כתיב (בראשית לו) ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך וגו'. זכאין אתון צדיקייא, דאתגלי לכון רזי דרזין דאורייתא, דלא אתגליין לקדישי עליונין, מאן ישגח בהאי, ומאן יזכה בהאי, דהוא סהדותא על מהימנותא (דמהימנותא) דכלא (ק''ל ע''ב, קכ''ט ע''א, קל''ו ע''א). (דנהיר למאתאן ושבעין עלמין ומניה נהיר אורייתא דנהירין ביה צדיקייא לעלמא דאתי. הדא הוא דכתיב (משלי ד) וארח צדיקים כאור נגה הולך ואור עד נכון היום. מן ההוא ארחא מתפרשן לשית מאה ותליסר אורחיה דפליג בזעיר אנפין דכתיב (תהלים כ''ה) כל ארחות יי חסד ואמת לנוצרי בריתו וגו') צלותא ברעוא יהא, דלא יתחשב לחובא לגלאה דא.

ומה יימרון חברייא, דהאי קרא קשיא הוא, דהא לא הוה ליה למכתב הכי, דהא חזינן כמה מלכים הוו, עד דלא ייתון בני ישראל, ועד לא יהי מלכא לבני ישראל ומה אתחזי הכא, ובדא אתערו חברייא. אלא רזא דרזין הוא, דלא יכלין בני נשא למנדע ולאשתמודע ולמרחש בדעתייהו בהאי.

תאנא: (קל''ד, קמ''ב ע''א) עתיקא דעתיקין, טמירא דטמירין, עד לא זמין תקונוי (דמלכא), ועטורי עטורין, שירותא וסיומא לא הוה. והוה מגליף ומשער ביה. ופריס קמיה חד פרסא, ובה גליף ושיער מלכין.

ותקונוי לא אתקיימו, הדא הוא דכתיב ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך לבני ישראל. מלכא קדמאה, לבני ישראל קדמאה. וכלהו דגליפו (ולא אתקיימו) בשמהן אתקרון. ולא אתקיימו, עד דאנח להו, ואצנע להו, ולבתר זמנא הוא אסתלק (נ''א הוה מסתכל) בההוא פרסא, ואתתקן בתקונוי.

ותאנא, כד סליק ברעותא, למברי אורייתא טמירא תרי אלפי שנין, ואפקה, מיד אמרה קמיה, מאן דבעי לאתקנא ולמעבד (קל''ה ע''א), יתקן בקדמיתא תקונוי.

תאנא בצניעותא דספרא, עתיקא דעתיקין, סתרא דסתרין טמיר דטמירין, אתתקן ואזדמן, (כלומר אשתכח, ולא אשכח ממש, אבל אתתקן ולא דידע ליה משום דהוה עתיק דעתיקין) (אבל בתיקוני ידיע) כחד סבא דסבין, עתיק מעתיקין, טמיר מטמירין, ובתיקונוי ידיע ולא ידיע. מארי דחוור כסו (ס''א בסומק), וחיזו בוסיטא (ס''א בוצינא) דאנפוי (נ''א באנפוי), יתיב על כורסייא דשביבין, לאכפייא לון.

ארבע מאה אלפי עלמין, אתפשט חוורא דגולגלתא דרישוי. ומנהירו דהאי חיוורא, ירתי צדיקייא לעלמא דאתי, ד' מאה עלמין, הדא הוא דכתיב, (בראשית כ״ג:ט״ז) ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר.

בגולגלתא, (בכל יומא) יתבין תליסר (ס''א תריסר) אלפי רבוא עלמין, דנטלין עלוי רגלין, וסמכין עלוי. ומהאי גולגלתא נטיף טלא, לההוא דלבר, ומלייא לרישיה בכל יומא, דכתיב, (שיר השירים ה׳:ב׳) שראשי נמלא טל.

ומההוא טלא דאנער מרישיה, ההוא דאיהו לבר, יתערון מתייא לעלמא דאתי. דכתיב (שראשי נמלא טל, מלאתי טל לא כתיב, אלא נמלא) דכתיב (ישעיהו כ״ו:י״ט) כי טל אורות טלך, אורות נהורא דחוורתא דעתיקא. ומההוא טלא, מתקיימין קדישי עליונין. והוא (רצ''ב) מנא דטחני לצדיקייא לעלמא דאתי. ונטיף ההוא טלא לחקלא דתפוחין קדישין. הדא הוא דכתיב, (שמות ט״ז:י״ד) ותעל שכבת הטל והנה על פני המדבר דק מחוספס. וחיזו ההוא טלא חוור. כהאי גוונא דאבנין (מ''ט) דבדולחא, דאתחזייא כל גוונין בגווה. הדא הוא דכתיב, (במדבר י״א:ז׳) ועינו כעין הבדולח.

האי גולגלתא. חוורא דיליה, אנהיר לתליסר (רפ''ח) עיבר גליפין בסחרנוי. לארבע עיבר בסטרא חד, ולארבע עיבר בסטרא דא, בסטרא דאנפוי. ולארבע עיבר בסטרא דא, לסטרא דאחורא. וחד לעילא דגולגלתא. (כלומר לסטרא דלעילא).

ומהאי אתפשט אורכא דאנפוי, לתלת מאה ושבעין רבוא עלמין. וההוא אתקרי ארך אפים. (כלומר אורכא דאנפין) והאי עתיקא דעתיקין אתקרי אריכא דאנפין. וההוא דלבר אתקרי זעיר אנפין. לקבליה דעתיקא סבא, קדש קדשים דקדשיא. וזעיר אנפין (קל''ה ע''ב) כד אסתכל להאי, כלא (ס''א טלא) דלתתא אתתקן, ואנפוי מתפשטין ואריכין בההוא זמנא, אבל לא כל שעתא כמה דעתיקא.

ומהאי גולגלתא, נפיק חד עיבר חיור לגולגלתא דזעיר אנפין, לתקנא רישיה. ומהאי לשאר גולגלתין דלתתא, דלית לון חושבנא. וכל גולגלתא יהבין אגר חיורתא (ס''א אוראותא) לעתיק יומין. כד עאלין בחושבנא תחות שרביטא. ולקביל דא, (קל''ו) בקע לגולגולת לתתא, כד עאלין בחושבנא.

בחללא דגולגלתא, קרומא דאוירא דחכמתא עלאה סתימה דלא פסק. והאי לא שכיח (קכ''ט), ולא אתפתח. והאי קרומא אתחפייא על מוחא דאיהו חכמתא סתימאה. ובגיני כך אתכסיא (ס''א ובגין דאתכסיא) האי חכמתא בההוא קרומא, דלא אתפתחא. (ס''א בגין דא אקרי חכמתא סתימאה).

והאי מוחא, דאיהו האי חכמתא סתימאה. שקיט ואשתכיך באתריה, כחמר טב על דורדייה, והיינו דאמרי סבא דעתוי סתים, ומוחיה סתים ושכיך.

והאי קרומא אתפסק מזעיר אפין, ובגיני כך מוחיה אתפשט ונפיק לתלתין ותרין שבילין, הדא הוא דכתיב, (בראשית ב׳:י׳) ונהר יוצא מעדן. מאי טעמא. משום דקרומא אתפסק, דלא מחפיא על מוחא. (ועל כל פנים קרומא פסיק לתתא) והיינו דתנינן ברישומי אתוון, תי''ו רשים רישומא לעתיק יומין דלית דכוותיה. (דביה תליא תמים דעות שלים מכל סטרוי וסתים ושכיך ושקיט כחמר טב על דורדייה)

תאנא, בגולגלתא דרישא, תליין אלף אלפין רבוא, ושבעת אלפין, וחמש מאה קוצי דשערי, חוור ונקי, כהאי עמרא כד איהו נקי, דלא אסתבך דא בדא. דלא לאחזאה ערבוביה בתקונוי. אלא כלא על בורייה, דלא נפיק נימא מנימא, ושערא משערא.

וכל קוצא וקוצא, אית ביה ארבע מאה ועשר נימי דשערי, כחושבן קדו''ש. וכל נימא ונימא להיט בארבע מאה ועשר עלמין. וכל עלמא ועלמא סתים וגניז, ולית דידע לון, בר איהו. ולהיט לשבע (ס''א לארבע) מאה ועשר עיבר.

ובכל נימא ונימא, אית מבוע דנפק ממוחא סתימאה, (דבתר כותלא) ונהיר ונגיד בההוא נימא, לנימין דזעיר אנפין. ומהאי מתקן (ס''א מתזן) מוחיה. וכדין, נגיד ההוא מוחא, לתלתין ותרין שבילין.

וכל קוצא וקוצא מתלהטן, ותליין. מתתקנן בתקונא יאה, בתקונא שפירא. מחפיין על גולגלתא. מתתקני קוצי דנימין, מהאי סטרא, ומהאי סטרא, על גולגלתא. ותאנא, כל נימא ונימא, אקרי (ס''א איהי) משיכא ממבוע (ס''א ממבועין) (ס''א ואינון מבועין) סתימין, דנפקין ממוחא סתימאה.

ותאנא, משערוי דבר נש, אשתמודע מאי הוא, אי דינא אי רחמי. מכד עברין עלוי ארבעין שנין. ואפילו כד איהו עולם, בשעריה בתיקוניה (ס''א בדיוקניה) (ס''א בדיקניה) ובגביני עינוי.

קוצין דשערי, תליין בתקוני נקיי כעמר נקא עד כתפוי. עד כתפוי סלקא דעתך. אלא עד רישי דכתפוי, דלא אתחזי קודלא. משום דכתיב, (ירמיהו ב׳:כ״ז) כי פנו אלי עורף ולא פנים. ושערא סליק אבתרוי דאודנין, דלא לחפייא עלוי, דכתיב להיות אזניך פקוחות.

שערא דנפיק מבתר אודנוי, כוליה בשקולא. לא נפיק דא מן דא, תקונא שלים. תקונא יאה. תקונא שפירא. תאיב למחמי. תיאובתא וחדוותא דצדיקייא, דאינון בזעיר אפין, למחמי ולאתדבקא בתקונוי. דעתיקא סתימאה דכלא.

י''ג נימין דשערין, קיימי מהאי סטרא, ומהאי סטרא דגולגלתא, לקביל אנפוי. ובאינון שריין שערי לאתפלגא. לית שמאלא בהאי עתיקא סתימאה, כלא ימינא. אתחזי ולא אתחזי. סתים ולא סתים. והאי בתקוניה, כל שכן ביה. (שמות פ''ד ע''ב).

ועל האי, תאיבו בני ישראל לצרפא בלבהון, דכתיב, (שמות י״ז:ז׳) היש יי בקרבנו אם אין. בין זעיר אנפין דאקרי יי, ובין אריך אנפין דאקרי אי''ן. אמאי אתענשו. משום דלא עבדו בחביבותא, אלא בנסיונא. דכתיב, (שמות י״ז:ז׳) ועל נסותם את יי לאמר היש יי בקרבנו אם אין.

בפלגותא דשערי, אזיל חד ארחא דנהיר למאתן ושבעין עלמין. ומניה נהיר ארחא דזעיר אנפין, דנהירין ביה צדיקייא לעלמא דאתי. הדא הוא דכתיב, (משלי ד׳:י״ח) ואורח צדיקים כאור נוגה הולך ואור עד נכון היום. ומן ההוא ארחא אתפרשא לשית מאה ותליסר אורחין דאורייתא, דפליג בזעיר אפין. דכתיב ביה (תהילים כ״ה:י׳) כל ארחות יי חסד ואמת וגו'.

מצחא דגלגלתא רעוא דרעוין, רעותא דזעיר אנפין לקבלי ההוא רעותא (נ''א מצחא דגולגלתא, רצון אקרי. דהא רעוא דרעוין אתגלי בההוא מצחא לקבל דא לתתא. כתיב) דכתיב (שמות כ״ח:ל״ח) והיה על מצחו תמיד לרצון וגו' וההוא מצחא דאקרי רצון, הוא גלוייא דכל רישא וגולגלתא, דמתכסייא בארבע מאה ועשרין (נ''א ועשר) עלמין.

וכד אתגליא, אתקבלא צלותהון דישראל. אימתי אתגליא.

בשאר (ס''א בשעתא) דלתתא, כד אתגלי מצחא אשתכח חוצפא, הדא הוא דכתיב (תא חזי בשאר דלתתא כד אתגלי מצחא דינא אתער ואשתכח ואתעביד מצחא דאשגחותא לחייבי עלמא לאינון דלא מתכספי בעובדייהו כמה דאת אמר) (ירמיהו ג׳:ג׳) ומצח (קל''ו) אשה זונה היה לך מאנת הכלם. והכא כד אתגלי מצחא, תיובתא (ס''א חביבותא) ורעוא שלים אשתכח, וכל רוגזין אשתככו ומתכפיין קמיה.

מהאי מצחא (ס''א דלתתא), נהרין ארבע מאה בתי דינין. כד אתגלייא האי עת רצון, כלהו משתככין קמיה, הדא הוא דכתיב, (דניאל ז׳:י׳) דינא יתיב. (כלומר יתיב באתריה ודינא לא אתעביד) ותאנא, שערא לא קאים בהאי אתר, משום דמתגלייא, ולא אתכסייא. אתגליא, דיסתכלון מארי דדינא, וישתככון. ולא אתעבידו.

תאנא, האי מצחא אתפשט במאתן ושבעין אלפין נהירין בוצינין (ס''א דנהרין) מעדן עלאה. דתניא, אית עדן דנהיר לעדן. עדן עלאה לא אתגלייא, והוא סתים בסתימא ולא מתפרשא לארחין כדקאמרן. והאי עדן דלתתא, מתפרש בשבילוי, לתלתין ותרין (עיבר) שבילין.

ואף על גב דמתפרש האי עדן בשבילוי, לית דידע ליה, בר האי זעיר אפין. ועדן דלעילא, לית דידע ליה, ולא שבילוי, בר ההוא אריך אנפין. הדא הוא דכתיב, (איוב כ״ח:כ״ג) אלהים הבין דרכה והוא ידע את מקומה. אלהים הבין דרכה, דא עדן דלתתא, דידע זעיר אפין. והוא ידע את מקומה, דא עדן דלעילא, דידע עתיק יומין, סתימאה דכלא.

עינוי דרישא חוורא, משתניין משאר עיינין, לית כסותא על עינא. ולית גבינין על עינא. מאי טעמא. דכתיב (תהילים קכ״א:ד׳) הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל. ישראל דלעילא. וכתיב (ירמיהו ל״ב:י״ט) אשר עיניך פקוחות. ותאנא, כל מה דאתי ברחמי, לית כסותא על עינא, ולית גבינין על עינא. כל שכן רישא חוורא, דלא בעא מידי. (ס''א נטירו)

לנוני ימא, דלית כסותא על עינא, ולית גבינין על עינא, ולא ניימין, ולא בעיין נטורא על עינא. כל שכן עתיקא דעתיקא, דלא בעי נטורא. וכל שכן דאיהו משגח לכלא, וכלא מתזן ביה ולא נאים. הדא הוא דכתיב, הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל, ישראל דלעילא.

כתיב (תהילים ל״ג:י״ח) הנה עין יי אל יראיו. וכתיב (זכריה ד׳:י׳) עיני יי המה משוטטים בכל הארץ. לא קשיא, הא בזעיר אפין. הא באריך אנפין. ועם כל דא תרי עיינין אינון ואתחוורו (ס''א ואתחזרו) לחד, עינא דאיהי חוור בגו חוור וחוור דכליל כל חוור.

חוורא קדמאה, נהיר וסליק, ונחית לאסתכלא (ס''א לאתכללא), דצריר בצרורא. תאנא, בטש האי חיורא, ואדליק ג' בוציני, דאקרון: הוד. והדר. וחדוה. ולהטין בחדוותא בשלימותא.

חוורא תניינא, נהיר, וסליק ונחית, ובטש ואפיק (ס''א ואדליק) ג' בוצינין אחרנין, דאקרון נצח וחסד ותפארת, ולהטין בשלימותא בחדוותא.

חוורא תליתאה, להיט ונהיר, ונחית וסליק, ונפיק מסתימותא דמוחא, ובטש בבוצינא אמצעיתא שביעאה. ואפיק ארחא למוחא תתאה, (נ''א ואפיק ארחא ללבא תתאה) ומתלהטן כלהו בוצינין דלתתא.

חוור בגו חוור. וחוור דכליל כל חוור. חוורא קדמאה, נהיר, וסליק. ונחית לתתא (ס''א לתלת) בוציני דלסטר שמאלא, ולהטין ואסחן בהאי חוורא, כמאן דאסחי גופיה בבוסמין טבין, ובריחין, על מה דהוו עלוי בקדמיתא.

חוורא תניינא, נחית, וסליק, ונהיר לתלת בוציני, דלסטר ימינא. ולהטין ואסחין בהאי חוורא, כמאן דאסחי בבוסמין טבין ובריחין, על מה דהוו עלוי בקדמיתא.

חוורא תליתאה, נהיר וסליק ונחית, ונפיק נהירו דחוורא, דלגו לגו מן מוחא, ובטש בשערא אוכמא, כד אצטריך. וברישא. ובמוחא דרישא. ונהיר לתלת כתרין דאשתארו, כמה דאצטריך לגלאה. אי ניחא קמי עתיק סתימא דכלא.

ותאנא לא סתים האי עינא. ואינון תרין ומתחוורן (ס''א ואתחזרו) לחד. כלא הוא ימינא. לא הוי (ס''א לית ביה) שמאלא. לא נאים ולא אדמיך, ולא בעי נטירותא. לית מאן דאגין עליה. הוא אגין על כלא, והוא אשגח על כלא. ומאשגחותא דהאי עינא מתזנן כלהו.

תאנא, אי עינא דא אסתים רגעא חדא, לא יכלין לקיימא כלהו, בגין כך אקרי עינא פקיחא. עינא עלאה. עינא קדישא. עינא דאשגחותא. עינא דלא אדמיך ולא נאים. עינא דהוא נטורא דכלא. עינא דהוא קיומא דכלא. ועל האי כתיב (משלי כ״ב:ט׳) טוב עין הוא יבורך, אל תקרי יבורך אלא יברך. דהאי אתקרי טוב עין, ומניה מברך לכלא.

ותאנא, לית נהירו לעינא תתאה, לאסתחאה מאדמימותא מאוכמותא בר כד חזי (ס''א אתחזי) (ס''א אתסחי) מהאי נהורא חוורא דעינא עלאה דאקרי טוב עין. ולית דידע כד נהיר עינא עלאה דא קדישא ואסחי לעינא תתאה דא. בר איהו.

וזמינין צדיקייא, זכאי עליונין, למחמי דא ברוחא דחכמתא, הדא הוא דכתיב, (ישעיהו נ״ב:ח׳) כי עין בעין יראו. אימתי. בשוב יי ציון. וכתיב (במדבר י״ד:י״ד) אשר עין בעין נראה אתה יי. ואלמלא עינא טבא עלאה, דאשגח ואסחי לעינא תתאה, לא יכיל עלמא למיקם רגעא חדא.

תאנא בצניעותא דספרא, אשגחותא דעינא תתאה, כד אשגח נהירו עלאה ביה, ועייל ההוא נהירו דעלאה בתתאה. דמניה נהיר כלא הדא הוא דכתיב אשר עין בעין נראה אתה יי.

כתיב (תהילים ל״ג:י״ח) הנה עין יי אל יראיו. וכתיב (זכריה ד׳:י׳-י״א) עיני ה' המה משוטטים בכל הארץ. זכו, עיני יי אל יראיו, עינא דלעילא. לא זכו, עיני יי המה משוטטות, עינא דלתתא.

דתניא, מפני מה זכה יוסף דלא שלטא ביה עינא בישא, מפני שזכה לאשתגחא בעינא טבא עילאה, הדא הוא דכתיב, (בראשית מ״ט:כ״ב) בן פורת יוסף בן פורת עלי עין. אמאי הוא בן פורת. עלי עין. כלומר על סבת עין דאשתגח ביה.

וכתיב טוב עין הוא יבורך, מאי טעמא. כי נתן מלחמו לדל. מאי טעמא אקרי חד. תא חזי, בעיניה דתתאה אית עינא ימינא, ואית עינא דשמאלא. ואינון תרי, בתרי גווני. אבל הכא, לית עינא שמאלא. ותרווייהו בדרגא חד סלקי, וכלא ימינא. ובגיני כך, עינא חד, ולא תרין.

ותאנא, עינא דא, דהוא עינא דאשגחותא. פקיחא תדיר. חייכאן תדיר. וחדאן (ס''א וחזאן) תדיר, דלא הוי הכי לתתאה, דכלילן בסומקא ובאוכמא ובחוורא, בג' גווני, ולא הוה תדיר פקיחא (ס''א דליה גבינא) דלית גבהנא סוטרא (ס''א כליה גביני סודרא) (ס''א דליה עיניה בגביני דמכסאן) על עינא. ועל דא כתיב, (תהילים מ״ד:כ״ד) עורה למה תישן יי. (מלכים ב י״ט:ט״ז) פקח יי עיניך.

כד אתפקח, אית למאן דאתפקח לטב. ולמאן דלא אתפקח לטב. ווי למאן דאתפקח ועינא אתערב בסומקא, וסומקא אתחזי לקבליה, ומכסיא עינא. מאן ישתזיב מניה. אבל עתיק יומין, טבא דעינא. חוור בגו חוור. חוור דכליל כל חוורי. זכאה חולקיה, למאן דישגח עלויה, חד חוור מנייהו. ועל דא ודאי כתיב טוב עין הוא יבורך. וכתיב (ישעיהו ב׳:ה׳) בית יעקב לכו ונלכה באור יי.

תאנא, (עם כל דא) שמיה דעתיקא סתים מכלא, ולא מתפרש באורייתא, בר מן אתר חד, דאומי זעיר אפין לאברהם, דכתיב, (בראשית כב) בי נשבעתי נאם יי. נאם דזעיר אפין. וכתיב, (בראשית מח) בך יברך ישראל, ישראל דלעילא. וכתיב (ישעיה מט) ישראל אשר בך אתפאר, לישראל קאמר דא. ותנינן עתיק יומין אמרו והאי והאי שפיר.

תניא, כתיב (דניאל ז׳:ט׳) חזה הוית עד די כרסוון רמיו ועתיק יומין יתיב. כרסוון רמיו, מאן הוא.

כתיב (דניאל ז׳:ט׳) כורסייה שביבין דינור. ועתיק יומין יתיב על האי כרסייא. מאי טעמא. דתניא אי עתיק יומין לא יתיב על האי כרסייא, לא יכיל לאתקיימא עלמא, מקמי ההוא כורסייא. כד יתיב עתיק יומין עליה לכפייא (ס''א אתכפייא) לההוא כורסייא, ומאן דרכיב שליט. בעידנא דנטיל מהאי כרסייא, ויתיב על כורסייא אחרא, כורסייא קדמאה רמיו, דלא שלטא אלא איהו דרכיב ביה עתיק יומין.

כתיב (ישעיהו מ״א:ד׳) אני יי ראשון ואת אחרונים אני הוא. כלא הוא, והוא סתים מכל סטרוי. (בהאי) חוטמא. תאנא, בחוטמא אשתמודע פרצופא.

ותא חזי מה בין עתיקא, לזעיר אפין. דא מאריה דחוטמא מחד נוקבא חיין, ומחד נוקבא חיין דחיין. האי חוטמא. הוא פרדשקא, דביה נשיב רוחא דחיי, לזעיר אפין. וקרינן ליה סליחה. והוא נחת רוח, אתבסמותא דרוחא.

דרוחא דנפיק (מהכא) מאינון נוקבי, חד רוחא נפיק לזעיר אפין. לאתערא (ס''א חיין מכל סטרין, חירו מכל סטרי, חיין דחיין) ליה בגנתא דעדן. וחד רוחא דחיי, דביה זמין לזמנא לבריה דדוד, למנדע חכמתא. ומההוא נוקבא, אתער ונפיק רוחא ממוחא סתימאה, וזמין לאשראה על מלכא משיחא, דכתיב, (ישעיהו י״א:ב׳) ונחה עליו רוח יי רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת יי. הא הכא ד' רוחין, והא רוחא חדא אמרינן. אמאי תלת.

ביומוי דמלכא משיחא, לא יימרון חד לחד, אליף לי חכמתא, דכתיב, (ירמיהו ל״א:ל״ד) ולא ילמדו עוד איש את רעהו וגו', כי כלם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם. ובההוא זמנא, יתער עתיק יומין, רוחא דנפיק ממוחא סתימאה דכלא, וכד ישלוף דא, כל רוחין דלתתא יתערון עמיה. ומאן אינון. אינון (תרין) כתרין קדישין דזעיר אפין. ואינון שיתא רוחין אחרנין, דיהבי (ס''א דהכי) אינון (ס''א שיתא רוחין, ג' רוחין אינון דכללינן תלת אחרנין) דכתיב רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת יי.

דתנינן, כתיב (דברי הימים א כ״ט:כ״ג) וישב שלמה על כסא יי. וכתיב (מלכים א י׳:י״ט) שש מעלות לכסא. ומלכא משיחא זמין למיתב בשבעה. שיתא אינון ורוחא דעתיק יומין דעלייהו, הא שבעה. כמה דאתמר. (ג' רוחי אינון דכללינן ג' אחרנין)

כתיב (יחזקאל ל״ז:ט׳) כה אמר יי (בראשית קל''ט ע''א, רל''ה ע''א) מארבע רוחות באי הרוח וגו'. וכי ארבע רוחי עלמא, מאי עבדי הכא. אלא ארבע רוחי יתערון. ג' אינון. ורוחא דעתיקא סתימא ארבע, והכי הוו. דכד יפוק דא, נפקין עמיה תלתא, דכלילן בגו תלתא אחרנין.

וזמין קודשא בריך הוא לאפקא חד רוחא דכליל מכלהו. דכתיב מארבע רוחות באי הרוח. ארבע רוחות באי לא כתיב כאן, אלא מארבע רוחות באי. וביומי דמלכא משיחא, לא יצטרכון למילף חד לחד, דהא רוחא דלהון דכליל מכל רוחין. ידיע כלא. חכמה ובינה עצה וגבורה (רוח) דעת ויראת יי. משום רוחא דכלילא מכל רוחי. בגין כך כתיב, מארבע רוחות, דאינון ארבע דכלילן בשבעה דרגין עלאין דאמרן. ותאנא, דכלהו כלילן בהאי רוחא דעתיקא דעתיקין, דנפיק ממוחא סתימאה לנוקבא דחוטמא.

ותא חזי, מה בין חוטמא לחוטמא. חוטמא דעתיק יומין חיין מכל סטרוי. חוטמא דזעיר אפין, כתיב, (שמואל ב כב) עלה עשן באפו ואש מפיו תאכל וגו'. עלה עשן באפו, ומההוא עשן דליק נור, כד סליק תננא לבתר. גחלים בערו ממנו. מהו ממנו (ג' נוסחי). מאותו עשן. מההוא חוטמא, מההוא אשא.

תאנא, כד הוה רב המנונא סבא בעי לצלאה צלותיה, אמר לבעל החוטם אני מתפלל, לבעל החוטם אני מתחנן. והיינו דכתיב, (ישעיהו מ״ח:ט׳) ותהלתי אחטם לך, האי קרא לעתיק יומין אמרו.

תנא, אורכא דחוטמא, תלת מאה וע''ה עלמין, אתמליין מן ההוא חוטמא. וכלהו מתדבקן בזעיר אפין. האי תושבחתא דתקונא דחוטמא הוא. וכל תקוני דעתיק יומין, אתחזון ולא אתחזון, אתחזון למארי מדין, ולא אתחזון לכלא.

ווי מאן דאושיט ידוי בדיקנא יקירא עלאה, דסבא קדישא, טמירא וסתימא (נ''א טמיר וסתים) מכלא דיקנא דההיא תושבחתא. דיקנא דסתים ויקיר מכל תקונוי. דיקנא דלא ידעין עלאין ותתאין. דיקנא דהיא תושבחתא דכל תושבחין. דיקנא דלא הוי בר נש נביאה וקדישא דיקרב למחמי ליה. דיקנא דהיא תלייא בשערוי עד טבורא דלבא. חוורא כתלגא יקירא דיקירין. טמירא דטמירין. מהימנותא דמהימנותא דכלא.

תאנא, בצניעותא דספרא, דהאי דיקנא מהימנותא דכלא, נפיק מאודנוי, ונחית סוחרניה דפומא קדישא, ונחית וסליק וחפי, בתקרובתא (סגי) דבוסמא טבא, חוורא דיקירא (ס''א דבדיקניה). ונחית (ס''א חוורא יקירא דדיקניה נחית) בשקולא, וחפי עד טבורא. הוא דיקנא יקירא, מהימנא שלימא, דנגדין ביה י''ג נביעין, מבועין דמשח רבות טבא, בתלת עשר תקונין מתתקנא.

תקונא קדמאה. מתתקן שערא מלעילא, ושארי מההוא תקונא דשער רישיה, דסליק בתקונוי לעילא מאודנוי, ונחית מקמי פתחא דאודנין, בחד חוטא בשקולא טבא, עד רישא דפומא.

תקונא תניינא. מתתקן שערא מרישא דפומא, (וסליק) עד רישא אחרא דפומא, בתקונא שקיל.

תקונא תליתאה. מאמצעיתא דתחות (ס''א דהאי) חוטמא, מתחות תרין נוקבין, נפיק חד אורחא, ושערא אתפסק בההוא ארחא, ומליא מהאי גיסא, ומהאי גיסא שערא, מתקונא שלים סוחרניה דההוא אורחא.

תקונא רביעאה. מתתקן שערא (ונחית) תחות פומא, מרישא חדא לרישא חדא, בתקונא שלים.

תקונא חמישאה. תחות פומא נפיק ארחא אחרא, בשקולא דארחא דלעילא, ואלין תרין ארחין רשימין על פומא, מכאן מכאן.

תקונא שתיתאה. מתתקן שערא, וסליק ונפיק מלרע לעיל לרישא דפומא. וחפי תקרובתא דבוסמא טבא, עד רישא דפומא דלעילא. ונחית שערא לרישא דפתחא דאורחא תתאה דפומא.

תקונא שביעאה. פסיק שערא, ואתחזן תרין תפוחין, בתקרובתא דבוסמא טבא, שפירן ויאן למחזי. בגיניהון אתקיים עלמא, הדא הוא דכתיב, (משלי ט״ז:ט״ו) באור פני מלך חיים.

תקונא תמינאה. נפיק חד חוטא דשערי סוחרני דדיקנא, ותליין בשקולא עד טבורא.

תקונא תשיעאה. מתערי ומתערבין שערי דיקנא, עם אינון שערי דתליין בשקולא, (דתליין) ולא נפקי דא מן דא.

תקונא עשיראה. (מתערבין) נחתין שערי תחות דיקנא. וחפיין בגרונא תחות דיקנא.

תקונא חד סר. דלא נפקין נימא מן נימא, ומתשערן בשיעורא שלים.

תקונא תריסר. דלא תליין שערי על פומא, ופומא אתפני מכל סטרוי. ויאן שערי סחור סחור ליה.

תקונא תליסר. דתליין שערן בתחות דיקנא, מכאן ומכאן, ביקרא יאה, ביקרא שפירא. מחפיין עד טבורא. לא אתחזי (ס''א לאתחזאה) מכל אנפי תקרובא דבוסמא, בר אינון תפוחין שפירין חוורין, דמפקין חיין לעלמא, ומחזיין חדו לזעיר אפין.

בתליסר תקונין אלין, נגדין ונפקין תליסר מבועין דמשח רבות, ונגדין לכל אינון דלתתא. ונהרין בההוא משחא. ומשיחין מההוא משחא, דבתליסר תקונין אלין. בתליסר תקונין אלין אתרשים דיקנא יקירא, סתימאה דכלא, דעתיק דעתיקין. מתרי תפוחין שפירן דאנפוי, נהירין אנפוי דזעיר אנפין, וכל חיוור (ס''א חיזור) ושושן דאשתכחן לתתא, נהירין ומתלהטין מההוא נהורא דלעילא. תקונין תליסר אלין, אשתכחו בדיקנא, ובשלימות דיקנא בתקונוי, אתקרי בר נש נאמן. דכל דחמי דיקניה, תלי ביה מהימנותא.

תאנא בצניעותא דספרא, תליסר תקונין אלין דתליין בדיקנא יקירא, בשביעאה (מנהון) משתכחי בעלמא, ומתפתחי בתליסר תרעי דרחמי. ומאן דאושיט ידיה לאומאה, כמאן דאומי בתליסר תקוני דיקנא. האי באריך אפין. בזעיר אפין בכמה.

(מיכה ז׳:כ׳) מי אל כמוך נושא עון וגו', ישוב ירחמנו וגו', תתן אמת ליעקב וגו'. תאנא, תליסר מכילין אתחזון הכא, וכלהו נפקין מתליסר מבועין דמשח רבות דתיקוני דיקנא קדישא, עתיקא דעתיקין. טמירא דטמירין. תנא, תקונא דדיקנא טמיר וסתים, טמיר ולא טמיר. סתים ולא סתים. בתקונוי ידיע ולא ידיע.

תקונא קדמאה. הא תנינן, דכל שערא ושערא וכל נימא ונימא לא מתדבקא לחברתה. ושארו נימין דדיקנא לאתקנא, מתקונא דשער רישא.

הכא אית לאסתכלא, אי כל נימין דשער רישא, ונימין דדיקנא יקירא עלאה, בחד נימא אתכללו, (ס''א בחד מתקלא אתקלו) אמאי אלין אריכין, ואלין לא אריכין. אמאי (ק''מ) נימין דדיקנא לא אריכין כולי האי, וקשיין. ואלין דרישא לא קשיין, אלא שעיעין.

אלא, כל נימין שקילין דרישא ודיקנא. דרישא אריכין על כתפין, למיגד לרישא (ד''א מרישא) דזעיר אפין, מההוא משיכא דמוחא, למוחא דיליה. ובגיני כך לא הוו קשיין. ועל דא אתחזון למהוי רכיכי.

תאנא, מאי (ע''ח ע''א, ק''מ ע''א, רס''ב ע''א) דכתיב, (משלי א) חכמות בחוץ תרנה. ולבסוף כתיב, ברחובות תתן קולה. האי קרא לאו רישיה סיפיה, ולאו סיפיה רישיה. אלא חכמות בחוץ תרנה, כד נגיד ממוחא סתימאה דאריך אפין, למוחא דזעיר אפין, באינון נימין. כאלו מתחבראן לבר, תרין (בראשית קמ''א ע''ב, ק''מ) מוחין, ואתעביד חד מוחא, בגין דלית קיומא למוחא תתאה, אלא בקיומא דמוחא עלאה. וכד נגיד מהאי להאי, כתיב תתן קולה חד.

ובגין דנגיד ממוחא למוחא באינון נימין (כאלו מתחבראן לבר תרין מוחין ואתעביד חד מוחא באינון נימין) אינון לא אשתכחו קשישין. מאי טעמא. משום דאי אשתכחו קשישין, לא נגיד חכמתא למוחא בהון. בגיני כך, לית חכמתא נפקא מבר נש דאיהו קשישא (ס''א קשיא) ומארי דרוגזא. דכתיב, (קהלת ט) דברי חכמים בנחת נשמעים. ומהכא אוליפנא, מאן דשערוי דרישיה קשישן, לאו חכמתא מתישבא עמיה.

ועל דא אינון אריכי, למיתי תועלתא לכלא. מאי לכלא. למיעל על חוטא דשדרה, דמתשקיין מן מוחא. ובגין דא לא תלי שערא דרישא על שערא דדיקנא. דשערא דרישא תלי וסליק על אודנין לאחורוי, ולא תלי על דיקנא, משום דלא אצטריך לאתערבא אלין באלין. דכלהו מתפרשן בארחייהו.

תאנא, כלהו שערי בין דרישא, בין דדיקנא, כלהו חוורי כתלגא. ותאנא, אינהו דדיקנא קשישאי כלהו. מאי טעמא. משום דאינון תקיפא דתקיפין, לאחסין (נ''א לאחתא) אינון י''ג מכילן, מעתיק דעתיקין. והני מכילן מקמי אודנוי שריין, והני מכילן סתימן אינון. דלא יתערבון באחרנין. (דאתחסינו לתתא והכי תנינא מקמי אודנוי שריין שערי משום דבלחודייהו אינון ולא אתערבו באחרנין).

ואי תימא דלית אחרנין כוותייהו. לא. דתניא תליסר מכילן דרחמי מעתיקא קדישא: מי אל כמוך, חד. (ק''מ) נושא עון, תרי. ועובר על פשע, תלת. לשארית נחלתו, ארבע. לא החזיק לעד אפו, חמש. כי חפץ חסד הוא, שית. ישוב ירחמנו, שבעה. יכבוש עונותינו, תמניא. ותשליך במצולות ים כל חטאתם, תשעה. תתן אמת ליעקב, עשרה. חסד לאברהם, חד סר. אשר נשבעת לאבותינו, תריסר. מימי קדם, תליסר. לקביל דא, אל רחום וחנון וגו', אינון לתתא.

ואי תימא, משה איך לא אמר אלין עלאין. (קל''ח) אלא, משה לא אצטריך, אלא לאתר דדינא אשתכח, ובאתר דדינא אשתכח, לא בעי הכי למימר. ומשה לא אמר, אלא בעידנא דישראל חאבו, ודינא הוה תלייא, ובגיני כך לא אמר משה, אלא באתר דדינא אשתכח. אבל בהאי אתר, סדורא דשבחא דעתיק יומין מסדר נביאה.

ואינון תליסר תקונין דדיקנא עלאה קדישא, טמירא דטמירין, תקיפין, לתברא ולאכפייא כל גזרי דינין. מאן חמי דיקנא עלאה קדישא, טמירא דטמירין דלא אכסיף (קל''ב) (ס''א אתכסי) מניה. ובגין כך, כל שערוי קשישין, ותקיפין בתקונוי ואי תימא, אי הכי הא שערי דלתתא, אינון אוכמי, אמאי לא הוו דא כדא. דתניא כתיב, (שיר השירים ה׳:י״א) קווצותיו תלתלים שחורות כעורב. וכתיב, (דניאל ז׳:ט׳) ושער רישיה כעמר נקא. לא קשיא, הא בדיקנא עלאה, הא בדיקנא תתאה. ועל דא, כד אתייהיבת אורייתא לישראל, אתייהיבת באש שחורה על גבי אש לבנה.

ועקרא דמלה משום דהני שערי בגין דממוחא אשתכחו לאתמשכא למוחא דלתתא ואינון לעילא מן דיקנא דיקנא בלחודוי הוא. וכל תקונוי בלחודיהון אשתכחו. דיקנא בלחודוי. ושערי בלחודייהו.

תקונא קדמאה תקונא דשארי מרישא דשערי דרישא. ותאנא, כל תקוני דיקנא לא אשתכח אלא (מחומא דלבא) ממוחא דרישא, (ס''א מתיקוני דרישא) והכא לא פריש הכי, דהא לא הוי. אלא תקונא דא, דנחית מן רישא דשערי דרישא, הכי אשתכח. (חסר כאן)

ומהאי דיקנא אשתמודע, כל מה דהוי ברישא, דאלף עלמין דחתימין (ס''א אלף עלמין חתימין) בעזקא דדכיא. עזקא, דכליל כל עזקין.

אורכא דכל שערא, דנחית מקמי אודנוי, לא הוי אריכא. ולא אתדבק דא בדא, ולא (ס''א דכלא) נחתין. אלין שערין. מכד נגדין אתמשכן (ס''א אלא מכד נחתין אלין, שערין. נגדין ואתמשכן) ותליין.

ושירותא דתקונא קדמאה, תלתין וחד קוצי, שקילן, אתמשכן עד רישא דפומא. ותלת מאה ותשעין נימין אשתכחן בכל קוצא וקוצא.

תלתין וחד קוצי שקילין, דהוו בתקונא קדמאה תקיפין, לאכפייא לתתא, כחושבן א''ל. מהו א''ל. תקיף יכול. ובכל קוצא וקוצא, מתפרשין תלתין וחד עלמין, תקיפין שלטין, לאתעיינא (ס''א לאתפשטא) (ס''א לאכפיא, ואתפשטו) ל''א בהאי סטר, ול''א בהאי סטר. וכל עלמא ועלמא מניה, מתפרש לאלף עלמין דכסיפין לעדונא רבא. וכלא סתים ברישא דדיקנא, דכליל תקיפא, וכלילן בהאי א''ל. ועם כל דא, האי א''ל אתכפייא לרחמי, דרחמי דעתיק יומין, (אתבסם) ואתכלל ואתפשט ביה.

אמאי עד פומא. משום דכתיב, (דניאל ז׳:י׳) דינא יתיב וספרין וגו'. מאי דינא יתיב. יתיב לאתריה דלא שלטא. הדא הוא דכתיב, (ישעיהו ט׳:ה׳) פלא יועץ אל גבור. אל דהוא גבור, ואתבסם בדיוקנא (ס''א בדיקנא) קדישא דעתיק יומין. ורזא דכתיב, מי אל כמוך בעתיק יומין אתמר, בתקונא קדמאה דדיקנא קדישא עלאה.

עלמא קדמאה, דנפיק מתקונא קדמאה, שליט ונחית. וסליק לאלף אלפין ורבוא רבבן מארי תריסין. ומניה מתאחדין, בקסטא בעזקא רבא.

עלמא תניינא. דנפיק מהאי תקונא. שליט ונפיק, ונחית וסליק, לשבעה וחמשין אלף דרגין, מארי דיבבא. ומתאחדן מניה, לאכפייא בקודלא בחיורא. (ס''א בחיזרא)

עלמא תליתאה. דנפיק מהאי תקונא שליט ונחית, וסליק לצ''ו אלפין מארי דיללה, ומתאחדן מניה (בבוסיטא לקוסטירא) (ס''א כבוסינא לקוסרא) (בבוצינא קמורא), ומהאי תקונא, מתכפיין כלהו, ומתבסמן במרירא דדמעין, דמתבסמין בימא רבא.

מאן חמי תקונא דא, דדיקנא קדישא, עלאה, יקירא, דלא אכסיף מניה. מאן חמי טמירותא (ס''א יקירותא) דקוצין דשערי דתליין מהאי סבא. יתיב בעיטרא דעטרין, עטרין דכל עטרין. עטרין דלא אתכללו בעטרין. עטרין דלא כשאר עטרין. עטרין, דעטרין דלתתא מתאחדן מנהון. ובגין כך, הני תקונין, אינון תקונין דלתתא מנהון מתאחדין.

תקוני דאתתקן, דאצטריך לאתברכא, מאן דבעי ברכה. דכל תקונין דאתתקן בקבלהון, ברכאן משתכחין (לקבליהון) ואתעביד מה דאתעביד. כלא כליל בהני תקונין. כלא זקפן לקבליה תקונין דמלכא תקיפא, עתיקא, סתימא דכלא. וכלהו אתבסמן מתקונין אלין. (דמלכא עתיקא)

תאנא. אי עתיק דעתיקין, קדישא דקדישין, לא אתתקן באלין תקונין, לא אשתכחו עלאין ותתאין. וכלא הוי כלא הוי. ותניא, עד כמה זהירין אלין (ס''א אתתקן באלין ל''ג) תקוני דדיקנא. עד תליסר (דלתתא), וכל זמנא דתליסר אלין משתכחין, זהירין אלין דלתתא. וכלא. בחושבנא דאלין תליסר, אשתכח דיקנא דמלכא עתיקא יקירא מכלא. כלא בחד איהו טמירא ויקירא.

ובגין דאיהו יקירא וטמירא מכלא, לא אדכר ביה באתר דאורייתא (ס''א לא אדכר באורייתא), ולא אתגלייא. ומה דיקנא אתגלייא. דיקנא דכהנא רבא עלאה. ומהאי דיקנא, נחית לדיקנא דכהנא רבא דלתתא. (מאי דיקנא דכהנא רבא) דיקנא דכהנא רבא בתמניא תקונין אתתקן. ובגין כך, תמניא תקונין לכהנא רבא, כד משחא נחית על דקניה, הדא הוא דכתיב, (תהילים קל״ג:ב׳) כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן וגו'.

ומנא לן. דכתיב, (תהילים קל״ג:א׳) שבת אחים גם יחד. גם לרבות כהן גדול דלתתא. דכל זמנא דכהנא רבא דלתתא, משמש בכהונא רבא, כביכול כהן גדול דלעילא, משמש בכהונא רבא. דא תקונא חד, דדיקנא דעתיקא סתימא דכלא.

(ירמיה א) ואומר אהה יי אלהים הנה לא ידעתי דבר כי נער אנכי. וכי ירמיה לא הוה ידע למללא, והא כמה מלולין נפקי מפומוי, עד לא אמר דא. והוא אמר מלה כדיבא, דכתיב הנה לא ידעתי דבר. אלא (תאנא) חס ושלום דאיהו אמר על דא. אלא הכי תאנא, מה בין דבור לאמירה. אמירה הוא דלא בעי לארמא קלא, דבור, בעי לארמא קלא, ולאכרזא מלין.

דכתיב, (שמות כ׳:א׳) וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר. ותאנא, כל עלמא שמעו ההוא דבור, וכל עלמא אזדעזעו. ובגין כך כתיב וידבר, ולא כתיב ויאמר. אוף הכא כתיב הנה לא ידעתי דבר, לאכרזא מלה ולאוכחא ברוח קדשא לעלמא.

אי הכי, הא כתיב (שמות ו׳:י׳) וידבר יי אל משה לאמר. אלא, מאן הוא נביאה עלאה כמשה, דלא זכה בר נש כוותיה. דהוא שמע דבור בהכרזה, ולא דחיל, ולא אזדעזע. ושאר נביאים אזדעזעו, אפילו באמירה, ודחלין בדחילו.

ותאנא, תקונא קדמאה דדיקנא, ותניינא לאתבא (ס''א לאייתאה) (ס''א לאכפא) לתליתאה. דכתיב, (איוב ל״ג:כ״ט) הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר. (תרין נוסחי) ותא חזי דתרין תקונין קדמאין למיתי לתליתאה הוו דהוא

תקונא תליתאה. מאמצעיתא דתחות חוטמא, מתחות תרין נוקבין. נפיק חד ארחא, ושערא אפסיק (ס''א אתפסק) בההוא ארחא. אמאי אתפסק. משום (דכתיב ועובר על פשע) דהאי אורחא אתתקן לאעברא ביה. ובגין כך, יתיב תחות נוקבי חוטמא האי אורחא. ושערא לא אתרבי בהאי אורחא, משום דכתיב ועובר על פשע, למיהב אעברא עד (על) פומא קדישא, דיימא סלחתי. תאנא, כמה ערקיסאות מחכאן לההוא פומא, ולא אתגלי לחד מנייהו, דהא אסתלק ואתעטר, ידיע ולא ידיע.

תאנא, בצניעותא דספרא, מהו דכתיב פשע. זכו עובר, לא זכו פשע. (מאי משמע עובר על פשע, שפע דאקדים ש' לפ', לא זכו עומד ולא עובר) (האי) בזעיר אפין.

מאי בין האי להאי. בזעיר אפין, כד נחית ההוא אורחא מתחות נוקבי חוטמוי, כתיב, (במדבר י״ב:ט׳) ויחר אף יי בם וילך. מאי וילך. דנפיק רוחא דרוגזא מאינון נוקבי, ומאן דאשכח קמיה, אזיל ולא אשתכח. הדא הוא דכתיב, (ישעיהו מ׳:ז׳) כי רוח יי נשבה בו ואיננו (ס''א כי רוח עברה בו ואיננו). באריך אפין כתיב, (מיכה ז׳:י״ח) ועובר על פשע. וכתיב, (איוב ל״ז:כ״א) ורוח עברה ותטהרם. ותאנא, הכא כתיב, עובר על פשע בההוא ארחא. התם, (שמות י״ב:כ״ג) ועבר יי לנגוף את מצרים.

זכאה חולקיה דמאן דזכי להאי. ודא הוא תקונא תליתאה, (דאורחא) דדיקנא יקירא קדישא עלאה עתיקא דעתיקי.

מאי דכתיב, (ישעיהו ס״א:י׳) שוש אשיש ביי, בעתיק יומין אתמר. דהא הוא חדוותא דכלא. תאנא, בשעתא דאתגלי האי אורחא דדיקנא דעתיק יומין. כלהו מארי דיבבא ויללה, ומאריהון דדינא סתימין ושתיקין, ולית דיפתח פטרא לאבאשא. משום דהאי אורחא אתגלייא לתקנא. ומהאי, מאן דאחיד (נ''א דאחית) ואזהר (משום דהאי אורחא סימנא לשתיקותא ומהאי הוא מאן דאחזי ואזהר) לשתקאה, להאי אורחא רשים, דהוא סימנא דעתיקא קדישא.

תקונא רביעאה, מתתקן שערא (ונחית) תחות פומא, מרישא חדא לרישא חדא. הדא הוא דכתיב, (מיכה ז׳:י״ח) לשארית נחלתו. כמה דאת אמר (מלכים ב י״ט:ד׳) ונשאת תפלה בעד השארית הנמצאה. הנמצאה ממש. שארית דכתיב, (צפניה ג׳:י״ג) שארית ישראל לא יעשו עולה.

תקונא חמישאה. נפיק אורחא אחרא מתחות פומא, הדא הוא דכתיב, (מיכה ז׳:י״ח) לא החזיק לעד אפו.

(תהילים קמ״ד:ט״ו) אשרי העם שככה לו אשרי העם שיי אלהיו. אשרי העם שככה לו. מהו שככה לו. כמה דאת אמר (אסתר ז׳:י׳) וחמת המלך שככה, שכיך מרוגזיה.

דבר אחר. שכיך ברוגזיה, הדא הוא דכתיב, (במדבר י״א:ט״ו) ואם ככה את עושה לי הרגני נא הרוג. דא הוא דינא דדינא. אשרי העם שיי אלהיו, רחמי דרחמי.

דבר אחר, שככה, שמא דכליל כל שמהן, וקודשא בריך הוא מעבר רוגזיה, ואנח ביה לזעיר אנפין, ומעביר על כל אינון דלבר.

דתניא, ארחא, עלאה דדיקנא קדישא, (עלאה עתיקא דעתיקי) דאיהו נחית (בדיקניה) תחות נוקבי דחוטמא דעתיקי. והאי ארחא דלתתא. שקילן אינון בכלא. דא לעילא, ודא לתתא. לעילא, עובר על פשע. לתתא, לא החזיק לעד אפו. ותנינן, לא החזיק: דלא אית אתר למיתב. כמה דלעילא יהיב אתרא לאעברא. כך לתתא, יהיב אתר לאעברא.

תנא, בכל אתר דבהאי עתיקא טמירא דכלא ארחא אתגלייא, טב לכלהו דלתתא, דהא אתחזי עיטא למעבד טב לכלא. מאן דסתים ולא אתגלייא, לית עיטא, ולית מאן דידע ליה, אלא הוא בלחודוי. כמה דעדן עלאה, לית דידע ליה אלא הוא עתיקא דעתיקי. ועל האי כתיב, (תהילים צ״ב:ו׳) מה גדלו מעשיך יי מאד עמקו מחשבותיך.

(ישעיה נד) וחסדי מאתך לא ימוש, וכתיב (ישעיה נד) ובחסד עולם רחמתיך, הני קראי קשיין אהדדי.

ולא אקשו, דתנינן, אית חסד ואית חסד. אית חסד דלגו, ואית חסד דלבר. חסד דלגו, הא דאמרן דעתיקא דעתיקין, והוא סתים בסטרא דא דדיקנא, דאקרי פאת הזקן. ולא בעי בר נש לחבלא האי סטרא, משום האי חסד דלגו דעתיק יומין. ובגין כך, בכהן דלתתא כתיב ביה, (ויקרא כא) לא יקרחה קרחה בראשם ופאת זקנם לא יגלחו. מאי טעמא. בגין דלא לחבלא אורחוי דחסד דעתיקא, דכהן מסטרא דא קא אתי.

ותאנא בצניעותא דספרא, בכלא אצטריך חסד לאתרבאה ולמבני, ולא לקטעא ליה, ולא אשתצי מעלמא. והאי דכתיב וחסדי מאתך לא ימוש, חסד דעתיק יומין. ובחסד עולם, חסד דאקרי חסד עולם, והאי הוא אחרא דזעיר אנפין, דכתיב, (תהלים פט) אמרתי עולם חסד יבנה.

והאי חסד דעתיק דעתיקין, הוא חסד דקשוט. וחסד דקשוט לאו בחיי גופא אתמר, אלא בחיי דנשמתא. ובגין כך כתיב, (מיכה ז) כי חפץ חסד הוא. דא הוא תקונא שתיתאה דדיקנא יקירא, דעתיק דעתיקי.

תקונא שביעאה. פסיק שערא, ואתחזן ב' תפוחין בתקרובתא דבוסמא, שפירן ויאן למחזי.

(שיר השירים ב) כתפוח בעצי היער וגו'. מה תפוח זה כליל בתלת גווני, כך קודשא בריך הוא, תרין תפוחין כליל שיתא גווני, ותרין תפוחין אלין, דאינון תקונא ז', אינון כללא דכל שיתא תקונין דאמינא. ובגיניהון אתקיים (משלי טז) באור פני מלך חיים.

ותאנא, מהני תפוחין נפקין חיין לעלמא, ומחזיין חידו לזעיר אפין. כתיב (במדבר ו׳:כ״ה) יאר יי פניו אליך. וכתיב (משלי ט״ז:ט״ו) באור פני מלך חיים. באור פני מלך אלין אינון תרין תפוחין דתקרובתא דבוסמא דאמינא. יאר יי פניו אליך, פנים דלבר, דכד נהרין מתברך עלמא.

ותאנא, כל זמן דהני בוציני דלבר נהירין, כל עלמא מתברך, ולא אשתכח רוגזא בעלמא. ומה אי הני דלבר כך. תרין תפוחין דנהרין תדירא, דחדאן תדירא על אחת כמה וכמה.

תניא, כד אתגליין תרין תפוחין אלין, אתחזי זעיר אפין בחדוותא. וכל אינון בוצינין דלתתא, בחדוותא. וכל אינון דלתתא, נהרין, וכל עלמין חדאן, ושלימין מכל שלימותא. וכלא חדאן ונהרין. וכל טיבו לא פסיק. כלהו אתמליין בשעתא חדא, כלהו חדאן בשעתא חדא.

תא חזי, פנים דלבר, אית זמן דנהרין, ואית זמן דלא נהרין. ובגין כך כתיב, יאר יי פניו אליך. (תהלים סז) יאר פניו אתנו סלה. מכלל דלא הוי תדירא. אלא כד אתגליין תפוחין דלעילא.

תאנא, אלין תפוחין דסתימין, נהירין וחוורין תדירא. ומנהון נהירין לתלת מאה ושבעין עיבר. וכל שיתא תקונין קדמאין דבדיקנא ביה כלילן. הדא הוא דכתיב, (מיכה ז׳:י״ט) ישוב ירחמנו. ישוב, מכלל דזמנין טמירין, וזמנין אתגליין. הכא, הוא ישוב ירחמנו. ובהאי דלתתא, הוא ואמת. דא הוא תקונא שביעאה, דכליל שיתא, בתרין תפוחין דבעתיקא דעתיקין.

תקונא תמינאה. נפיק חד חוטא דשערי סוחרניה דדיקנא, ותליין בשקולא עד טבורא.

הכל תלוי במזל, ואפילו ספר תורה בהיכל. מלה דא אוקימנא בספרא דצניעותא, והכא אית לאסתכלא, וכי הכל תלוי במזל, ותנינן, ספר תורה קדש, ונרתקו קדש, וההיכל קדש. וכתיב (ישעיהו ו׳:ג׳) וקרא זה אל זה ואמר קדש קדש קדש, הא תלת אינון. וספר תורה. לקבליהון, נרתקו קדש, וההיכל קדש, והוא קדש. והתורה נתנה בג' קדושות. בשלש מעלות, בימים שלשה, שכינה בשלש, לוחות וארון והיכל בספר תורה תליא, ואיהו תליא במזל, וכתיב (ירמיהו י׳:ב׳) ומאותות השמים אל תחתו. מאן דאיהו בקדושות הללו להוי תליא במזלא.

אלא הכי אוקימנא בספרא דצניעותא, האי חוטא יקירא קדישא, דכל שערי דדיקנא תליין ביה, אתקרי מזל. מאי טעמא. משום דכל קדשי קודשין דקודשיא, בהאי מזלא תליין. וספר תורה, אף על גב דאיהו קדוש לא חל עליה עשר קדושין עד דעייל להיכל. כיון דעייל להיכל, אתקרי קדוש בעשר קדושות. כגוונא דא דלא אתקרי היכל, אלא כד אתחברן עשר קדושות. ותאנא, הכל תלוי במזל, דאיהו האי חוטא יקירא קדישא, דכל שערין תליין ביה.

אמאי אקרי מזל. משום דמניה תליין מזלי, ומזלי מניה עלאין ותתאין. ובגין כך איהי תלייא. וביה תליין כל מלי דעלמא עלאין ותתאין. ואפילו ספר תורה שבהיכל, דמתעטר בעשר קדושות, לא נפיק מכלליה עם שאר קדושין וכלהו תליין בהאי. ומאן דחמי להאי תקונא, אתכבשן חוביהון מקמיה ומתכפיין, הדא הוא דכתיב, (מיכה ז׳:י״ט) יכבוש עונותינו.

אלין (אינון) שערי דמתערבין עם אינון דתליין, אקרון מצולות ים. משום דנפקי ממותרי מוחא, ומהאי אתרא רמיו, כל מארי דתבעין חובי דבני נשא ומתכפיין.

(ישעיהו ב׳:י״ט) ובאו במערות צורים ובמחלות עפר מפני פחד יי וגו'. מפני פחד יי, הא אתידע דמאן דאיהו לבר, פחד יי אתקרי. ומהדר גאונו, אינון שערי דתחות דיקנא, ואתקרון הדר גאונו, תרי. תקונא עשיראה, (מיכה ז׳:כ׳) תתן אמת ליעקב. וחד סר, דלא נפקי נימא מן נימא, חסד לאברהם.

תקונא דתריסר. דלא תליין שערי על פומא, ופומא אתפני מכל סטרין, ויאין שערי סחור סחור ליה, בגין דלא אשתכח טרחותא, כמה דאצטריך.

טרחותא במאי קא מיירי. דינא. באתר (נ''א בתר) דינא טרחותא אשתכח. וכי שערי דדיקנא טרחא אינון, או דינא אינון, והא כלא רחמי אתחזון. אלא דלא אתטרח בישובא (ס''א בנשובא) דרוחא דזעיר אפין.

דתאנא מהאי פומא קדישא עלאה, קדש קדשים, נשבא רוחא. מאי רוחא. רוחא דאיתרק (ס''א דאתדבק) ביה, דמתלבש ביה (נ''א דאתתקן ומתלבש ביה) זעיר אפין. ומהאי רוחא מתלבשין כל אינון דלתתא. וכד ההוא רוחא נפיק, אתפרש לתלתין ושבעה אלף עיבר. ואתפשט (ס''א ואתפרשא) כל חד בלחודוי לאתריה, וכל מאן דאתחזי לאתלבשא מניה אתלבש. ועל דא שערין לא אשתכחו על פומא קדישא, משום דרוחיה נפיק, ולא בעי מלה אחרא לאתערבא ביה, ולקרבא בהדיה.

ודא הוא טמירותא דכלא, דלא אתדבק לא לעילא ולא לתתא. והוא סתים בסתימא דסתימין דלא אתידע. דא הוא דלא אתתקן, ולא הוה ביה תקונא. ובגין כך, רוח דנפיק לבר (ס''א דנפיק מההוא דלבר), ומתלבשין ביה נביאי מהימני, אתקרי פה יי. אבל בהאי עתיקא דעתיקין לא אתפרש. ולית מאן דידע רוחיה בר איהו. ובגין כך שערוי שקילין סוחרנא דפומא, ופומא אתפני מכל סטרוי.

ובהאי אתרחיצו אבהתנא, לאתלבשא בהאי רוחא, דמתפשט לכמה עיברין, באתר דכל שערי שקילין בסוחרנוי. (הדא הוא דכתיב, (מיכה ז) אשר נשבעת לאבותינו). ודא הוא תקונא קדישא עלאה דתריסר. דמכאן אשתלשלו י''ב תחומין לעילא. י''ב תחומין לתתא. י''ב תחומין לי''ב שבטי אבהתא. הדא הוא דכתיב אשר נשבעת לאבותינו.

תקונא דתליסר. תליין שערי דתחות דיקנא מכאן ומכאן, ביקרא יאה, וביקרא שפירא, וחפיין עד טבורא ולא אתחזיין מאנפי תקרובא דבוסמא, בר אינון תפוחין שפירן חוורין.

אלין תקונין אקרון ימי קדם, יומין קדמאין דקדמאי. ואינון דאשתכחו בזעיר אפין, אקרון (ישעיהו ס״ג:ט׳) ימי עולם. ותאנא, אלין ימי קדם, כלהו מתתקנן בתקונא דדיקנא דעתיקא דעתיקין, טמירא דטמירין (כליל בהו). והאי דתליסר כליל להון, כמה דאתמר. ודא יומא לא אתכליל בהדייהו, אלא הוא כליל כלא.

ובההוא זמנא דאתער עתיק יומין בתקונין דלעילא, ההוא אתקרי יום אחד, דביה זמין לאוקיר דיקניה, הדא הוא דכתיב, (זכריה י״ד:ז׳) יום אחד הוא יודע ליי. הוא בלחודוי יתיר מכלא. הוא דכליל כלא, הוא דאתקרי בשמא ידיעא.

דתנינן, באתר דאית יום אית לילה דלית יום בלא לילה. ומשום דההוא זמנא, זמן יהא דיקרא דדיקנא, והוא בלחודוי ישתכח. לא אתקרי לא יום ולא לילה. דלית יום אקרי, אלא מסטרא דילן. ולית לילה אקרי, אלא מסטרא דילן. ומשום דהאי תקונא כליל כלא, לא אתידע ולא אתחזי מניה, ומניה נגיד משחא דרבותא לתליסר עיבר מבועין. לכל אינון דלתתא, דנהרין בההוא משחא. (אתתקנו)

בתליסר תקונין אלין אתתקנא דיקנא קדישא עלאה, ואלין תקונין דבהאי דיקנא, מתתקנן ונחתן לכמה עיבר. ולא אתחזון היך מתפשטין והיך נפקין, מכלא אסתימו, ומכלא אתטמרו. לית דידע אתר להאי עתיקא, בפשיטותא דלהון כלהון כלילן, כמה דאתמר, אתידע ולא אתידע. טמיר ולא טמיר. עליה אתקרי, (ישעיה מב) אני יי הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן. וכתיב (תהלים ק) הוא עשנו ולא אנחנו. וכתיב (דניאל ז) ועתיק יומין יתיב. באתריה יתיב ולית ידיע ליה. יתיב ולא שכיח, וכתיב (תהלים קלט) אודך על כי נוראות נפליתי וגו'.

כד אתפריס פריסא דא, דאתון חמאן עלנא, אנא חמינא דנחתו כל תקונין בגווה, ונהירו באתר דא. וחד פרוכתא בוצינא דקודשא (ס''א בוסיטא דקדושא) בריך הוא, פריסא בארבע סמכין, לארבע עיבר. סמכא חד הוא יתיב מתתא לעילא, וחד מגרופיא בידיה. ובמגרופיא ארבע מפתחי שנינן (ס''א שניין) מכל סטרוי. ומתאחדן פרסא, ונחתין לה מעילא לתתא. וכן לסמכא תניינא, ותליתאה ורביעאה. ובין סמכא לסמכא, אחידן תמניסר רגלי דסמכי ומתנהרין בבוצינא דגליפא (בבוסיטא דגליפין) בההוא פריסא. וכן לד' עיבר.

וחמינא אלין תקונין דנהרין עלה, והוו מחכאן מלי דפומנא, לאתעטרא ולאסתלקא כל חד באתריה. וכד הוו מתתקנן מפומנא, כל חד וחד סליק ואתעטר ואתתקן בההוא תקונא דאתתקן הכא, מכל (ס''א בהבל דכל) פומא דחד מינן. ובשעתא דחד מינן פתח פומא, לתקנא בההוא תקונא, ההוא תקונא הוה יתיב ומחכה למלה דנפיק מפומיכון, וכדין סלקא בדוכתיה ואתעטר.

וכל סמכין מכאן ומכאן, חדאן על דשמעין מה דלא ידעו, וצייתין לקליכון. כמה רתיכין קיימין הכא בגיניכון. זכאין אתון לעלמא דאתי, דכלהו מלי דנפקי מפומיכון, כלהו מלין קדישין. מלין כשרן דלא אסטאן לימינא ולשמאלא.

קודשא בריך הוא חדי למשמע, וציית להני מלי, עד דהוא אגמר (ס''א אגזר) דינא, די לעלמא דאתי תימרון זמנא אחרא כל הני מלי קדישין. עלייכו כתיב, (שיר השירים ז׳:י׳) וחכך כיין הטוב וגו', דובב שפתי ישנים. מאי דובב שפתי ישנים. דאפילו לעלמא דאתי מרחשן שפוותיכו אורייתא קמיה.

השתא אתתקנו ואתכוונו דעתא, למתקן תקונוי דזעיר אפין, היך יתתקן, והיך יתלבש בתקונוי מתקוני עתיק יומין, קדישא דקדישין, טמירא דטמירין, טמירא מכלא. דהשתא חובתא (חכמתא) עלייכו, למגזר דינא קושטאה יאה ושפירא ולאתקנא כל תקונין על בורייה.

תקוני דזעיר אפין, מתקוני דאריך אפין אתתקנו. ואתפשטו תקונוי מכאן ומכאן, כחיזו בר נש, למשלטא (ס''א ומשלחא) ביה רוחא דטמירא דכל טמירין. בגין למיתב על כורסייא, דכתיב, (יחזקאל א׳:כ״ו) ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה. כמראה אדם: דכליל כל דיוקנין. כמראה אדם: דכליל כל שמהן. כמראה אדם: דביה סתימין כל עלמין עלאין ותתאין. כמראה אדם: דכליל כל רזין דאתאמרו ואתתקנו עד דלא אברי עלמא, ואף על גב דלא אתקיימו.

תאנא בצניעותא דספרא, עתיקא דעתיקין עד לא זמין תקונוי, באני מלכין, כנס מלכין, (נ''א (קכ''ח) גליף מלכין) ומשער מלכין, ולא הוו מתקיימי, עד דדחי (ס''א דאנח) לון, ואצנע לון לבתר זמנא, הדא הוא דכתיב, (בראשית ל״ו:ל״א) ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום. בארץ אדום, באתר דכל דינין מתקיימין תמן, וכלהו לא אתקיימו.

עד דרישא חוורא עתיקא דעתיקין אתתקן. כד אתתקן, תקין כל תקונין דלתתא, תקין כל תקונין דעלאין ותתאין. מכאן אוליפנא, כל רישא דעמא, דלא אתתקן הוא בקדמיתא, לית עמא מתתקנא. ואי איהו מתתקן, כלהו מתתקנן. ואי איהו לא מתתקן בקדמיתא, לא יכלין עמא לאתתקנא.

מנלן. מעתיק יומין. דעד לא אתתקן הוא בתקונוי, לא אתתקנו כל אינון דבעו לאתתקנא, וכלהו עלמין אתחרבו. הדא הוא דכתיב, (בראשית לו) וימלוך באדום בלע בן בעור. וימלוך באדום, רזא חדא (ס''א יקירא) הוא. אתר דכל דינין מתקטרין תמן, ותליין, מתמן.

בלע בן בעור, תאנא הוא גזרת דינא, תקיפא דתקיפין, דבגיניה מתקטרן אלף אלפין מארי דיבבא ויללה. (בראשית ל״ו:ל״ב) ושם עירו דנהבה. מאי דנהבה. כלומר דין הבה. כמה דאת אמר, (משלי כ) לעלוקה שתי בנות הב הב.

כיון דסליק לאתישבא, ביה לא קאים, ולא הוה יכיל למיקם, וכלהו עלמין אתחרבו. מאי טעמא. משום דאדם לא אתתקן. דתקונא דאדם בדיוקניה, כליל כלא, ויכיל כלא לאתישבא ביה.

ובגין דתקונא דא דאדם, לא אשתכח. לא יכילו למיקם ולאתישבא, ואתבטלו. ואתבטלו סלקא דעתך והא כלהו באדם אתכלילן. אלא אתבטלו ואסתלקו מההוא תקונא, עד דייתי תקונא (נ''א דיוקנא) דאדם. וכד אתא האי דיוקנא, אתגלפו (ס''א אתכללו) כלהו, ואתחזרו לקיומא אחרא. מנהון אתבסמו, (ס''א מנהון אתבסמו ולא אתבסמו) ומנהון לא אתבסמו כלל.

ואי תימא והא כתיב וימת, וימת. דאתבטלו לגמרי. לאו הכי, אלא כל מאן דנחית מדרגא קדמאה דהוה ביה, קארי ביה מיתה. כמה דאת אמר, (שמות ב׳:כ״ג) וימת מלך מצרים, דנחת מדרגא קדמאה דהוה קם ביה. וכיון דאתתקן אדם, אתקרון בשמהן אחרנין, ואתבסמו בקיומא ביה, וקיימין בדוכתייהו.

וכלהו אתקרון בשמהן אחרנין מן קדמאין, בר ההוא דכתיב ביה, (בראשית ל״ו:ל״ט) ושם אשתו מהיטבאל בת מטרד בת מי זהב. מאי טעמא. משום דהני לא אתבטלו כשאר אחרנין. משום דהוה דכר ונוקבא. כהאי תמרא, דלא סלקא אלא דכר ונוקבא. ובגין כך השתא דאשתכחו דכר ונוקבא, לא כתיב בהו מיתה כאחרנין, ואתקיימו. אבל לא אתישבו, עד דאתתקן דיוקנא דאדם, וכיון דאתתקן דיוקנא דאדם, אתחזרו ואתקיימו בקיומא אחרא, ואתיישבו.

תאנא, כד סליק ברעותא דרישא חוורא, למעבד יקרא ליקריה, תקין וזמין ואפיק מבוצינא דקרדינותא, חד ניצוצא, נשב ביה אתתוקר (ס''א אתתקן) וסליק (רעותיה) ואתפשט לתלת מאה ושבעין עיבר. וניצוצא קאים, ושארי נפיק אוירא דכיא ומתגלגלא, נשב ביה אתתקן. ונפיק חד גולגלתא תקיפא, ואתפשט לארבע סטרין.

ובהאי אוירא דכיא, אשתאיב ניצוצא ואתאחד, וכליל (ס''א ואתכליל) ביה. ביה סלקא דעתך. אלא אתטמר ביה. ובגין כך, האי גולגלתא אתפשט בסטרוי, והאי אוירא הוא טמיר דטמירין דעתיק יומין, ברוחא דגניז.

בהאי גולגלתא אתפשטו אשא מסטר חד, ואוירא מסטר חד. ואוירא דכיא קאים עליה מהאי סטר. ואשא דכיא קאים מהאי סטר. מאי אשא הכא. אלא לאו הוא אשא, אבל בוצינא דא (נ''א ניצוצא) דאתכליל באוירא דכיא, נהיר למאתן ושבעין עלמין, ודינא מסטרוי אשתכח, ובגין דא, האי גולגלתא, אתקרי גולגלתא תקיפא.

בגולגלתא דא, יתבין תשעה אלפי רבוא עלמין, דנטלין עלוי וסמכין עלוי. בהאי גולגלתא, נטיף טלא מרישא חיוורא, דאתמלי מניה תדיר. ומהאי טלא דאנער מרישיה זמינין מיתייא לאחיאה.

והוא טלא דאתכליל בתרי גווני, מסטרא דרישא חיורא, חיוור בגוויה (ס''א בגיניה). דכליל כלהו חיוורי (וכלהו חיוורי) אבל כד אתיישבן בהאי רישא דזעיר אפין, אתחזי ביה סומקא. כהאי בדולחא דאיהו חיוור, ואתחזייא גוונא סומקא בגוונא חיוורא.

ובגין כך כתיב, (דניאל י״ב:ב׳) ורבים מישני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם. לחיי עולם, בגין דאתחזיאו לההוא חיוורא, דאתי מסטר דעתיק יומין, אריכא דאנפין. לחרפות לדראון עולם, בגין דאתחזיאו לההוא סומקא דזעיר אפין. וכלא כליל בההוא טלא, הדא הוא דכתיב, (ישעיהו כ״ו:י״ט) כי טל אורות טלך. אורות: תרין. וההוא טלא דנטיף, נטיף כל יומא לחקלא דתפוחים. כגווני חיוורא וסומקא.

האי גולגלתא אנהיר בתרי גווני, להאי סטר ולהאי סטר. ומהאי אוירא דכיא, אתפשט מגולגלתא לאנפוי ק''נ רבוא עלמין. ובגין כך אתקרי זעיר אפין. ובשעתא דאצטריך, אתפשטו אנפוי ואריכין בההוא זמנא, בגין דאשגח באנפוי דעתיקי דעתיקין, וחייס לעלמא.

ומהאי גולגלתא, נפיק חד עיבר, לכל אינון דלתתא. ויהבי אגר אוראותא לעתיק יומין. כד עאלין בחושבנא, תחות שרביטא. ולקביל דא. (שמות לח) בקע לגולגלת לתתא, כד עאלין בחושבנא. והאי בקע אגר אוראותא, אשתכח מניה לעתיק יומין.

בחלליה דגולגלתא, (ס''א בגולגלתא דא) ג' חללין אשתכחו, דשרייא מוחא בהו, וקרומא דקיק חפייא עלייהו. אבל לא קרומא קשישא סתימא כעתיק יומין. ובגין דא, האי מוחא אתפשט ונהיר (ס''א ונפיק) לתלתין ותרין שבילין. הדא הוא דכתיב, (בראשית ב) ונהר יוצא מעדן.

ותאנא, בתלת חללין דגולגלתא מוחא שרייא. מחללא חד מתבקע (ס''א ומתפשט) חד מבועא לד' סטרין, ונפיק מההוא מוחא דשרייא בהאי חללא, תלתין ותרין שבילין רוחין דחכמתא.

מחללא תניינא, מתבקע ומתפשט חד מבועא אחרא. ומתפתחין ן' תרעין. מאלין ן' תרעין, אתאחדן ן' יומין דאורייתא. ן' שנין דיובלא. ן' אלף דרין, דזמין קודשא בריך הוא לאתבא רוחיה ליה, ולשרייא ביה.

מחללא תליתאה, נפקין אלף אלפין אדרין ואכסדראין, דדעתא שרייא עלייהו, ודרי בהו. והאי חללא שרי חלליה (ס''א מדוריה) בין האי חללא ובין האי חללא, ואתמליין מתרין סטרין. כל אינון אדרין. הדא הוא דכתיב, (משלי כד) ובדעת חדרים ימלאו. ואלין ג' מתפשטין בכל גופא, להאי סטרא ולהאי סטרא. ובאינון אחיד כל גופא ואחיד בהו גופא מכל סטרוי. ובכל גופא אתפשטן ואשתכחן.

תאנא, בגולגלתא דרישא, תליין אלף אלפי רבוא ורבוא רבבן קוצי דשערי אוכמן, ומסתבכין דא בדא, ומתערבין דא בדא. ולית חושבנא לנימין דכל קוצא וקוצא, דאחידן ביה דכיין ומסאבן. ומכאן אתאחדן טעמי אורייתא, בדכיא במסאבא. בכל אינון סטרין דאינון דכיין, בכל אינון סטרין דאינון מסאבן.

יתבין קוצי מסתבכין ותקיפין. מנהון שעיעין, ומנהון תקיפין. ובכל קוצא וקוצא, יתבין נימין תלין על תלין. מתלהטן ותליין כגיבר תקיף, מארי נצח קרבין. בתקונא יאה בתקונא שפירא תקיפא (בחור כארזים). רברבין ותקיפין. הדא הוא דכתיב, (שיר השירים ה) בחור כארזים.

מתתקנין קוצין דשערי, ותליין תלין על תלין, מהאי סטרא להאי סטרא, על גולגלתא. הדא הוא דכתיב, (שיר השירים ה) קווצותיו תלתלים. ותאנא יתבין תלי תלין, משום דמשיכין ממבועין סגיאין, דתלת רהטי מוחא. ממבועא חללא חד דגולגלתא, אתמשכן שערי במשיכותא, ומתעבדין תלין, דתליין מכמה מבועין, דאתמשכן מהאי חללא. מחללא תניינא, נפקי חמשין מבועין, ואתמשכן שערי מאינון מבועין במשיכותא, ואתעבדין תלין, דתליין ומתערבין בקוצין אחרנין. מחללא תליתאה, נפקי אלף אלפין אדרין ואכסדראין, ואתמשכן שערי במשיכותא מכלהו. (ומתעבדין תלין על תלין ומתערבין בקוצין אחרנין) ובגין כך אינון קוצין, תלין על תלין.

וכלהו משיכן דאתמשכן מג' חללין דמוחא דגולגלתא. וכל אינון נימין וכל אינון קוצי תליין וחפיין לסטרא דאודנין. ובגין כך כתיב, (דניאל ט) הטה אלהי אזנך ושמע. ובהאי תלין, תליין (נ''א ובהאי תליין) ימינא ושמאלא, נהורא וחשוכא, רחמי ודינא. וכל ימינא ושמאלא תלי בהאי, ולא בעתיקא.

בפלגותא דשערי, אתחזי חד אורחא דקיק, דמתאחדא מההוא ארחא דעתיק יומין. ומההוא ארחא, אתפרשן שית מאה ותליסר ארחין, דאתפלגון בארחין דפקודי דאורייתא. דכתיב, (תהלים כה) כל ארחות יי חסד ואמת לנוצרי בריתו ועדותיו.

תנא, בכל קוצא וקוצא, מתאחדן אלף אלפין מארי דיבבא ויללה, דתליין בכל קוצא וקוצא מאינון תקיפין. ומאינון שעיעין מאריהון דמתקלא, (ס''א מאריהון דרחימותא ואיהו מתקלא בינייהו) בגין כך אית ימינא ואית שמאלא.

מצחא דגולגלתא. אשגחותא דאשגחותא. ולא מתגלייא, בר ההוא זמנא, דצריכין חייביא לאתפקדא, ולעיינא בעובדיהון. ותאנא, כד אתגלייא האי מצחא, אתערו כל מאריהון דדינא, וכל עלמא בדינא אתמסר. בר ההיא שעתא, כד סליקו צלותהון דישראל לקמי עתיק יומין, ובעי לרחמא על בנוי, גלי מצחא דרעוא דרעוין, ונהיר בהאי דזעיר אפין, ואשתכיך דינא.

בהאי מצחא, נפיק חד (פקודי רל''ז ע''ב) שערא, דמתפשט ביה ממוחא דאפיק חמשין תרעין. וכד אתפשט, אתעביד מצחא דאשגחותא, לחייבי עלמא, לאינון דלא מתכספי בעובדיהון. הדא הוא דכתיב, (ירמיהו ג׳:ג׳) ומצח אשה זונה היה לך מאנת הכלם.

