(שיר השירים ז) וחכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים וגו'. וחכך כיין הטוב, דא יינא דאורייתא, דאיהו טב. דהא יינא אחרא לאו איהו טב, ויינא דאורייתא, טב לכלא. טב לעלמא דא, וטב לעלמא דאתי. ודא הוא יינא דניחא ליה לקודשא בריך הוא יתיר מכלא, ובזכו דא, מאן דמרוי מיינא דאורייתא, יתער לעלמא דאתי, ויזכי לאחייא, כד יוקים קודשא בריך הוא לצדיקייא.

אנא שמענא דמאן דאשתדל באורייתא ודביק בה, וההיא מלה דאורייתא אשתמע בפומיה, ולא לחיש לה בלחישו, אלא ארים קליה בה, דאורייתא הכי בעיא לארמא קלא, דכתיב, (משלי א׳:כ״א) בראש הומיות תקרא, לארמא רנה דאורייתא, ולא בלחישו. כיין הטוב, כחמר טב דלא שתיק. והוא עתיד לארמא קלא, כד יפוק מהאי עלמא. הולך לדודי למשרים, דלא יסטי לימינא ולשמאלא, לא ישתכח דימחי בידוי. דובב שפתי ישנים, אפילו בההוא עלמא שפוותיה מרחשן אורייתא.

תו שמענא: וחכך כיין הטוב, האי קרא לכנסת ישראל אתמר, ובתושבחתא אתמר. אי הכי, מאן הוא דמשבח לה בהאי. אי קודשא בריך הוא, מהו הולך לדודי, הולך אלי מבעי ליה. אלא ודאי קודשא בריך הוא קא משבח לה לכנסת ישראל, כמה דהיא קא משבחת ליה, דכתיב חכו ממתקים, כך קודשא בריך הוא משבח לה לכנסת ישראל. (דכתיב) וחכך כיין הטוב, יין הטוב: דהוא חמרא דמנטרא. הולך לדודי: דא יצחק, דאקרי ידיד מבטן. למישרים: כמה דאת אמר, (תהילים צ״ט:ד׳) אתה כוננת מישרים, לאתכללא שמאלא בימינא. ודא הוא מישרים, דבגין חדוותא דההוא חמר טב, אתכליל שמאלא בימינא, וחדאן כלא. (דובב שפתי ישנים) דהא כלא מתערי בחדוואן וברכאן, ועלמין כלהו משתכחי בחדו, ומתערי לארקא ברכאן לתתא.

(בראשית א׳:כ״א) ויברא אלהים את התנינים הגדולים וגו'. ויברא אלהים, כל אתר דדינא אלהים אקרי. וההוא אתר עלאה אתר דנפקו מניה, הכי קרי ליה הכא. ואף על גב דרחמי הוא, מניה נפקו דינין, וביה תליין.

את התנינים הגדולים, אלין אבהן. דאינון מתשקיין בקדמיתא, ומשתרשין על כלא. ואת כל נפש החיה הרומשת, ואת כל נפש החיה, דא נפש, דההיא ארץ עלאה אפיקת מההיא חיה עלאה על כלא, דכתיב תוצא הארץ נפש חיה. ודא איהי נפש דאדם קדמאה, דמשיך בגויה. הרומשת: דא היא חיה דרחשא בכל טורין (ס''א סטרין), לעילא ותתא. אשר שרצו המים, דההוא נהר עלאה נגיד ונפיק מעדן, ואשקי להאי אילנא, לאשתרשא בשרשוי על כלא, ולאשתכחא ביה מזונא לכלא.

דבר אחר החיה הרומשת, דא הוא דוד מלכא, דכתיב ביה (תהילים קי״ח:י״ז) לא אמות כי אחיה וגו'. ואת כל עוף כנף למינהו, אלין כל אינון מלאכין קדישין, דמשתכחי לקדשא שמא דמאריהון בכל יומא ויומא, דכתיב בהו (ישעיהו ו׳:ב׳) שש כנפים שש כנפים לאחד. ומנהון טאסין בעלמא למעבד רעותא דמאריהון, כל חד וחד כדקא חזי.

ודאי החיה (הרומשת) דא היא חיה עלאה על כלא, דהא אחרא ארץ קרייה קרא. הכא דכתיב והעוף ירב בארץ, בארץ ודאי, ולא במים. דהא ההוא נהר, נגיד ונפיק ואשקי, בלא פירודא, עד ההוא אתר דאקרי ארץ, ומתמן כתיב ומשם יפרד וגו'. והעוף, וההוא עוף בהאי ארץ תליין ואתשקיין, ודא הוא דכתיב והעוף ירב בארץ.

(שיר השירים ב׳:ה׳) סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים וגו'. האי קרא הא אתמר ושפיר. אבל כנסת ישראל קאמר דא בגלותא. סמכוני, מהו סמכוני. אלא מאן דנפיל בעי לאסמכא ליה, הדא הוא דכתיב, (תהילים קמ״ה:י״ד) סומך יי' לכל הנופלים וגו'. ובגין כך, כנסת ישראל דנפלה, דכתיב, (עמוס ה׳:ב׳) נפלה לא תוסיף קום, בעיא לאסמכא, והיא אמרה סמכוני. למאן אמרה. לישראל בנהא דאינון בגלותא עמה.

ובמה באשישות. אלין אינון אבהן, דאינון אתמליין בקדמיתא, מההוא חמר טב דמנטרא. וכד אינון אתמליין, הא ברכאן משתכחי לגבה, על ידא דחד דרגא דאיהו צדיק. ומאן דידע ליחדא שמא קדישא, אף על גב דברכאן לא משתכחי בעלמא, איהו סמיך וסעיד לה לכנסת ישראל בגלותא.

רפדוני בתפוחים, כלא חד כמה דאמרן, אבל רזא דא, אשישא: עייל חמרא. תפוח: אפיק חמרא, ומכוון רעותא. ועל דא אשישות ותפוחים. אשישות, לרוואה מחמרא. תפוחים, לכוונא רעותא דלא יזיק חמרא. וכל דא למה. כי חולת אהבה אני, בגלותא. ומאן דמייחד שמא קדישא, בעי ליחדא דינא ברחמי, ולאכללא לון כדקא חזי, לאתבסמא ולאתתקנא כלא כדקא יאות, ודא סמיך לה לכנסת ישראל בגלותא.

(דברים ל״ב:ל״ח) אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם. זכאין אינון ישראל דאינון קדישין, וקודשא בריך הוא בעי לקדשא לון. תא חזי ישראל קדישין, כל חיי עלמא דירתין, כלא תליין בההוא עלמא דאתי, בגין דאיהו חיין דכלא, לעילא ותתא, והוא אתר, דיין דמנטרא שארי (ואקרי יין) ומתמן נפקין חיין וקדושא לכלא. ויין דישראל בגין יין דישראל אחרא, ודא בדא תליא. דהא ישראל לעילא, ביה נטיל חיין, ובגין כך אקרי עץ חיים, עץ מההוא אתר דאקרי חיים, ונפקי מתמן חיין, ועל דא מברכין ליה לקודשא בריך הוא ביין. ויין דישראל לתתא כהאי גוונא.

עובד עבודת כוכבים ומזלות, דאיהו מסאב, ומאן דקריב בהדיה יסתאב, כד יקרב ביין דישראל, הא אסתאב ואסיר, כל שכן ההוא יין דאיהו עביד. ועל דא לא תימא דדא הוא בלחודוי, אלא כל מה דעבדי ישראל לתתא, כלא הוא כעין דוגמא דלעילא, כל שכן יין, דקאי באתר עלאה, דוגמא דיין דמנטרא.

בגין כך ישראל שתיין יין דישראל, דאתעביד כדקא חזי בקדושה, כגוונא דישראל לעילא, דשתי ואשתרשא ואתברכא בההוא יין עלאה קדישא, ולא שתאן יין דאתעביד במסאבותא, ומסטרא דמסאבותא, דהא ביה שריא רוחא דמסאבותא. (ולאו הוא מסטרא דישראל) ומאן דשתי ליה (בהדייהו), אסתאב רוחיה, ואסתאב איהו, ולאו הוא מסטרא דישראל, ולית ליה חולקא בעלמא דאתי. דהא ההוא עלמא דאתי, יין דמנטרא איהו.

ועל דא ישראל קדישין, בעיין לנטרא דא על כלא, בגין דאתקשר באתר דעלמא דאתי. ובגין כך, ביין אתבריך קודשא בריך הוא יתיר מכלא, בגין דאיהו חדי לסטרא שמאלא, ובגו חדוותא דיליה אתכליל בימינא. וכד אתעביד כלא ימינא, כדין שמא קדישא בחידו, וברכאן משתכחי בכלהו עלמין. ובעובדא דלתתא יתער עובדא דלעילא, ועל דא מזמני יין לקביל יין.

ובגין דאיהו מנטרא לעילא, בעי לנטרא ליה לתתא, וכל נטירו דיליה קדושה הוא לישראל, ומאן דפגים ליה לתתא בסטרא דמסאבותא, יסתאב איהו בהאי עלמא, ולית ליה חולקא בעלמא דאתי, אתר דההוא יין דמנטרא שריא. הוא לא נטיר ליה, לא יתנטר הוא לעלמא דאתי. הוא סאיב ליה, יסאבון ליה בההוא עלמא, לא יהא ליה חולקא בההוא יין דעלמא דאתי. זכאין אינון ישראל, דמקדשי נפשייהו בקדושה עלאה, ונטרי מה דאצטריך לאתנטרא, ומקדשי למלכא בנטירו עלאה דא. זכאין אינון בעלמא דין ובעלמא דאתי.

(משלי כ״ט:ד׳) מלך במשפט יעמיד ארץ וגו'. מאן מלך. דא קודשא בריך הוא. במשפט דא יעקב, דאיהו כללא דאבהן. ואיש תרומות, תרומת כתיב, כמה דאת אמר (שמות כ״ה:ג׳) וזאת התרומה. ואיש תרומות, דא עשו, דבעי על תרומות ועל מעשרות כל יומא, ולא עביד מדי. ואיש תרומות דלאו איהו משפט. דהא תרומה אסתלקותא דרחמי, בגין דא לא אתיא במשפט, כמה דאת אמר (משלי י״ג:כ״ג) ויש נספה בלא משפט, ועל דא, ואיש תרומת יהרסנה.

ואי תימא, הא דוד מלכא איש תרומה הוה, אלא ברחמי. ולא עוד אלא (ס''א דוד מלכא איש תרומה הוה וארעא אתקיימא בגיניה הכי הוא ודאי. אבל כלא ברחמי הוה) דהא כתיב (ישעיהו נ״ה:ג׳) חסדי דוד הנאמנים, כמה דאתדבק בהאי, אתדבק בהאי.

תא חזי, כל יומוי דדוד מלכא, הוה משתדל (בגין) דהאי תרומה, יתקשר במשפט, ויזדווגון כחדא. (בגין דיתקיים בארעא) אתא שלמה וזווג לון כחדא, וקיימא סיהרא באשלמותא, וקיימא ארעא בקיומא. אתא צדקיהו ואפריש לון, ואשתארת ארעא בלא משפט, ואתפגימת סיהרא, ואתחריבת ארעא, כדין ואיש תרומת יהרסנה.

ותא חזי, שמן לכהני, ויין לליואי. לא בגין דבעיין יין, אלא מיין דמנטרא אתי לסטרא דלהון, לחברא כלא כחדא, ולמחדי עלמין כלהו, לאשתכחא בהו כלא, ימינא ושמאלא כליל דא בדא. לאשתכחא בהו חביבותא דכלא, ורחימותא דבני מהימנותא.

מאן דאתדבק רעותיה בהאי, הוא שלים בהאי עלמא, ובעלמא דאתי, וישתכח כל יומוי דאתדבק בתשובה, אתר דיין ושמן משתכחי. כדין לא יתדבק בתר עלמא דא, לא לעתרא, ולא לכסופא דיליה. ושלמה מלכא צווח על דא ואמר, (משלי כ״א:י״ז) אוהב יין ושמן, לא יעשיר, דהא עותרא אחרא יזדמן ליה, למהוי ליה חולקא ביה, ולמהוי ביה חולקא בעלמא דאתי, אתר דיין ושמן שריין בעלמא דא ובעלמא דאתי. ומאן דרחים ליה להאי אתר, לא בעי עותרא ולא רדיף אבתריה. זכאין אינון צדיקייא דמשתדלי בעותרא עלאה כל יומא, דכתיב, (איוב כ״ח:י״ז) לא יערכנה זהב וזכוכית ותמורתה כלי פז. האי בהאי עלמא. לבתר, (משלי ח׳:כ״א) להנחיל אהבי יש ואוצרותיהם אמלא.

(שמות כ״ד:י״ב) ויאמר יי' אל משה עלה אלי ההרה וגו'. והתורה, דא תורה שבכתב. והמצוה, דא תורה שבעל פה. להרתם כתיב חסר, כמה דאת אמר (שיר השירים ג׳:ד׳) ואל חדר הורתי. הכא אית לאסתכלא, להורתם דמי, אי תימא הורתם דישראל, לאו הכי, דהא ישראל לא אדכרו בהאי קרא. אלא הורתם דתורה ומצוה. ומאי היא. דא (אתר) יין דמנטרא. בגין דכל כתיבה דספר עלאה תמן שריא, ומתמן נפקא תורה, ועל דא קרינן תורה שבכתב. ודא הוא אשר כתבתי להרתם, להרתם ודאי. (כמה דאת אמר ואל חדר הורתי)

תורה שבעל פה, תורה אחרא, (ויקהל רבי'א) דקיימא על פה. מאן איהו פה. דא הוא דעת, דאיהו פה דספר וכתיבה. ותורה דא, היא תורה אחרא, דאקרי תורה שבעל פה, דאיהי קיימא על ההוא פה דאיהי תורה שבכתב, בגין כך אסתליק משה בכלא, על כל שאר נביאי מהימני, דכתיב ואתנה לך, לך דייקא.

כתיב (משלי כ״ה:ד׳-ה׳) הגו סיגים מכסף ויצא לצורף כלי הגו רשע לפני מלך ויכון בחסד כסאו. תא חזי, בשעתא דאסגיאו חייבין בעלמא, כורסייא דמלכא קדישא אתתקנת בדינא, לאסתאבת (ס''א ואשתאבת) (ס''א וקיימא) בדינא, ושלהובוי אוקדין עלמא. ובשעתא דאתעבר חייביא מעלמא, כדין ויכון בחסד כסאו. בחסד, ולא בדינא מאי משמע.

משמע דעלמא תתאה תליא בעלמא עלאה, ועלמא עלאה לפום ארחי דעלמא תתאה. ויכון בחסד כסאו. מאן דבעי לברכא ליה, ולאתקנא כורסייה, בחסד ולא בדינא. מאי משמע. דכד עייל כהנא לבי מקדשא, דיעול בחסד דאיהו מיא, ולא ייעול ביין דשתי דאיהו גבורה. ייעול (בהאי מלה) במיא, ולא ייעול בחמרא.