ר' חייא הולך ללמוד מר' שמעון, רואה בקעים בקרקע ושומע מתוכם קולות
(תאנא:)
אמר רבי חייא: יומא חד הוינא אזיל בארחא למיהך גביה דרבי שמעון למילף מניה פרשתא דפסחא.
ערעית בחד טורא, וחמינא בקיעין גומין בחד טינרא, ותרין גוברין בה.
עד דהוינא אזיל, שמענא קלא דאינון גוברין,
והוו אמרין:
(תהילים מ״ח:א׳-ב׳) שיר מזמור לבני קרח גדול יי' ומהלל מאד וגו'. מאי שיר מזמור. אלא הכי תאנא משמיה דרבי שמעון: שיר דאיהו כפול, שיר דאיהו משובח משאר שירין, ועל דאיהו משובח משאר שירין, תרין זמנין אתמר ביה שירתא, וכן (תהילים צ״ב:א׳) מזמור שיר ליום השבת. כהאי גוונא, (שיר השירים א׳:א׳) שיר השירים אשר לשלמה, שירתא לעילא מן שירתא. שיר מזמור, שירתא דקודשא בריך הוא, דקא מזמרי בני קרח על אינון דיתבי, על פתחא דגיהנם. ומאן אינון, אחוהון דאינון דיתבי בתרעי דגיהנם. ועל דא, שירתא דא ביום שני אתמר.
קריבנא גבייהו,
אמינא להו: מאי עסקייכו באתר דא?
אמרו: מזבני אנן, ותרי יומי בשבתא בדילנא מישובא ונעסק באורייתא, בגין דלא שבקין לן בני נשא כל יומא ויומא.
אמינא: זכאה חולקיכון.
תו פתחו ואמרו:
בכל זמנא דצדיקיא מסתלקי מעלמא, דינא אסתלק מעלמא, ומיתתהון דצדיקיא מכפרת על חובי דרא. ועל דא פרשתא דבני אהרן, ביומא דכפורי קרינן לה, למהוי כפרה לחוביהון דישראל. אמר קודשא בריך הוא, אתעסקו במיתתהון דצדיקיא אלין, ויתחשב לכו כאלו אתון מקרבין קרבנין בהאי יומא לכפרא עלייכו. דתנינן, כל זמנא דישראל יהון בגלותא, ולא יקרבון קרבנין בהאי יומא, ואינון תרין שעירין לא יכלין לקרבא, יהא להו דכרנא, דתרי בני אהרן, ויתכפר עלייהו.
דהכי אוליפנא, דכתיב, (במדבר ג׳:ג׳) ואלה שמות בני אהרן הכהנים וגו'. וכתיב, הבכר נדב ואביהוא אלעזר ואיתמר. ואלעזר ואיתמר מבעי ליה, מהו אלעזר ואיתמר. אלא שקול הוה אביהוא כתרי אחוי. ונדב ככלהו. ואית דמתני (לה אפכא) הבכר נדב, דא בלחודוי, ואביהוא בלחודוי, וכל חד אתחשיב בעיניה, כתרוייהו, כאלעזר ואיתמר. אבל נדב ואביהוא בלחודייהו, שקולין הוו לקבל שבעין סנהדרין, דהוו משמשין קמי משה. ובגין כך, מיתתהון מכפרא על ישראל. ועל דא כתיב, (ויקרא י׳:ו׳) ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השרפה. ואמר רבי שמעון: הבכר נדב, כלומר, ההוא, דכל שבחא ויקרא דליה (מה שמיה). נדב ואביהוא, על אחת כמה וכמה, דהני תרי, לא אשתכחו כותייהו בישראל.