הכי שמיע לי מבוצינא קדישא, (אבל) בשעתא דזווגא אזדווג כחדא, לאחזאה דהא נוקבא אתכלילת ביה בכללא חדא, אתקרי נוקבא בשמא (דדכורא), דהא כדין ברכאן דמטרוניתא אשתכחו, ולא הוי בה פרישותא כלל. ועל דא למושב לו כתיב. וכתיב כי בחר יי' בציון, בציון דייקא, בההוא דאית בגויה דשריא ביה, ולא כתיב לציון. וכלא חד, בין דקרא להאי בשמא דדכורא, ובין דקרא להאי בשמא דנוקבא כלא חד ובדרגא חד קיימין.

(פתח רבי יוסי ואמר), ועל דא כתיב, (תהילים פ״ז:ה׳) ולציון יאמר איש ואיש יולד בה. חד לדינא, וחד לרחמי. כד מזדווגי כחדא בזווגא חד, כדין ציון אקרי, וציון וירושלים אשתמודע, ואשתכח דדא בדא תלייא.

כתיב (ויקרא כ) והתקדשתם והייתם קדושים. מאן דמקדש גרמיה מלרע, מקדשין ליה מלעילא. מאן דמסאיב גרמיה מלרע, מסאבין ליה מלעילא. מקדשין ליה מלעילא יאות, דהא קדושה דמאריה שריא עליה, אבל מסאבין ליה מאן אתר. ואי תימא מלעילא, וכי מסאבותא שריא לעילא.

היינו דתנינן, בעובדא דלתתא אתער עובדא לעילא. אי עובדא דלתתא היא בקדושה, אתער קדושה לעילא, ואתי ושריא עליה, ואתקדש ביה. ואי איהו אסתאב לתתא, אתער רוח מסאבותא לעילא, ואתי ושריא עליה, ואסתאב ביה. דהא בעובדא תליא מלתא.

דהא לית לך טב וביש, קדושא ומסאבותא, דלית ליה עקרא ושרשא לעילא. ובעובדא דלתתא אתער עובדא דלעילא, מה דתלי בעובדא, בעובדא אתער לעילא, ואתעביד עובדא. ומה דתלי במלין, במלין. כד אתגזר במלה, אתער הכי לעילא.

ואי תימא, מלה מה אתער. אלא הכי כתיב, (ישעיה נח) ודבר דבר. ההוא דבר, אתער מלה אחרא לעילא, דאקרי דבר. (הושע א) דבר יי' אשר היה. (שמואל א, ג) ודבר יי' היה יקר. (תהילים ל״ג:ו׳) בדבר יי' שמים נעשו. דהא תנינן, ההיא מלה סלקא, ובקע רקיעין, עד דסלקא (ס''א דאתיישבא) בדוכתיה, ואתער מה דאתער, אי טב, טב. אי ביש, ביש. ועל דא כתיב, (דברים כ״ג:י׳) ונשמרת מכל דבר רע.

ד' מינין בלולב, ואינון שבעה. ואי תימא דז' מינין אינון. לאו הכי, אלא ארבעה נינהו ואינון מתפרשין לתלתא אוחרנין. ובעובדא דלהון אתערו שבעה אחרנין לעילא, לאוטבא עלמא בכמה סטרין.

כנסת ישראל, אף על גב דאיהי בכללא, מתברכא מכלהו שית, (ס''א ולאתברכא מאינון שית) ומנחלא דעמיקא דמבועא, דנגיד ולא פסיק לעלמין מימוי דנגדא (ס''א מלנגדא) עלייהו, וינקא לבת. דהא בגין דאיהי בת לה לעלמא עלאה ותתאה, אתברכא מנייהו באתערותא דא. דהא בשעתא דכנסת ישראל אתברכא מנייהו, כלהו עלמין אתברכן. על דא סובבים את המזבח כמה (כ''ד ע''ב) דאתמר.

ועוד באתערותא דא, שיתא כלהו מתברכא במיא, לאסתפקא ביה, ואשתאבין כלהו ממבועא דיינא (ס''א דימא) (דמיא) (ס''א דנחלא) עמיקא דכלא, לנחתא לעלמא. ובגין כך, בעיין כלהו לחין ולא יבשין, לאמשכא ברכאן לעלמא, בגין דאילני אלין, כלהו לחין תדירא, וטרפין דלהון משתכחין תדירא, וזמן חדוותא דלהון בהאי זמנא.

ותנינן בספרא דרב המנונא סבא, דהא ההוא חילא דאתפקדא על אילנין אלין, כל חד וחד מאלין, לא נטיל ברכאן דחדוותא לעילא, אלא בזמנא דא. וחדוותא דלהון כלהו לעילא, וחדוותא דאילנין אלין לתתא, כלהו בזמנא דא הוא. ואתערותא דלהון באינון קדישי מלכא תליין. וכד ישראל נטלי לון, כלא אתער בזמנא דא, ועלמא מתברכא, (ס''א לכנסת ישראל מתברכא) לארקא ברכאן לעלמא.

דא אברהם. קול יי' בכח: דא יצחק. קול יי' בהדר: דא יעקב. קול יי' שובר ארזים: דא נצח. קול יי' חוצב להבות אש: דא הוד. קול יי' יחיל מדבר: דא צדיק. קול יי' יחולל אילות: דא צדק. וכלהו מתגדלי על ימא (מיא) ואתשקיין במיא, לגדלא. הדא הוא דכתיב, (בראשית ב) ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן. וכלהו הני מתערי ברכאן לעלמא, מההוא שקיו, דאתשקיין כלהו.

תא חזי, הני שבע קלין, תליין במלה דפומא בשאר יומי שתא, והשתא, לא תליין אלא בעובדא, ואנן עובדא קא בעינן, ולא מלה. בגין דבזמנא דא, מברך לכל שתא.

ביומא שביעאה דחג, הוא סיומא דדינא דעלמא, ופתקין נפקין מבי מלכא, וגבורן מתערי ומסתיימן בהאי יומא, וערבי נחל (תליין) בהו. ובעינן לאתערא גבורן למיא. ולסחרא ז' זמנין, לרוואה להאי מזבח, ממיא דיצחק, בגין דאתמליא מיא האי בירא דיצחק, וכד הוא אתמליא, כל עלמא אתברכא במיא.

ובהאי יומא גבורות בעינן למיא, ולסיימא לון לבתר, דהא בהאי יומא מסתיימי דינא. ובגין כך בעינן לבטשא לון בארעא, ולסיימא לון דלא משתכחו, דהאי יומא אתערותא וסיומא הוא. ועל דא אתערותא וסיומא הוא דעבדינן בערבי נחל.

ודאי הכי הוא, ושפיר. וערבי נחל, מסטרא דנחל, נפקי גבוראן. ובהאי יומא מתערי ומסיימי. בהאי יומא כתיב, (בראשית כו) וישב יצחק ויחפור את בארת המים. בארת כתיב חסר. וישב, מהו וישב. אלא יומא קדמאה דירחא, שירותא דדינא הוה בכל עלמא, ויצחק קיימא לכורסייא למידן עלמא. בהאי יומא, וישב יצחק לאתערא דינין ולסיימא דינין. ויחפור את בארת המים, לארקא גבורן לכנסת ישראל, לאתערא למיא, דהא מיא בגבורן נחתן לעלמא.

ובגין דאלין גבורן, לא נחתין אלא בעיבא, ויומא דעיבא לא נייחא רוחיהון דקיימי עלמא, אלא בגין דעלמא אצטריך להו. מאי טעמא. בגין דעלמא בדינא אתברי, וכלא בעיא הכי. בגין כך כלא בעובדא תליא מלתא. ועל דא, כהנא בעובדא ותקונא דאיהו עביד לתתא, אתערו עלאין ותתאין לתקנא לון, ומתתקני על ידוי.

אף על גב דלדרשא הוא דאתי, הכי הוא ודאי. דהא בהאי יומא בשפוון תליא, בהאי יומא פקיד מלכא למיהב פתקין לסנטירא, ומסתיימי דינין, ואסתים לישנא בישא מעלמא. ביומא קדמאה דירחא שירותא דדינא הוא, וסיומא הוא בהאי יומא. והא אתמר.

תא חזי, ביומא דא שלמין ומסיימי עמין עובדי עבודה זרה ברכאן דלהון, ושראן בדינא. וישראל ביומא דא מסיימי דינין דלהון ושראן בברכתא. דהא ליומא אחרא זמינין לאשתעשעא במלכא, לנטלא מיניה ברכאן לכל שתא, ובההוא חדוותא לא משתכחי במלכא אלא ישראל בלחודייהו. ומאן דיתיב עם מלכא, ונטל ליה בלחודיה, כל מה דבעי שאיל, ויהיב ליה. ועל דא ישראל שראן, ועמין עובדי עבודה זרה מסיימי. ועל דא כתיב, (מלאכי א) אהבתי אתכם אמר יי' וגו'.