(תהילים כ״ד:א׳) ליי' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה, כיון דאמר ליי' הארץ ומלואה, אמאי תבל ויושבי בה, וכי תבל לאו מן ארעא הוא. אלא הכי קאמר, ליי' הארץ ומלואה, דא ארעא קדישא, דאקרי ארץ החיים. תבל ויושבי בה, דא שאר ארעאן, כמה דאת אמר (תהילים ט׳:ט׳) והוא ישפט תבל בצדק, דתבל בצדק תליא, וכלא חד מלה.

רבי חייא אמר, ליי' הארץ ומלואה. הארץ תינח, ומלואה מאי היא. אלא אלין נשמתין דצדיקייא. תבל ויושבי בה, תבל: דא ארעא דלתתא. ויושבי בה: אלין אינון בני נשא. אמר רבי יוסי, אי הכי במאי אוקימנא כי הוא על ימים יסדה ועל נהרות יכוננה. אמר ליה ודאי הכי הוא, דההיא ארץ החיים על ימים יסדה ועל נהרות יכוננה, דכלהו נפקי מההוא נהר עלאה דנגיד ונפיק מעדן, ובהו אתתקנת לאתעטרא במלכא קדישא, ולמיזן עלמין. (ובגין כך)

מי יעלה בהר יי' וגו', נקי כפים ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשי וגו'. נפשו כתיב, מהו נפשי ונפשו. אלא כלא חד מלה, כמה דאת אמר (עמוס ו) נשבע יי' בנפשו (שמואל א, ב) כאשר בלבבי ובנפשי יעשה. ודוד מלכא אתאחיד בההוא לב ובההוא נפש, ועל דא לא נשא לשוא נפשו.

(קהלת ז׳:ט״ו) את הכל ראיתי בימי הבלי יש צדיק אובד בצדקו ויש רשע מאריך ברעתו. האי קרא אוליפנא בי רבי דוסתאי סבא, דהוה אמר משמיה דרבי ייסא סבא. את הכל ראיתי בימי הבלי, וכי שלמה מלכא דהוה חכים על כלא, איך אמר הכי דאיהו חמא כלא בזמנא דאיהו אזיל בחשוכי עלמא דהא כל מאן דאשתדל בחשוכי עלמא, לא חמי מדי, ולא ידע מדי.

אלא הכי אתמר, ביומוי דשלמה מלכא, קיימא סיהרא באשלמותא, ואתחכם שלמה על כל בני עלמא, וכדין חמא כלא, וידע כלא. ומאי חמא. חמא כ''ל, דלא אעדי מן סיהרא. והוה נהיר לה שמשא (ס''א ליה כשמשא). הדא הוא דכתיב את הכל ראיתי בימי הבלי. מאן הבלי. דא סיהרא דאתכלילת מן כלא, מן מיא ואשא ורוחא כחדא. כהבל דנפיק מן פומא, דכליל מכלא.

והוא חמא כ''ל, בההוא הבל דיליה, דאחיד ביה. יש צדיק אובד בצדקו, תא חזי, בזמנא דאסגיאו זכאין בעלמא, האי כ''ל לא אעדי מן סיהרא לעלמין, והאי כ''ל נטל כל משח ורבו וחדו דלעילא, ואתמלי (ס''א ידוי ורוי) וחדי ורבי, בגין לאזדווגא בסיהרא, והוא רווח בגינה.

ובזמנא דאסגיאו חייבין בעלמא, וסיהרא אתחשכת, כדין צדיק אובד בצדקו, צדיק נאבד לא כתיב, אלא צדיק אובד, דהא לא אתחזי (נ''א אתחבר) בסיהרא, ולא נטיל משח ורבו וחדו למליא לה, ולאזדווגא עמה. ועל דא צדיק אובד, בצדקו, דא סיהרא, דבגין סיהרא דלא אשתכחת לאזדווגא עמיה, הוא אביד, דלא שאיב מחידו כמה דהוה עביד. וכדין כל סטר שמאלא אתער, וחייבין מאריכין בשלוה בעלמא, הדא הוא דכתיב, ויש רשע מאריך ברעתו. מאי ברעתו בההוא סטר (נ''א בההיא רעה) דאתדבק ביה.

תו יש צדיק אובד בצדקו, דכד חייבין סגיאו בעלמא, ודינא תליא (בחובייהו) צדיק אובד בצדקו, איהו אתפס בחובייהו, כגון אבא דאתפס בחובייהו דבני מאתיה, דהוו כלהו חציפין (לגביה), והוא לא אסהיד בהו ולא אכסיף להו לעלמין, ומחי בידן, דלא נתגרי בהו ברשיעיא (נ''א ולא מחי בידיהון דלא מתגרו בהו). והוה אמר לן, (תהילים ל״ז:א׳) לדוד אל תתחר במרעים אל תקנא בעושי עולה. אמר אבוי, ודאי קודשא בריך הוא אעניש לי בדא, דהא הוה רשו בידי למחאה בידייהו, ולא עבדית, ולא אכסיפנא (נ''א אוכיחנא) להו, לא בטמירו, ולא באתגליא.

(בראשית ב׳:ז׳) וייצר יי' אלהים את האדם עפר מן האדמה וגו'. וייצר יי' אלהים, בתרי יודין, בתרין יצרין, יצר טוב ויצר רע, חד לקבל מיא, וחד לקבל אשא. יי' אלהים, שם מלא. את האדם, כליל דכר ונוקבא. עפר מן האדמה, דא עפרא דארעא קדישא, דמתמן אתברי, והוא אתר דבי מקדשא.

ויפח באפיו נשמת חיים, דא נשמתא קדישא, דאתמשכא מאינון חיים דלעילא. ויהי האדם לנפש חיה, אדם אתכליל בנפשא קדישא, מחיה עלאה. דאפיקת ארעא דכתיב, (בראשית א׳:כ״ד) תוצא הארץ נפש חיה, נפש דההיא חיה עלאה.

תא חזי, בכל זמנא דהאי נשמתא קדישא, אתדבקת ביה בבר נש. רחימא הוא דמאריה. כמה נטורין נטרין ליה מכל סטרין, רשימא הוא לטב לעילא ותתא, ושכינתא קדישא שריא עלוי.

ובזמנא דאיהו אסטי ארחוי, שכינתא אסתלקת מניה, ונשמתא קדישא לא אתדבקת ביה. ומסטרא דחויא בישא תקיפא, אתער רוחא חד, דשט ואזיל בעלמא, דלא שריא אלא באתר דקדושה עלאה אסתלק מתמן. וכדין אסתאב בר נש, ואתפגים בבשריה, בחיזו דאנפוי בכלא.

ותא חזי, בגין דהאי נפש חיה איהי קדישא עלאה, כד ארעא קדישא משכא לה, ואתכלילת בגווה, כדין קרינן לה נשמה. ודא היא דסלקא לעילא, וממללא קמי מלכא קדישא, ועיילא בכל תרעין, ולית דימחי בידהא. ועל דא אתקרי רוחא ממללא, דהא כל שאר נפשתא לית לון רשו למללא קמי מלכא, בר האי.

ועל דא אורייתא אכריזת ואמרת, (תהלים לד) נצור לשונך מרע וגו', וכתיב (משלי כא) שומר פיו ולשונו וגו', בגין דאי שפוותיה ולישניה ממללן מלין בישין, אינון מלין סלקין לעילא, ובשעתא דסלקין, כלא מכריזין ואמרין אסתלקו מסוחרניה דמלה בישא דפלניא, פנון אתר לארחיה דחויא תקיפא. כדין נשמתא קדישא אתעברא מניה ואסתלקת, ולא יכלא למללא, כמה דאת אמר (תהלים לט) נאלמתי דומיה החשיתי מטוב.

וההיא נשמתא סלקא בכסופא, בעאקו דכלא, ולא יהבין לה אתר כמלקדמין. ועל דא כתיב, שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו. נפשו ודאי ההיא דהות ממללא, אתעבידת משתוקא, בגין מלולא בישא. וכדין חויא אזדמן, דכלא לאתריה אתהדר, וכד ההיא מלה בישא סלקא באורחין ידיען, ושארי קמיה דחויא תקיפא, כמה רוחין מתערין בעלמא, ורוחא נחתא מההוא סטרא, ואשכח דההוא בר נש אתער ליה במלה בישא, והא רוחא ממללא קדישא אתעברא מניה, כדין שריא עלוי וסאיב ליה, וכדין הוא סגיר.

כמה דעונשא דהאי בר נש בגין מלה בישא. כך עונשיה בגין מלה טבא, דקאתי לידיה, ויכיל למללא, ולא מליל. בגין דפגים לההוא רוחא ממללא, דהיא אתתקנת למללא לעילא, ולמללא לתתא, וכלא בקדושה. כל שכן אי עמא אזלין באורחא עקימא, והוא יכיל למללא להו ולאוכחא להו, ושתיק ולא מליל, כמה דאמינא דכתיב, נאלמתי דומיה החשיתי מטוב וכאבי נעכר. נעכר במכתשין דמסאבותא, ודא הוא דאמר דוד מלכא אלקי בהאי, ואתפני מניה, דכתיב, (תהילים כ״ה:ט״ז) פנה אלי וחנני. מהו פנה אלי. כמה דאת אמר (במדבר י״ב:י׳) ויפן אהרן.