(קהלת ז׳:י״ד) ביום טובה היה בטוב וגו' גם את זה לעומת זה עשה האלהים וגו'. ביום טובה היה בטוב, בזמנא דאסגי קודשא בריך הוא חסד בעלמא, בעי בר נש למיהך בשוקי ולאתחזאה קמי כלא, דהא כד שארי טיבותא דקודשא בריך הוא בעלמא, בכלא שארי, ובכלא עביד טיבו ואסגי ליה בעלמא. ובגין כך, יתחזי בר נש באתגליא בשוקי, ויעביד טיבו דלשרי עליה טיבו אחרא. הדא הוא דכתיב ביום טובה היה בטוב. היה בטוב ודאי.

וביום רעה ראה. לא כתיב וביום רעה היה ברע, אלא, ביום רעה ראה. דהא בשעתא דדינא תליא בעלמא, לא לבעי ליה לאיניש לאתחזאה בשוקא ולמיהך יחידאה בעלמא. דהא כד דינא שריא בעלמא, על כלא שארי. ומאן דפגע ביה, ואערע קמיה, יתדן בההוא דינא. וכדין כתיב, (משלי י״ג:כ״ג) ויש נספה בלא משפט. דהא משפט אסתלק מצדק, ולא שריין דא בדא על עלמא. ועל דא ראה. ראה והוי נטיר, אשגח ועיין לכל סטר. והוי ידע, דבכלהו שריא דינא, ולא תפוק לבר, ולא תתחזי בשוקא, בגין דלא ישרי עלך. מאי טעמא. בגין דגם את זה לעמת זה עשה האלהים. כמה דכד שארי טיבו בעלמא שארי על כלא, כך, כד שריא דינא בעלמא שארי על כלא, ומאן דאערע ביה אתפס.

תא חזי, כד דינא שריא בעלמא, כמה סייפין תליין, דנפקי מההוא חרב עלאה, וזקפין רישא וחמן דהא ההוא חרב עלאה סומקא, מלייא דמא בכל סטרין, כדין גזרין נימוסין. וכמה סייפיא אתערו, (ס''א כדין פסירן סייפין, וכמה נימוסין אתערו) כמה דאת אמר, (שיר השירים ג׳:ח׳) איש חרבו על ירכו. וכתיב, (יהושע ה׳:י״ג) וחרבו שלופה בידו. וכלהו משתכחי למעבד דינא. ומאן דיערע בהו אתזק. כתיב, (בראשית י״ט:י״ט) הנה נא מצא עבדך חן בעיניך ותגדל חסדך וגו'. מאי טעמא, בגין דבכל אתר דדינא שריא בכלא שריא, בין במתא בין במדברא ובסחרנא דמתא.

(שיר השירים ח׳:ו׳) שימני כחותם על לבך וגו'. שימני כחותם, כנסת ישראל אמרה דא לקודשא בריך הוא. שימני כחותם, מאן הוא חותם. דא חותם דגושפנקא דקשוט. כחותם על לבך, דא חותם של תפלין, דאנח בר נש על לביה. כחותם על זרועך, דא יד כהה, דמנח בההוא זרוע, ומנו יצחק. וכנסת ישראל קאמר שימני כחותם, חותם מבעי ליה, מאי כחותם. כאינון תפלין דרישא, דאתי שבחא לכל גופא. ועל דא תפלין בזרוע, על הלב, ובדא אשתכח בר נש שלים כגוונא דלעילא.

כי עזה כמות אהבה. מאי כי עזה כמות. אלא לא אשתכח קשיותא בעלמא, כמה דפרישו דנפשא מגופא, כד בעיין לאתפרשא. (ועל דא) כך אהבת כנסת ישראל לקודשא בריך הוא, דלא אתפרשן לעלמין. ובגין כך תפלה של יד, אתקשרא בזרוע, לקיימא דכתיב, (שיר השירים ב׳:ו׳) שמאלו תחת לראשי.

קשה כשאול קנאה. בכל דרגין דגיהנם, לא אית קשיא כשאול, דנחית לתתא מנייהו, בר ההוא דרגא דאקרי אבדון, ודא ודא אשתתפו כחדא. ודא קשיא להו לחייביא מכלא. כך, קשה כשאול קנאה, דלית קנאה אלא ברחימותא, ומגו רחימותא אתי קנאה, ומאן דקני לההוא דרחים (ויחי קע''ה ע''א) יתיר, קשיא ליה לאתפרשא מניה מההוא דרגא דאקרי שאול, דאיהו קשיא מכל דרגין דגיהנם.

רשפיה רשפי אש שלהבת יה. ומאן איהו שלהבת יה, דא אשא דנפיק מגו שופר, כליל מרוחא ומיא. ומגו ההוא שלהובא כד מתלהטא בכנסת ישראל, אוקיד עלמא בשלהבותא בקנאה דקודשא בריך הוא, ובשעתא דהיא מקנאה ליה, ווי דאערע בשלהוביתא, דאיהו יתוקד בהו.

(שיר השירים ח׳:ז׳) מים רבים לא יוכלו לכבות וגו'. מים רבים דא דרועא ימינא, דבעי לקשרא ביה קשרא דתפלה על דרועא שמאלא, לקיימא וימינו תחבקני. דבר אחר, מים רבים, דא הוא נהר עלאה, דמניה נפקין נהרין לכל עבר, וכלהו נגדין ואתמשכן מניה. כמה דאת אמר, (תהילים צ״ג:ד׳) מקולות מים רבים. מאינון קולות דמים רבים, דנפקן ואתמשכן מניה. ונהרות, כמה דאת אמר, נשאו נהרות וגו'.

אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה, דרחים כנסת ישראל לקודשא בריך הוא, יבוזו לו. (שיר השירים ח׳:ז׳) בוז יבוזו לו, יבוז מבעי ליה, מאי יבוזו לו. אלא, אם יתן איש, דא קודשא בריך הוא. את כל הון ביתו, כמה דאת אמר (משלי כ״ד:ד׳) כל הון יקר ונעים. באהבה, דכנסת ישראל לגביה, ולא לאתקשרא בהדה, בוז יבוזו לו, כל אינון אוכלוסין וכל אינון משריין דלעילא, לההוא הון יקר, דהא לית רעותא לכלהו אלא בשעתא דכנסת ישראל מתקשרא ביה בקודשא בריך הוא, ומתעטרא בהדיה, כדין כל אינון אוכלוסין, וכל אינון משריין, וכלהו עלמין כלהו בחדו, בנהירו, בברכאן, (על דא אמר) כתיב שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני.

מאן דאנח תפלין, כד מנח תפלה של יד, בעי לאושטא דרועא שמאלא, לקבלא לה לכנסת ישראל, ולקשרא קשרא עם ימינא, בגין לחבקא לה, לקיימא דכתיב, שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני. לאתחזאה בר נש כגוונא דלעילא, ולאתעטרא בכלא, וכדין בר נש שלים בכלא, בקדושה עלאה. וקודשא בריך הוא קארי עליה, (ישעיה מט) ישראל אשר בך אתפאר.

(תהלים יז) שמעה יי' צדק וגו'. כמה חביבה כנסת ישראל קמי קודשא בריך הוא, דבכל זמנא דכנסת ישראל, אתת לקמיה דקודשא בריך הוא, קודשא בריך הוא אזדמן לקבלה. הדא הוא דכתיב שמעה יי' צדק הקשיבה רנתי האזינה תפלתי. אמר דוד, אנא אתקטרנא בכנסת ישראל. כמה דהיא אשתכחת לקמך, אנא נמי הכי אשתכחנא. ובגין כך שמעה יי' צדק, בקדמיתא, ולבתר, הקשיבה רנתי האזינה תפלתי.

בלא שפתי מרמה. מאי בלא שפתי מרמה. אלא הכי תנינן. כל מלה ומלה דצלותא, דאפיק בר נש מפומיה, סלקא לעילא ובקעא רקיעין, ועאלת לאתר דעאלת, תמן אתבחנת ההיא מלה, אי היא מלה דכשרא אי לא, אי איהי מלה דכשרא עאלין לה קמי מלכא קדישא למעבד רעותה. ואי לאו, סאטין לה לבר, ואתער בההיא מלה רוחא אחרא.

ותא חזי, כתיב ביה ביוסף, (תהלים קה) ענו בכבל רגלו וגו'. עד אימתי, ענו בכבל רגלו. עד עת בא דברו אמרת יי' צרפתהו. עד עת בא דברו דמאן. אלא עד עת בא דברו (דיוסף, ואתבחין) ההיא מלה, הדא הוא דכתיב, אמרת יי' צרפתהו. כדין, שלח מלך ויתירהו מושל עמים ויפתחהו.

כתיב, (שמואל א כה) והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים. נפש אדני, סתם. כמה דאת אמר, (תהלים כד) אשר לא נשא לשוא נפשי, הא עידנא בצפרא לאתקשרא כנסת ישראל ולאתחברא בבעלה, זכאין אינון צדיקיא דמשתדלין באורייתא בליליא, ואתאן לאתקשרא ביה בקודשא בריך הוא ובכנסת ישראל. עלייהו כתיב, (משלי כג) ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך.

כתיב, (ויקרא טו) והזרתם את בני ישראל מטומאתם וגו' בטמאם את משכני אשר בתוכם. והזרתם, כהאי זר, דאיהו זר מכלהו, ולא אתחבר במה דליתיה דיליה.

ותא חזי, בשעתא דמסתאבין בני נשא לתתא, מסאבין לון בכלא, והא אתמר. אבל, בשעתא דרוח מסאבא אתער (ס''א לתתא, אתער רוח וכו') חשבתון זר, אלא רוח מסאבא דלתתא, אתער רוח מסאבא אחרא, ואתיהיב ליה רשותא לנחתא לעלמא. מאי רשותא, רשותא דקדושה דהוה נחית ומחי ביה, לא אשתכח, ואסתלק, וכדין אתגלייא דינא, לקבליהון דחייבין, ואוסיף דינא על דיניה, וכדין, תרין רוחין משתכחין בעלמא, חד, רוחא דדינא, וחד, רוחא דמסאבא.

הכא ילפינן מנגע דביתא. דכד רוחא מסאבא שריא בביתא וקודשא בריך הוא בעי לדכאה ליה, שדר נגע צרעת בביתא, לקטרגא דא בדא, וההוא נגע לא אעדי מביתא, ואף על גב דרוח מסאבא אסתלק מההוא ביתא, עד דינתצון ביתא, אבנין ואעין וכלא, כדין אתדכי אתרא.

כהאי גוונא, מאן דאסתאב ואתער רוחא מסאבא ושארי עלוי, כד בעי קודשא בריך הוא לדכאה עלמא, אתער רוח דינא תקיפא, ואשתכח בעלמא ושריא על ההוא רוחא מסאבא, ומקטרגי דא בדא, עד דיתעבר מעלמא, וההוא רוחא דינא תקיפא, לא אסתלק מאתריה עד דינתץ אתר, שייפין וגרמין וכלא, כדין אתדכי עלמא ואתעברו מניה רוחין מסאבין, ועלמא אשתכח בדכיו.

ועל דא תנינן, אתא לאסתאבא מסאבין ליה ודאי. ווי ליה לבר נש כד שארי עליה רוח מסאבא, ואשתכח ביה בעלמא, דודאי לינדע, דקודשא בריך הוא בעי לבערא ליה מן עלמא. זכאין אינון צדיקיא דכלהו קדישין, ואשתכחו בקדושה קמי מלכא קדישא, ושריא עלייהו רוח קדישא, בהאי עלמא ובעלמא דאתי.

(בראשית ל״ב:ב׳-ג׳) ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלהים. ויעקב הלך לדרכו, דהוה אזיל לקבל אבוהי.

תא חזי, כל זמנא, דיעקב אשתכח לגביה דלבן לא מליל עמיה קודשא בריך הוא, (ולא אשתכח לגביה) ואי תימא, והא כתיב, (בראשית ל״א:ג׳) ויאמר יי' אל יעקב שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך וגו'. האי בסופא הוה, בזמנא דבעא לאתפרשא מלבן וכד אתפרש מניה, אתו לקבליה אינון מלאכי ואוזפוהו באורחא.

תא חזי, כתיב, ויפגעו בו. ויפגע במלאכי אלהים מבעי ליה, מאי בו. אלא אינהו אתו לאתכללא ביה (ואוזפוהו באורחא). מאי לאתכללא ביה. אלא אינון מסטרא דגבורה קאתיין, דכתיב מלאכי אלהים, וחמא מסטרא אחרא מלאכי דרחמי, ואתכללו ביה רחמי ודינא.

תא חזי, בקדמיתא, מחנה אלהים, זה חד. לבתר ויקרא שם המקום ההוא מחנים, תרי. חד מסטרא דדינא וחד מסטרא דרחמי, מלאכין מהאי גיסא, ומלאכין מהאי גיסא, ועל דא כתיב, ויפגעו בו. בו, דייקא. ויאמר יעקב כאשר ראם, ראה אותם מבעי ליה, מאי ראם. אלא חמא לון כלילן כחדא, מתדבקן דא בדא, מתחברן דא בדא, ועל דא כתיב ראם, וכלהו אתו לאוזפא ליה ולשיזבא ליה מידא דעשו.

כתיב ביה בעשו, (בראשית כ״ה:כ״ה) ויצא הראשון אדמוני. ויצא הראשון, אי תימא, דיעקב טפה קדמאה הוה, לאו הכי, דהא כתיב, ויצא הראשון, ולא כתיב, ויצא ראשון. ובגין דיצחק אתי מסטרא דדינא קשיא, נפק עשו אדמוני, סומקא. דאי יעקב הוה בוכרא, ההיא טפה קדמאה נפקא הכי סומקא. אבל טפה תניינא הוה, ובגין כך לא נפקא הכי, דהא מסטרא דרחמי הות ההיא טפה, מהאי גיסא ומהאי גיסא.

וטפה דעשו לא הות כטפה דיעקב, דדא שלים ודא לא שלים. ובההיא שעתא, יצחק הוה מכוון בסיומא דדינא קשיא, דאפיק בסטרוי, בגליפוי טהירין בשייפוי, ובגין כך עשו, זוהמא דאתהתיך מדהבא.

ועל דא תנינן, דבעי בר נש לכוונא בההיא שעתא, ברעותא דמאריה, בגין דיפוק בנין קדישין לעלמא. ואי תימא, יצחק לא אתכוון. לאו הכי, אלא אתכוון בקדושה, ואתכוון בסיומא דההוא אתר, ואשתכח כד נפק ההיא טפה קדמאה, בההוא אתר ממש, ועל דא כתיב, כלו כאדרת שער.

תא חזי, דוד בשפירו דסומקא נפק, ואתאחד בקדושה דמאריה. ועל דא כתיב, (שמואל א ט״ז:י״ב) והוא אדמוני עם יפה עינים וטוב ראי. אבל יעקב בוכרא הוה מניה דעשו, לאו מטפה, אלא דכוונה דרעותא, באילנא עלאה רברבא ותקיף, ועשו בההוא אתר דסיומא דכלא, ובגין כך כתיב, (עובדיה א׳:ב׳) הנה קטן נתתיך בגוים בזוי אתה מאד.