(תהילים קל״ג:א׳) שיר המעלות הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד. מאי שבת אחים גם יחד.

כמה דאת אמר, ופניהם איש אל אחיו, בשעתא דהוו חד בחד משגיחין אנפין באנפין, כתיב, מה טוב ומה נעים. וכד מהדר דכורא אנפוי מן נוקבא, ווי לעלמא. כדין כתיב, (משלי י״ג:כ״ג) ויש נספה בלא משפט. בלא משפט ודאי, וכתיב, (תהלים פט) צדק ומשפט מכון כסאך, דלא אזיל דא בלא דא, וכד משפט, מתרחק מצדק, ווי לעלמא. (כדין כתיב, (משלי י״ג:כ״ג) ויש נספה בלא משפט).

(שיר השירים א׳:ה׳) שחורה אני ונאוה בנות ירושלים וגו'. אמרה כנסת ישראל קמי קודשא בריך הוא, שחורה אני בגלותא, ונאוה אני בפקודי אורייתא, דאף על גב דישראל בגלותא לא שבקי לון. כאהלי קדר, דאינון בני קטורה (ס''א טורי), דאתקדרו אנפייהו תדירא, ועם כל דא כיריעות שלמה, כההוא חיזו שמיא למדכי, דכתיב, (תהילים ק״ד:ב׳) נוטה שמים כיריעה.

אל תראוני שאני שחרחורת. מאי טעמא (ס''א אני שחרחורת בגין ששזפתני) אל תראוני, בגין שאני שחרחרת. ששזפתני השמש, דלא אסתכל בי שמשא, לאנהרא לי כדקא יאות. ישראל מה אינון אמרין. בני אמי נחרו בי. מאן אינון בני אמי, אלין רברבין ממנן תריסין על שאר עמין.

דבר אחר, בני אמי ממש. כמה דאת אמר, (איכה ב׳:א׳) השליך משמים ארץ וגו'. וכד השליך משמים ארץ, שמוני נוטרה את הכרמים. מאי טעמא. דכרמי שלי לא נטרתי. ותנינן, בני אמי ודאי אסתכמו עלי, כלומר, כד אתעדי ארץ, משמים, כמה דאוקימנא, דכתיב, (שמות ב׳:ד׳) ותתצב אחותו מרחוק.

והכא אתמר ודאי, הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד. ובהו אוקימנא (נ''א והכא אוקימנא), גם יחד. כמה דאת אמר (ויקרא כ״ו:מ״ד) ואף גם זאת בהיותם, שבת אחים בכלל, כיון דכתיב, גם, לאכללא כל אינון דלעילא, דכל שולטנותא בההוא אתר אשתכח.

דבר אחר. הנה מה טוב ומה נעים וגו'. אלין אינון חברייא, בשעתא דאינון יתבין כחדא, ולא מתפרשן דא מן דא. בקדמיתא אתחזון גוברי מגיחי קרבא, דבעו לקטלא דא לדא. לבתר, אתהדרו ברחימותא דאחוה. קודשא בריך הוא מהו אומר, הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד. גם, לאכללא עמהון שכינתא. ולא עוד, אלא קודשא בריך הוא אצית למלולייהו, וניחא ליה וחדי בהו. הדא הוא דכתיב, (מלאכי ג׳:ט״ז) אז נדברו יראי יי' איש אל רעהו ויקשב יי' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו וגו'.

וידבר יי' אל משה אחרי מות שני בני אהרן וגו'. האי קרא אית לאסתכלא ביה, דאתחזי דיתירא איהו. דהא כתיב בתריה, ויאמר יי' אל משה דבר אל אהרן אחיך. מכאן שירותא דפרשתא, האי קרא דלעילא, מאי הוא, דכתיב, וידבר יי' אל משה. מאי הוא דאמר ליה, ולבתר ויאמר יי' אל משה.

אלא בשעתא דקודשא בריך הוא יהב קטרת בוסמין לאהרן, בעא, דלא ישתמש ביה בחייוי בר נש אחרא. מאי טעמא. בגין דאהרן אסגי שלמא בעלמא. אמר ליה קודשא בריך הוא, את בעי לאסגאה שלמא בעלמא, על ידך יסגי שלמא לעילא, הא קטרת בוסמין, יהא מסור בידך מכאן ולהלאה, ובחייך לא ישתמש ביה בר נש אחרא. נדב ואביהוא אקדימו בחיי דאבוהון, לאקרבא מה דלא אתמסר להו. ומלה דא, גרים להון דטעו ביה.

ותאנא, משה הוה מהרהר, מאן גרם לון טעותא דא, והוה עציב. מה כתיב, וידבר יי' אל משה אחרי מות שני בני אהרן. ומה אמר ליה, בקרבתם לפני יי' וימותו. בהקריבם לא כתיב, אלא בקרבתם. אמר ליה קודשא בריך הוא למשה, דא גרמא להו, דדחקו שעתא בחיי אבוהון, וטעו בה, והיינו דכתיב, (ויקרא י׳:א׳) אשר לא צוה אותם, אותם לא צוה, אבל לאהרן צוה.

(שיר השירים ג׳:ז׳) הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה וגו'. הנה מטתו שלשלמה, מאי מטתו. דא כורסי (נ''א ערסא) יקרא דמלכא, דכתיב ביה, (משלי ל״א:י״א) בטח בה לב בעלה. שלשלמה, מלכא די שלמא כלא דיליה הוא. ששים גבורים סביב לה, דאתאחדן בסטרהא מדינא קשיא, ואקרון, שתין פולסי דנורא, (ס''א שתין מזייני זיוני קשיין) דההוא נער, אתלבש בהו.

מימיניה, שננא דחרבא תקיפא, משמאליה גומרי דנורא תקיפא, דמתאחדא בגליפוי (ס''א בקליפוי), בשבעין אלף להטי נורא דאכלא, ואינון שתין מזייני זיוני קשיין, מאינון גבורן תקיפן, דההיא גבורה עלאה דקודשא בריך הוא. הדא הוא דכתיב מגבורי ישראל.

ותאנא, בהאי ערסא, מה כתיב בה, ותקם בעוד לילה, כד ינקא מסטרא דימינא (ס''א מסטרא דדינא). ותתן טרף לביתה. מאי טרף, כמה דאת אמר (מיכה ה׳:ז׳) וטרף ואין מציל. הדא הוא דכתיב כלם אחוזי חרב מלומדי מלחמה, זמינין בכל אתר למעבד דינא, ואקרון מארי דיבבא ויללה.

איש חרבו על ירכו. כמה דאת אמר, (תהילים מ״ה:ד׳) חגור חרבך על ירך גבור. מפחד בלילות. הא אוקמוה, מפחדה דגיהנם וכו' אבל מפחד בלילות, כלומר, כל דא מאן אתר נטלין, מפחד, מההוא אתר דאקרי פחד, כמה דאת אמר (בראשית ל״א:נ״ג) ופחד יצחק היה לי. וישבע יעקב בפחד אביו יצחק. בלילות, בזמנין דאינון מתפקדין למעבד דינא.

ותאנא, כתיב (משלי ל״א:ט״ז) זממה שדה ותקחהו. הדא הוא דכתיב, (איוב מ׳:כ׳) וכל חית השדה ישחקו שם. ועל דא כתיב, (תהילים ק״ד:כ״ה) זה הים גדול ורחב ידים וגו' שם אניות יהלכון וגו' כמה דאת אמר. (משלי ל״א:י״ד) היתה כאניות סוחר ממרחק תביא לחמה. ממרחק ודאי. מרישא דמוחא, ומעילא דרישא, תביא לחמה. על ידא דצדיק, כד מזדווגן כחד, כדין חידו בכלא. הדא הוא דכתיב, לויתן זה יצרת לשחק בו.

תאנא, אלף וחמש מאה, מארי תריסין, מארי דשולטנותא, אתאחדן מהאי סטרא, דאינון גיברין. בידוי דההוא דאקרי נער, ארבע מפתחין רברבן. תנינייא אזלין תחות ספינה, דהאי ימא רבא, לארבע זויין. דא אזיל לסטרא דא, ודא אזיל לסטרא דא. וכן כלהו. ארבע חיזו דאנפין אתחזיין בהו, וכד אתכלילן בחד, כתיב, (יחזקאל א׳:י׳) ודמות פניהם פני אדם, פניהם דכלא.

אפי רברבי, ואפי זוטרי, כלילן כחד לעילא, תרי סלקין ושאטין, ותרין מגרופין בידייהו. אלף טורין סלקין ועאלין (ס''א אלין טמירין עאלין וסלקין) בכל יומא, משקיו דההוא ימא, לבתר, אתעקרו מנה, וסלקין לימא אחרא.

לית חושבנא לאינון דאתאחדן בשערהא, תרין בנין ינקין כל יומא, דאקרון מאללי ארעא. ודא הוא רזא דספרא דצניעותא, דכתיב, (יהושע ב׳:א׳) וישלח יהושע בן נון מן השטים שנים אנשים מרגלים חרש לאמר. ואלין, ינקין מתחות סטרי אברהא, תרין בנות בתחות רגלהא, (ס''א ואלין ינקן מסטרא דאברהא, תרין בנת בתחותהא) ועל דא כתיב, (בראשית ו׳:ב׳) ויראו בני האלהים את בנות האדם. ואלין מתאחדן בטרפי (ס''א בטופרי) דההיא ערסא, ודא הוא דתנינן, דכתיב, (מלכים א ג׳:ט״ז) אז תבאנה שתים נשים זונות אל המלך. אז תבאנה, ולא מקדמת דנא, ובזמנא דישראל לתתא, אהדרון קדל מבתר קודשא בריך הוא, מאי כתיב, (ישעיהו ג׳:י״ב) עמי נוגשיו מעולל ונשים משלו בו. ודאי.

בידא שמאלא, שבעין ענפין, דמגדלין בין נוני ימא, כלהו סומקי כוורדא. ועילא מנהון, ענפא חד סומקא יתיר, דא סליק ונחית. וכלהו אתחפיין בשערהא.

מארי דלישנא בישא. כד נחית חויא. אתעביד מקפץ על טורין, מדלגא על טנרי. עד דישכח טרפא, דאחיד בטופרי וייכול. כדין שכיך, ואתחזר לישניה לטב. זכאין אינון ישראל, דמזמנין ליה טרפיה. אהדר לאתריה (ס''א לבתריה), עייל בנוקבא דתהומא רבא.

כד (ס''א סליק סלקין) סלקין מארי דרומחין וסייפין, דלית לון חושבנא, סוחרנייהו דאינון שתין עלאין, דסוחרניה דהאי ערסא, אלף אלפין, ורבוא רבוון, קיימין בכל סטרא דהאי ערסא לעילא. ומניה אתזנן, כלהו מקמיה (ס''א ומניה אתזנו, ליה פלחין כולהו קמיה) יקומון.

מתחות כלהו, נפקין כמה אלף ורבבן, דלית לון חושבנא, ונחתין ושאטין בעלמא, עד דתקעי מארי שופרא, ומתכנשי. והני בזוהמא דטופרי אחידן.

דא ערסא כליל לון, דא ערסא, רגלוהי אחידן בארבע סטרי עלמא, כלא עאלין בכללא, דאשתכח לעילא, ואשתכח לתתא, בשמים ממעל, ועל הארץ מתחת, ועל דא כתיב הנה. מאי הנה. בגין דזמינא לכלא לעילא ותתא. ורשומא האי ערסא מכלא, אדנ''י אתקרי, רבונא דכלא, רשימא בין חיילהא.

בגין כך, כהנא בעי לכוונא מלי דלעילא, ליחדא שמא קדישא מאתר דבעא ליחדא, ועל דא תנינן, כתיב, בזאת יבא אהרן אל הקדש, בהאי בעי לקרבא קדושה לאתריה, מהאי אתר, בעי בר נש לדחלא מקמי קודשא בריך הוא. ועל דא כתיב, (דברים ל״ב:כ״ט) לו חכמו ישכילו זאת מיד יבינו לאחריתם. כלומר, אי יסתכלון בני נשא בעונשא, היך אחידת זאת בין חיילהא, והיך אתמנו קמה כל אינון בני חיילין, ואחידן בפולחנא לאתפרעא מן חייביא, מיד יבינו לאחריתם, ויסתמרון עובדיהון, ולא יחובון קמי מלכא קדישא.

כל בר נש דזכי למילף אורייתא, ונטיר לה להאי זאת. האי זאת נטירת ליה, וגזר עמיה קיימא על קיימא דיליה, דלא יתעדי מניה, ומן בנוהי ומן בני בנוהי לעלמין. הדא הוא דכתיב, (ישעיהו נ״ט:כ״א) ואני זאת בריתי אותם וגו'.

