הא דתנינן בתולת ישראל, בתולה דאתברכא מן שבע (ס''א מישראל), דאקרי בת שבע, ואוקמוה בכמה אתר. ובתולה לתתא, ירתא ז' ברכות בגינה. והא כתיב ואתה בן אדם שא קינה על בתולת ישראל, ודאי עלה אתמר, על כנסת ישראל. ודא קשיא מכלא, דכתיב (עמוס ה) נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל.

בכלהו גלוותא דגלו ישראל, לכלהו שוי זמנא וקצא, ובכלהו הוו ישראל תייבין לקודשא בריך הוא, ובתולת ישראל הוה תבת לאתרהא, בההוא זמנא דגזר עלה. והשתא בגלותא דא בתראה לאו הכי, דהא היא לא תיתוב הכי כזמנין אחרנין, והאי קרא אוכח, דכתיב נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל, נפלה ולא אוסיף להקימה לא כתיב.

מתל למלכא דרגז על מטרוניתא, ואשדי לה מהיכליה, לזמנא ידיעא. כד הוה מטי ההוא זמנא, מיד מטרוניתא הות עאלת ותבת קמי מלכא. וכן זמנא חד, ותרין, ותלת זמנין. לזמנא בתרייתא, אתרחקת מהיכלא דמלכא, ואשדי לה מלכא מהיכליה לזמנא רחיקא. אמר מלכא, האי זמנא לאו הוא כשאר זמנין דהיא תיתי קמאי הכי, אלא אנא איזיל עם כל בני היכלי ואתבע עלה.

כד מטא לגבה, חמא לה דהוה שכיבת לעפרא. מאן חמא יקרא דמטרוניתא בההיא זמנא, ובעותין דמלכא לקבלה עד דאחיד לה מלכא בידוי, ואוקים לה, ואייתי לה להיכליה, ואומי לה דלא יתפרש מינה לעלמין, ולא יתרחיק מינה.

כך קודשא בריך הוא, כל זמנין דכנסת ישראל בגלותא, כד הוה מטי זמנא, היא אתיאת והדרת קמי מלכא. והשתא בגלותא דא לאו הכי, אלא קודשא בריך הוא יוחיד בידהא, ויוקים לה, ויתפייס בהדה ויתיב לה להיכליה. ותא חזי דהכי הוא, דהא כתיב נפלה לא תוסיף קום, ועל דא כתיב, (עמוס ט׳:י״א) ביום ההוא אקים את סכת דויד הנפלת, היא לא תוסיף קום כזמנין אחרנין, אבל אנא אוקים לה. ועל דא כתיב ביום ההוא אקים את סכת דוד הנפלת, אני אקים את סוכת דוד. מאן סכת דוד. דא בתולת ישראל. הנופלת: כמה דכתיב נפלה. ודא היא יקרא דבתולת ישראל, ותושבחתא דילה.

אמר רבי יוסי: זמין קודשא בריך הוא לאכרזא על כנסת ישראל ויימא, (ישעיהו נ״ב:ב׳) התנערי מעפר קומי שבי ירושל ם, כמאן דאחיד בידא דחבריה ויימא התנער, קום, כך קודשא בריך הוא יוחיד בה ויימא התנערי, קומי.

וכן כל אינון בני היכלא דמלכא בלישנא דא פתחין, הדא הוא דכתיב, (ישעיהו ס׳:א׳) קומי אורי כי בא אורך, הא מלכא הכא, ודאי כדין הוא יקרא דילה, וחדוותא דכלא, כד מלכא אתפייס בהדה. (כתיב (מלכים א א׳:ט״ו) ותבא בת שבע אל המלך החדרה כגוונא דא) בכל אינון זמנין איהי אתת לגבי דמלכא, וקמת קמיה, הדא הוא דכתיב, (מלכים א א׳:כ״ח) ותבא לפני המלך, ותעמוד לפני המלך. אבל בזמנא דא לאו הכי, אלא מלכא ייתי לגבה, ויתפייס בהדה, ויתיב לה להיכליה. הדא הוא דכתיב, (זכריה ט׳:ט׳) הנה מלכך יבא לך ודאי, ולא אנת לגביה, יבא לך, לפייסא לך. יבא לך, לאקמא לך. יבא לך, לאשלמא לך בכלא. יבא לך, לאעלאה לך להיכליה, ולאזדווגא עמך זווגא דעלמין, כמה דאת אמר (הושע ב׳:כ״ב) וארשתיך לי באמונה.

(שמות י״ט:י״ט) ויהי קול השופר הולך וחזק מאד וגו'. ויהי קול השופר, הכא אפליגו ספרי קדמאי, וכלהו בחד מלה אתתקעו. אית מאן דאמר, קול השופר תרי, קול חד, השופר תרי. ודייק לה, מדלא כתיב ויהי השופר הולך וחזק, אלא קול השופר, קול דנפיק משופר, דודאי שופר אקרי, כמה דאת אמר (ישעיהו כ״ז:י״ג) יתקע בשופר גדול, והאי איהו שופר גדול, דביה נפקין עבדין לחירות עלמין. והא אוקמוה.

ואית מאן דתני ודייק דכלא חד, בגין דכתיב קול השופר, קול דאקרי שופר. ומנא לן דאקרי קול. ממה דכתיב, (דברים ה׳:י״ט) קול גדול ולא יסף, והאי קול גדול אקרי שופר. ועל דא קול השופר הולך כתיב. לאן הולך. אי תימא להר סיני, או לישראל. יורד מבעי ליה. אלא אורייתא מהכא נפקא. ומאתר דא, דאיהו כללא דכל שאר קלין אתייהיבת, וכד יסתכלון מלי כלא חד.

ועל דא, לוחי קדמאי רשימין מהאי אתר הוו, ודא הוא רזא דמלה דכתיב, (שמות ל״ב:ט״ז) חרות על הלוחות, אל תקרי חרות, אלא חירות, חירות ממש, אתר דכל חירו ביה תליא. ותא חזי, לית לך מלה באורייתא, דאמרין כלהו חברייא דא הכי ודא הכי, דלא אזיל כלא לאתר חד, ולמבועא חד אתכנש.

הולך: כמה דאת אמר, (קהלת א) כל הנחלים הולכים אל הים. וכתיב (קהלת א) הכל הולך אל מקום אחד. וחזק מאד, כמה דתנינן כלי מחזיק ארבעים סאה. וחזק מאד, דלית לך מלה באורייתא חלשא או תבירא, דכד תסתכל ותנדע בה, דלא תשכח לה תקיפא כפטישא דמתבר טינרין. ואי איהי חלשא, מינך הוא. כמה דאוקמוה, דכתיב, (דברים לכ) כי לא דבר רק הוא, ואם רק הוא, מכם איהו. ועל דא וחזק מאד. כתיב (שמות י״ט:י״ט) משה ידבר והאלהים יעננו בקול, באתר דא אתכללו מלין עלאין, הא אוקמוה והאלהים יעננו בקול, בקולו של משה, בההוא קול דאחיד ביה משה. הכא אית לאסתכלא דהא אפכא הוה, דכתיב (שמות כ׳:א׳) וידבר אלהים, והכא כתיב משה ידבר.

אלא אית דאמרי, בגין דכתיב, (שמות כ׳:ט״ז) ויאמרו אל משה דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלהים. ועל דא משה ידבר, והאלהים יעננו. בגין דלא אשתכח מלה באורייתא מפומא דמשה (רס''ו) בלחודוי, ודא הוא דאוקמוה, קללות שבמשנה תורה משה מפי עצמו אמרן. מעצמו לא תנינן, אלא מפי עצמו, הללו מפי הגבורה. והללו מפי עצמו, מפי ההוא קול דאחיד ביה, דאקרי הכי. ושפיר מלה.

ובספרא דאגדתא דבי רב אמרי, אף על גב דאורייתא מפי הגבורה אתמר כולה, מפי עצמו של משה כמו כן אתמר. ומאי איהו. כגון קללות שבמשנה תורה. ולבתר אתכלילן בגבורה, הדא הוא דכתיב משה ידבר והאלהים יעננו בקול. משה ידבר, דא קולו של משה. והאלהים יעננו בקול, דא גבורה, דאודי ליה לההוא קלא. הדא הוא דכתיב יעננו בקול בההוא קול דמשה.

כתיב (ויקרא כ״ב:י״ג) ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וזרע אין לה וגו', זכאה חולקיהון דישראל מכל עמין עובדי עבודה זרה, דהא קודשא בריך הוא כד ברא עלמא, לא ברא ליה אלא בגיניהון דישראל, בגין דיקבלון אורייתא בטורא דסיני, ויתדכון בכלא, וישתכחון זכאין קמיה.

תא חזי, כד אשתלים האי עלמא בהו בישראל, כגוונא דלעילא, וההוא אדם אתנעיץ בארעא, ורומיה מטי עד צית שמיא, בעא קודשא בריך הוא לאשלמא (ס''א לאשלפא) נשמתא קדישא מעילא לתתא, בגין דיתאחיד ויתקשר דא בדא, הדא הוא דכתיב, (בראשית ב׳:ז׳) וייצר יי' אלהים את האדם עפר מן האדמה וגו'. למהוי קשיר דא בדא, וישתכח שלים כגוונא דלעילא, וישלים ויתקן גרמיה הכי.

ובגין כך ברא ליה דכר ונוקבא, למהוי שלים. ואימתי אקרי בר נש שלים כגוונא דלעילא בשעתא דאזדווג בבת זוגיה באחדותא בחדוותא ברעותא, ויפיק מניה ומנוקביה בן (רבי'ס) ובת. וכדין הוא בר נש שלים כגוונא דלעילא, ואשלים הוא לתתא, כגוונא דשמא קדישא עלאה, וכדין אתקרי (ס''א אתקיים) שמא קדישא עלאה עליה.

ובר נש דלא בעי לאשלמא שמא קדישא לתתא, טב ליה דלא אתברי, דהא לית ליה חולקא כלל בשמא קדישא. וכד נפיק נשמתיה מניה, לא אתאחדא ביה כלל, דהא אזערא דיוקנא דמאריה עד דאתקשרא (ס''א דאתהדרא) ואתתקנת בכלא.

הדא הוא דכתיב, (ויקרא כ״ב:י״ג) ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וגו'. ובת כהן, דא נשמתא קדישא, דאתקרי ברתא דמלכא, דהא אוקמוה דנשמתא קדישא מזווגא דמלכא ומטרוניתא נפקת. ובגיני כך היך גופא דלתתא מדכר ונוקבא, אוף הכי נשמתא לעילא. כי תהיה אלמנה מההוא גופא דאזדווגת ביה, ומית. וגרושה, דאתתרכת מההוא חולקא דשמא קדישא. וכל כך למה, בגין דזרע אין לה לאשתכחא כגוונא דלעילא, ולאתקשרא בשמא קדישא. ושבה אל בית אביה, מאן ושבה. ושבה סתם, לאתתקנא כמלקדמין. וכדין ושבה אל בית אביה, דא קודשא בריך הוא. כנעוריה: כקדמיתא. מלחם אביה תאכל, לאתענגא בענוגא דמלכא.

מכאן ולהלאה, (ויקרא כ״ב:י׳) וכל זר לא יאכל קדש. מאן הוא זר. ההוא דלא (ס''א אוקים) שמא קדישא דתתא, ולית ליה ביה חולקא. לא יאכל קדש, לית ביה חולקא מענוגא דלעילא דאית ביה אכילה, דכתיב, (שיר השירים ה׳:א׳) אכלו רעים, אכילה דלעילא, ענוגא דקודשא בריך הוא הוי, והאי ענוגא שריא, באתר דשריא כד ריחא דקרבנא הוה סליק.

תא חזי, בשעתא דאשתכח מזונא לתתא, אשתכח מזונא לעילא. למלכא דאתקן סעודתא דיליה, ולא אתקן לעבדוהי. כד אתקן לעבדוהי, אכיל הוא סעודתא דיליה, ואינון אכלי סעודתייהו, הדא הוא דכתיב, (שיר השירים ה׳:א׳) אכלתי יערי עם דבשי, דא סעודתא דמלכא. אכלו רעים שתו ושכרו דודים, דא סעודתא דידהו מריחא דקרבנא, כד ריחא דקרבנא הוה סליק. ובגיני כך אקרי ריח ניחח ליי'. ריח לעבדוהי. ניחח ליי'. (מאתר דענוגא דעתיקא אשתכח) ועל דא סעודתא דמלכא אתעכב, בגין סעודתא דעבדוהי. ובגין כך, ישראל מפרנסי לאביהן שבשמים תנינן. ומסעודתא דמלכא מאן אכיל. אלא אינון נשמתין דצדיקייא.

(תהילים קל״ג:א׳) הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד, זכאין אינון ישראל, דלא יהב לון קודשא בריך הוא לרברבא, או לשליחא, אלא ישראל אחידן ביה, והוא אחיד בהו, ומחביבותא דלהון קרא לון קודשא בריך הוא עבדין. הדא הוא דכתיב, (ויקרא כ״ה:נ״ה) כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם. לבתר קרא לון בנים, הדא הוא דכתיב, (דברים י״ד:א׳) בנים אתם ליי' אלהיכם. לבתר קרא לון אחים, הדא הוא דכתיב, (תהילים קכ״ב:ח׳) למען אחי ורעי וגו'. ובגין דקרא לון אחים, בעא לשוואה מדוריה בהו, ולא יעדי מנייהו. כדין כתיב הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד.

ובוצינא קדישא הכי אמר: הנה מה טוב ומה נעים וגו', כמה דאת אמר (ויקרא כ׳:י״ז) ואיש אשר יקח את אחותו. ובספרא דרב ייבא סבא, ואיש: דא קודשא בריך הוא. אשר יקח את אחותו: דא כנסת ישראל. וכל כך למה. חסד הוא, חסד הוא ודאי, והא אוקמוה. ועל דא הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד, קודשא בריך הוא וכנסת ישראל. גם, לרבות ישראל דלתתא. כדאמרינן, דהא בשעתא דכנסת ישראל (ס''א באחוותא באחדותא) באחדותא בקודשא בריך הוא, ישראל דלתתא שריין בחדוותא גם אינון בקודשא בריך הוא. ובגין כך גם יחד כתיב.

ובספרא דרב המנונא סבא: (ע''ז) גם יחד, לרבות צדיק. בה, בכנסת ישראל, דאינון זווגא חד, וכלא מלה חד.

ותנינן בפרשתא דשמע ישראל יי' אלהינו יי' אחד, מהו אחד. דא כנסת ישראל דאחיד ביה בקודשא בריך הוא. דאמר רבי שמעון, זווגא דדכר ונוקבא אקרי אחד. באתר דנוקבא שריא, אחד אקרי. מאי טעמא. בגין דדכר בלא נוקבא פלג גופא אקרי, ופלג לאו הוא חד. וכד מתחברן כחדא תרי פלגי גופא, אתעבידו חד גופא, וכדין אקרי אחד.

והשתא קודשא בריך הוא לא אקרי אחד. ורזא דמלה, כנסת ישראל בגלותא, וקודשא בריך הוא סליק לעילא לעילא, וזווגא אתפרש, ושמא קדישא לא אשתכח שלים, ואחד לא אקרי. ואימתי יתקרי אחד, בשעתא דמטרוניתא תשתכח ביה במלכא, ויזדווגון כחדא. הדא הוא דכתיב, (עובדיה א׳:כ״א) והיתה ליי' המלוכה. מאן מלוכה. דא כנסת ישראל, דמלכו בה אתקשר, כדין (זכריה י״ד:ט׳) ביום ההוא יהיה יי' אחד ושמו אחד. ועל דא, הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד. (תהילים קל״ג:א׳-ב׳) כשמן הטוב על הראש. מאן שמן הטוב. דא משח רבות קודשא, דנגיד ונפיק מעתיקא קדישא, דאשתכח בההוא נהר עלאה, דינקא לבנין, לאדלקא בוצינין, וההוא משח נגיד ברישא דמלכא, ומרישיה ליקירו דדיקנא קדישא, ומתמן נגיד לכל אינון לבושי יקר דמלכא אתלבש בהו. הדא הוא דכתיב שיורד על פי מדותיו. על פי מדותיו ממש, ואלין אינון כתרי מלכא דשמיה קדישא אשתכח בהו.

תא חזי, כל נגידו, וכל חידו דעלמין, לא נחית לברכא, אלא על ידא דאלין כתרין קדישין, דאינון שמא דמלכא קדישא, ובגין כך שיורד על פי מדותיו. על פי מדותיו ודאי כמה דאת אמר (במדבר ד׳:כ״ז) על פי אהרן ובניו תהיה. כך על פי מדותיו, נחית ונגיד לכלהו עלמין, לאשתכחא ברכאן לכלא. ותא חזי, האי שמן טוב לא זמין, עד ההוא זמנא דפולחנא דלתתא הוה סליק, ואתערען דא בדא, הדא הוא דכתיב, (משלי כז) שמן וקטרת ישמח לב. שמן לעילא, וקטרת לתתא, כדין הוא חדוותא דכלא.

