סיפורי הזוהר

מהדורה דיגיטלית

ר' פנחס בן יאיר פוגש בנחש

זוהר ח"ג ל"ו ע"א - ל"ז ע"ב (שמיני)פתח בספריא ↗
השוואה לסיפור אחר

רבי אלעזר הוה אזיל באורחא,

אשכחיה לרבי פנחס בן יאיר דהוה אתי, געא חמריה.

אמר רבי פנחס: ודאי בטקולא (נ''א בקלא) דחדוותא דחמרא חמינא (חמית) אנפין חדתין ישתכחון הכא,

כיון דנפק מבתר ענפוי דטורא, חמא ליה לרבי אלעזר דהוה אתי

אמר: ודאי טקולא (נ''א קלא) דחדוותא אשתלים.

נחת רבי אלעזר לגביה, ונשיק ליה,

אמר ליה: אי טופסא דארחא חד לגבך, נזיל ונתחבר כחדא, ואי לאו טול ארחך וזיל.

אמר ליה: ודאי לקבלך אזילנא, כיון דאשכחנא לך, איזיל אבתרך ונתחבר כחדא.

פתח רבי פנחס ואמר:

(תהילים קכ״ח:ה׳) יברכך יי' מציון וראה בטוב וגו'. יברכך יי' מציון, מאי טעמא מציון. בגין דהא מתמן שראן ברכאן לאשתתפא (ס''א לאשתכחא). הדא הוא דכתיב כי שם צוה יי' את הברכה חיים עד העולם. ובגין כך יברכך יי' מציון דהא מתמן נפקי ברכאן לכלא. וראה בטוב ירושלם, דבגיני ציון ירושלם אתברכא, דכיון דציון אתמלי ברכאן, כדין ירושלם אתברכא, ואשתכחו בה רחמים. וכד ירושלם אתברכא, כל עמא אתברכא.

כל ימי חייך, דלא יתחזי קשת ביומך, כמה לאבוך. ועל דא וראה בטוב ירושלם כל ימי חייך. וראה בנים לבניך, דחלי חטאה, חסידין, קדישין, כדין שלום על ישראל. מאי שלום על ישראל. אלא, כמאן דאמר שלמא על רישיה דמלכא, דלא יחסר כלא. כך שלום על ישראל, בזמנא דצדיקייא ישתכחון בעלמא.

פתח רבי אלעזר ואמר

(משלי י״ז:ו׳) עטרת זקנים בני בנים ותפארת בנים אבותם. בנים הא אוקימנא. בני בנים, אלין (ל''ה ע''א) שאר כתרי מלכא, כמה דאת אמר (ישעיהו נ״ד:י״ג) וכל בניך למודי יי'. וכתיב (איכה ד׳:ב׳) בני ציון היקרים, כמה דאת אמר ותפארת בנים אבותם, לא מתעטרן בנין אלא באבהן. מכאן אוליפנא, דבנין לא מתעטרי, ולא משתקיין משקיו דנחלא, אלא בזמנא דאבהן מתעטראן ומתברכאן, הדא הוא דכתיב ותפארת בנים אבותם.

עד דהוו אזלי, מטא עדן צלותא, נחתו וצלו.

עד דהוו מצלי, קפטר חד חויא ברגלוי דחמרא, דרבי פנחס. קסטא (ס''א קפטא) וגעא תרי זמני.

בתר דסיימו צלותא, אמר רבי פנחס: ודאי צערא הוא לבעירא דילי, דהא יומא דא אקדימנא, והוינא מרחיש באורייתא, ואעבר לי באתר דלכלוכא שריא, והשתא מצערי לה.

קמו וחמו חד חויא קטיר ארגליה, אמר רבי פנחס, חויא חויא, זיל ואתחר (ס''א ואסטר) קוטרך, בקטפורא דחורא. אדהכי אתנשר חויא, ונפל קפסירי קפסירי.

אמר רבי אלעזר: ומה כל כך מדקדק קודשא בריך הוא בצדיקייא.

אמר ליה: ודאי קודשא בריך הוא מדקדק בהו בצדיקייא, ונטיר לון, ובעא לאוספא לון קדושה על קדושתייהו, והשתא האי חמרא, על דלא נטר קדושתא דילי אצטער. ודא חויא שליחא הויא, וכמה שלוחין אית ליה לקודשא בריך הוא ובכלהו עביד שליחותיה, ואפילו בחיות ברא. הדא הוא דכתיב, (ויקרא כ״ו:כ״ב) ושלחתי בכם את חית השדה ושכלה אתכם. ואפילו ביד גוי, הדא הוא דכתיב, (דברים כ״ח:מ״ט) ישא יי' עליך גוי מרחוק מקצה הארץ.

אמר רבי אלעזר: ובידא דישראל עביד שליחותא?

אמר ליה: אין. כגון רשע בידא דצדיק. אבל רשע בידא דישראל רשע אחרא, לא עביד ביה שליחותא, אלא בזמנא דאיהו לא מכוון ביה. הדא הוא דכתיב, (שמות כ״א:י״ג) ואשר לא צדה והאלהים אנה לידו. ואשר לא צדה דייקא, דלא לקטלא ליה. דא, והאלהים אנה לידו, בגין לאענשא לתרווייהו.

אמר רבי אלעזר: היכי עביד קודשא בריך הוא שליחותא בידא דהני, ובידא דגוי.

אמר ליה: ואבוך לא קאמר לך?

אמר ליה: עד לא שאילנא.

פתח ואמר:

(איוב ל״ד:כ״ט) והוא ישקיט ומי ירשיע וגו'. והוא ישקיט, בזמנא דקודשא בריך הוא יהיב שקיטו ושלוה לבר נש, מאן הוא רשאי לאבאשא ליה, ולמעבד ליה קטיגוריא. ויסתר פנים ומי ישורנו. ובזמנא דאיהו אסתיר עיניה מלאשגחא עליה, מאן הוא דישגח עליה, לנטרא ליה, ולמעבד ליה נטירו. ואורחוי דקודשא בריך הוא בדא, על גוי, ועל אדם יחד. בין לעלמא כלא, בין לעמא חד, בין לחד בלחודוי.

תא חזי, בזמנא דבני נשא מתכשרן עובדין לתתא, אתער לגבייהו לעילא ימינא דקודשא בריך הוא. כדין מתערין כמה רחימין, כמה נטורי עלמא, כמה נטורי דבר נש, מימינא ומשמאלא. וכדין אתכפיא שמאלא, ולא יכלא לשלטאה. ובזמנא דבני אנשא לא מתכשרן עובדין לתתא, שמאלא אתער, וכל אינון דאתו מסטרא דשמאלא, כלהו אתערו, וכלהו אתעבידו שלוחין לאבאשא לגבייהו דבני נשא. דהא אינון דעברו על פתגמי אורייתא, כלהו רשימין באנפייהו, ואשתמודען לגבי אינון דמתערי מסטרא דשמאלא.

ובגין כך, חיוותא ועובדי עבודה זרה, וכל אינון דאתו מסטרא דשמאלא, כלהו אקרון (נ''א אינון) שלוחין, לגבי אינון רשימין דמתערי להו. וישראל, אף על גב דלא מכשרן עובדין, כלהו מן סטרא דימינא קא אתיין. ובגין דאתכפייא ימינא בעובדייהו, שלטא עלייהו שמאלא, וכל אינון דאתו מסטרא דשמאלא, ועל דא, שליחותא בידא דחיוותא וגוי, וכל דדמי לון, דאינון מסטרא דשמאלא, ולא בידא דישראל, דאף על גב דחייבא איהו, מסטרא דימינא קא אתי.

וישראל חייבא, דנפל בידא דישראל חייבא אחרא, בזמנא דלא אתכוון ביה, בגין דיתענשו תרווייהו, ויקבלון עונשא לדכאה לון.

אמר רבי אלעזר, מנלן. אמר ליה אינון בימינא. ולא אתדבקו בשמאלא, ולא אתערבו בהדה לעלמין, ועל דא, לזמנא אחרא אתעברו.

אמר רבי אלעזר, מנא לן?

אמר ליה:

תא חזי מן (שופטים כ) פלגש בגבעה, דאף על גב דחייבי נינהו, לא בעא קודשא בריך הוא דיתערון גבייהו חייבי ישראל אחרנין. ועל דא מיתו (מישראל) כל אינון זמנין דמיתו. עד דכלהו חייבין דאתערו לגבייהו, מיתו ואתאבידו, ואשתארו אינון זכאין יתיר, דיעבדון מלה בארח קשוט. ואף על גב דזכאין אינון, לא אתייהיב מלה, אלא לאינון דאתייהיב. כד שקילן עלמין כחדא, עלמא תתאה כגוונא דעלמא עלאה, וההוא זמנא, לא אשתכחו עלמין שקילן כחדא.

ועל דא, חייבין דישראל לגבייהו דחייבין אחרנין, לאו אינון שלוחי מלכא, דהא לא אתיין מסטרא דשמאלא. מתל לבני נשא דחבו למלכא, אתער סנטירא לגבייהו, לתפשא לון, ולאענשא לון, לאינון דחבו למלכא. קם חכים חד מנייהו, ואתערב בהדי בני סנטירא, זקף סנטירא עינוי וחמא ליה. אמר ליה מאן יהבך לגבן, ולאו אנת מאינון דחבו למלכא, הא אנת אתענש בקדמיתא, שקילו ליה וקטלוהו.

כך ישראל מסטרא דימינא קא אתיין, ולא אתדבקו בשמאלא, ולא אתערבו בהדה לעלמין. וכד אינון גרמין בחובייהו, דאתכפיא ימינא, ואתער שמאלא וכל אינון דאתו מסטריה, אי חד מישראל קם לאתערבא בהדייהו, אשתמודען ביה, אמרי ליה לאו אנת מאינון דקא אתיין מסטרא דימינא, דאתכפיא מחובייהו, ולאו אנת מאינון דחבו למלכא מאן יהבך לגבן. אשתכח דאיהו אתענש בקדמיתא. ושלמה מלכא צווח לקבלייהו, ואמר (קהלת ח׳:ט׳) עת אשר שלט האדם באדם לרע לו. לרע לו ודאי, בגין דלאו שליחא דמלכא איהו, ולא אתי מההוא סטרא.

אמר רבי אלעזר:

ודאי הכי הוא, דהא תנינן, דאית ימינא ואית שמאלא, רחמי ודינא, ישראל (לימינא), ועובדי עבודה זרה לשמאלא. ישראל אף על גב דחייבי נינהו, ואתכפיין, אינון בימינא, ולא אתדבקן בשמאלא, ולא אתערבון בהדה לעלמין. ובגין כך כתיב, (תהילים ס׳:ז׳) הושיעה ימינך וענני. דכד אסתלק ימינא ישראל דאתדבקון בהדיה, יסתלקון ויתעטרון ביה. כדין אתכפיא שמאלא, וכל אינון דאתו מסטריה, הדא הוא דכתיב, (שמות ט״ו:ו׳) ימינך יי' תרעץ אויב.

פתח רבי אלעזר ואמר:

ויהי ביום השמיני קרא וגו'. ויהי ביום השמיני, מאי יום השמיני. אלא כתיב ומפתח אהל מועד וגו', כי שבעת ימים ימלא את ידכם. כי שבעת, בשבעת ימים מבעי ליה, או שבעה ימים ימלא את ידכם, מאי כי שבעת ימים ימלא.

אלא, זכאין אינון כהני, דמתעטרי בעטרוי דמלכא קדישא, ומשיחין במשח רבות קדישא, בגין דאתער משחא (אחרא) עלאה, דמשקי לכל שבעה, ואתמשחן מההוא רבות קדישא, ואתדלקו מניה כל אינון שבעה בוצינין, והאי משח רבות הוא כללא דכל שבעה, וכלהו ביה אתכלילו.

ותנינן שיתא אינון, וכלהו אתכלילן בהאי, ודא הוא כללא דכלהו, ובגין כך שבעת ימים ימלא, דהא בהאי תליין. ועל דא, אקרי כנסת ישראל, בת שבע. מאי איהי בת שבע. דאיהי כלילא משיתא אחרנין.

כיון דהאי שבעה, אשלים להו לכהני, ואעטר לון, ומשח לון בכלא, כד מטו לכנסת ישראל דאיהי תמינאה, אתפקד אהרן לקרבא עגל, בגין דאיהו בריה דפרה, לכפרא על ההוא חובא דעגל אחרא דעבד אהרן, וחב לגבי פרה, דאיהי תמינאה, שלימו דממוניה (ס''א דאמוני) ישראל. ואשתכח כהנא שלים בכלא, בתמניא מיני לבושין דיקר, שלים בכל כתרין, שלים לעילא, שלים לתתא.

ובכלא, בעי לאחזאה עובדא. ועל דא אתעביד ביה באהרן עובדא לתתא, בגין דיתער הכי לעילא, וישתכח כלא בגוונא חד, וכדין אתברכאן עלמין כלהו, ומשתכחין ברכאן על ידא דכהנא. והכא אשתלים כהנא בכלא כדקא חזי.

עגל למה. דכתיב עגל בן בקר לחטאת, בגין ההוא חטאת, דעבד בקדמיתא. ואיל לעולה, מאי טעמא איל. בגין איל דיצחק, דהוא עולה תמימה, והאי אתחזי לקרבא, לאשלמא כלא. והאי אתר, מסטרא דיצחק אשתאב. והאי איל בגין איל דיצחק מתקרבא עולה, (בגין דאיהי עולה) דהא עולה לעילא סלקא, ובגין לאעטרא לה בשלימותא. עגל ואיל: עגל בגינה, כדקאמרן. איל, לאשלמא לה בשלימו דיצחק כדקא חזי.

וישראל דחבו עמיה דכהנא בהאי, מקריבין כגוונא דא, דכתיב ושור ואיל לשלמים לזבוח לפני יי'. שור, על מה דחבו. ואיל לאשלמא להאי אתר בשלימו דיצחק.

מאי שנא בכהנא דכתיב ביה עגל לחטאת, ולא כתיב בישראל שור לחטאת. אלא, ישראל הא קבילו עונשא בקדמיתא, ובגין דקבילו עונשא בכמה אתר, על דא קודשא בריך הוא לא בעא לאדכרא לון חובייהו כדקדמיתא, ועל דא לא כתיב הכא לחטאת, אלא לשלמים, בגין לאחזאה שלמא, דהא קודשא בריך הוא בשלמא בהו בישראל על דא.

אבל אהרן, דהא לא קביל עונשא מצלותא דמשה, דכתיב, (דברים ט׳:כ׳) ובאהרן התאנף יי' וגו'. וכתיב ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא, ועד כען חובא הוה תלי, כתיב ועגל בן בקר לחטאת, לחטאת ודאי, (ואיל לעולה) בגין דיכפר חוביה, ויתדכי וישתלים בכלא.

ובההוא יומא אשתלימו עלאין ותתאין. ואשתכח שלמא בכלא, בחדוותא דלעילא ותתא ואלמלא דאשתכח ערבוביא דבני אהרן בההוא יומא, מן יומא דאסתלקו ישראל מן ימא, לא אשתכח חדוותא דעלאי ותתאי כההוא יומא. בההוא יומא אתעבר ההוא חובא מן עלמא, ואשתכחו כהנא וישראל מתדכאן מניה. (כל) ההוא יומא, אתעברו כל אינון מקטרגין דלעילא, והוו אזלין ושטאן בסחרנייהו דישראל, ולא אשתכחו בההוא עדנא.

עד דגרים שעתא, וקמו נדב ואביהוא ועכבו (ס''א וערבבו) חדוותא דכלא. ואשתכח רוגזא בעלמא, הדא הוא דכתיב, וירא כבוד יי' אל כל העם, מיד ויקחו שני בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו וגו'.

תנן, בההוא יומא חדוותא דכנסת ישראל הוות, לאתקטרא בקיטורא דמהימנותא בכלהו קשרין קדישין. דהא קטרת קשיר כלא כחדא, ובגין כך אקרי קטרת. ואינון אתו, וקשירו כל אינון אחרנין כחדא, ושרו לה לבר, דלא קשרו לה בהדייהו, וקשירו מלה אחרא. ובגין כך, אזהר לון לכהני לבתר, דכתיב, (ויקרא ט״ז:ג׳) בזאת יבא אהרן אל הקדש.

ובכמה גוונין ערבבו חדוותא דכנסת ישראל. חד דלא אתנסיבו, ולא אתחזיין לקרבא, ולאתברכא עלמין על ידייהו. וחד דלא הוה שעתא כדקא יאות. וחד דדחקו שעתא. וחד, דהא מקדמת דנא, נפק נימוסא דלהון, ויקריבו לפני יי' אש זרה וגו'. ודאי מלה אחרא אתקשרו בקשורא דא, ושרו לכנסת ישראל לבר.

אמר ליה רבי פנחס:

לא תימא דאינון שארו לה לבר, אלא כנסת ישראל לא אתקשרא על ידייהו. דהא בכל אתר דלא אשתכח דכר ונוקבא, כנסת ישראל לא שריא בינייהו כלל. בגין כך אזהר לכהני, דכתיב בזאת יבא אהרן אל הקדש, דישתכח דכר ונוקבא. ועל דא לא ייעול כהנא לקודשא, עד דיתנסיב. בגין דישתתף בקשורא דכנסת ישראל. דמאן דלא אנסיב, שארי לה לכנסת ישראל לבר, והיא לא אשתתפא בהדיה, ועל דא אשתכח ערבוביא בההוא יומא לגבייהו.