ותניא, שערא לא קאים בהאי אתר דמצחא, בגין דאתגלייא לאינון דחציפין בחובייהו. ושעתא דמתער קודשא בריך הוא לאשתעשעא עם צדיקייא, נהירין אנפוהי דעתיק יומין, באנפוי דזעיר אפין, ומתגליא מצחיה, ונהיר להאי מצחא, וכדין אתקרי עת רצון. וכל שעתא ושעתא דדינא תלי, והאי מצחא דזעיר אפין אתגלייא, אתגלייא מצחא דעתיקא דעתיקין, ואשתכיך דינא, ולא אתעביד.

תאנא, האי מצחא, אתפשט במאתן אלף סומקי דסומקי, דאתאחדן ביה, וכלילן ביה. וכד אתגלייא מצחא דזעיר אפין, אית רשותא לכלהו לחרבא. וכד אתגלייא מצחא דרעוא דרעוין, דנהיר להאי מצחא, כדין כלהו משתככין. (קכ''ט, רל''ג)

ותניא, עשרין וארבע בתי דינין משתכחין בהאי מצחא, וכלהו אקרון נצח (ס''א מצחא וכל חד אקרי נצח). ובאתוון (דאפין) רצופין, הוא מצח. ואית נצח דאינון נצחים. והיינו דתנן נצח נצחים. ואינון במצחא, ומתפשטן מנהון בגופא, באתרין ידיען.

תניא, מאי דכתיב, (שמואל א ט״ו:כ״ט) וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם. האי רזא אוקימנא, כל ההוא נצח דאתפשט בגופא, זמנין דתלי על עלמא למידן, ותב ומתחרט ולא עביד דינא, אי תייבין. מאי טעמא. משום דקאי בדוכתא דאקרי אדם, ויכיל לאתחרטא. אבל אי באתר דאתקרי ראש, (בהאי מצחא) אתחזי ואתגלייא האי נצח, לאו הוא עידן ואתר לאתחרטא. מאי טעמא. משום דלא הוה מאתר דאקרי אדם, דהא לא אתגלי פרצופא וחוטמא, אלא מצחא בלחודוי. ובאתר דלא אשתכח פרצופא, לא אקרי אדם. ובגין כך לא אדם הוא להנחם כנצח דבשאר תקוני גופא.

עינוי דרישא, משתניין משאר עיינין, שרקותא דבגבתא, דעל ריסי עיינין, מכחלן (דכל עיינין מכחלן) באוכמתא, תליין תלין על תלין דשערי, ואינון תקונא דעל עיינין, ברישא דמצחא, ומתאחדן מתרווייהו שבע מאה אלפי מארי דאשגחותא. (דעל תריסי דעיינין)

בכסותא דעיינין, להטין אלף וארבע מאה רבוא, דמתאחדן בגבינין דאינהו כסותא. ואשגחותא דעינא דעתיק יומין עלייהו. ובשעתא דסלקין אינון כסותא, אתחזי כמאן דאתער משנתיה, ואתפקחן עינוי, וחמאן לעינא פקיחא, ואתסחן בחד חוורא דעינא טבא, הדא הוא דכתיב, (שיר השירים ה׳:י״ב) רוחצות בחלב. מאי בחלב. בחוורא דלעילא קדמאה (נ''א בחוורא קדמאה דעינא טבא). ובההיא שעתא אשתכח אשגחותא דרחמי. (ס''א ובגין כך צלותא דישראל סלקא בגין דיפקח עינוי, ויתסחון בההוא חוורא)

ועל דא צלי דוד, (תהילים מ״ד:כ״ד) עורה למה תישן יי הקיצה. דיפקח עינוי, ויתסחון בההוא חוורא. וכל זימנא דעינוי לאו מתפקחן, כל מאריהון דדינין, כפיין להו לישראל, ושאר עמין שלטין עלייהו. ובזמנא דיפקח עינוי, יתסחן בעינא טבא, ורחמי על ישראל. ואסתחר (ס''א ואתזהר) עינא, ועביד נוקמין בשאר עמין. הדא הוא דכתיב, (תהילים ל״ה:כ״ג) העירה והקיצה. העירה: לאתסחאה בההיא חוורא. הקיצה: למעבד נוקמין לאינון דכפיין לון.

עינוי כד אתפקחן, אתחזון שפירין כהני יונים, בסומק ואוכם וירוק, חוור לא אתגלי, אלא בזמנא דאסתכל בעינא טבא, ומסתחאן כל אינון גוונין, בההוא חוור.

מאינון גוונין דמתגליין, נפקין שבעה עיינין דאשגחותא. דנפקי מאוכמא דעינא. הדא הוא דכתיב, (זכריה ג׳:ט׳) על אבן אחת שבעה עינים. מאן אבן אחת. אוכמתא דעינא.

מסומקא, נפקין שבעה רהיטין, דסמכין (נ''א דסחרן) לסטר שמאלא, ומתלהטין באשא דלסטר צפון, ומתאחדן לאתפשטא בעלמא, לגלאה ארחין דחייביא הדא הוא דכתיב, (זכריה ד׳:י׳) שבעה (ויחי רמ''ט) אלה עיני יי המה משוטטים בכל הארץ.

מירוקא, נפקין שבעה טהירין (ס''א נהירין) דקטרא דלסטר (נ''א רהיטין דסחראן לסטר) דרומא, ומתאחדן לאתפשטא בעלמא, לגלאה ארחין ועובדין דבני נשא, בין טב בין ביש, דכתיב, (איוב ל״ד:כ״א) כי עיניו על דרכי איש וגו'.

וכד אסתחאן בחוורא, משתכחין כלהו לאשגחא לכל מארי קשוט, לאוטבא עלמא בגינהון. וכל אשגחותא דההוא חוורא, הוי לטב על ישראל. ואשגח בסומקא למאן דעאקין להו. הדא הוא דכתיב, (שמות ג׳:ז׳) ראה ראיתי. ראה: לאוטבא לון. ראיתי: לנקמא לון, מדעקין לון, ובגין כך כתיב, (תהילים מ״ד:כ״ד) עורה למה תישן יי הקיצה אל תזנח לנצח. עורה, והקיצה, תרי אשגחותא. תרי פקיחין. תרי טבן. רחמי ונוקמין.

גוונא קדמאה, סומקא בגו סומקא כליל וסתים כל סומקין, מקמיה לא אתחזון. סוחרניה דההוא סומקא, אסחר חד חוטא אוכמא, ואקיף ליה.

גוונא תניינא, אוכמא. כאבנא חד דנפיק מתהומא, חד זמן לאלף שנים, בימא רבא. וכד נפיק האי אבנא, אתי רגשא ותקפא על ימא. וקליה דימא, וגלגלוהי אזלין, ואשתמעו לנונא רבא, דאקרי לויתן. ונפיק מתהומא. והאי אבנא מתגלגלא בתוקפא דימא, ונפיק לבר. והיא אוכמא, דכל אוכמין סתימין קמיה. (ס''א והא אוקמוה דכל אורחין סתימין קמה) וכך היא אוכמותא דעינא אוכמא, דכליל וסתים כל שאר אוכמין. וסוחרניה דההוא אוכמא, אסחר חד חוטא סומקא, (ס''א לסטר חד) ואקיף לההוא אוכמא.

גוונא תליתאה. ירוקא דירוקי, דכליל וסתים כל ירוקין. ובסוחרניה דההוא ירוקא, אסחרו תרין חוטין. חוטא סומקא לסטר חד. וחד חוטא אוכמא לסטר חד. ואקיפין לההוא ירוקא.

וכד אסתחר (נ''א אתגלי) חוורא, ואסתחרי עינא, כל אינון גוונין לא משתכחין, ומשתקעין לתתא (סומקא ירוקא אוכמא). לא אתחזי בר ההוא חוורא, דנהיר מעתיק יומין. ונהירין מניה כל אינון דלתתא. (נ''א הוא).

ולית גוונא אתחזייא, בר ההוא חוורא בלחודוי. ובגין כך אסתלקו כל מאריהון דסומקא ואוכמא, דאינון תאומין כחדא. הדא הוא דכתיב (שיר השירים ד׳:ב׳) שניך כעדר הקצובות שעלו מן הרחצה שכלם מתאימות. מאי מן הרחצה. מההוא אסחותא דעינא קדישא עלאה. שכלם מתאימות. מתערבן דא בדא, ואתדבקן דא בדא. ומה דאמר שניך כעדר הקצובות, ואת אמרת שכלם מתאימות. כלומר, חוורא דלהון, כההוא חוורא דעיינין, כד אסחן בחוורתא דעינא עלאה.

ודא זמינין למנדע צדיקייא, למחזי ברוחא דחכמתא, כמה דאת אמר (ישעיה נד) כי עין בעין יראו. אימתי בשוב יי ציון. וכתיב (במדבר י״ד:י״ד) אשר עין בעין נראה אתה יי, וכדין פקיחותא דעיינין לטב.

ואית פקיחותא דעיינין לטב. ואית פקיחותא דעיינין לביש. כמה דכתיב, (דניאל ט׳:י״ח) פקח עיניך וראה שוממותינו וגו'. ודא הכא לטב, ולביש. וכתיב (ישעיהו ל״ג:כ׳) עיניך תראנה ירושלם נוה שאנן אהל בל יצען בל יסע יתדותיו לנצח הא הכא לטב ולביש. דלא אתעביד דא בלא דא.

תנא בצניעותא דספרא, מהו עיניך תראנה ירושלם נוה שאנן. וכי ירושל ם נוה שאנן הוא, והא כתיב (ישעיהו א׳:כ״א) צדק ילין בה. ובאתר דאשתכח צדק, לאו שקיט, ולאו שאנן הוא. אלא עיניך תראנה ירושלם נוה שאנן, נוה שאנן, לעתיק יומין אתמר, (דישגח באלין עיינין) דההוא עינא שקיט ושאנן. עינא דרחמי, עינא דלא נטיל מאשגחותא דא, לאשגחותא אחרא. ובגין כך כתיב (קמ''ו ע''ב), עינך תראינה חסר יו''ד, ולא עיניך. ומה דאמר ירושלם ולא ציון, הכי אצטריך, לאכפייא לדינא, דאשתכח בה ולרחמא עלה.

ותאנא, כתיב (דברים י״א:י״ב) עיני ה' אלהיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה, (הדא הוא דכתיב צדק ילין בה דבה אשתכחו גזרי דדינין יתיר מכל שאר אתרי) (נ''א דכתיב צדק ילין בה דבה אשתכחו גזרי דדינין יתיר מכל שאר אתרי ותאנא, כתיב (דברים י״א:י״ב) עיני ה' אלהיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה) ולזמנא דאתי, ישתכח בה עינא חד דרחמי. עינא דעתיקא דעתיקין הדא הוא דכתיב, (ישעיהו נ״ד:ז׳) וברחמים גדולים אקבצך. כיון דאמר רחמים, מהו גדולים. אלא אית רחמי, ואית רחמי. רחמי דעתיק דעתיקין, אינון אקרון רחמים גדולים. רחמי דזעיר אנפין, אקרון רחמים סתם. (מהנ''א הוא: משום דאית ביה ימינא ושמאלא, דינא ורחמי) ובגין כך וברחמים גדולים אקבצך, דעתיק יומין.

תאנא בהני עיינין, בתרין גוונין מנייהו, בסומקא ואוכמא, שראן תרין דמעין. וכד בעי קודשא דקודשין לרחמא על ישראל, אחית תרין דמעין, לאתבסמא בימא רבא. מאן ימא רבא. ימא דחכמתא עלאה. כלומר דיתסחון בנהרא (ס''א בחוורא) במבועא דנפיק מחכמתא רבא, ומרחם להו לישראל.

חוטמא. תאנא בצניעותא דספרא, חוטמא דזעיר אנפין. בחוטמא אשתמודע פרצופא. בהאי חוטמא אתפרשא מלה דכתיב, (שמואל ב כ״ב:ט׳) עלה עשן באפו וגו'. עלה עשן באפו, בהאי תננא, אתכללו אשא, וגחלי דנורא. דלית (ס''א בחוטמא אשתמודע פרצופא תלת שלהובין מתוקדן בנוקבוי מהאי חוטמא אתפשטן תלת גווני תננא ואשא וגחלי דנורא דכתיב, (שמואל ב כ״ב:ט׳) עלה עשן באפו. ולית) תננא בלא אשא, ולא אשא בלא תננא. וכלהו אסתליקו (ס''א אתדליקו) ונפקי מחוטמוי.

ותאנא, כד אתחברו תלת אלין, דכלילן בהאי תננא, דנפיק מחוטמא. אתקמט חוטמא, ונשיב ונפיק תננא אוכמא וסומקא. ובין תרי (נ''א בתרי) גווני. וקרינן ליה, אף וחימה ומשחית. ואי תימא אף וחימה כתיב, (דברים ט׳:י״ט) כי יגורתי מפני האף והחימה, דאינון תננא אוכמא וסומקא, משחית מנא לן. דכתיב, (בראשית י״ג:י׳) לפני שחת יי את סדום ואת עמורה. שחת המשחית, בנורא דליק מוקדא.

ותאנא, חמש גבוראן אינון, בהאי זעיר אנפין. ואסתלקו לאלף וארבע מאה גבוראן. ומתפשטאן בחוטמוי. בפומא. בדרועוי. בידין. באצבעין. ובגין כך כתיב, (תהילים ק״ו:ב׳) מי ימלל גבורות יי. גבורת כתיב, כתיב הכא גבורות, וכתיב התם, (דברי הימים א כ״ט:י״א) לך יי הגדולה והגבורה. אלא הכי תאנא, כד אתחבראן כלהו גבוראן כחדא, אתקרי גבורה חדא.

וכלהו גבוראן, שריאן לנחתא מחוטמוי. ומהאי תליין, אלף (אלפין) וארבע מאה רבוא, לכל חד מנייהו. ובהאי תננא דאפיק מחוטמוי, תליין אלף (אלפין רבוא) וארבע מאה (וחמש) דסטר גבורה דא. וכלהו גבוראן תליין מהאי חוטמא, דכתיב, (תהילים קמ״ה:ד׳) דור לדור ישבח מעשיך וגו'. וכד שארי גבורה דא, כלהו גבוראן מתלהטן ושטאן, (נ''א ונחתין) עד דנחתן ללהט החרב המתהפכת.

כתיב, (בראשית י״ט:י״ג) כי משחיתים אנחנו את המקום הזה. וכתיב (בראשית י״ג:י׳) לפני שחת יי את סדום את עמורה. וכתיב, (בראשית י״ט:כ״ד) ויי המטיר על סדום ועל עמורה. אלא הכי תאנא, לא דיין לרשעים וכו', אלא דמהפכי מדת רחמים למדת הדין.

והיאך מהפכי, והא כתיב (מלאכי ג׳:ו׳) אני יי לא שניתי. אלא בכל זמנא דעתיק דעתיקי, רישא חוורא, (אתגלייא) רעוא דרעוין, אתגליין, רחמין רברבין אשתכחו בכלא. ובשעתא דלא אתגלייא, כל זיינין (ס''א דינין) דזעיר אפין זמינין, וכביכול רחמי, עביד דינא, ההוא עתיקא דכלא.

דתניא, כד אתגלייא עתיקא דעתיקין, רעוא דרעוין, כלהו בוציני דאתקרון בשמא דא, נהירין. ורחמי אשתכחו בכלא. ובשעתא דלא אתגלי טמירא דטמירין, ולא אתנהרן אלין בוציני. מתערין דינין, ואתעביד דינא. מאן גרים להאי דינא. רעוא דרעוין דלא אתגלי, ובגין כך מהפכין חייביא רחמי לדינא. ומה דאמר הכא, מאת יי מן השמים. בזעיר אפין אתמר. ומשמע דכתיב מן השמים, אש ומים. רחמי ודינא. לאפקא מאן דלית ביה דינא כלל.

תאנא, האי חוטמא זעיר. וכד שארי תננא לאפקא, נפיק בבהילו, ואתעבד דינא. ומאן מעכב להאי חוטמא דלא יפיק תננא, חוטמא דעתיקא קדישא, דהוא אקרי ארך אפים מכלא.

והיינו רזא דתנינן, (שמות לד) יי יי פסיק טעמא בגווייהו. בכלהו אתר דשמא אדכר תרי זמני, פסיק טעמא בגווייהו, כגון (בראשית כ״ב:י״א) אברהם אברהם. (בראשית מ״ו:ב׳) יעקב יעקב. (שמואל א ג׳:י׳) שמואל שמואל. כלהו פסיק טעמא בגווייהו. חוץ ממשה משה, דלא פסיק טעמא בגווייהו. מאי טעמא. אברהם אברהם, בתראה שלים, קדמאה לא שלים, דהשתא שלים בעשר נסיוני, ובגין כך פסיק טעמא בגווייהו, דהשתא לא הוה איהו כדקדמיתא.

יעקב יעקב, בתראה שלים, קדמאה לא שלים, דהשתא אתבשר ביוסף, ושראת עליה שכינתא. ועוד, דהשתא אשתלים בארעא, אילנא קדישא כגוונא דלעילא, בתריסר תחומין, בשבעין ענפין, מה דלא הוה בקדמיתא. ובגיני כך, בתראה שלים, קדמאה לא שלים, ופסיק טעמא בגווייהו. שמואל שמואל, טעמא פסיק בגויה. מאי טעמא. בתראה שלים, קדמאה לא שלים, דהשתא הוא נביאה, וקודם לכן לא הוה נביאה. אבל משה משה, לא אפסיק טעמא בגווייהו, דמיומא דאתיליד, שלים הוה. דכתיב, (שמות ב׳:ב׳) ותרא אותו כי טוב הוא.

אוף הכא יי יי, פסיק טעמא בגווייהו, קדמאה שלים, בתראה שלים בכלהו. ומשה, באתר דינא אמר, לנחתא לון מעתיקא קדישא, רחמין לזעיר אנפין. דהכי תנינן, כמה חילא דמשה, דאחית מכילן דרחמי לתתא. וכד אתגלי עתיקא בזעיר אפין, כלא ברחמי אתחזון. וחוטמא אשתכיך, ואשא ותננא לא נפיק, כמה דאת אמר (ישעיהו מ״ח:ט׳) ותהלתי אחטם לך.

ותאנא, בתרין נוקבין דחוטמא, בחד נוקבא נפיק תננא, להיט, ומשתקעא בנוקבא דתהומא רבא. ומחד נוקבא, נפיק אשא דאוקיד בשלהובוי, ומתלהטא (בארבע אלף) באלף וארבע מאה עלמין דבסטר שמאלא. ומאן דגרים לקרבא בהאי, אקרי אש יי. אשא דאכלא ואוקיד כל שאר אשין. והאי אשא לא אתבסם, אלא באשא דמדבחא. והאי תננא דנפיק מנוקבא אחרא, לא אתבסם אלא בתננא דקרבנא. (דמדבחא).

וכלא תלייא בחוטמא, בגין כך כתיב, (בראשית ח׳:כ״א) וירח יי את ריח הניחח. דכלא בחוטמא תליין, לארחא האי חוטמא, בתננא, ואשא סומקא. ובגין כך אתקבל ברעוא. והאי (הוא) דכתיב, (במדבר יב) ויחר אף יי. (דברים יא) וחרה אף יי. (שמות כ״ב:כ״ג) וחרה אפי. (דברים ו׳:ט״ו) פן יחרה אף יי. כלא בזעיר אפין אתמר, ולא בעתיקא.

תאנא, כתיב (דניאל ט) הטה אלהי אזנך ושמע האי (ס''א תאנא בצניעותא דספרא דרגא (ס''א עקימא) עמיקא למשמע טב וביש ודא) איהו אודנא דאתעביד תחות שערי. ושערי תליין עליה. (ואודנא הוא למשמע) ואודנא אתעביד ברשומי רשימין לגאו. כמה דעביד (ס''א דכארי) דרגא בעקימא, (להאי ולהאי) מאי טעמא בעקימא. (ס''א בגין דיתעכב קלא לאעלא למוחא ויבחין במוחא ולא בבהילו) בגין למשמע טב וביש ותאנא, מהאי עקימא דבגו אודנין, תליין כל אינון מארי דגדפין, דכתיב בהו, (קהלת י) כי עוף השמים יוליך את הקול ובעל כנפים יגיד דבר.

בגו אודנא, נטיף מג' חללי דמוחא, להאי נוקבא דאודנין. ומההוא נטיפא, עייל קלא בההוא עקימא, ואתצריף בההוא נטיפא, בין טב ובין ביש. טב, דכתיב, (תהילים ס״ט:ל״ד) כי שומע אל אביונים יי. ביש, דכתיב, (במדבר י״א:א׳) וישמע יי ויחר אפו ותבער בם אש יי.

והאי אודנא סתים לבר. ועקימא עייל לגו, לההוא נוקבא דנטיפא מן מוחא, בגין למכנש קלא לגאו, דלא יפוק לבר, ויהא נטיר וסתים מכל סטרוי. בגין כך הוא רזא. ווי לההוא דמגלי רזין, דמאן דמגלי רזין כאילו אכחיש תקונא דלעילא. דאתתקן למכנש רזין, ולא יפקון לבר.

תניא, בשעתא דצווחין ישראל בעאקא, ושערי מתגליין מעל אודנין, כדין עייל קלא באודנין, בההוא נוקבא דנטיף ממוחא, וכנש (ובטש) במוחא. ונפיק בנוקבי דחוטמא. ואתזער חוטמא, ואתחמם, (ס''א ואתקמט) ונפיק אשא ותננא מאינון נוקבין, ומתערין כל גבוראן, ועביד נוקמין.

ועד לא נפקין מאינון נוקבין אשא ותננא''סליק ההוא קלא לעילא, ובטש בריחא דמוחא (ס''א ברישא במוחא), ונגדין תרין דמעין מעיינין, ונפק מנחירוי תננא ואשא, בההוא קלא דנגיד לון לבר.

בההוא קלא דעייל באודנין, אתמשכאן ומתערן (ס''א מתערבין) כולי האי, בגין כך כתיב, וישמע יי ויחר אפו ותבער בם אש יי. בההיא שמיעה דההוא קלא, אתער מוחא. (כלא) תנא, כתיב הטה אלהי אזנך, כלומר ארכין (ס''א אודנין). שית מאה אלף רבוא אינון מאריהון דגדפין, דתליין באלין אודנין. וכלא אתקרון אזני יי. ומה דאתמר הטה יי אזנך, אזנך בזעיר אפין אתמר.

מסטרא דחד חללא דמוחא תליין אודנין. ומחמשין תרעין דנפקין מההוא חללא, דא הוא (ס''א אית) תרעא חד, דנגיד ונפיק ואתפתח בההוא נוקבא דאודנא, דכתיב, (איוב ל״ד:ג׳) כי אזן מלין תבחן. וכתיב (תהילים ז׳:י׳) ובוחן לבות וכליות. ומסטרא דאתפשטותא דההוא חללא, דחמשין תרעין דאתפשטותא בגופא, באתר דלבא שארי, מתפשט ההוא חללא דחמשין תרעין, ואודנא קרי ביה בחינה, ובלבא קרי ביה בחינה, משום דמאתר חד מתפשטין. (ס''א בההוא נוקבא דאודנא ומסטרא דאתפשטותא דההוא חללא דחמשין תרעין אתפשט בגופא באתר דלבא שארי ועל דא באודנא קרי ביה בחינה ובלבא קרי ביה בחינה דכתיב כי אזן מלין תבחן וכתיב בוחן לבות וכליות משום דמאתר חד מתפשטין)

תאנא בצניעותא דספרא, כמה דאודנא דא אבחן בין טב ובין ביש, כך כלא. דבזעיר אפין אית סטרא דטב וביש. ימינא ושמאלא. רחמי ודינא. והאי אודנא כליל במוחא ומשום דאתכלל במוחא ובחללא חד. אתכליל בקלא דעייל ביה. ובאודנא קרי ביה שמיעה. ובשמיעה אתכליל בינה. שמע: כלומר, הבן אשתכח (ס''א ואסתכל) דכלא בחד מתקלא אתקל. ומלין אלין למאריהון דמארין אתיהבן, למשמע ולאסתכלא ולמנדע.

תא חזי, כתיב, (חבקוק ג׳:ב׳) יי שמעתי שמעך יראתי וגו', האי קרא אשתמודע, דכד נביאה קדישא, (ס''א מהימנא) שמע, ואסתכל, וידע, וקאים על תקונין אלין, כתיב יראתי, תמן יאות הוא לדחלא ולאתבר קמיה, האי בזעיר אפין אתמר.

כד אסתכל וידע מה כתיב. יי פעלך בקרב שנים חייהו. האי לעתיק יומין אתמר. ובכל אתר דישתכח, יי יי, ביו''ד ה''א תרי זמני, או באלף דל''ת, ויו''ד ה''א, חד לזעיר אפין, וחד לעתיקא דעתיקין. ואף על גב דכלהו חד, וחד שמא אקרו.

ותנינן אימתי אקרי שם מלא. בזמנא דכתיב יי אלהים. דהאי הוא שם מלא דעתיק דכלא, ודזעיר אנפין. וכלא הוא שם מלא אקרי. ושאר לא אקרי שם מלא, כמה דאוקימנא, (בראשית ב׳:ח׳) ויטע יי אלהים, שם מלא בנטיעות גנתא. ובכל אתר, יי אלהים, אתקריא שם מלא. יי יי, כלא הוא בכללא. וההוא זמנא אתערון רחמין בכלא. יי פעלך בקרב שנים חייהו, לעתיק יומין אתמר. מאן פעלך. זעיר אפין. בקרב שנים, אינון שנים קדמוניות, דאקרון ימי קדם, ולא אקרון שנות עולם. שנים קדמוניות אינון ימי קדם. שנות עולם אלין ימי עולם. והכא בקרב שנים, מאן שנים. שנים קדמוניות. חייהו למאן. חייהו לזעיר אפין. דכל נהירו דיליה מאינון שנים קדמוניות אתקיימו, ובגין כך אמר חייהו. ברוגז רחם תזכור, לההוא חסד עלאה דעתיקא דעתיקין, דביה אתער רחמין לכלא, למאן דבעי לרחמא, ולמאן דיאות לרחמא.

(דברים ד׳:ד׳) ואתם הדבקים ביי אלהיכם וגו'. מאן עמא קדישא כישראל, דכתיב בהו (דברים ל״ג:כ״ט) אשריך ישראל מי כמוך, דכתיב (שמות ט״ו:י״א) מי כמכה באלם יי. משום דאתדבקותא דלהון הוא בשמא קדישא בעלמא דין. ובעלמא דאתי יתיר מהכא. דהתם לא מתפרשן מניה, מההוא צרורא דצרירין ביה צדיקיא, הדא הוא דכתיב ואתם הדבקים ביי, ולא כתיב הדבקים ליי, אלא ביי ממש.

תאנא, כד נחית מן דיקנא יקירא עלאה, דעתיקא קדישא, סתים וטמיר מכלא, משחא דרבות קדישא, לדיקנא דזעיר אפין. אתתקן דיקנא דיליה, בתשעה תקונין. ובשעתא דנהיר דיקנא יקירא דעתיקא דעתיקין, בהאי דיקנא דזעיר אפין, נגדין תליסר מבועין דמשחא עלאה, בהאי דיקנא. ומשתכחין ביה, עשרין ותרין תקונין. ומניה נגדין, עשרין ותרין אתוון (ס''א דאורייתא) דשמא קדישא. (מתחיל מסוף קל''ח ע''ב) (נ''א ובעלמא דאתי, משום דאתדבקותא דילהון הוא בשמא קדישא בעלמא דין ובעלמא דאתי יתיר מהכא דהתם לא מתפרשין מההוא צרורא דחיי דצרורין ביה צדיקייא הדא הוא דכתיב ואתם הדבקים ביי ביי ממש עלייכו כתיב אשריך ישראל מי כמוך עם נושע ביי וכתיב מי כמוך באלים יי השתא אתכוונו דעתא לאוקורי למלכא ולאוקיר יקרא דדיקנא קדישא דמלכא, תנא מתתקן דיקנא עלאה דיקנא קדישא בט' תקונין ודא איהו דיקנא דזעיר אנפין וכד נחית מן דיקנא יקירא עילאה דעתיקא קדישא בהאי דיקנא דזעיר אנפין נגדין י''ג מבועין דמשחא עילאה בהאי דיקנא ומשתכחין ביה כ''ב תקונין ומניה נגדין כ''ב אתוון דש''ק)

ואם תאמר דיקנא לא אשתכח, ולא אמר שלמה אלא (שיר השירים ה) לחייו. (ולא קארי דיקנא) אלא הכי תאנא בצניעותא דספרא, כל מה דאטמר וגניז, ולא אדכר ולא אתגלייא. ההוא מלה הוי עלאה ויקירא מכלא, (משום) ובגין דא הוא סתים וגניז. ודיקנא משום דהוא שבחא ושלימותא, ויקירותא מכל פרצופא, גנזיה קרא, ולא אתגלייא.

ותאנא, האי דיקנא דאיהו שלימותא דפרצופא ושפירותא דזעיר אפין, נפיק מאודנוי, ונחית וסליק וחפי, בתקרובא דבוסמא. מאי תקרובא דבוסמא. כמה דאת אמר (שיר השירים ה) לחייו כערוגת הבושם (ולא ערוגות). בתשעה תקונין, אתתקן האי דיקנא דזעיר אנפין. בשערי (דדיקנא) אוכמי, מתתקנא בתקונא שפיר. כגבר תקיף שפיר למחזי. דכתיב, (שיר השירים ה) בחור כארזים.

תקונא קדמאה. מתתקן שערא מלעילא, ונפיק ההוא ניצוצא (בראשית ט' ע''א) בוצינא דקרדינותא, ונפיק מכללא דאוירא דכיא, ובטש בתחות שערא דרישא, מתחות קוצין דעל אודנין. ונחית מקמי פתחא דאודנין נימי על נימי, עד רישא דפומא.

תקונא תניינא. נפיק שערא, וסליק מרישא דפומא, עד רישא אחרא דפתחא דפומא. ונחית מתחות פומא, עד רישא אחרא, נימין על נימין, בתקונא שפירא.

תקונא תליתאה. מאמצעיתא דתחות חוטמא, מתחות תרין נוקבין, נפיק חד ארחא, ושערין זעירין תקיפין, מליין לההוא ארחא, ושאר שערין מליין מהאי גיסא, ומהאי גיסא, סוחרניה דההוא ארחא. וארחא לא אתחזי לתתא כלל, אלא ההוא ארחא דלעילא, דנחית עד רישא דשפוותן, ותמן שקיעא ההוא ארחא.

תקונא רביעאה. נפיק שערא, ואתתקן, וסליק וחפי בעלעוי דתקרובא דבוסמא.

תקונא חמשאה. פסיק שערא, ואתחזיין תרין תפוחין, מכאן ומכאן, סומקן כהאי ורדא סומקא. ומתלהטן במאתן ושבעין עלמין, דמתלהטין מתמן (ס''א מנהון).

תקונא שתיתאה. נפק שערא כחד חוטא בסחרניה דדיקנא, ותליין עד רישא דמעוי, ולא נחית עד טבורא.

תקונא שביעאה. דלא תליין שערי על פומא, ופומא אתפני מכל סטרוי. ויתבין שערי בתקונא סחור סחור ליה.

תקונא תמינאה. דנחתין שערי בתחות דיקנא, דמחפיין קדלא, דלא אתחזיא. כלהו שערי דקיקין, נימין על נימין. מליין מכל סטרוי.

תקונא תשיעאה. (מתערבין שערי עם אינון) דמתחברן (נ''א אתמשכן) שערי כלהו בשקולא מעלייא, (ס''א מלייא) עד (נ''א עם) אינון שערי דתליין. כלהו בשקולא שפיר, כחד גיבר תקיף, מארי נצח קרבין.

בתשעה תקונין אלין, נגדין ונפקין ט' מבועין דמשח רבות דלעילא. ומההוא משח רבות, נגדין לכל אינון דלתתא. ט' תקונין אלין אשתכחו בדיקנא דא. ובשלימות תקונא דדיקנא דא, אתקרי (בר נש לתתא) גיבר תקיף. דכל מאן דחמי דיקנא קיימא בקיומיה, תלייא ביה גבורה תקיפא. עד כאן תקונא דדיקנא עלאה דזעיר אפין.

(תהילים קי״ח:ה׳) מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה וגו'. עד מבטוח בנדיבים. תנא, הכא ט' תקונין דבדיקנא דא. להני תקונין אצטריך דוד מלכא, בגין לנצחא לשאר מלכין, ולשאר עמין.

תא חזי, כיון דאמר הני ט' תקונין, לבתר אמר כל גוים סבבוני בשם יי כי אמילם. אמר, הני תקונין דאמינא, למאי אצטריכנא. משום דכל גוים סבבוני. ובתקונא דדיקנא דא, ט' תקונין, דאינון שם יי, אשצינון מן עלמא, הדא הוא דכתיב בשם יי כי אמילם.

ותנא בצניעותא דספרא, תשעה תקונין אמר דוד, הכא, שיתא אינון בשמא קדישא. דשית שמהן הוו, ותלת אדם. ואי תימא תרין אינון. תלתא הוו, דהא נדיבים בכלל אדם הוו.

תנא שיתא שמהן, דכתיב: מן המצר קראתי יה, חד. ענני במרחב יה, תרין. יי לי לא אירא, תלת. יי לי בעוזרי, ארבע. טוב לחסות ביי, חמשה. טוב לחסות ביי, שיתא. אדם תלת, דכתיב: יי לי לא אירא מה יעשה לי אדם, חד. טוב לחסות ביי מבטוח באדם, תרי. טוב לחסות ביי מבטוח בנדיבים, תלת.

ותא חזי רזא דמלה, דבכל אתר דאדכר אדם הכא, לא אדכר אלא בשמא קדישא. דהכי אתחזי. משום דלא אקרי (הוה) אדם, אלא במה דאתחזי ליה. ומאי אתחזי ליה. שמא קדישא. דכתיב, (בראשית ב׳:ז׳) וייצר יי אלהים את האדם, בשם מלא, דהוא יי אלהים. כמה דאתחזי ליה ובגין כך הכא לא אדכר אדם אלא בשמא קדישא.

ותנא, כתיב מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה, תרי זמני י''ה י''ה, לקביל תרי עלעוי, דשערי אתאחדן בהו. ומדחמא דשערי אתמשכאן ותליין, שארי ואמר יי לי לא אירא. יי לי בעוזרי. בשמא דלא חסר. בשמא דהוא קדישא. ובשמא דא, אדכר אדם. ומה דאמר מה יעשה לי אדם, הכי הוא. דתנא כל אינון כתרין קדישין דמלכא, כד אתתקנן בתקונוי. אתקרון אדם. דיוקנא דכליל כלא. ומה דמשלפא בהו, אתקרי שמא קדישא. ותערא ומה דביה, אתקרי ידו''ד, ואתקרי אדם בכללא דתערא, ומה דביה.

ואלין תשעה תקונין דאמר דוד הכא, לאכנעא שנאוי בגין דמאן דאחיד דיקנא דמלכא, ואוקיר ליה ביקירו עלאה, כל מה דבעי מן מלכא. מלכא עביד בגיניה. מאי טעמא דיקנא, ולא גופא. אלא גופא אזיל בתר דיקנא, ודיקנא לא אזיל בתר גופא. (ס''א ומה דאשתליף מתערא אתקרי שמא קדישא, תערא ומה דביה אתקרי יהו''ה אתקרי אדם בכלא תערא ומה דביה) (ול''ג מן ודיקנא עד וגופא)

ובתרי גווני אתי האי חושבנא, חד כדקאמרן. תרין: מן המצר קראתי יה, חד. ענני במרחב יה, תרי. ה' לי לא אירא, תלת. מה יעשה לי אדם, ארבע. ה' לי בעוזרי, חמש. ואני אראה בשונאי, שיתא. טוב לחסות בה', שבעה. מבטוח באדם, תמנייא. טוב לחסות ביי מבטוח בנדיבים, תשעה. (ס''א טוב לחסות בה', מבטוח באדם. ז. טוב לחסות בה'. ח. מבטוח בנדיבים)

מן המצר קראתי י''ה, מאי קא מיירי אלא דוד, כל מה דאמר הכא, על תקונא דדיקנא דא קאמר. (רבי יהודה אמר) מן המצר קראתי יה, מאתר דשארי דיקנא לאתפשטא, דהוא אתר דחיק, מקמי פתחא דאודנין מעילא, תחות שערי דרישא. ובגין כך אמר י''ה י''ה תרי זמני. ובאתר (ס''א ובתר) דאתפשט דיקנא, ונחית מאודנוי, ושארי לאתפשטא, אמר יי לי לא אירא, דהוא אתר דלא דחיל (ס''א דחיק) וכל האי אצטריך וכו', (אדם אתקרי ועל אתפשטותא האי אצטריך) דוד לאכנע תחותיה מלכין ועמין, בגין יקרא דדיקנא דא.

ותאנא בצניעותא דספרא, כל מאן דחמי בחלמיה דדיקנא דבר נש עלאה אחיד בידיה, או דאושיט ידיה ליה. ינדע דשלים הוא עם עלאי, וארמיה תחותיה אינון דמצערין ליה. תנא, מתתקן דיקנא עלאה בתשעה תקונין, והוא דיקנא דזעיר אפין, בט' תקונין מתתקן.

תקונא קדמאה. מתתקן שערא מעילא, ונפיק מקמי פתחא דאודנין, מתחות קוצי דתליין על אודנין, ונחתין שערי, נימין על נימין, עד רישא דפומא. תאנא, כל אלין נימין דבדיקנא, תקיפין יתיר מכל נימין דקוצין דשערי דרישא, ושערי דרישא אריכין (וכפיין), והני לאו אריכין, ושערי דרישא, מנהון שעיעי, ומנהון קשישין.

ובשעתא דאתמשכן שערי חוורי דעתיק יומין, לשערי דזעיר אפין, כתיב, (משלי א׳:כ׳) חכמות בחוץ תרנה. מאי בחוץ. בהאי זעיר אפין. דמתחברן תרי מוחי.

תרי מוחי סלקא דעתך. אלא אימא ארבע מוחי. תלת מוחי דהוו בזעיר אפין, ואשתכחו בתלת חללי דגולגלתא דרישא. וחד מוחא שקיט על בורייה, דכליל כל תלת מוחי. דאתמשך מניה משיכן כלילן שקילן, בשערי חוורי. להאי זעיר אפין לתלת מוחי דביה.

ומשתכחן ארבע מוחי בהאי זעיר אפין. בגין כך אשתלימו ארבע פרשיות דכתיבין בתפילין, דאתכליל בהו שמא קדישא דעתיק יומין, עתיקא דעתיקין, וזעיר אפין. דהאי הוא שלימותא דשמא קדישא. דכתיב, (דברים כ״ח:י׳-י״א) וראו כל עמי הארץ כי שם יי נקרא עליך ויראו ממך. שם יי. שם יי ממש, דאינון ארבע רהיטי בתי דתפילין.

ובגין כך, (קל''א ע''ב, רס''ב ע''א) חכמות בחוץ תרנה. דהכא משתכחין. דהא עתיקא דעתיקין, סתימא דסתימין, לא אשתכח, ולא זמין חכמתא דיליה, משום דאית חכמתא סתימא דכלא ולא אתפרש. ובגין דאתחברו ארבעה מוחין בהאי זעיר אפין. אתמשכן ארבע מבועין מניה לארבע עיבר, ומתפרשן מחד מבועא, דנפיק מכלהו. ובגין כך אינון ארבע.

ותאנא, האי חכמתא דאתכלילא בארבע, אתמשכא בהני שערי, דאינון תליין תלין על תלין. (נ''א הוא) וכלהו קשיין ותקיפין, ואתמשכו ונגידו כל חד לסטרוי. ואלף אלפין ורבוא רבבן תליין, מנייהו דליתהון בחושבנא. הדא הוא דכתיב, (שיר השירים ה׳:י״א) קווצותיו תלתלים. תלי תלים. וכלהו קשיין ותקיפין לאתחברא, כהאי חלמיש תקיף. וכהאי טנרא דאיהי תקיפא. עד דעבדין נוקבין ומבועין מתחות שערא, ונגדין מבועין תקיפין לכל עיבר ועיבר לכל סטר וסטר. ובגין דהני שערי אוכמי וחשוכן, כתיב (איוב י״ב:כ״ב) מגלה עמוקות מני חשך ויוצא לאור צלמות.

ותנא, הני שערי דדיקנא תקיפין (בלחודי) משאר שערי דרישא, משום דהני בלחודייהו מתפרשן ומשתכחן, ואינון תקיפין באורחייהו. אמאי תקיפין. אי תימא, משום דכלהו דינא, לאו הכי, דהא בתקונין אלין אשתכחו רחמי (ודינא). ובשעתא דנחתין תליסר מבועי נהרי דמשחא, אלין כלהו רחמי.

אלא תאנא, כל הני שערי דדיקנא, כלהו תקיפין. מאי טעמא. כל אינון דרחמי, בעיין למהוי תקיפין. לאכפייא לדינא. וכל אינון דאינהו דינא, הא תקיפין אינון. ובין כך ובין כך בעיין למהוי תקיפין, מתרין סטרין. כד בעי עלמא רחמין, רחמי תקיפין ונצחין על דינא. וכד בעי דינא, דינא תקיף, ונצח על רחמי. ובגין כך בעיין למהוי תקיפן מתרין סטרין, דכד בעו רחמי, שערי דאינון ברחמי, קיימין ומתחזיא (ס''א מתאחדא) דיקנא באינון שערי, וכלא הוו רחמי. וכד בעייא דינא, אתחזייא דיקנא באינון שערי. וכלא אתקיים בדיקנא.

וכד אתגלייא דיקנא קדישא חוורא, כל הני וכל הני מתנהרין ומסתחיין, כמאן דאסתחי בנהרא עמיקא ממה דהוה ביה. ואתקיימו כלהו ברחמי, ולית דינא אשתכח, וכל הני תשעה כד נהרין כחדא, כלהו אסתחיין ברחמי.

ובגין כך אמר משה זמנא אחרא, (במדבר י״ד:י״ח) יי ארך אפים ורב חסד. ואלו אמת לא קאמר. משום דרזא דמלה, אינון תשעה מכילן דנהרין מעתיק יומין לזעיר אפין. וכד אמר משה זמנא תניינא, תשעה תקונין אמר. ואינהו תקוני דיקנא דמשתכחי בזעיר אפין, ונחתין מעתיק יומין ונהרין ביה. ובגין כך אמת תלייא בעתיקא, והשתא לא אמר משה ואמת.

תנא, שערי דרישא דזעיר אפין, כלהו קשישי, תלין על תלין. ולא שעיעין. דהא חמינא דתלת מוחי בתלת חללי משתכחין ביה, ונהרין ממוחא סתימאה. ומשום דמוחא דעתיק יומין, שקיט ושכיך כחמר טב על דורדייה, שערוי כלהו שעיעין, ומשיחין במשחא טב. ובגין כך כתיב, (דניאל ז׳:ט׳) ראשה כעמר נקא.

והאי דזעיר אפין, קשישין ולא קשישין. דהא כלהו תליין ולא מתקמטי, ובגין כך חכמתא נגיד ונפיק. אבל לא חכמתא דחכמתא, דאיהי שכיכא ושקיטא. דהא תנינא דלית דידע מוחיה דעתיק יומין, בר איהו. והאי דכתיב, (איוב כ״ח:כ״ג) אלהים הבין דרכה והוא ידע את מקומה, (קכ''ט ע''ב) בזעיר אפין אתמר.

כד תקונא דדיקנא דא מתתקן בתקונא דמלכא, (ס''א בתיקוני מלכין) (ס''א כד תקונא דא מתתקן בדיקנא דמלכא אתחזי) כגבר תקיף שפיר למחזי, רב ושליט, הדא הוא דכתיב, (תהילים קמ״ז:ה׳) גדול אדונינו ורב כח. וכד אתבסם בתקונא דיקנא יקירא קדישא, וישגח ביה, אקרי בנהירו דיליה, אל רחום וגו'. והאי תקונא תניינא אתתקן, כד נהיר בנהירו דעתיק יומין, אקרי רב חסד. וכד מסתכלי דא בדא, אתקרי בתקונא אחרא ואמת. דהא נהירו אנפיה. (ס''א דא נהירו דאנפין)

ותאנא, נושא עון אתקרי דא תקונא תניינא, כגוונא דעתיקא קדישא. אבל משום ההוא אורחא דנפיק, בתקונא תליתאה תחות תרין נוקבין דחוטמא, ושערין תקיפין זעירין מליין לההוא אורחא. לא אתקרון הכא נושא עון ועובר על פשע, ואתקיימו באתר אחרא.

ותניא, תלת מאה ושבעין וחמש חסדים, כלילן בחסד דעתיק יומין, וכלהו אקרון חסדי קדמאי. דכתיב, (תהלים פט) איה חסדיך הראשונים. וכלהו כלילן בחסד דעתיקא קדישא, סתימא דכלא. וחסד דזעיר אפין אקרי חסד עולם.

ובספרא דצניעותא, (שמות קע''ז ע''ב) קרי ביה לחסד קדמאה דעתיק יומין רב חסד. ובזעיר אפין, חסד סתם. ובגין כך כתיב הכא, (שמות לד) ורב חסד. וכתיב, (שמות לד) נוצר חסד לאלפים סתם. ואוקימנא, האי רב חסד, מטה כלפי חסד, לנהרא ליה, ולאדלקא בוציני.

דתנא האי אורחא דנחית תחות תרין נוקבין דחוטמא, ושערין זעירין מליין לההוא ארחא, לא אקרי ההוא ארחא עובר על פשע, דלית אתר לאעברא ליה בתרי גווני. חד משום שערי דאשתכח בההוא ארחא, הוא אתר קשיא לאעברא. וחד, משום דנחית אעברא דההוא אורחא עד רישא דפומא, ולא יתיר.

ועל דא כתיב, (שיר השירים ה׳:י״ג) שפתותיו שושנים, סומקין כורדא, נוטפות מור עובר, סומקא תקיף, והאי אורחא דהכא, בתרי גווני לא (ס''א בתרי גווני אגזים ולא) אתבסם. מכאן מאן דבעי לאגזמא, תרי זמני בטש בידיה בהאי אורחא.

תקונא רביעאה נפיק שערא, ואתתקן, וסליק וחפי בעלעוי, בתקרובתא דבוסמא. האי תקונא יאה ושפירא, לאתחזיא הוד והדר הוא (ס''א הוד עלאה). ותניא, הוד עלאה, נפיק ואתעטר ונגיד לאתאחדא (ס''א ליאה דעלעין) בעלעוי, ואתקרי הוד זקן. ומהאי הוד והדר, תליין אלין לבושי, דאתלבש בהו, ואינון פורפירא יקירא דמלכא. דכתיב, (תהילים ק״ד:א׳) הוד והדר לבשת, תקונין דאתלבש בהו, ואתתקן בהאי דיוקנא דאדם, יתיר מכל דיוקנין.

ותאנא האי הוד, כד אתנהר בנהירו דדיקנא עלאה, (נ''א דא) ואתפשט בשאר תקונין נהירין. האי הוא נושא עון מהאי גיסא, ועובר על פשע מהאי גיסא. ובגין כך, (שיר השירים ה) לחייו כתיב. ובצניעותא דספרא אקרי, הוד והדר ותפארת. דהא תפארת הוא עובר על פשע, שנאמר (משלי י״ט:י״א) ותפארתו עבור על פשע. אבל האי תפארת לא אוקימנא, אלא בתקונא תשיעאה, כמה דאת אמר ותפארת בחורים כחם. ותמן אקרי תפארת. וכד אתתקל (ס''א אסתכל), במתקלא חד סלקין.

(דניאל ד) בגזירת עירין פתגמא. כמה אלף רבבן מתנשן (ס''א מתישבן) ומתקיימן בהאי פומא, ותליין מניה, וכלהון אקרון פה. הדא הוא דכתיב, (תהלים לג) וברוח פיו כל צבאם. ומההוא רוחא דנפיק מפומא, מתלבשן.

כל אינון דלבר, תליין מהאי פומא. ומהאי פומא (ס''א רוחא) כד אתפשט האי רוחא, מתלבשן ביה כמה נביאי מהימנא, וכלהו פה יי אתקרון. ובאתר דרוחא נפיק, לא אתערבא מלה אחרא וכלהו (פיות) מחכאן לאתלבשא בההוא רוחא דנפיק. והאי תקונא שליטא על כלהו שיתא. משום דהכא מתקיימן כלהו ומתאחדן. ובגיני כך שערוהי שקילין סוחרניה דפומא. ואתפני מכל סטרוי, והאי תקונא שליטא על כלהו משום דהכא מתקיימן כלהו ומתאחדן.

כל הני תקונין, וכל הני מלין, בעינא לגלאה למאריהון דאתקלו במתקלא, ולא לאינון דלא עאלו (נ''א דעאלו ולא נפקו) אלא לאלין דעאלו ונפקו, דכל מאן דעייל ולא נפיק, טב ליה דלא אברי.

כללא דכל מלין, עתיקא דעתיקין, וזעיר אפין, כלא חד. כלא הוה. כלא הוי. כלא יהא. לא ישתני. ולא משתני. ולא שנא. אתתקן בתקונין אלין. אשתלים דיוקנא דכליל כל דיוקנין. דיוקנא דכליל כל שמהן. דיוקנא דאתחזי בגווניה כהאי דיוקנא (נ''א בגוויה כל דיוקנין) לאו האי דיוקנא הוי, אלא כעין האי דיוקנא.

כד אתחברן עטרין וכתרין, כדין הוא אשלמותא דכלא. בגין, דדיוקנא דאדם, הוי דיוקנא דעלאין ותתאין דאתכללו ביה. ובגין דהאי דיוקנא כליל עלאין ותתאין, אתקין עתיקא קדישא תקונוי, ותקונא דזעיר אפין, בהאי דיוקנא ותקונא.

ואי תימא מה בין האי להאי. כלא הוא במתקלא חדא, אבל מכאן (נ''א מנן) אתפרשן ארחוי. (נ''א אתפשטן רחמי) ומכאן (נ''א ומנן) אשתכח דינא. ומסטרא דילן הוו שניין דא מן דא. ורזין אלין לא אתמסרו, בר למחצדי חקלא קדישא. וכתיב (תהילים כ״ה:י״ד) סוד יי ליראיו.

כתיב (בראשית ב׳:ז׳) וייצר יי אלהים את האדם, בתרי יודי''ן. אשלים תקונא גו תקונא, טברקא דגושפנקא. ודא הוא וייצר. תרין יודין למה. רזא דעתיקא קדישא, ורזא דזעיר אפין. וייצר, מאי צר. צר צורה בגו צורה. (ודא הוא וייצר) ומהו צורה בגו צורה. תרין שמהן, דאתקרי שם מלא, יי אלהים. ודא הוא רזא דתרין יודי''ן דוייצר, דצר צורה גו צורה. תקונא דשמא שלים, יי אלהים.

ובמה אתכלילו. בדיוקנא עלאה דא, דאקרי אדם. דכליל דכר ונוקבא. ועל דא כתיב את האדם דכליל דכר ונוקבא. את: לאפקא ולמסגי זינא דנפיק מניה. (מדכר ונוקבא)

עפר מן האדמה: דיוקנא בגו דיוקנא. ויפח באפיו נשמת חיים: טברקא דגושפנקא גו בגו. וכל דא למה. בגין לאשתלפא ולעיילא ביה סתים דסתימא עלאה, עד סופא דכל סתימין. (הדא הוא דכתיב (בראשית ב׳:ז׳) ויפח באפיו נשמת חיים) נשמתא, דכל חיי דעילא ותתא תליין מההיא נשמתא, ומתקיימי בה.

ויהי האדם לנפש חיה, לאתרקא, ולעיילא בתקונין כגוונא דא, ולאשלפא לההיא (נ''א מההיא) נשמתא. מדרגא לדרגא עד סופא דכל דרגין. בגין דיהוי ההיא נשמתא משתכחא בכלא, ומתפשטא בכלא. ולמהוי כלא ביחודא חד. ומאן דפסיק האי יחודא מן עלמא, כמאן דפסיק נשמתא דא, ומחזי דאית נשמתא אחרא, בר מהאי. ובגין כך, ישתצי הוא ודוכרניה מן עלמא לדרי דרין.

בהאי דיוקנא דאדם, שארי ותקין כללא דכר ונוקבא. כד אתתקן האי דיוקנא בתקונוי, שארי מחדוי, מבין תרין דרועין. באתר דתליין שערי דדיקנא, דאתקרון (נ''א דאתקרי) תפארת. ואתפשט האי תפארת, ותקין תרין חדין, ואשתליף לאחורוי, ועבד גולגלתא דנוקבא. כלא סתימא מכל סטרוי. בשערא בפרצופא דרישא. ובכללא חדא אתעבידו בהאי תפארת, ואקרי אדם דכר ונוקבא. הדא הוא דכתיב, (ישעיהו מ״ד:י״ג) כתפארת אדם לשבת בית.

כד אתברי פרצופא דרישא דנוקבא, תלייא חד קוצא דשערי מאחורוי דזעיר אפין, ותלי עד רישא דנוקבא. ואתערו שערי ברישהא, כלהו סומקי דכללן בגו גווני, הדא הוא דכתיב, (שיר השירים ז׳:ו׳) ודלת ראשך כארגמן. מהו ארגמן. גווני דכלילן בגו גווני.

תאנא, אתפשט האי תפארת מטבורא דלבא, ונקיב ואתעבר בגיסא אחרא, ותקין פרצופא דנוקבא עד טבורא. ומטבורא שארי, ובטבורא שלים.

תו אתפשט האי תפארת, ואתקן מעוי דדכורא, ועייל (ואתתקן) בהאי אתר כל רחמין, וכל סטרא דרחמי. ותאנא, בהני מיעיין אתאחדן, שית מאה אלף רבוא מארי דרחמי. ואתקרון בעלי מיעיין. דכתיב, (ירמיהו ל״א:כ׳) על כן המו מעי לו רחם ארחמנו נאם יי.

תאנא, האי תפארת, כליל ברחמי, וכליל בדינא, ואתפשט רחמי בדכורא, ואתעבר ונקיב (ס''א ונהיר) לסטר אחרא, ותקין מיעוי דנוקבא, ואתתקנו מעהא בסטרא דדינא.

תאנא, אתתקן דכורא בסטריה, במאתן ותמניא וארבעין תקונין דכלילן ביה, ומנהון לגו, ומנהון לבר. מנהון רחמי. ומנהון דינא. כלהו דדינא, אתאחדו בדינא דאחורוי, דנוקבא אתפשטת תמן. ואתאחדו ואתפשטו בסטרהא.

ותאנא, חמשה ערייתא (נ''א תקונין) אתגליין בה, בסטרא דדינין חמשה. ודינין ה' (נ''א בסטרא דדינא ודינהא) אתפשטן, במאתן וארבעין ותמניא ארחין. והכי תאנא, קול באשה ערוה. שער באשה ערוה. שוק באשה ערוה. יד באשה ערוה. רגל באשה ערוה. דאף על גב דתרין אלין לא שניוה חברנא, ותרין אלין יתיר מערוה אינון.

ותאנא בצניעותא דספרא, אתפשט דכורא ואתתקן בתקונוי. אתתקן תקונא דכסותא דכיא. והאי הויא אמה דכיא. ארכיה דההוא אמה, מאתן וארבעין ותמניא עלמין. וכלהו תליין בפומא דאמה, דאתקרי יו''ד. וכיון דאתגלייא יו''ד פומיה דאמה, אתגלי חסד עלאה. והאי אמה חסד הוא דאתקרי, ותלי (נ''א והאי חסד הוא תלי) בהאי פום אמה. ולא אקרי חסד, עד דאתגלייא יו''ד דפום אמה.

ותא חזי, דלא אתקרי אברהם שלים בהאי חסד, עד דאתגלייא יו''ד דאמה. וכיון דאתגלי אקרי שלים, הדא הוא דכתיב, (בראשית י״ז:א׳) התהלך לפני והיה תמים, תמים ממש. וכתיב (שמואל ב כ״ב:כ״ד) ואהיה תמים לו ואשתמרה מעוני. מאי קא מיירי, רישא וסיפא. אלא כל דגלי האי יו''ד, ואסתמר דלא עייליה ליו''ד ברשותא אחרא. ליהוי שלים לעלמא דאתי, ולהוי צריר בצרורא דחיי. מאי ברשותא אחרא. דכתיב, (מלאכי ב׳:י״א-י״ב) ובעל בת אל נכר. ובגין כך כתיב, ואהיה תמים לו, דכיון דהוא תמים בגלוייא דיו''ד, ואשתמרה מעוני.

וכיון דאתפשט אמה דא, אתפשט סטר גבורה מאינון גבוראן (בשמאלא) דנוקבא, ואשתקע בנוקבא באתר חד, וארשם בערייתא, כסותה דכל גופא דנוקבא. ובההוא אתר אקרי ערוה דכלא. אתר לאצנעא לההוא אמה, דאקרי חסד. בגין לאתבסמא גבורה דא דכליל חמש גבוראן, בהאי חסד דכליל בחמש חסדין. חסד ימינא, גבורא שמאלא. אתבסם דא בדא, ואקרי אדם, כליל מתרין סטרין. ובגין כך, בכלהו כתרין אית ימינא ושמאלא, דינא ורחמי.

תאנא, עד לא זמין תקונוי דמלכא, עתיקא דעתיקין, בנה עלמין, ואתקין תקונין לאתקיימא. ההוא נוקבא לא אתבסמא, ולא אתקיימו, עד דנחית (רפ''ט ע''ב) חסד עלאה ואתקיימו, ואתבסמו תקוני נוקבא, בהאי אמה דאקרי חסד. הדא הוא דכתיב, (בראשית ל״ו:ל״א) ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום, אתר דכל דינין משתכחין תמן (ואינון תקוני אתתא, אשר היו לא כתיב אלא אשר מלכו) ולא אתבסמו, עד דאתקן כלא, ונפיק האי חסד, ואתישב בפומא דאמה. הדא הוא דכתיב, וימת וימת, דלא אתקיימו, ולא אתבסמו, דינא בדינא.

ואי תימא אי הכי דדינא כלהו, והא כתיב וימלוך תחתיו שאול מרחובות הנהר, והא לא אתחזי דינא. דתנינן, רחובות הנהר איהו בינה, דמינה מתפתחין חמשין תרעין דנהורין ובוצינין, לשית סטרי עלמא. תאנא, כלהו דינא, בר מחד דאתקיים בתראה, והאי שאול מרחובות הנהר, דא הוא חד סטרא, דאתפשט ונפיק מרחובות הנהר.

וכלהו לא אתקיימו, לא תימא דאתבטלו, אלא דלא אתקיימו בההוא מלכו, (ובסטר נוקבא) עד דאתער ואתפשט האי בתראה מכלהו, דכתיב וימלוך תחתיו הדר. מאי הדר. חסד עלאה. ושם עירו פעו, מאי פעו. בהאי פעי בר נש דזכי לרוחא דקודשא ושם אשתו מהיטבאל, בכאן אתבסמו דא בדא, ואתקרי אשתו, מה דלא כתיב בכלהו.

מהיטבאל, אתבסמותא דדא בדא. בת מטרד, תקונין דמסטר גבורה. בת מי זהב, אתבסמו ואתכלילו דא בדא, מי זהב: רחמי ודינא. כאן אתדבקו אתתא בדכורא.

בסטרוי, אתפרשן בדרועין, בשוקין. דרועין דדכורא, חד ימינא, חד שמאלא דרועא קדמאה (ס''א קדישא) תלת קשרין אתקשרו ביה, ואתכלילו ב' דרועין. ואתכלילו סלקא דעתך. אלא ג' קשרין בימינא, וג' קשרין בשמאלא. ג' קשרין דימינא, אתכלילן בג' קשרין דשמאלא. ובגין כך, דרועא לא כתיב אלא חד. אבל ימינא, לא כתיב ביה זרוע, אלא (שמות טו) ימינך יי. (תהלים קיח) ימין יי אתקרי, בג' קשרין דאבהתא דאחסינו לחולקיהון.

ואי תימא הא בתלת חללין מוחא דגולגלתא משתכחין. תאנא, כלהו ג' מתפשטין, ומתקשרן בכל גופא, וכל גופא אתקשר בהני תלת, ומתקשרן בדרועא ימינא. ובגין כך תאיב דוד ואמר, (תהלים קי) שב לימיני. משום דהוא אתחבר עמהון דאבהתא, ויתיב תמן לכורסיא שלימתא. ובגין כך כתיב (תהלים קיח) אבן מאסו הבונים וגו', משום דיתיב לימינא. היינו דכתיב, (דניאל יב) ותנוח ותעמוד לגורלך לקץ הימין, כלומר, כמאן דזכי לחביבותא דמלכא. זכאה חולקיה, דמאן דפריש מלכא ימיניה. וקביל ליה תחות ימיניה. והאי ימינא כד יתיב, קשרין אתפשטא.

ודרועא לא אושיט ידיה (ס''א וקשרין לא אתפשטו ודרועא לא אושיט יתיב) בתלת קשירין דאמרן. וכד מתערין חייביא, ומתפשטן בעלמא, מתערין תלת אחרנין, דאינון דינא קשיא, ואושיט דרועא וכד אושיט דרועא, יד ימינא הוא, אבל אתקרי (ישעיה נא) זרוע יי, (דברים ט) זרועך הנטויה (נ''א תלת קשרין אתקשרו ביה ואתכלילו תלת קשרין דימינא ותלת קשרין דשמאלא בג' קשרין דאבהתא דאחסינו לחולקיהון. ואי תימא הא בג' חללי מוחא דגולגלתא משתכחין. תאנא כולהו ג' מתפשטין ומתקשרין בכל גופא וכל גופא אתקשר בהני תלתא ומתקשרין בדרועא ימינא. והאי ימינא כד יתיב (קשרין לא אתפשטו ודרועא לא אושיט ויתיב) בתלת קשרין דאמרן. וכד חייביא מתערין. מתערין תלת אחרנין דאינון דינא קשיא ואושיט דרועא ואתקרי זרוע יי זרועך הנטויה) בזמנא דג' אלין אתכלילן בג' אחרנין, אקרי כלא ימינא, ועביד דינא ברחמי, הדא הוא דכתיב, ימינך יי נאדרי בכח ימינך יי תרעץ אויב, בגין דמתערן רחמי בהו.

ותאנא, בהאי ימינא מתאחדן תלת מאה ושבעין אלף רבוא, דאקרון ימינא. ומאה ותמנין וחמשה אלף רבוא, מזרוע דאקרי זרוע יי. מהאי ומהאי תלייא זרועא, והאי והאי אקרי תפארת, דכתיב, (ישעיהו ס״ג:י״ב) מוליך לימין משה, הא ימינא. זרוע, הא שמאלא. דכתיב, (ישעיהו ס״ג:י״ב) זרוע תפארתו, דא בדא.

ותאנא, בידא שמאלא, מתאחדן ארבע מאה וחמשין רבוא מארי תריסין, מתאחדן בכל אצבעא ואצבעא. ובכל אצבעא ואצבעא עשר אלפין מארי תריסין משתכחין. פוק וחשוב, כמה אינון דבידא. וההוא ימינא אקרי סיועא קדישא, דאתי מדרועא דימינא, מתלת קשרין. (ואף על גב דאקרי יד הוי סיועא) דכתיב (וכתיב) (שמואל ב ג׳:י״ב) והנה ידי עמך. ומתאחדן מהאי, אלף וארבע רבוא, ותמניא, וחמש מאה אלפין מאריהון דסיועין בכל עלמא. ואקרון יד יי עלאה. יד יי תתאה. ואף על גב דבכל אתר יד יי שמאלא. זכו ימין יי, אתכלל ידא בזרועא, והוי סיועא, ואקרי ימין. ואי לאו, יד יי תתאה. תאנא, כד מתערין דינין קשיין לאחתא בעלמא, הכא כתיב, (תהילים כ״ה:י״ד) סוד יי ליראיו.

ותאנא בצניעותא דספרא, דכל דינין דמשתכחין מדכורא, תקיפין ברישא, ונייחין בסופא. וכל דינין דמשתכחין מנוקבא, נייחין ברישא, ותקיפין בסופא. ואלמלא דאתעבידו כחדא, לא יכלין עלמא למסבל. עד דעתיק דעתיקי סתימא דכלא, פריש דא מן דא, וחבר לון לאתבסמא כחדא.

וכד פריש לון, אפיל דורמיטא לזעיר אפין, ופריש לנוקבא מאחורוי דסטרוי, ואתקין לה כל תקונהא, ואצנעא ליומא דיליה, למיתהא לדכורא. הדא הוא דכתיב, (בראשית ב׳:כ״א) ויפל יי אלהים תרדמה על האדם ויישן. מהו ויישן. האי הוא דכתיב, (תהילים מ״ד:כ״ד) עורה למה תישן יי. ויקח אחת מצלעותיו, מאי אחת. דא היא נוקבא. כמה דאת אמר, (שיר השירים ו׳:ט׳) אחת היא יונתי תמתי, וסלקא, ואתתקנא. ובאתרהא שקיע רחמי וחסד, הדא הוא דכתיב, (בראשית ב׳:כ״א) ויסגור בשר תחתנה. וכתיב (יחזקאל ל״ו:כ״ו) והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר.

ובשעתא דבעא למיעל שבתא הוה ברי רוחין ושדין ועלעולין, ועד לא סיים לון, אתת מטרוניתא בתקונהא, ויתיבת קמיה. בשעתא דיתיבת קמיה, אנח לון לאינון ברייאן, ולא אשתלימו. כיון דמטרוניתא יתבת עם מלכא, ואתחברו אפין באפין, מאן ייעול בינייהו, מאן הוא דיקרב בהדייהו. (בגין כך סתימא דמלה עונתן של תלמידי חכמים דידעין רזא דנא משבת לשבת.) וכד אתחברו, אתבסמו דא בדא. יומא דכלא אתבסם ביה. ובגין כך, אתבסמו דינין דא בדא, ואתתקנו עלאין ותתאין.

ותאנא בצניעותא דספרא, בעא עתיקא קדישא למחזי, אי אתבסמו דינין, ואתדבקו תרין אלין דא בדא, ונפק מסטרא דנוקבא דינא תקיפא, (דלא יכיל עלמא למסבל) דכתיב, (בראשית ד׳:א׳) והאדם ידע את חוה אשתו ותהר ותלד את קין ותאמר קניתי וגו'. ולא הוה יכיל עלמא למסבל, משום דלא אתבסמת, וחויא תקיפא אטיל בה זוהמא דדינא קשיא, ובגין כך לא הוה יכיל לאתבסמא. וכד נפיק דא קין מסטר דנוקבא, נפק תקיף קשיא, תקיף בדינוי, קשיא בדינוי. כיון דנפק אתחלשת ואתבסמת. בתר דא, אפיקת אחרא בסימא יתיר, וסליק קדמאה דהוה תקיפא קשיא, וכל דינין לא אתערבו (ס''א אתערעו) קמיה (ס''א וכל דינין (לא) אתערו) עמיה.

תא חזי, מה כתיב, (בראשית ד׳:ח׳) ויהי בהיותם בשדה. בשדה: דאשתמודע לעילא. בשדה דאקרי שדה דתפוחים. ונצח האי דינא לאחוה, משום דהוה קשיא מניה, ואכפייה ואטמריה תחותיה. עד דאתער בהאי קודשא בריך הוא, ואעבריה מקמיה. ושקעיה בנוקבא דתהומא רבא. וכליל לאחוי בשקועא דימא רבא, דמבסם דמעין עלאין. ומנהון נחתין נשמתין לעלמא, אינש לפום אורחוי.

ואף על גב דטמירין אינון. מתפשטין דא בדא, ואתעבידו גופא חד ומהאי גופא, נחתין נשמתהון דרשיעייא חייביא, תקיפי רוחא. מתרוויהון כחדא סלקא דעתך. אלא דא לסטרוי, ודא לסטרוי. זכאין אינון צדיקייא, דמשלפי נשמתהון מהאי גופא קדישא דאקרי אדם, דכליל כלא, אתר דעטרין וכתרין קדישין מתחבראן תמן, בצרורא דאתקלא (ס''א דאתכלא).

זכאין אינון צדיקייא, (ס''א אתון חברייא) דכל הני מלין קדישין, דאתמרו ברוח קדישא עלאה, רוח דכל קדישין עלאין אתכללן ביה, אתגליין לכו. מלין דעלאין ותתאין צייתין להו, זכאין אתון מאריהון דמארין, מחצדי חקלא, דמלין אלין תנדעון ותסתכלון בהו, ותנדעון למאריכון אפין באפין, עינא בעינא. ובהני מלין תזכון לעלמא דאתי, הדא הוא דכתיב, (דברים ד׳:ל״ט) וידעת היום והשבות אל לבבך וגו'. יי: עתיק יומין הוא האלהים. וכלא הוא חד, בריך שמיה לעלם ולעלמי עלמיא.

כתיב (משלי י׳:כ״ה) וצדיק יסוד עולם, דכליל שית בקרטופא כחדא. והאי הוא דכתיב, (שיר השירים ה׳:ט״ו) שוקיו עמודי שש.

ותאנא בצניעותא דספרא, באדם אתכלילו כתרין עלאין, בכלל ובפרט. ובאדם אתכלילו כתרין תתאין, בפרט וכלל. כתרין עלאין בכלל, כמה דאתמר בדיוקנא דכל הני תיקונין (ס''א דיוקנין). בפרט: באצבען דידן, חמש כנגד חמש. כתרין תתאין, באצבעין דרגלין דאינון פרט וכלל. דהא גופא לא אתחזי בהדייהו. דאינון לבר מגופא. ובגין כך לא הוו בגופא. דגופא אעדיו מנייהו.

אי הכי, מאי (זכריה י״ד:ד׳) ועמדו רגליו ביום ההוא. אלא רגליו דגופא, מאריהון דדינין (ס''א דמארין) למעבד נוקמין ואקרון בעלי רגלים. ומנהון תקיפין. ומתאחדן מאריהון דדינין די לתתא, בכתרין תתאין.

תאנא, כל אינון תקוני דלעילא, דבגופא קדישא, (בדכר ונוקבא) כללא דאדם, אתמשיך דא מן דא, ומתאחדן דא בדא, ואשקון דא לדא. כמה דאתמשך דמא בקטפין דורידין לדא ולדא, להכא ולהכא, מאתר דא לאתר אחרא, ואינון משקין (ס''א קסטין) דגופא (נ''א לגופא). אשקיין דא לדא, מנהרין דא לדא. עד דאנהירו כלהו עלמין, ומתברכאן בגיניהון.

תאנא, כל אינון כתרין דלא אתכללו בגופא, כלהו רחיקין ומסאבין, ומסאבן כל מאן דיקרב לגביהון, למנדע מנהון מלין.

תאנא, מאי תיאובתא דלהון לגבי תלמידי חכמים. אלא משום דחמן בהו גופא קדישא, ולאתכללא בהו בההוא גופא. וכי תימא, אי הכי, הא מלאכין קדישין וליתהון בכללא דגופא. לא. דחס ושלום אי ליהוון לבר מכללא דגופא קדישא, לא הוו קדישין ולא מתקיימי. וכתיב (דניאל י׳:ו׳) וגוייתו כתרשיש. וכתיב (יחזקאל א׳:י״ח) וגבותם מלאות עינים. (דניאל ט׳:כ״א) והאיש גבריאל. כלהו בכללא דאדם. בר מהני דליתהון בכללא דגופא, דאינון מסאבין, ומסאבן כל מאן דיקרב בהדייהו.

ותאנא, כלהו מרוחא דשמאלא, דלא אתבסם באדם משתכחין, ונפקו מכללא דגופא קדישא, ולא אתדבקו ביה. ובגין כך כלהו מסאבין ואזלין וטאסין עלמא, ועיילין בנוקבא דתהומא רבא, לאתדבקא בההוא דינא קדמאה דאקרי קין, דנפיק בכלל דגופא דלתתא. ושאטין וטאסין כל עלמא, ופרחן ולא מתדבקאן בכללא דגופא, ובגיני כך אינון לבר, מכל משריין דלעילא ותתא. מסאבין אינון. בהו כתיב (ויקרא י״ג:מ״ו) מחוץ למחנה מושבו.

וברוחא דאקרי הבל, דאתבסם יתיר בכללא דגופא קדישא. נפקין אחרנין דמבסמן יתיר, ומתדבקן בגופא, ולא מתדבקן. כלהו תליין (ע''ו ע''ב) באוירא ונפקין מהאי כללא דאלין מסאבין. ושמעין מה דשמעין מעילא, ומנייהו ידעי לתתא דקאמרי להו.

ותאנא בצניעותא דספרא, כיון דאתבסמו לעילא כללא דאדם, גופא קדישא, דכר ונוקבא. אתחברו זמנא תליתאה, ונפק אתבסמותא דכלא. ואתבסמו עלמין עלאין ותתאין. ומכאן אשתכלל עלמא דלעילא ותתא, מסטרא דגופא קדישא. ומתחברן עלמין, ומתאחדן דא בדא, ואתעבידו חד גופא. (ובגין דכלהו חד גופא, שכינתא לעילא, שכינתא לתתא, קודשא בריך הוא לעילא, קודשא בריך הוא לתתא') ומשלפא רוחא, ועיילא בחד גופא. ובכלהו לא אתחזי אלא חד. (ישעיהו ו׳:ג׳) קדש קדש קדש יי צבאות מלא כל הארץ כבודו. דכלא הוא חד גופא.

תאנא, כיון דאתבסמו דא בדא, (כתיב (שיר השירים א׳:י״א) תורי זהב נעשה לך עם נקודות הכסף) אתקשרו דינא ורחמי. (אתבסמא דינא ברחמי) ואתבסמת נוקבא בדכורא. ובגיני כך לא סלקא דא בלא דא, כהאי תמר, דלא סלקא דא בלא דא. ועל האי תנינן, מאן דאפיק גרמיה בהאי עלמא מכללא דאדם, לבתר כד נפיק מהאי עלמא, לא עייל בכללא דאדם, דאקרי גופא קדישא. אלא באינון דלא אקרון אדם, ונפיק מכללא דגופא.

תניא, תורי זהב נעשה לך עם נקודות הכסף, דאתבסמו דינא ברחמי. ולית דינא, דלא הוו ביה רחמי. ועל האי כתיב, (שיר השירים א׳:י׳) נאוו לחייך בתורים צוארך בחרוזים. בתורים: כמו דכתיב, תורי זהב נעשה לך וגו'. בחרוזים: כמה דכתיב, עם נקודות הכסף. צוארך, בכללא דנוקבא, דא מטרוניתא אשתכח בי מקדשא דלעילא, וירושלם דלתתא (ס''א ומקדשא דכלא) ומקדשא. וכל דא מדאתבסמת בדכורא, ואתעביד כללא דאדם, ודא הוא כללא דמהימנותא. מאי מהימנותא. דבגויה אשתכח כל מהימנותא. (שייך פרשת כי תצא) ותאנא, מאן דאקרי אדם, ונשמתא נפקת מניה, ומית. אסיר למיבת ליה בביתא, למעבד ליה לינה על ארעא, משום יקרא דהאי גופא, דלא יתחזי ביה קלנא, דכתיב, (תהילים מ״ט:י״ג) אדם ביקר בל ילין, אדם דהוא יקר מכל יקרא, בל ילין. מאי טעמא. משום דאי יעבדון הכי, נמשל כבהמות נדמו. מה בעירי לא הוו בכללא דאדם, ולא אתחזי בהו רוחא קדישא, אוף הכא כבעירי, גופא בלא רוחא, והאי גופא, דהוא יקרא דכלא, לא יתחזי ביה קלנא.

ותאנא בצניעותא דספרא, כל מאן דעביד לינה להאי גופא קדישא, בלא רוחא, עביד פגימותא בגופא דעלמין. דהא בגין דא, לא עביד לינה באתרא קדישא, בארעא דצדק ילין בה, (ס''א דכתרא קדישא דמלכא בארעא דכתיב (ישעיהו א׳:כ״א) צדק ילין בה) משום דהאי גופא יקרא, אתקרי דיוקנא דמלכא. ואי עביד ביה לינה, הוי כחד מן בעירא. (הדא הוא דכתיב, (תהילים מ״ט:י״ג) נמשל כבהמות (ע''כ) נדמו)

תאנא, (בראשית ו׳:ב׳) ויראו בני האלהים את בנות האדם. (ס''א בני האלהים) אינון (ס' ע''ב) דאטמרו, ונפלו בנוקבא דתהומא רבא. את בנות האדם, (האדם הידוע). וכתיב וילדו להם המה הגבורים אשר מעולם וגו'. מההוא דאקרי עולם. כדתנינן ימי עולם. אנשי השם, מנהון נפקו רוחין ושדין לעלמא, לאתדבקא ברשיעייא.

הנפילים היו בארץ, לאפקא אלין אחרנין. דלא הוו בארץ. הנפילים: עז''א ועזא''ל הוו בארץ. בני האלהים לא הוו בארץ. ורזא הוא וכלא אתמר.

כתיב (בראשית ו׳:ו׳) וינחם יי כי עשה את האדם בארץ, לאפקא אדם דלעילא, דלא הוי בארץ. וינחם יי האי בזעיר אפין אתמר. ויתעצב אל לבו, ויעצב לא נאמר. אלא ויתעצב, איהו אתעצב, דביה תלייא מלתא. לאפוקי ממאן דלא אתעצב. אל לבו, בלבו לא כתיב, אלא אל לבו. כמאן דאתעצב (ומקבל) למאריה, דאחזי האי ללבא דכל לבין.

ויאמר יי אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה וגו'. לאפקא אדם דלעילא. ואי תימא אדם דלתתא בלחודוי. לאו לאפקא כלל. משום דלא קאים דא בלא דא.

ואלמלא חכמה סתימא דכלא, כלא אתתקן כמרישא. הדא הוא דכתיב, (משלי ח׳:י״ב) אני חכמה שכנתי ערמה. אל תקרי שכנתי, אלא שכינתי (ס''א שיכנתי).

ואלמלא האי תקונא דאדם, לא קאים עלמא. הדא הוא דכתיב, (משלי ג׳:י״ט) יי בחכמה יסד ארץ. וכתיב (בראשית ו׳:ח׳) ונח מצא חן בעיני יי.

ותאנא, כלהו מוחין תליין בהאי מוחא. והחכמה הוא כללא דכלא הוא. ודא חכמה סתימא, דבה אתתקיף ואתתקן תקונא דאדם, לאתיישבא כלא על תקוניה, כל חד באתריה. הדא הוא דכתיב, (קהלת ז׳:י״ט) החכמה תעוז לחכם מעשרה שליטים, דאינון תקונא שלימא דאדם. ואדם הוא תקונא דלגו, מניה קאים רוחא. (הדא הוא דכתיב, (שמואל א ט״ז:ז׳) כי האדם יראה לעינים ויהוה יראה ללבב, דאיהו בלגו לגו)

ובהאי תקונא דאדם, אתחזי שלימותא מהימנותא דכלא, דקאים על כורסייא. דכתיב, (יחזקאל א׳:כ״ו-כ״ז) ודמות כמראה אדם עליו מלמעלה. וכתיב (דניאל ז׳:י״ג) וארו עם ענני שמיא כבר אנש אתה הוא ועד עתיק יומיא מטה וקדמוהי הקרבוהי. עד כאן סתימאן מלין. וברירן טעמין. זכאה חולקיה דמאן דידע וישגח בהון. ולא יטעי בהון. דמלין אלין לא אתיהיבו, אלא למארי מדין ומחצדי חקלא, דעאלו ונפקו. דכתיב, (הושע י״ד:י׳) כי ישרים דרכי יי וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם.