ווי לעלמא, דלא משגיחין ולא מסתכלין בני נשא, ביקרא דמלכא עלאה. תא חזי, בשעתא דאשתכחו ישראל זכאין קמי קודשא בריך הוא, והוו עלמין (ס''א עמיה) שכיחין בחד אילנא עלאה קדישא, דמזונא דכלא ביה, הוה מתברך מאתר דכל ברכאן כנישין ביה. וביה אתנטע ואשתילו שרשוי.

וישראל לתתא, הוו מתברכן (ואשתילו שרשוי) מאתר דכל אינון ברכאן נפקין ביה, ולא מתעכבי למיפק, הדא הוא דכתיב יברכך יי מציון, וכתיב (תהילים קל״ג:ג׳) כטל חרמון שיורד על הררי ציון כי שם צוה יי את הברכה חיים עד העולם. ודא איהו נהירו דעלמא. דכתיב, (תהילים נ׳:ב׳) מציון מכלל יופי אלהים הופיע. הופיע: נהיר. כמה דאת אמר (דברים ל״ג:ב׳) הופיע מהר פארן (ס''א ודא נהירו). וכד ינהר, ינהר לכלהו עלמין.

וכד האי נהירו אתער, כלא הוא בחברותא (ס''א כלא הוא בחביבותא), כלא הוא ברחימותא, כלא הוא בשלימו, כדין הוא שלמא דכלא, שלמא דעילא ותתא, הדא הוא דכתיב, (תהילים קכ״ב:ז׳) יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך.