ר' שמעון נאבק בנחש
כגון רבי שמעון בן יוחאי,
דיומא חד הוה יתיב אבבא דתרעא (נ''א דמערתא) דלוד,
זקף עינוי, חזא שמשא דנהיר, ואסתים נהורא ג' זמנין,
אדהכי אתחשך נהורא, ואתחזי ביה בשמשא אוכמא וירוקא.
אמר ליה לרבי אלעזר בריה: תא אבתראי ברי, ונחמי דהא ודאי גזרה אתגזר לעילא, וקודשא בריך הוא בעי לאודעא לי, דודאי תלתין יומין תליא ההוא מלתא דאתגזר לעילא. ולא עביד קודשא בריך הוא, עד דאודעיה לצדיקייא, הדא הוא דכתיב, (עמוס ג׳:ז׳) כי לא יעשה יי' אלהים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים.
עד דהוו אזלי עאלו בההוא כרם.
חמו חד חויא דהוה אתי, ופומיה פתיחא (נ''א והוה לחיש בלישניה), ומלהטא בארעא בעפרא.
אשתניק רבי שמעון, וקטפר ידוי ברישיה דחויא,
שכיך חויא, מאיך פומיה. וחמא לישניה מרחיש.
אמר ליה: חויא חויא, זיל ואימא לההוא חויא עלאה, דהא רבי שמעון בן יוחאי בעלמא שכיח.
עייליה לרישיה לחד נוקבא דעפרא.
אמר: גוזר אנא, כשם דתתאה אתחזר לנוקבא דעפרא, כן עלאה יתחזר לנוקבא דתהומא רבא.
רחיש רבי שמעון בצלותא,
עד דהוו מצלי שמעו חד קלא: פוטקרא דקיטפא עולו לאתרייכו, קטפירא דבורייני לא שראן בעלמא, דהא, רבי שמעון בן יוחאי בטיל לון. זכאה אנת רבי שמעון, דמארך בעי ביקרך על כל בני עלמא. במשה כתיב (שמות לכ) ויחל משה וגו', דמשמע דאחיד ליה פרגודא, ואנת רבי שמעון גוזר, וקודשא בריך הוא מקיים. הוא גוזר, ואנת מבטל.
אדהכי חמא דנהיר שמשא, ואתעבר ההוא אוכמא,
אמר רבי שמעון: ודאי הא עלמא אתבסם,
עאל לביתיה ודרש:
(תהילים י״א:ז׳) כי צדיק יי' צדקות (בראשית כ''ג ע''א) אהב ישר יחזו פנימו. מאי טעמא כי צדיק יי' צדקות אהב, משום דישר יחזו פנימו. מאי פנימו. פנים עלאין דבני עלמא, בעון למבעי רחמי מניה, על כל מה דאצטריכן.
אמר ליה רבי אלעזר בריה: אי הכי ישר יחזה פנימו מבעי ליה, או ישרים יחזו, מאי ישר יחזו.
אמר ליה:
רזא עלאה, דאינון (קל''ב) ימי קדם דעתיקא קדישא, סתימא דכל סתימין. וימי עולם, דזעיר אנפין, דאינון אקרון פנימו, (דאינון) חמאן בארח מישר מה דאצטריך למחמי.
דתאנא בשעתא דקודשא בריך הוא אשגח בעלמא, וחמא דמתכשרן עובדיהון דבני נשא לתתא, אתגלייא עתיקא קדישא בזעיר אנפין, ומסתכלן כל אינון אנפין באנפין סתימין, ומתברכן כלהו. מאי טעמא מתברכן. משום דמסתכלין אלין באלין בארח מישר, דלא סטו לימינא ולשמאלא, הדא הוא דכתיב ישר יחזו פנימו. ומתברכן כלהו, ומשקיין דא לדא, עד דאתברכן כלהו עלמיא. ומשתכחי כלהו עלמין כחד, וכדין אתקרי (זכריה יד) יי' אחד ושמו אחד.
וכד חובי עלמא סגיאו, אסתים עתיקא קדישא, ולא משגחין אנפין באנפין, וכדין דינין מתערי בעלמא, וכורסוון רמיו, ועתיק יומין אסתים, ולא אתגלייא. הדא הוא דכתיב, (דניאל ז׳:ט׳) חזה הוית עד די כורסוון רמיו ועתיק יומין יתיב. עד די כורסוון רמיו, דאינון כתרין עלאין, דמשקיין לכלהו אחרנין, לאוקומי בקיומייהו. ומאן אינון. אבהן. ועתיק יומין יתיב, ולא אתגלייא. וכדין מהפכין חייבי עלמא רחמי לדינא.