעיהו מ׳:ו׳) קול אומר קרא ואמר מה אקרא וגו'. ודא איהו תרנגולא דקרי, ולא שכיך ולבתר קרי כמלקדמין.

ומאי קרי. כל עובדין דבני עלמא, בגין דאיהו מאריה דאחמתא (ס''א דחכמתא) וקסת הסופר בחרצוי. וכל עובדין דבני עלמא כתיב בכל יומא. ובליליא, בתר דקרי כל קריאן אלין, קרי כל מה דכתב ביומא.

ואלמלא רגלוי אצבעאן דיליה, דאינון תרין דרגין, חד ההוא דקיימא באמצעיתא. דאיהו רב. וההוא דקיימא מאחורא, דאיהו זעיר, דקא מעכבין ליה, יהא מוקיד עלמא בשלהובוי. ומה עבדי. כיון דסליק צפרא, וחוטא דנהירו נפיק מסטר דרום, כדין מתחברין כלהו, ואתעבדין תרין רגלין תרין טלפין כעגלא, לקיימא דכתיב (יחזקאל א׳:ז׳) וכף רגליהם ככף רגל עגל, והא ידעת רזא דא. שאלת ענפא דגורן.

לגו בעזרה דא, אית תלת מאה ושתין וחמשה היכלין, כחושבן יומי שתא. ובכל פתחא ופתחא כתיב, (תהילים קכ״ב:ז׳) יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך. לא ידיע מאי הוא בהני היכלין, אלא כלהו, אתחמן עובד ציור. שבע סדרין דמרגלאן אתחמן אלין באלין, בכל חד וחד.

אי חסידא קדישא, כמה משבח רב מתיבתא היכלא חדא, דאיהו בריש סטר מזרח דעזרה דא, בגין דארבע אינון בד' סטרין דעלמא, אבל היכלא דסטר מזרח, אסגי נהורין דיליה יתיר מכלהו.

יומא חד, בימא רבא, לויתן נפיק, וכל ימא אזדעזע, וכל נוני אזלין לכאן ולכאן, כד מטי לויתן בפתחא דפתחא דתהומא, שארי למחדי, ואשתכך תמן ם תהומי ם, אלא ההוא ם כחיזו דמעיין, ואתחפיין נהורין, ולא אתחזון כל אינון נהורין, בר נהורא דהיכלא דבסטר מזרח דא.

ההוא מרגלא דקא אפיק לויתן, מגו ההוא תהומא דאקרי סגדו''ן, ממה אתעביד. אלא יומא דא דקא אפיק לויתן, דאזדעזע ימא, יומא דאתחרב בי מקדשא, ט' באב איהו. וההוא מרגלא, דכד דכיר קודשא בריך הוא לבנוי, ואושיד (שמות ט' ע''א) תרין דמעין לגו ימא רבא, חד נפיל לגו תהומא דא דאקרי סגדו''ן, וחד נפיל לגו תהומא אחרא דאקרי גילב''א.

בגין דחמש תהומי אחרנין אינון בימא רבא. אבל לא חשיבין כהני אחרנין, וכיון דנפלי אינון דמעין, קפאן גו תהומי חד. וחד אטבע גו תהומא, דאקרי גילב''א. ם

דתתא גו שמרים דחמרא, דורדיין בישין, נפיק חד ערעורא מקטרגא, מזיקא קדמאה, ואיהו ברוחא דיוקנא דאדם, ם כד קריב לגו קודשא. כיון דמתעבר מתמן, ובעי לנחתא לתתא, לאתלבשא בלבושא לנזקא עלמא, נחית הוא ורתיכוי. ולבושא קדמאה דקא נקיט תבנית שור, דיוקנא דשור. וקדמאה לנזיקין מאינון ארבע, שור איהו. ואינון ארבע אבות לנזקא עלמא. וכלהו תלתא אבות נזיקין, בר שור, כלהו דיליה.

ועל דא כתיב, (תהלים קו) וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב. מהו אוכל עשב, הא דרשינן ביה. אבל עקרא דמלה, מתמצית הלחם, ולא שבעת זיני דגן, לית ליה בהו חולקא, ולא יאות ליה למהוי תמן. ם

מדוכתייהו, ואלין יתבין בדוכתייהו, עד לא נפקי אלין, זמינין אלין, נהירו ונציצו דלהון, לא יכלין עיינין למסבל. אזלין בסחרנין, לית להון שכיכו לעלמין.

כד אסתכל בר נש בהאי היכלא, מיד באסתכלותא קדמאה, אתחזי זעיר ולא זעיר, אסתכל יתיר, אתחזי רב. תו אסתכל, אתחזי יתיר רב, כל מה דאסתכל, הכי אתחזי באתפשטותא רב ועלאה, עד דדמי באסתכלותא כמלא נימא, דלית ליה שיעורא.

עובדין סגיאין לגו, דלא ידיע אומנו דלהון, מניה נהרא עזרה, וכל מה דאית בה, בר כרובים דנהורא דלהון סלקא עד רום רקיעא, בגוונין סגיאין, ונהורין מנצצן. אלף וחמש מאה וחמשה ושבעין גופנין, עבדין איבין בעזרה דא. ם

יתיר (קהלת ד׳:ה׳) חובק את ידיו, במרירו ואנינו דיליה, ולבתר אוכל את בשרו בעל כרחיה, דלית ליה רשו לשלטאה על מלה אחרא. מה אתהני ליה בכל מה דאסטי ועביד ועמל, דלבתר לית ליה רשו, אלא על דיליה לבתר מרקיד וחדי, ככסיל בלא דעתא כלל, ואזיל בלא תועלתא, ואכיל לבשרא. ובשאר לית ליה רשו. מרירו דעילא ותתא, כד ישראל בעאקו, ואכלי לון שנאיהון ולא יהבי חילא בעובדין טבין דלהון, לאפקא מניה.

ואפילו מבשריה דאיהו מהאי סטר, אבאיש קמי מלכא קדישא, דאיהו רחום וחנון. אבל על דיליה, רוחא קדישא ונשמתא קדישא, לית עלאין ותתאין יכלין לשלטא עלוי כלל. ועל דא כל תסקופין, וכל מה דאסטי ההוא רע, דחשיב למשלט על רוחא קדישא, ולבתר לא יכיל, וישוב ואוכל את בשרו. מה תועלתא הוה ליה. ועוד דאינון חפאן כלהו כערטיראה תקיף, ולית שכיכו לעלאין ותתאין.

תא ואימא לך מלה. אי תימא, דחדו הוא למלאך המות, כד קטיל בני נשא. לאו. אלא בגין דחמי דרעותא דמאריה בכך, אחזי גרמיה בחדו, למעבד רעותיה דקודשא בריך הוא, דכתיב, (תהילים קמ״ח:ח׳) רוח סערה עושה דברו. אמר ליה רבי שמעון, והא איהו אזיל ומרקד בחדוה קמי נשין. אמר ליה אי חסידא קדישא, ודאי הכי הוא, לאחזאה קמי מלכא דניחא ליה ברעותיה דמלכא. אבל נייחא דיליה בהספדא דנשין, איהו רקיד ואודניה להספדא.

אמר ליה אי הכי, אמאי אזיל ואסטי על בר נש לעילא, ואדכר לחובוי. אמר ליה, בגין דאיהו זקן וכסיל, וחשיב למשלט על רוחא, וכל תאובתיה בגיני כך איהו, לסוף לא שליט אלא על דיליה. בשרא דיליה. ועל דא כתיב, (תהילים ז׳:י״ז) ישוב עמלו בראשו.

אזיל ובעי לארגשא עלמא, ומיא סליקין מגו שאר תהומין, ובעאן לחפיא עלמא, אינון דמעין רתיחין יתיר מכל אשא דעלמא. ומגו תוקף דרתיחו דלהון, אקפו מיא, גו ימא דנקפא. ואלמלא דרמז קודשא בריך הוא חד נשיבו מסטרא דאברהם, מעמודא דיליה, ואחזי על עלמא, לא יכיל למיקם אפילו רגעא חדא.

אינון דמעין כד נפלין גו ימא, אשתמע קלא בין ימא, עד מערתא דכפלתא. מקל נהימו דלהון דקא אשתמע תמן, כד עאלין גו ימא, מתערן אבהן קדמאי, וקמו, וחשבו דקודשא בריך הוא בעי לאהפכא עלמא, עד דקלא נפיק ואמר לון, לא תדחלו רחימין קדישין, בגינכון דכיר קודשא בריך הוא לבניכון, ואיהו בעי דמפרק לון, ואתון תחמון.

אלפא ביתין כלהו, משלבן ומתצרפאן אלין באלין, ואתחברן בצרופא דשמא קדישא. כיון דאתחזון אתוון בצרופא דא, אלין גניזין, ונפקין אחרנין, וכן כלהו. אלין גניזין, ואלין נפקין, כלהו לגו בחלולא דאינון כפתורים.

תו פרחי תלת זמנין ביומא באוירא ונפקא לבר, וקיימא שמא בארבע אתוון, תליין באוירא שעתא ופלגא, לבתר גניז דא, מיד נפיק מגו אוירא מחלולא דיליה, שמא דתריסר אתוון, פרח ותליא באוירא, שעתא חדא, ולא יתיר. לבתר גניז דא, ונפקא מיד צרופא דאתוון אחרנין, שמא דכ' (דכ''ב) אתוון, ותליין באוירא שעתא אחרא, ואגניז. ומיד נפקי אתוון מחלולא אחרא, שמא דתמניא ועשרין אתוון, מתעטרין כלהו בכתרייהו, וקיימי שעתא ופלגא, ואגניז דא. ומיד נפקי תליא באוירא, שמא דעשרין וחמש אתוון בצרופייהו, וקיימא שעתא ותלת רגעי, נפקי אתוון דארבעין ותרין אתוון. לעלמא קיימא.

שמהן. אלא אתוון כולהו, לא משתככי לעלמין, בלטי ומנצצי לבר, וסלקי ונחתי, לית מאן דיכיל לקיימא בהו, בר משיח בטורח סגי. דא גניז, לבתר דקיימא תרין שעתין ועשרין ותרין רגעין, והאי שמא גליפא דע''ב אתוון קא נפיק. וקיימא ותליא באוירא, שעתא ופלגא. כל הני שמהן לא נפקי, ולא אתחזון, אלא זמנא חדא ביומא, אבל אינון אלפא ביתין, אתחזון פרחין באוירא, ומצרפין אלין באלין, תלת זמנין ביומא.

כד פרחן אתוון דאלפא ביתין, אלין פרחין מכאן, ואלין מכאן, ומתצרפן כלהו. כד נחית תמן רב מתיבתא, שארי, משיח חמא בצרופא דאלפא ביתא, אתוון כמה דחמא דניאל, דאינון ממתוס ננקפי אאלרן.

כל מעלי שבתא, כד מקדשין ישראל יומא לתתא, כרוזא כריז לארבע סטרי עלמא, אתכנשו משריין קדישין, אתקנו כרסיין (קדישין). מאן חמי חדוה, בתלת מאה ותשעין רקיעין, כמה ממנן, כמה שלטונין, מתכנשין לאתרייהו. כיון דישראל לתתא מקדשין (לקודשא בריך הוא), כדין אתער אילנא דחייא, ואקיש באינון טרפין דיליה, רוח נשיבו חד מגו עלמא דאתי, ואינון ענפין דאילנא מתנענען, וסלקין ריחין דעלמא דאתי.

ההוא אילנא דחיי אתער, ואפיק נשמתין קדישין, ופריש על עלמא. ועם כל דא, נשמתין נפקין, ונשמתין עאלין, אלין מתערי אלין, אלין נפקין ואלין עאלין, ואילנא דחיי בחדוה.

וכדין, ישראל כלהו מתעטרין בעטרין דאינון נשמתין קדישין, כלהו בחדוה בנייחא. וכל השבת, אית לון ההוא חדוה, וההוא נייחא, וכל צדיקייא די בגנתא, כלהו סלקין ומתענגין בענוגא עלאה, דעלמא דאתי. כיון דנפיק שבתא, כלהו נשמתין פרחין וסלקין.

תא חזי, כד עייל שבתא נשמתין נחתין לשרייא על עמא קדישא. ונשמתין דצדיקייא סלקין לעילא. כד נפיק שבתא, נשמתין סלקין, אינון דשארו עלייהו דישראל. ונשמתין נחתין, אינון נשמתין דצדיקייא.

כיון דסלקין כלהו נשמתין דשארו עלייהו דישראל. סלקי וקיימין בדיוקנא קמי מלכא קדישא, וקודשא בריך הוא שאיל לכלהו, מאי חדושא הוה לכו בההוא עלמא באורייתא. זכאה איהו מאן דחדושא דאורייתא אמרת קמיה. כמה חדוה עביד קודשא בריך הוא, כניש לפמליא דיליה, ואמר, שמעו חדושא דאורייתא, דאמרת נשמתא דא דפלוני, וכלהו מוקמי ההיא מלה בתרי מתיבתי. אינון לתתא, וקודשא בריך הוא לעילא, חתים לההיא מלה.

תא חזי, כד מלה אתחדש באורייתא, ונשמתא דנחתא בשבתא אתעסקת באינון מלין חדתין, וסלקי לעילא. כל פמליא דלעילא, צייתין לההוא מלה, וחיות הקדש מתרבין בגדפין, ומתלבשן בגדפין. וכד שאיל לון קודשא בריך הוא, ולא תבין ושתקין, כדין חיות הקדש מה כתיב, (יחזקאל א) בעמדם תרפינה כנפיהן, כמה דאת אמר (איוב לב) כי עמדו לא ענו עוד. (נחמיה ח) וכפתחו עמדו כל העם.

ואי תימא, שתיקה אמאי קרו ליה עמידה. אלא, בדבורא אית ז' שייפין דמתנענען בהדיה, לבא. ריאה. קנה. לשון. שניים. שפוון. בשר. ובשתיקה קיימו בקיומייהו, בלא נענועא. ועל דא קרי לשתיקה עמידה.

דהא רב המנונא סבא אמר, (נ''א רב מתיבתא) (תהילים כ׳:ג׳) ישלח עזרך מקדש וגו'. מקדש, דא קדוש ידים. ומציון יסעדך, דא המוציא, דאיהו סעיד לבא דבר נש. יזכור כל מנחותיך, כל לאסגאה מלה אחרא, דא נטילת ידים בתרייתא. ועולתך ידשנה סלה, דא ברכת המזון בזמון. ואי את עביד כן, יתן לך כלבבך וכל עצתך ימלא. ובשבת מקדש, דא קדושא רבא. ועל מלה דא, אתעטרו צדיקייא בגן עדן, משבת לשבת אחרא.

(ישעיה מ) על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון וגו'. על הר גבוה, האי ודאי הר העברים, אתר דמשה אתקבר. והא אוקמוה, דשכינתא תסלק לתמן, ותבשר עלמא. אבל כלא איהו, מבשרת ציון, דא איהי חפצי בה, אתתא דנתן בר דוד. אימא איהי דמשיחא, מנחם ב''ר עמיא''ל, ואיהי תיפוק ותבשר, ואיהי בכללא דמבשרת ציון.

קלא ישתמע בעלמא, ותרין מלכין יתערון בעלמא, לאגחא קרבא, ויפוק שמא קדישא על עלמא. מה תבשר ותימא. (ישעיהו מ׳:י׳) הנה יי אלהים בחזק יבא וזרועו מושלה לו. הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו. הנה שכרו אתו, דקודשא בריך הוא כריז בכל פמליא דלעילא, ויימא לון, אתכנשו ודאינו דינא. מאן דמסר נשמתיה על קדושת שמי, אגריה מאי הוא. ואינון יימרון כך וכך. מאן דסביל כמה חרופין וגדופין בכל יומא עלי, מהו אגריה. אינון אמרי כך. מאן דאתענש בכל יומא עלי, מהו אגריה. אינון אמרי כך. הדא הוא דכתיב, הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו.

מהו ופעולתו. אלא כמה דכתיב, (תהילים ל״א:כ׳) מה רב טובך וגו'. פעלת לחוסים בך. דא הוא פעולתו. נגד בני אדם מהו. אלא נגד עובדי כוכבים ומזלות. אשר צפנת ליראיך, מהו אשר צפנת. וכי מאן יגזול ויטול מן ידוי, מה דהוא בעי למיהב, דכתיב צפנת.

אלא פוק וחמי עובדין דרחמנו דעבד קודשא בריך הוא, במה דאיהו מחי, ביה יהיב אסוותא. במה מחי בשמאלא, בימינא קריב, ובשמאלא מחי. במה דמחי, ביה יהיב אסוותא לעולם, כתיב (ירמיהו א׳:י״ד) מצפון תפתח הרעה, ובצפון מחי. דמתמן נפקי כל דינין וכל גזירי קשיין. וביה שרי כל אגר טב, וכל טיבו, דזמין קודשא בריך הוא למיהב לישראל. לזמנא דאתי, קרי קודשא בריך הוא לצפון, ויימא ליה, בך יהבית כל טיבו, וכל אגר טוב לבני, דסבלו כמה בישין בהאי עלמא, על קדושת שמי. הב אגרין טבין דיהבית בך.

הדא הוא דכתיב, (ישעיהו מ״ג:ו׳) אומר לצפון תני ולתימן אל תכלאי וגו'. וכי ארחא הכי הוא דדרום, לממנע ברכאן, והא כל ברכאן מסטרא דדרום, וכל טבין דעלמא מדרום נפקי, ואיהו אמר לתימן אל תכלאי.

אלא בההיא שעתא, יתער קודשא בריך הוא לאברהם, ויימא ליה קום, דהא מטא זמנא דאנא פריק לבנך, למיהב לון אגר טב, על כל מה דסבלו בגלותא. ומגו דאברהם הוה בזבינו דלהון, דכתיב, (דברים ל״ב:ל׳) אם לא כי צורם מכרם, דא אברהם. הוה ליה כמאן דלא טב בעינוי, ואחמי גרמיה, כמאן דבעי דילקון על חוביהון יתיר, ויימא גבו מחוביהון, גבו מחטאיהון. אמר ליה קודשא בריך הוא לאברהם, ידענא כלא איהו מה דאמרת לאנפין. אנא אוף הכי לאנפין. אל תכלאי, אנא בעי לפייסא לך על בנך. לא תמנע טיבו מנהון, לא תמנע אגר טב מנהון, כמה וכמה סבלו על חוביהון, ובגיני כך אומר לצפון תני. והיינו אשר צפנת, ודא הוא מלה (ס''א דתהא) דההיא מבשרת.

ותו תבשר זמנא תניינא, בשעתא דשכינתא תסלק על ההוא טורא עלאה, ותהך ותבשר לאבהן, מיד תהך לירושל ם, ותחמי לה בחרבנא. תיעול לציון, ותמן תקרקר קירא כמלקדמין, על אתר בי מותבה, ועל יקרא דילה בההוא אתר. ותמן אומיאת, דלא תיטול מתמן, ולא תפוק, עד דקודשא בריך הוא יפרוק לבנהא, ודא חפצי בה. תבשר כמלקדמין ואמרת, (ישעיהו י״ב:ו׳) צהלי ורני יושבת ציון כי גדול בקרבך וגו'. מאי גדול בקרבך. דא קודשא בריך הוא דאיהו אתי לגבה, לאקמא לה מעפרא, ויימא לה (ישעיהו נ״ב:ב׳) התנערי מעפר קומי שבי ירושלם. ירושלם איהי, וירושלם שמה ודאי.

ובדא אוף הכי, כמה חדו על חדו הוי לצדיקייא בגן עדן. ובגין כך זכאה איהו, מאן דנשמתיה בשבת אסהידת קמי מלכא, על חדושא דאורייתא, דקודשא בריך הוא, וכל פמליא דיליה, וכל אינון נשמתין דצדיקייא דהוו בגן עדן, כלהו מתעטרין בההוא מלה.

תו שמענא בוצינא קדישא, דכמה יקר על יקר, ועטרה על עטרה, מעטרן לאבוה דההוא בר נש תמן, בשעתא דאמר קודשא בריך הוא, אתכנשי למשמע חדושא ומלין חדתין דאורייתא, משמיה דפלוני בר פלוני, כמה אינון דנשקין על רישיה. כמה צדיקייא מעטרין ליה, כד נחתין. זכאה חולקיהון דכל אינון דמשתדלין באורייתא, יומא דשבתא משאר יומין.