(שמות ל״ג:ז׳) ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה וגו'. ומשה יקח את האהל, אמאי. אלא אמר משה, הואיל וישראל קא משקרי ביה בקודשא בריך הוא, ואחליפו יקרא דיליה, הא משכונא דיליה יהא בידא דמהימנא, עד דנחמי במאן ישתאר.

אמר ליה ליהושע, אנת תהא מהימנא בין קודשא בריך הוא, ובין ישראל, וישתאר משכונא בידך בהימנותא, ונחמי במאן ישתאר. מה כתיב, ושב אל המחנה ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל. מאי טעמא ליהושע בגין דאיהו כסיהרא לגבי שמשא, ואיהו אתחזי לנטרא משכונא. ועל דא, לא ימיש מתוך האהל.

אמר ליה קודשא בריך הוא למשה, משה, לא אתחזי הכי, דהא משכונא דילי יהבית בידייהו, אף על גב דאינון חאבו לגבאי, משכונא יהא לגבייהו, דלא יתפרשון מניה. (ס''א דלא אתפרש מנייהו) תבעי דאתפרש מנייהו דישראל, ולא איתוב לגבייהו לעלמין, אלא אתיב משכונא דילי לגבייהו, ובגיניה לא אשבוק להון בכל אתר.

אף על גב דישראל חבו לגביה דקודשא בריך הוא, האי משכונא דיליה לא שבקו, וקודשא בריך הוא לא נטיל ליה מבינייהו. ועל דא, בכל אתר דגלי ישראל, שכינה עמהון. ועל דא כתיב, ונתתי משכני בתוככם. והא אוקמוה.

(שיר השירים ב׳:ט׳) דומה דודי לצבי או לעופר האילים הנה זה וגו'. זכאין אינון ישראל, דזכו דמשכונא דא למהוי גבייהו, מן מלכא עלאה. דאף על גב דאינון בגלותא, קודשא בריך הוא אתי בכל ריש ירחי ושבתי וזמני, לאשגחא עלייהו, ולאסתכלא בההוא משכונא דאית ליה גבייהו, דאיהו כסופא דיליה.

למלכא דסרחא מטרוניתא, אפקה מהיכליה. מה עבדת. נטלת ברה דיליה כסופא דמלכא, רחימא דיליה. ובגין דדעתא דמלכא עלה, שבקיה בידהא. בשעתא דסליק רעותא דמלכא, על מטרוניתא, ועל ברה, הוה סליק אגרין, ונחית דרגין, וסליק כותלין, לאסתכלא ולאשגחא בין נוקבי כותלא עלייהו, כיון דחמי לון, שארי בכי מאחורי קוסטי כותלא, ולבתר אזיל ליה.

כך ישראל, אף על גב דאינון נפקו מהיכליה דמלכא, ההוא משכונא לא שבקו, ובגין דרעותא דמלכא עלייהו, שבקיה עמהון. בשעתא דסליק רעותא דמלכא קדישא, על מטרוניתא ועל ישראל. סליק אגרין (מקפץ על הגבעות), נחית דרגין, וסליק כותלין, לאסתכלא ולאשגחא בין קוסטי כותלא עלייהו. כיון דחמי לון, שארי ובכי, הדא הוא דכתיב דומה דודי לצבי או לעופר האילים לדלגא מכותלא לאיגרא, ומאיגרא לכותלא.

הנה זה עומד אחר כתלנו, בבתי כנסיות ובבתי מדרשות משגיח מן החלונות, (דודאי בי כנישתא בעייא חלונות). מציץ מן החרכים, לאסתכלא ולאשגחא עלייהו. ובגין כך, ישראל בעו למחדי בההוא יומא, דאינהו ידעי דא, ואמרי. (תהילים קי״ח:כ״ד) זה היום עשה יי' נגילה ונשמחה בו. (ויקרא כ״ו:ט״ו) ואם בחקתי תמאסו וגו'.