(ישעיהו נ׳:ד׳) יי' אלהים נתן לי לשון למודים לדעת לעות את יעף דבר וגו'. זכאין אינון ישראל, דקודשא בריך הוא אתרעי בהו מכל שאר עמין, וקראן, קדש. דכתיב, (ירמיה ב) קדש ישראל ליי'. ויהיב להו חולק, לאתאחדא בשמא קדישא. ובמה אחידו ישראל בשמא קדישא. בגין דזכו באורייתא, דכל מאן דזכי באורייתא זכי ביה בקודשא בריך הוא. (נ''א בקדש) (רצ''ז ע''א) ותנינן קמיה דמר, מאי קדש. שלימותא דכלא דאקרי חכמה עלאה, ומהאי אתר (נגיד משח רבות קדישא בשבילין ידיען, לאתר דאקרי בינה עלאה), ומתמן נפקין מבועין ונחלין לכל עבר, עד דמטו להאי זאת. (ומהאי אתר אתער רוחא קדישא) והאי זאת כד מתברכא, אקרי קדש, ואקרי חכמה, וקראן ליה (נ''א והאי זאת כד אתברכא מאתר עלאה דא דאקרי קדש ואקרי חכמה קראן ליה) רוח הקדש. כלומר, רוח, מההוא קדש דלעילא. וכד נפקין ומתערין מנה רזי אורייתא, כדין אתקרי לשון הקדש.

ובשעתא דנגיד ההוא רבות קדישא, לאינון תרי קיימין, דאקרון למודי ה', ואקרון צבאות, אתכנש תמן, וכד נפיק מתמן, בההוא דרגא דאקרי יסוד, לההוא חכמה זעירא, כדין אתקרי לשון למודים. ונפיק לאתערא לאינון קדישי עליונים. כדין כתיב, יי' אלהים נתן לי לשון למודים. ולמה. לדעת לעות את יעף דבר. וקודשא בריך הוא יהיב האי לבוצינא קדישא, רבי שמעון. ועוד דסליק ליה לעילא לעילא, בגין כך כל מלוי באתגלייא אתמרו, ולא אתכסיין. עליה כתיב, (במדבר י״ב:ח׳) פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות.

(מלכים א ה׳:כ״ו) ויי' נתן חכמה לשלמה כאשר דבר לו ויהי שלום בין חירם ובין שלמה וגו'. ויי' נתן חכמה לשלמה, דא הוא דתנינן, ביומי דשלמה מלכא, קיימא סיהרא באשלמותא, כאשר דבר לו, כמה דאתמר ליה, (דברי הימים ב א׳:י״ב) החכמה והמדע נתון לך.

ויהי שלום בין חירם ובין שלמה. וכי מה בין האי להאי. אלא הכי תנינן, ויי' נתן חכמה לשלמה. והאי חכמה במאי אוקים לה. אמר רבי יוסי, אוקים לה בהאי, בקדמיתא, דשלמה עבד דנחית לחירם מההוא דרגא, דהוה אמר, (יחזקאל כ״ח:ב׳) מושב אלהים ישבתי וגו', דתניא, חירם מלך צור עבד גרמיה אלוה. בתר דשלמה אתא, עבד ליה בחכמתיה, דנחית מההוא עיטא, ואודי ליה לשלמה. ובגין כך, (מלכים א ה׳:כ״ו) ויהי שלום בין חירם ובין שלמה.

ותנינן, אמר רבי יצחק אמר רבי יהודה, דשדר ליה, חד שידא, ונחית ליד שבעה מדורין דגיהנם וסלקיה, ושדר ליה פתקין בכל יומא ויומא בידיה, עד דאהדר, ואודי ליה לשלמה. ותנינן. (ויחי רכ''ג, רכ''ה) שלמה ירית לה לסיהרא, בכל סטרוי. בגין כך, בכלא שליט בחכמתיה. ורבי שמעון בן יוחאי, שליט בחכמתיה על כל בני עלמא, כל אינון דסלקין בדרגוי, לא סלקין אלא לאשלמא עמיה. (ס''א אי לא שלמין עמיה)

(שיר השירים ב׳:י״ד) יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה וגו'. יונתי, דא כנסת ישראל, מה יונה לא שבקת בן זוגה לעלמין, כך כנסת ישראל לא שבקת לקודשא בריך הוא לעלמין. בחגוי הסלע, אלין תלמידי חכמים, דלא משתכחי בנייחא בעלמא דין. בסתר המדרגה, אלין תלמידי חכמים, הצנועין, דבהון חסידין דחלי קודשא בריך הוא, דשכינתא לא אעדי מנייהו לעלמין. כדין, קודשא בריך הוא מתבע בגינייהו לכנסת ישראל, ואמר, הראיני את מראיך השמיעני את קולך כי קולך ערב, דלית קלא משתמע לעילא, אלא קלא דאינון דמתעסקי באורייתא.

ותאנא, כל אינון דמתעסקי באורייתא, בליליא, דיוקניהון אתחקק לעילא קמי קודשא בריך הוא, וקודשא בריך הוא משתעשע בהו כוליה יומא, ומסתכל בהו. וההוא קלא, (דהכא) סליק ובקע כל אינון רקיעין, עד דסליק קמי קודשא בריך הוא. כדין כתיב, כי קולך ערב ומראך נאוה. והשתא קודשא בריך הוא חקק דיוקנא דרבי שמעון לעילא וקליה לעילא לעילא סלקא, ומתעטרא בכתרא קדישא, עד דקודשא בריך הוא מתעטר ביה בכלהו עלמין. ומשתבח ביה. עליה כתיב, (ישעיהו מ״ט:ג׳) ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר.

(קהלת ג׳:ט״ו) מה שהיה כבר הוא (נקרא שמו ל''ג) ואשר להיות וגו'. מה שהיה כבר, היינו דתנינן, עד לא ברא קודשא בריך הוא האי עלמא, הוה בארי עלמין וחריב לון, עד דקודשא בריך הוא סליק ברעותיה, למברי האי עלמא, ואמליך באורייתא. כדין אתתקן הוא בתקונוי, ואתעטר בעטרוי, וברא האי עלמא. וכל מאי דאשתכח בהאי עלמא, הא הוה קמיה, (והא סליק מקמיה) ואתתקן קמיה.

ותאנא, כל אינון דברי עלמא, דאשתכחו בכל דרא ודרא, עד לא ייתון לעלמא, הא הוו קיימי קמיה בדיוקניהון. (והכי תאנא) אפילו כל אינון נשמתין דבני נשא, עד לא יחתון לעלמא, כלהו גליפין קמיה ברקיעא, בההוא דיוקנא ממש, דאינון בהאי עלמא. וכל מה דאולפין בהאי עלמא, כלא ידעו עד לא ייתון לעלמא. ותנינא, האי באינון זכאי קשוט.

וכל אינון דלא משתכחין זכאין בהאי עלמא, אפילו תמן, מתרחקין מקמי קודשא בריך הוא, ועאלין בנוקבא דתהומא רבא, ודחקין שעתא, ונחתין לעלמא. וההיא נשמתא דלהון, הא אוליפנא, כמה דאינון קשי קדל בהאי עלמא, כך הוו עד לא ייתון לעלמא.

וההוא חולקא קדישא דיהב לון רמאן ליה, ואזלין ושאטין ואסתאבון, בההוא נוקבא דתהומא רבא, ונטלי חולקיהון מתמן, ודחקין שעתא ונחתי לעלמא. אי זכי לבתר, ותב בתיובתא קמי מאריה, הוא נטיל ההוא חולקא דיליה ממש, הדא הוא דכתיב, מה שהיה כבר (נקרא שמו) הוא ואשר להיות וגו' כבר היה.

תא חזי בני אהרן לא אשתכחו בישראל כוותייהו, בר משה ואהרן, ואינון אקרון (שמות כ״ד:י״א) אצילי בני ישראל. ועל דטעו קמי מלכא קדישא, מיתו. וכי קודשא בריך הוא בעא לאובדא לון, והא תנינן ברזא דמתניתין, דקודשא בריך הוא עבד חסד בכלא, ואפילו ברשיעי עלמא לא בעי לאובדא לון. והני זכאי קשוט סלקא דעתך דאינון אתאבידו מעלמא, זכותא דלהון אן הוא. זכותא דאבוהון אן הוא. זכותא דמשה הכי נמי. ואינון היך אתאבידו.

אלא הכי אוליפנא מבוצינא קדישא, דקודשא בריך הוא חס על יקרא דלהון, ואתוקד גרמיהון לגו, ונשמתהון לא אתאבידו, והא אוקימנא. ותא חזי עד לא מיתו בני אהרן כתיב, (שמות ו׳:כ״ה) ואלעזר בן אהרן לקח לו וגו', אקרי שמיה פנחס, דהוה זמין לאתתקנא עקימא, הדא הוא דכתיב ואשר להיות כבר היה.

ותאנא, כלהו זכאי קשוט, עד לא ייתון לעלמא, כלהו אתתקנו לעילא, ואקרון בשמהן. ורבי שמעון בן יוחאי, מן יומא דברא קודשא בריך הוא עלמא, הוה אזדמן קמי קודשא בריך הוא, ואשתכח עמיה. וקודשא בריך הוא קרי ליה בשמיה, זכאה חולקיה לעילא ותתא, עליה כתיב (משלי כ״ג:כ״ה) ישמח אביך ואמך, אביך: דא קודשא בריך הוא. ואמך: דא כנסת ישראל.

(שיר השירים א׳:י״ב) עד שהמלך במסבו נרדי נתן ריחו. האי קרא אוקמוה חברייא, בשעתא דקודשא בריך הוא אשתכח וזמין בטורא דסיני, למיהב אורייתא לישראל, נרדי נתן ריחו, ישראל יהבו וסליקו ריחא טב, דקאים ואגין עלייהו לדרי דרין. ואמרו, (שמות כ״ד:ז׳) כל אשר דבר יי' נעשה ונשמע. דבר אחר עד שהמלך במסבו, בעוד דסליק משה לקבלא אורייתא מקודשא בריך הוא, ואתחקק בתרי לוחי אבנין, ישראל שבקו ההוא ריחא טבא דהוה מתעטר עלייהו, ואמרו לעגל, אלה אלהיך ישראל.

השתא האי קרא ברזא דחכמתא הוא, תא חזי, כתיב (בראשית ב׳:י׳) ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, האי נהרא אתפשט בסטרוי, בשעתא דמזדווג עמיה בזווגא שלים, כדי האי עדן (זווגא) בההוא נתיב, דלא אתיידע לעילא ותתא, כמה דאת אמר (איוב כ״ח:ז׳) נתיב לא ידעו עיט. ואשתכחו ברעותא (שמות ע''ז, נ''ה, ס''ד ע''ב) דלא מתפרשן תדירא חד מחד. כדין נפקין מבועין ונחלין, ומעטרין לבן קדישא, בכל אינון כתרין, כדין (שמות כ''ד ע''א) כתיב (שיר השירים ג׳:י״א) בעטרה שעטרה לו אמו. ובההיא שעתא ירית ההוא בן אחסנתא דאבוי ואמיה, כדין הוא אשתעשע, בההוא ענוגא ותפנוקא.

ותאנא, בשעתא דמלכא עלאה בתפנוקי מלכין, יתיב בעטרוי, כדין כתיב עד שהמלך במסבו נרדי נתן ריחו. דא יסוד דאפיק ברכאן לאזדווגא מלכא קדישא במטרוניתא. (בהא דרגא) וכדין אתייהבון ברכאן בכלהו עלמין, (ונפקין) ומתברכן עלאין ותתאין. והשתא הא בוצינא קדישא מתעטר בעטרוי דהאי דרגא, והוא וחברייא סליקו תושבחן מתתא לעילא, והיא מתעטרא באינון תושבחן. השתא אית לאפקא ברכאן לכלהו חברייא מעילא לתתא, בהאי דרגא קדישא, ורבי אלעזר (ס''א דרבי אלעזר) בריה לימא מאינון מלין מעליין דאוליף מאבוי.

(בראשית כ״ט:ב׳) וירא והנה באר בשדה וגו'. ונאספו שמה כל העדרים וגו'. הני קראי אית לאסתכלא בהו, וברזא דחכמתא אינון, דאוליפנא מאבא, והכי אוליפנא, וירא והנה באר בשדה, מאן באר. דא הוא דכתיב, (במדבר כ״א:י״ח) באר חפרוה שרים כרוה נדיבי העם. והנה שם שלשה עדרי צאן רובצים עליה, אלין אינון נצח הוד יסוד, דאלין אינון רביעין עלה, וקיימין עלה, ומאלין אתמליא ברכאן ההיא באר.

כי מן הבאר ההיא ישקו העדרים, דהא מן האי באר אתזנו עלאין ותתאין (נ''א עלמין תתאין), ומתברכאן כלהו כחדא. והאבן גדולה על פי הבאר, דא הוא דינא קשיא, דקיימא עלה מסטרא אחרא לינקא לה (נ''א מינה). ונאספו שמה כל העדרים, אלין אינון שית כתרי מלכא, דמתכנשי כלהו, ונגדי ברכאן מרישא דמלכא, ומריקן בה. וכד אתחבראן כלהו כחדא לארקא בה, כתיב וגללו את האבן מעל פי הבאר, מנדדין (ס''א מגנדרין) לההוא דינא קשיא, ומעברן ליה מינה.

והשקו את הצאן, מריקין ברכאן מההיא באר, לעלאין ותתאין לבתר והשיבו את האבן על פי הבאר למקומה. תב ההוא דינא לאתריה, בגין דאצטריך ליה לבשמא עלמא, ולתקנא עלמא. והשתא הא קודשא בריך הוא אריק עלייכו ברכאן, ממבועא דנחלא, ומנייכו כל בני דרא מתברכין. זכאה חולקיכון בעלמא דין, ובעלמא דאתי עלייכו כתיב, (ישעיהו נ״ד:י״ג) וכל בניך למודי יי' ורב שלום בניך.

(תהילים קמ״ט:ה׳) יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם וגו', תאנא בי''ג מכילן, אתקשר קשרא דמהימנותא, לאשתכחא ברכאן לכלא. וכל מהימנותא דקודשא בריך הוא בתלתא אסתימו. ועל האי, בי''ג מכילן, אורייתא מתעטרא, כמה דאוקימנא מקל וחומר ומגזרה שוה וכו', וכמה זמנין אוקימנא האי. ושמא קדישא בהאי מתעטרא.

תא חזי, בההיא שעתא דבעא יעקב, דיתברכון בנוי בשמא (ס''א בקשרא) דמהימנותא. מה כתיב, (בראשית מ״ט:כ״ח) כל אלה שבטי ישראל שנים עשר וזאת, הא תליסר, דאשתתף עמהון שכינתא, ואתקיימו ברכאן. והיינו דכתיב, איש אשר כברכתו ברך אותם. מאי כברכתו. בההוא דוגמא דלעילא, כברכתו דכל מכילא ומכילא.

ותאנא, כל אינון מכילין סלקין, ומתעטרין ונייחין ברישא חדא, ותמן מתעטרא רישא דמלכא, ההוא דאקרי בדרגא עלאה דחסידות. וחסידים, ירתין כל ההוא כבוד דלעילא, דכתיב יעלזו חסידים בכבוד, בהאי עלמא. ירננו על משכבותם בעלמא דאתי. רוממות אל בגרונם, דידעין לקשרא קשרא דמהימנותא כדקא יאות, וכדין חרב פיפיות בידם. מאן חרב פיפיות. דא הוא חרב לה', חרבא דקודשא בריך הוא. פיפיות: להיטא בתרין דינין. ולמה. לעשות נקמה בגוים וגו'.

והא רבי פנחס בן יאיר, כתרא דחסד, רישא עלאה. בגין כך כבוד דלעילא ירית, והוא קשיר קשרא עלאה, קשרא קדישא, קשרא דמהימנותא. זכאה חולקיה בעלמא דין ובעלמא דאתי. על האי פתורא אתמר, (יחזקאל מ״א:כ״ב) זה השלחן אשר לפני יי'.

(בראשית מלכים ב כ״ד:י״ב) ויקח מאתם את שמעון ויאסור אותו לעיניהם. וכי מה חמא יוסף למיסב לשמעון עמיה יתיר מאחוהי. אלא, אמר יוסף, בכל אתר שמעון (ולוי) פתיחותא דדינא איהו (אינון), וההיא שעתא דאזילנא מאבא לגבייהו דאחי, שמעון פתח בקדמיתא בדינא, הדא הוא דכתיב, (בראשית ל״ז:י״ט-כ׳) ויאמרו איש אל אחיו הנה בעל החלומות הלזה בא ועתה לכו וגו'. לבתר בשכם, (בראשית ל״ד:כ״ה) ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי, כלהו בדינא הוו. טב למיסב דא, ולא יתער קטטותא בכלהו שבטין.

ותנינן, מאי קא חמא שמעון לאזדווגא בלוי יתיר מכלא. והא ראובן הוה אחוה וסמיך ליה, אלא שמעון חמא וידע דלוי מסטרא דדינא קא אתי, ושמעון מסטרא דדינא קשיא יתיר אתאחד. אמר נתערב חד בחד ואנן נחריב עלמא. מה עבד קודשא בריך הוא, נטל ליה לחולקיה ללוי, אמר מכאן ולהלאה שמעון ליתיב בקופטירא בהדיה בלחודוי.

תאנא בסטרא דאימא, תרין גרדיני טהירין (ס''א תריסין) אתאחדן בידא שמאלא, והא אוקימנא דאינון מאללי ארעא בכל יומא ויומא, והיינו רזא דכתיב, (יהושע ב׳:א׳) שנים אנשים מרגלים.

ותאנא, זכאה חולקיהון דישראל יתיר מכל עמין עובדי עבודה זרה דקודשא בריך הוא בעי לדכאה להו, ולרחמא עלייהו, דאינון חולקיה ועדביה, הדא הוא דכתיב (דברים ל״ב:י״ג) כי חלק יי' עמו וגו', וכתיב (דברים לב) ירכיבהו על במתי ארץ. על במתי ארץ דייקא. דהא אינון אתאחדן לעילא לעילא. ועל דא קודשא בריך הוא רחימותא דיליה אתדבק בהו, הדא הוא דכתיב, (מלאכי א׳:ב׳) אהבתי אתכם אמר יי', וכתיב (דברים ז) כי מאהבת יי' אתכם וגו', ומגו רחימותא יתירא דרחים להו, יהב לון יומא חד בשתא לדכאה להו, ולזכאה להו מכל חוביהון, דכתיב, (ויקרא ט״ז:ל׳) כי ביום הזה וגו'. בגין דיהון זכאין בעלמא דין, ובעלמא דאתי, ולא ישתכח בהו חובא. ועל דא ביומא דא, מתעטרין ישראל, ושלטין על כלהו גרדינין, ועל כלהו טהירין.

תאנא (ויקרא ט״ז:ח׳) ונתן אהרן על שני השעירים גורלות. ונתן אהרן, בגין דאתי מסטרא דחסד. על שני השעירים, על דייקא, בגין דתתבסם מטרוניתא. גורל אחד ליי' וגורל אחד לעזאזל והא תרין שעירין אינון, אמאי חד ליי'. אלא אמר קודשא בריך הוא, יתיב האי גבאי, וחד יזיל וישוט בעלמא, דאלמלי תרוייהו מזדווגן, לא יכיל עלמא למסבל.

נפק האי, אזיל ושאט בעלמא, ואשכח להו לישראל, בכמה פולחנין, בכמה דרגין, בכמה נמוסין טבן, לא יכיל להו, כלהו שלמא בינייהו, לא יכיל למיעל בהו בדלטורא. (אזל ושאט בעלמא, ואשכח לישראל כהאי גוונא) (נ''א ישראל לתתא אוף הכי כהאי גוונא) האי שעירא שלחין ליה במטולא דכל חובייהו דישראל.

תאנא, כמה חבילי טריקין מזדווגן (נ''א מזדמנן), דאינון תחות ידיה, וממנן לאללא ארעא, על כל אינון דעברין על פתגמי אורייתא. וההוא יומא, לא שכיח דלטורא (ס''א פטרא) למללא בהו בישראל. כד מטא האי שעירא לגבי טורא, כמה חידו על חידו מתבסמין כלהו ביה. וההוא גרדינא דנפיק, אהדר ואמר תושבחתא דישראל, קטיגורא אתעביד סניגורא.

ותא חזי, לאו דא בלחודוי הוא, אלא בכל אתר דבעיין ישראל לאתדכאה מחובייהו, קודשא בריך הוא יהיב לון עיטא לקשרא מארי דדינא, ולבסמא להו באינון קרבנין ועלוון, דקרבין קמי קודשא בריך הוא, וכדין לא יכלין לאבאשא. וההוא יומא יתיר על כלא, כמה דמבסמין ישראל לתתא לכלא, הכי מבסמין לכל אינון דאית להו דלטורא (ס''א פטרא) וכלא קרבנא הוא ופולחנא דקודשא בריך הוא.

תאנא, בההיא שעתא דכתיב, ולקח אהרן את שני השעירים וגו', מתערין אינון בההוא יומא לעילא, ובעיין לשלטאה (נ''א לשטאה) ולמיפק בעלמא. כיון דכהנא מקרב אלין לתתא, מתקרבין אינון לעילא. כדין עדבין סלקין בכל סטרין, כהנא יהב עדבין לתתא, כהנא יהיב עדבין לעילא. כמה דחד אשתאר ביה בקודשא בריך הוא לתתא. וחד אפקין ליה לההוא מדברא, הכי נמי לעילא, חד אשתאר ביה בקודשא בריך הוא, וחד נפיק ושט בעלמא, לההוא מדברא עלאה, וחד בחד מתקשר.

כתיב (ויקרא ט״ז:כ״א) וסמך אהרן את שתי ידיו על ראש השעיר החי והתודה עליו וגו'. בגין כך וסמך אהרן את שתי ידיו, דקודשא בריך הוא יסתכם על ידוי. על ראש השעיר החי, החי דייקא, לאכללא ההוא דלעילא. (ויקרא ה׳:ה׳) והתודה עליו את כל עונות, כמה דכתיב (ויקרא ה) והתודה אשר חטא עליה. ואוקימנא עליה, דאתדכי בר נש ואשתאר עליה כל ההוא חובא. אוף הכי והתודה עליו, בתר דאודי כהנא בגינייהו דישראל, עליו: כלומר, ישתארון כלהו עליו.

שאני הכא, דהתם לשעירים הוו קרבין קרבנא, ובגין כך לא כתיב ולא יזבחו עוד את זבחיהם שעירים, אלא לשעירים, דהתם לשעירים הוו עבדי פולחנא, ושולטנותא. והכא ונשא השעיר עליו את כל עונותם, וקרבנא לא אתעביד אלא לקודשא בריך הוא. תא חזי, דבגיני קרבנא מתבסמן עלאין ותתאין, ודינא לא שריא ושלטא עלייהו דישראל.

תאנא, ושלח ביד איש עתי המדברה. מהו איש עתי. אלא רזא דמלה הכי הוא בכל מה דאתעביד, בעי בר נש זמין לההיא מלה. אית בר נש דברכתא אתקיים על ידיה יתיר מאחרא. תא חזי, מה כתיב ביה בכהנא, (משלי כ״ב:ט׳) טוב עין הוא יבורך, אל תקרי יבורך, אלא יברך, בגין דהוא זמין דיתקיים ברכתא על ידיה בהאי. (ס''א ושארי ברכתא באשגחותא דיליה).

ואית בר נש דהוא זמין לאתקיימא לווטין על ידיה, ובכל מה דישגח ליתי לווטייא ומארה ובעיתא כגון בלעם, דאקרי רע עין, דהוה זמין בכל ביש, ולא הוה זמין לטב. ואף על גב דברך, ברכתיה לא ברכתא, ולא אתקיים. וכד הוה לייט, כל מאן דלייט אתקיים, ואפילו ברגעא חדא, ועל דא כתיב, (במדבר כ״ד:ג׳) שתם העין. בכל אתר דעיניה שלטא אתלטייא.

תא חזי מה כתיב. (במדבר כ״ד:א׳) וישת אל המדבר פניו, בגין דיתער מההוא סטרא ההוא דשלטא תמן, וייתי בדלטוריא עלייהו דישראל. מה כתיב בהו בכהני, (משלי כ״ב:ט׳) טוב עין הוא יבורך, דהוא הוה זמין בהאי, ושארי ברכתא באשגחותא דיליה. ועל דא תנינן, יסטי בר נש אפילו ממאה ארחין, ולא יארע בבר נש דאית ליה עינא בישא.

אוף הכא ושלח ביד איש עתי, דהוא זמין להאי. ורשים להאי, וכהנא הוה אשתמודע ביה, חד עינא יתיר מאחרא פורתא. סורטא דעל עינא אתחפיא בשערין סגיאין. מכחלא עינא, ולא מסתכל במישר. האי הוא בר נש זמין להאי, וכדקא חזי ליה. ועל דא כתיב ביד איש עתי.

בגוש חלבא הוה בר נש, דבכל אתר דמחי בידוי, הוה מית, ולא הוו בני נשא מקרבין בהדיה. בסוריא הוה בר נש, דבכל אתר דאסתכל אפילו לטב, כלא אתהפך לביש. יומא חד הוה חד בר נש אזיל בשוקא, והוו אנפוי נהירין. אתא ההוא בר נש ואסתכל ביה, ואתבקע עיניה. בגין כך, בכלא הוה בר נש זמין, להאי ולהאי. ועל דא כתיב טוב עין הוא יבורך, אל תקרי יבורך אלא יברך.

ותאנא, האי בר נש דהוה אזיל למדברא, כד מטא ביה בההוא שעירא הוה סליק לטורא, ודחי ליה בתרין ידוי. ולא הוה נחית לפלגות טורא, עד דאתעביד שייפין שייפין. וההוא בר נש הוה אמר, כך ימחו עונות עמך וגו'. ובגין דסליק ההוא קטיגוריא ואתעביד סניגוריא דישראל, כדין קודשא בריך הוא, כל חובייהו דישראל, וכל מה דכתיב באינון פתקין דלעילא, לאדכרא חובייהו דבני נשא, נטיל לון ורמי לון כהאי גוונא, לאתר דאתקרי מצולות ים. הדא הוא דכתיב, (מיכה ז׳:י״ט) ותשליך במצולות ים כל חטאתם.

תאנא, (ויקרא ט״ז:ה׳) ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עזים לחטאת, ומאת עדת, בגין דיהא מכלהו, ויתכפר לכלהו. דהא כל חובייהו דבני ישראל הכא תליין, וכלהו מתכפרי בדא. ולא סגי מבר נש חד. ומאן אתר אתנסיבו מאינון קופין דבעזרה נטלין אגרא, ואייתי להו מאינון דמי דהוו מכלהו.

וההוא שעירא אחרא, דהוה אשתאר לקודשא בריך הוא, עבדין ליה חטאת בקדמיתא. והא אוקימנא באן אתר הוה מתקשרא. ולבתר דא מתקרבין הני, ומתבסמין כלא, ואשתארו ישראל זכאין קמי קודשא בריך הוא, מכל חובין דעבדו וחבו קמיה. הדא הוא דכתיב כי ביום הזה יכפר עליכם וגו'.

(בראשית כ״ז:י״א) ויאמר יעקב אל רבקה אמו הן עשו אחי איש שעיר ואנכי איש חלק. מאי קא רמיזא, אלא ודאי עשו איש שעיר, הוא מההוא דאקרי שעיר, דהא מההוא סטרא אתי. ואנכי איש חלק: גבר מההוא דפליג לכל שאר עמין רברבין ממנן. דכתיב, (דברים ד׳:י״ט) אשר חלק יי' אלהיך אותם, וכתיב (דברים לב) כי חלק יי' עמו וגו'. תו איש חלק, מתרי שעירים ואשתאר חדא. דכהנא פליג לה, חד לחולקיה, וחד לקודשא בריך הוא. אמאי. בגין דיטעין על כתפוי כל חובוי דיעקב, דכתיב ונשא השעיר עליו את כל עונותם, עונות תם.

תאנא, בההוא יומא כמה פתחין פתיחן לקבליהון דישראל לקבלא צלותיהון. זכאה חולקיהון דישראל, דהא קודשא בריך הוא בעא לזכאה לון, ולדכאה לון, הדא הוא דכתיב כי ביום הזה יכפר וגו'. בהאי יומא אתעטר כהנא בכמה עטרין. בהאי יומא פולחנא דכהנא יקירא ורב מכל פולחנין. לכלא יהב חולקא באינון קרבנין דקודשא בריך הוא. בהאי יומא אתעטר (ס''א אתער) חסד בעלמא על ידא דכהנא, מקרב קרבנין על חוביהון דעמא. על חוביה בקדמיתא, ולבתר על חוביהון דעמא. מקרב עלוון עליה ועל עמא והא אוקימנא מלי.

(משלי כ״ה:כ״ה) מים קרים על נפש עיפה ושמועה טובה מארץ מרחק, הא אסתכלנא במלוי דשלמה מלכא, וכלהו (ס''א בחכמתא) בחכמה אמרן.

תא חזי ג' ספרין דחכמתא אפיק שלמה לעלמא, וכלהו בחכמתא עלאה. שיר השירים חכמה, קהלת תבונה, ומשלי דעת. לקבל ג' אלין, עבד ג' ספרים. שיר השירים כנגד חכמה הכי הוא. קהלת לקבל תבונה, הכי הוא. משלי לקבל דעת. במאי אתחזי. אלא כל אינון קראי בתרי גווני אינון, רישא וסיפא תרי גווני אתחזייא. וכד מסתכלי קראי, דא כליל בדא, ודא כליל בדא, בגין כך שקיל לקבליה דדעת.

האי קרא לאו רישיה סיפיה ולאו סיפיה רישיה. וכד אסתכלנא ביה, כלא כליל חד בחד, בין מסיפיה לרישיה, בין מרישיה לסיפיה. שמועה טובה מארץ מרחק מים קרים על נפש עיפה. מים קרים על נפש עיפה ושמועה טובה מארץ מרחק, ודא ודא נייחא דרוחא, כמה דהאי נייחא דרוחא, כך האי נייחא דרוחא.

מים קרים על נפש עיפה, דא אורייתא. דכל מאן דזכי למלעי באורייתא, ומרוי נפשא מנה, מה כתיב ושמועה טובה מארץ מרחק. קודשא בריך הוא אכריז עליה כמה טבאן לאוטבא ליה בעלמא דין ובעלמא דאתי. הדא הוא דכתיב, ושמועה טובה, מאן אתר מארץ מרחק, מאתר דקודשא בריך הוא הוה רחיק מניה בקדמיתא, מאתר דהוה בר נש בדבבו עמיה בקדמיתא, דכתיב, (איוב כ׳:כ״ז) וארץ מתקוממה לו, מההוא אתר מקדימין ליה שלם, הדא הוא דכתיב, מארץ מרחק. וכתיב (ירמיהו ל״א:ג׳) מרחוק יי' נראה לי ואהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד. (כאן חסר) (ויקרא ט״ז:י״ח) ויצא אל המזבח אשר לפני יי' וכפר עליו. רבי יהודה פתח ואמר, (תהילים נ׳:א׳) מזמור לאסף אל אלהים יי' דבר ויקרא ארץ ממזרח שמש עד מבואו. תאנא, אלף וחמש מאה וחמשין רבוא מארי שירתא, מזמרין לקודשא בריך הוא, כד נהיר יממא. ואלף וחמש מאה וארבעין ותמניא בטיהרא. ואלף וחמש מאה ותשעין אלף רבוא בההיא שעתא דאקרי בין הערבים.

כד נהיר יממא, כל אינון מארי דיבבא, משבחן במלי תושבחן, לקבליה דהאי בקר. (ס''א כד אתער, דכד) דכד אתער האי בקר, כלהו מתבסמין, ודינא אשתכיך, ואמרין תושבחן. הדא הוא דכתיב, (איוב ל״ח:ז׳) ברן יחד ככבי בקר ויריעו כל בני אלהים. וההוא זמנא, (הימנותא) חדוותא וברכאן משתכחין בעלמא, וקודשא בריך הוא אתער לאברהם לאחייא ליה, ואשתעשע ביה, ואשלטיה בעלמא. ומנא לן דהאי בקר דאברהם הוא. דכתיב (בראשית י״ט:כ״ז) וישכם אברהם בבקר.

בההוא זמנא דבין הערבים, כל אינון אלף וחמש מאה ותשעין אלף רבוא מארי דיללה אקרון, ומזמרין בההיא שעתא, וקטטותא שריא בעלמא, וההיא שעתא אתערותא דאתער קודשא בריך הוא ליצחק, וקם ודאין לחייביא דעברין על פתגמי אורייתא, ושבעה נהרי אשא נגדין ונפקין וחלין על רישיהון דרשיעייא, ושלהובי גומרין דנורא מתערין מעילא לתתא, וכדין תב אברהם לאתריה. כמה דאת אמר, (בראשית י״ח:ל״ג) ואברהם שב למקומו. ויומא אתפני, וחייבי גיהנם צווחין ואמרין (ירמיהו ו׳:ד׳) אוי לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב. וההיא שעתא, בעי בר נש לאזדהרא, בצלותא דמנחה.

בזמנא דמטי ליליא אינון אלף וה' מאה וארבעין ותמניא, אקרון מברא לפרוכתא, ואמרין שירתא. כדין דינין דלתתא מתערין, ואזלין ושאטין בעלמא, ואלין אמרין שירתא. עד דיתפליג ליליא משמרה ופלגא. בתר דיתפליג ליליא מזדמני כלהו אחריני כחדא, ואמרי תהלות, כמה דאת אמר (ישעיה ס) ותהלות יי' יבשרו. רבי יהודה אמר כד רעוא אשתכח בצפרא, תהלות יי' מבשרין.

בתר דרוחא דצפון אתער בפלגות ליליא ואזיל ליה, תהלות מבשרי, עד דייתי צפרא, ואתער האי בקר, כדין חדוותא וברכאן אשתכח בעלמא.

כלהו הכי, ועילא מנהון סרכין תלתא. בההיא שעתא דאתער האי בקר, ומתערין תושבחן, כל אינון אלף וחמש מאה וחמשין רבוא, אתמנא עלייהו חד ממנא, והימן שמיה לקבליה דלתתא, ותחות ידיה סרכין ממנן עלייהו לאתקנא שירתא. בההיא שעתא דאתער זמנא דבין הערבים, וזמרין כל אינון אלף וחמש מאה ותשעין אלף רבוא מארי דיללה, אתמנא עלייהו חד ממנא וידותון שמיה, לקבליה דלתתא, ותחות ידיה סרכין ממנן עלייהו, לאתקנא ההוא זמרא, כמה דאת אמר (ישעיה כה) זמיר עריצים.

בההיא שעתא דמטי ליליא, מתערין כל אינון דמברא לפרוכתא, כדין שכיך כלא, ופטרא לא אשתכח, ודינין דלתתא מתערין, כלהו אתמנן כחדא, אלין על אלין, עד דאתפליג ליליא. בתר דאתפליג ליליא, ומתכנשי כלהו, אתמנא עלייהו חד ממנא וכניש לכל משריין, כמה דאת אמר (במדבר י׳:כ״ה) מאסף לכל המחנות וגו', ואסף שמיה, לקבליה דלתתא, ותחות ידיה כל אינון סרכין ממנן, ומבשרי תהלות.

עד דאתי צפרא, כיון דאתי צפרא, קם ההוא נע''ר, יונק משדי אמיה, לדכאה להו, ועאל לשמשא. כד אתער בקר, כדין היא שעתא דרעוא, דאשתעי מטרוניתא במלכא, ומלכא משיך מניה חד חוטא דברכאן ופריס על מטרוניתא, ועל אינון דמזדווגי לה. מאן אינון דמזדווגי עמה. אינון דמשתדלי באורייתא בליליא, כד אתפלג.

זכאה חולקיה מאן דאתי עם מטרוניתא, בשעתא דאתת לקבלא אנפי מלכא, לאשתעי ביה. ואשתכח עמה. בשעתא דאושיט מלכא ימינא, לקבלא למטרוניתא. הדא הוא דכתיב, (תהלים קלט) אשא כנפי שחר אשכנה באחרית ים. מאי אחרית ים. ההיא שעתא אחרית דההוא ים הוא. דכד אתפלג, שירותא הוה, ודינא הוה, והשתא אחרית הוא דילה, דמסתלקין דינהא. ועאלת בגדפוי דמלכא, היא וכל אינון דמזדווגין לה, הדא הוא דכתיב אשכנה באחרית ים.

ותאנא, כל אינון דמשתדלי באורייתא בשעתא דאתפליג ליליא. אשתתף בשכינתא. וכד אתי צפרא, ומטרוניתא אתחברת עם מלכא, הוא אשתכח עמה עם מלכא. ומלכא פריס על כלהו גדפוי, הדא הוא דכתיב, (תהילים מ״ב:ט׳) יומם יצוה יי' חסדו ובלילה שירה עמי וגו'.

תאנא, בההיא שעתא, אבהן מזדמנין במטרוניתא, וקדמין לאשתעי בהדה, ולאתחברא עמה. וקודשא בריך הוא מליל עמה בהו. והוא קארי לה לפרסא לה גדפוי, הדא הוא דכתיב, (תהילים נ׳:א׳) מזמור לאסף אל אלהים יי' דבר ויקרא ארץ וגו'. אל: דא נהירו דחכמתא, ואקרי חסד. אלהים: דא גבורה. ידו''ד: דא שלימו דכלא, רחמי. ועל דא, דבר ויקרא ארץ וגו'.