(בראשית כ) ויבא אלהים אל אבימלך בחלום הלילה, וכתיב ויאמר אליו האלהים בחלום גם אנכי ידעתי כי בתם לבבך עשית זאת. האי ויבא אלהים אל אבימלך, מאי שנא באומות העולם, ויבא אלהים, ולישראל לא. (אלא דא הוא רזא דאלהים אחרים ואית לך למנדע דשמא דקודשא בריך הוא (ישעיה נ''ז) רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו והוא בלחודוי מלכא על כל מה דאשתכח בין לעילא בין לתתא והיכלא קדישא דיליה באמצעיתא אתתקן וסחרניה אית שבעין כתרין ומנהון אתמשכו ע' רברבין ואתמנו על ע' עמין דעלמא למהוי כל חד וחד שליט על עמיה ועל ארעיה. וקודשא בריך הוא יהב לישראל רזא דשמיה בלחודיהון והוא שליט על ישראל וירושלים הדא הוא דכתיב (דניאל ט') כי שמך נקרא על עירך ועל עמך. ולית לעמא אחרא חולקא ביה בקודשא בריך הוא דכתיב (דברים כ''ד) וראו כל עמי הארץ כי שם יי' נקרא עליך. וכתיב (מיכה ד') כי כל העמים ילכו איש בשם אלהיו וגו'. וכתיב (דברים ל''ב) כי חלק יי' עמו וגו') אלא הכי תנינן, כל אלהים דהכא, ההוא חילא רברבא דממנא עלייהו הוה, כגוונא דא ויבא אלהים אל בלעם לילה, ההוא חילא דאתפקד עליה.

ואי תימא ויאמר אליו האלהים בחלום. הכי הוא ודאי, גם אנכי ידעתי, גם אמאי הכא. אלא לרבות קא אתא, דאף על גב דלעילא מנאי ידיע, גם אנכי ידעתי. ואחשוך גם אנכי, גם לרבות, אותך מחטו לי, מחטו חסר אלף כתיב, מאי קאמר בגין דחטאה לאו בחילא קיימא.

אלא הכי אוליפנא, בחוביהון דעמא דלתתא, אתפגים לעילא. בחובי עמא דלתתא, אתעבר רברבא דלהון דלעילא משולטניה. הדא הוא דכתיב ואחשוך גם אנכי אותך, דאף על גב דלעילא מנאי תליא מלתא, גם אנכי לרבות לגרמיה, מחטו לי, בגין דלא ישתכחו גבאי, כהאי מחט דנעיץ בבשרא, דלא תגרום לי את בחובך לאעברא לי משולטני, ויקוצון בי, דלא תקוץ לי במחטך, כמה דאת אמר (ויקרא כ׳:כ״ג) ואקץ בם, כהני קוצין דנעיצין בבשרא. מאי משמע. משמע דבחובי בני אנשא, עבדין פגימו לעילא, מאי איהו. כמה דאת אמר (ישעיהו נ׳:א׳) ובפשעכם שלחה אמכם.

ועל דא קרבן אתקריב, מאי קרבן. האי דקאמרן דכתיב, ובפשעכם שלחה אמכם. דהא חטא גרים פרודא בחוביה. קרבן קריב עלמא עלאה בעלמא תתאה ואתעביד כלא חד.

(תהילים ק׳:ב׳) עבדו את יי' בשמחה וגו'. עבדו את יי' בשמחה, הכי אוליפנא, דכל פולחנא דבעי בר נש למפלח לקודשא בריך הוא, בעי בחדוותא, ברעותא דלבא, בגין דישתכח פולחניה בשלימו. ואי תימא פולחנא דקרבנא הכי הוא. לא אפשר, דהא ההוא בר נש דעבר על פקודא דמאריה, על פקודא דאורייתא, ותב לקמי דמאריה, במאן אנפין יקום קמיה, הא ודאי ברוח תבירא, ברוח עציב, אן הוא שמחה, אן הוא רננה.

אלא תמן תנינן, ההוא בר נש דחטי קמי מאריה, ועבר על פקודוי, ואתי לקרבא קרבנא, ולתקנא גרמיה, ברוח תבירא, ברוח עציבא בעי לאשתכחא, ואי בכי שפיר מכלא. הא שמחה הא רננה לא אשתכח. אלא במאי אתתקן. בהנהו כהני וליואי, דהא אינון אשלימו שמחה ורננה בגיניה. שמחה בכהנא אתקיים, בגין דהוא רחיקא מן דינא תדיר, וכהנא בעי לאשתכחא תדיר באנפין נהירין, חדאן יתיר מכל עמא. דהא כתרא דיליה גרים. רננה בליואי, והכי הוא, דהא ליואי משתכחי על שיר לעלמין, כמה דאוקמוה.

ואלין קיימין עליה, וביה אשתלים פולחנא לקודשא בריך הוא. כהנא קאים עליה וכוון מילין, בחדוותא ברעותא, ליחדא שמא קדישא כדקא יאות. וליואי בשיר. כדין כתיב דעו כי יי' הוא אלהים. דא הוא קרבן לקרבא רחמי בדינא, ומתבסם כלא.

השתא דלא אשתכח קרבנא, מאן דחטי קמי מאריה ותב לגביה, ודאי במרירו דנפשא, בעציבו, בבכיה, ברוח תבירא, היאך אוקים שמחה ורננה, הא לא אשתכחו גביה. אלא הכי אוקמוה, דתושבחן דמאריה, וחדוותא דאורייתא, ורננה דאורייתא, דא הוא שמחה ורננה. והא תנינן ולא מתוך עצבות וכו', דלא יקום בר נש קמיה מאריה בעציבו והא לא יכיל ומאי תקנתיה.

אלא רזא דמלה, הא תנינן לעולם יכנס אדם שעור שני פתחים וכו', ויצלי צלותיה הדא הוא דכתיב, (משלי ח׳:ל״ד) לשמור מזוזות פתחי, שני פתחים סלקא דעתך, אלא אימא שיעור שני פתחים. כאן רמז למה שאמר דוד, (תהילים כ״ד:ז׳) שאו שערים ראשיכם, אינון מעון ומכון, דאינון גו לגו, שירותא דדרגין: חסד, ופחד. ואינון פתחין דעלמא. על דא אצטריך בר נש דיתכוון בצלותיה לקבל קדש קודשין, דאינון שמא קדישא, ויצלי צלותיה. והנהו אלין שיעור ב' פתחין, ב' כתרין.

ואית דמתני הכי, שמחה, דא כנסת ישראל. ושמחה הא אוקמוה, כדכתיב, (ישעיהו נ״ה:י״ב) כי בשמחה תצאו וגו'. וזמינין ישראל לנפקא מן גלותא, בהאי שמחה. ומאן איהי כנסת ישראל. ועל דא עבדו את יי' בשמחה, כמה דכתיב, (ויקרא ט״ז:ג׳) בזאת יבא אהרן אל הקדש, וכלא חד.

באו לפניו ברננה, דא שלימו דילה. דשמחה בלב, ורננה בפה. ודא הוא שלימו יתיר. ושלימו דהאי שמחה הא אשתמודעא, והא ידיעא. ודא הוא תקונא דבר נש לקמיה מאריה. כדין דעו כי יי' הוא האלהים. וכלא בחד מלה אתיא, דבעי לבתר ליחדא שמא קדישא כדקא יאות, ולקשרא דא בדא למהוי כלא חד, ודא הוא פולחנא דקודשא בריך הוא.

(תהילים ה׳:ח׳) ואני ברוב חסדך אבא ביתך, הכי אוקמוה, דלא לבעי ליה לבר נש למיעל לבי כנישתא, אלא אי אימלך בקדמיתא, באברהם ויצחק ויעקב. בגין דאינון תקינו צלותא לקמי דקודשא בריך הוא, הדא הוא דכתיב, ואני ברוב חסדך אבא ביתך. אבא ביתך: דא אברהם. אשתחוה אל היכל קדשך: דא יצחק. ביראתך: דא יעקב, (ס''א ואני ברוב חסדך דא אברהם. אבא ביתך דא יעקב, אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך, דא יצחק.) ובעא לאכללא לון ברישא, ויעול לבי כנישתא, ויצלי צלותיה. כדין כתיב, (ישעיהו מ״ט:ג׳) ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר