תניא, וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות. מן הסכלות ממש, אתי תועלתא לחכמתא, דאלמלא לא אשתכח שטותא בעלמא, לא אשתמודעא חכמתא ומלוי. (תיקון קכ''ג ע''א) ותאנא חיובא הוא על בר נש דאוליף חכמתא, למילף זעיר מן שטותא, ולמנדע לה. בגין דאתי תועלתא לחכמתא בגיניה. כמה דאתיא תועלתא לנהורא מחשוכא, דאלמלא חשוכא לא אשתמודע נהורא. ולא אתייא (נ''א אתחזיא) תועלתא לעלמא מניה.

תא חזי רזא דמלה, לא נהיר חכמתא דלעילא, ולא אתנהיר, אלא בגין שטותא דאתער מאתר אחרא, ואלמלא האי, נהירו ורבו סגיא ויתיר לא הוה (להוי), ולא אתחזיא תועלתא דחכמתא. ובגין שטותא אתנהיר יתיר, ונהירין ליה יתיר, הדא הוא דכתיב שיש יתרון לחכמה, לחכמה סתם, מן הסכלות סתם. וכך לתתא, אלמלא לא הוה שטותא שכיח בעלמא, לא הוי חכמתא שכיח בעלמא.

יקר מחכמה ומכבוד, כלומר יקרא דחכמתא ונוי דילה, ויקרא דכבוד דלעילא, מאי היא. סכלות מעט. זעיר דשטותא אחזי וגלי יקרא דחכמתא וכבוד דלעילא, יתיר מכל ארחין דעלמא. כיתרון האור מן החשך, תועלתא דנהורא לא אתייא (נ''א אתחזיא) אלא מן חשוכא. (ולעולם) תקונא דחוורא מאי היא. אוכמא, אלמלא אוכמא לא אשתמודע חוורא, ובגין אוכמא, אסתליק חוורא ואתיקר.

משל למתוק במר, דלא ידע אינש טעמא דמתיקא, עד דטעים מרירא, מאן עביד להאי מתיקא. הוי אומר האי מרירא. והיינו דכתיב, (קהלת ז׳:י״ד) גם את זה לעומת זה עשה האלהים. וכתיב (קהלת ז׳:י״ח) טוב אשר תאחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך.