ר' יוסי ור' חייא - צדקה תציל ממוות
רבי חייא ורבי יוסי הוו אזלי בארחא,
פגעו בההוא טורא, אשכחו תרי גברי דהוו אזלי,
אדהכי חמו חד בר נש דהוה אתי, ואמר לון: במטו מנייכו, הבו לי מזונא פתא דנהמא, דהני תרין יומין דתעינא במדברא ולא אכלנא מדי.
אשתמיט חד מאינון תרי גברי, ואפיק מזוניה דאיהו אייתי לאורחא, ויהיב ליה, ואכיל ואשקי ליה.
אמר ליה חבריה: מה תעביד מן מזונא, דהא אנא דידי אכלנא.
אמר ליה: ומה עלי דידך, אנא אזיל,
יתיב גביה ההוא מסכנא, עד דאכל כל מה דהוה גביה,
וההוא נהמא דאשתאר יהב ליה לאורחא ואזל ליה.
אמר רבי חייא: לא בעא קודשא בריך הוא דמלה דא יתעביד על ידן.
אמר רבי יוסי: דילמא דינא אתגזר על ההוא בר נש, ובעא קודשא בריך הוא לזמנא קמיה האי, בגין לשזבא ליה.
עד דהוו אזלי, לאה ההוא גברא באורחא,
אמר ליה חבריה: ולא אמינא לך דלא תתן נהמא לאחרא.
אמר רבי חייא לרבי יוסי: הא מזונא גבן ניהב ליה למיכל.
אמר רבי יוסי: תבעי למיפק מניה זכותא,
נזיל ונחמי, דהא ודאי בקפטורי דדא טפסא דמותא אתאחיד, ובעא קודשא בריך הוא לזמנא זכותיה, בגין לשזביה.
אדהכי, יתיב ההוא בר נש, ונאים תחות חד אילנא, וחבריה אתרחיק מניה, ויתיב בדרך אחרא.
אמר רבי יוסי לרבי חייא: השתא ניתיב ונחמי, דודאי קודשא בריך הוא בעי למרחש ליה ניסא,
קמו ואוריכו.
אדהכי חמו חד טיפסא בשלהובי קאים גביה.
אמר רבי חייא: ווי על ההוא בר נש, דהשתא יימות.
אמר רבי יוסי: זכאה ההוא בר נש, דקודשא בריך הוא ירחיש ליה ניסא.
אדהכי נחת מאילנא חד חויא, ובעא למקטליה.
קם ההוא טפסא עליה וקטליה.
קסטר ברישיה טפסא, ואזל ליה.
אמר רבי יוסי: ולא אמינא לך דקודשא בריך הוא בעא למרחש ליה ניסא, ולא תיפוק זכותיה מניה.
אדהכי אתער ההוא בר נש, וקם ואזיל ליה.
אחידו ביה רבי חייא ורבי יוסי, ויהבו ליה למיכל.
בתר דאכל, אחויאו ליה ניסא דרחיש ליה קודשא בריך הוא.
פתח רבי יוסי ואמר:
(תהילים ל״ז:ג׳) בטח ביי' ועשה טוב שכן ארץ ורעה אמונה, זכאה חולקיה דבר נש דעביד טוב מדידיה, דהא אתער טוב בכנסת ישראל. ובמה. בצדקה. דכד אתער צדקה, הוא טוב כדין אתער לגבי כנסת ישראל. ועל דא כתיב (משלי י׳:ב׳) וצדקה תציל ממות. מאי טעמא. בגין דצדקה אילנא דחיי הוא, ואתער על ההוא אילנא דמותא, ונטיל אינון דאחידן ביה, ושזיב לון מן מותא. מאן גרים לההוא אילנא דחיי דאתער להאי, הוי אימא ההיא צדקה דאיהו עביד, כביכול הוא עביד ליה לעילא, כמה דאת אמר (תהלים קי) עושה צדקה בכל עת. והא אתמר.
וכי בכל עת יכיל בר נש למעבד צדקה, אי הכי תריסר שעתי ביומא מאן יכיל. אלא הכי אוליפנא, מאן דעביד צדקה בכל עת. מאי בכל עת, כמה דאת אמר (ויקרא ט״ז:ב׳) ואל יבא בכל עת אל הקודש, ואוקמוה. ולא תימא בכנסת ישראל בלחודוי, דאיהי עת רעוא קדישא בצדיק. אלא אפילו בכל עת דלתתא אסגי צדקה עלייהו ואתער צדקה בכלהו, בעלאי ותתאי. בגין כך ישוי לביה ורעותיה בר נש וידבק ביה בקודשא בריך הוא.
כיון דמטו קמי דרבי שמעון סחו ליה עובדא.
אמר: ומה דא בלחודוי, אפילו כל מאן דאחיד לאילנא (באילנא) דחיי אשתזיב בהאי עלמא ואפילו מן מותא דעלמא, משאר בני נשא. כל שכן מאחרא.
אמר רבי שמעון:
בכלהו אתער צדקה אילנא דחיי, והאי אתר איהו דמזונא לכלא לתלמידי חכמים. מאי עבידתייהו דהא כל בני עלמא לא יכלי לאתערא צדקה עלייהו, דהא אינון בצדקה אחידן וכל בני עלמא בזכותייהו נזונין, בהו ממש. ואינון לא יכלין לאתזנא בהו ממש, בגין דכל מאן דאשתדל באורייתא, אשתדל באילנא דחיי דכל בני עלמא נזונין מניה.
אשתכח דתלמידי חכמים מתערי מזונא לעלמא ושלמא. אי לכל בני עלמא מתערי מזונא, לון אמאי לא מתערי. אלא תלמיד חכם הוא אילנא דחיי ממש. ואילנא דחיי לא מתזן אלא מן העולם הבא. והעולם הבא לא אשתכח בהאי עלמא אלא לבתר דעאל לההוא עלמא, כדין אתזן ביה ואתנטעו שרשוי עליה. השתא אכלי מאיבא דאילנא דחיי. ומאן איהו, ההוא אתר דאשתכח לגבי מסכנא ואיהו אקרי (בראשית ג׳:ג׳) פרי העץ אשר בתוך הגן. ועל דא אכלי מההוא פרי בהאי עלמא.
ועל דא תנינן, הם נזונין בזרוע. מאי בזרוע, דא גבורה. ואינון זמינין לעולם הבא. דמזונא דעולם הבא, לאו איהי בהאי עלמא, אלא צמצומא זעירא דחילא דיליה, דאשתכח במתיקו דאורייתא. ודא טעמי על ההוא איבא דאילנא תתאה ודא חידו דתלמידי חכמים ומזונא עילאה דילהון. כיון דיעברון מהאי עלמא, כמה נחלין עלאין דעולם הבא סחרן לדוכתייהו, וישתרשון ביה ויסתלקון לעילא לעילא. כמה דאת אמר (ישעיהו ס״ד:ג׳) עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו.
מאי יעשה, דא יובלא. ההוא דאקרי העולם הבא. למחכה לו ודאי, דלא בעיין מזונא לעלמא דא, עד דאתאן (ס''א דאתקן) למזונא דילהון. ומאי מזונא דילהון, העולם הבא. ועל דא זכאן בכלא. דעלייהו כתיב עין לא ראתה אלהים וגו':