(משלי י״ב:י״ט) שפת אמת תכון לעד ועד ארגיעה לשון שקר. תא חזי, אלו כל בני עלמא הוו פלחין לשקרא, הוה הכי, אבל האי נהורא וזהרא דנהיר, ודאי קשוט איהו. ככבי רומא דרקיעא קשוט אינון. אי בטפשו וחסרונא דדעתא דלהון, אינון אמרי וקראן להו אלהא, לא בעי קודשא בריך הוא לשיצאה עובדוי מעלמא. אבל לזמנא דאתי לא ישתצון ככביא ונהורין דעלמא. אבל מאן ישתצי. אינון דפלחו לון.

וקרא דא הכי הוא. שפת אמת תכון לעד, אלין ישראל, דאינון שפת אמת. (דברים ו) יי' אלהינו יי' אחד. וכלא איהו אמת, ורזא דאמת, ומסיימי יי' אלהיכם אמת. ודא איהו שפת אמת תכון לעד.

ועד ארגיעה, ועד רגע מבעי ליה, מאי ארגיעה. אלא, עד כמה יהא קיומא דלהון בעלמא, עד זמנא דייתי, ויהא לי נייחא מפולחנא קשיא דעלוי. ובזמנא דארגיעה, ישתצי לשון שקר, אינון דקראן אלהא, למאן דלאו הוא אלהא. אבל ישראל דאינון שפת אמת, כתיב בהו, (ישעיהו מ״ג:כ״א) עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו.

(ישעיהו מ״א:י״א) הן יבושו ויכלמו כל הנחרים בך וגו'. זמין קודשא בריך הוא למעבד לישראל, כל אינון טבאן, דקאמר על ידי נביאי קשוט, וישראל סבלו עליהון, כמה בישין בגלותהון. ואלמלא כל אינון טבאן דקא מחכאן וחמאן כתיבין באורייתא, לא הוו יכלין למיקם ולמסבל גלותא.

אבל אזלין לבי מדרשות, פתחין ספרין, וחמאן כל אינון טבאן, דקא מחכן, וחמאן כתיבין באורייתא, דאבטח לון קודשא בריך הוא עלייהו, ומתנחמין בגלותהון, ושאר עמין מחרפין ומגדפין לון, ואמרי אן הוא אלהכון, אן אינון טבאן דאתון אמרין דזמינין לכון, וכי כל עמין דעלמא יכספון מנייכו.

הדא הוא דכתיב, (ישעיהו ס״ו:ה׳) שמעו דבר יי' החרדים אל דברו אמרו אחיכם שונאיכם וגו'. מאי החרדים אל דברו, אינון דסבלו כמה בישין, כמה שמועות שמעי, אלין על אלין, ואלין בתר אלין, וחרידן עליהון, כמה דאת אמר (ירמיהו ל׳:ה׳) כי וגו' קול חרדה שמענו פחד ואין שלום וגו'. אינון חרדים תדיר אל דברו כד אתעביד דינא.

אמרו אחיכם שונאיכם, אלין אינון אחוכון בני עשו. מנדיכם, כמה דאת אמר (איכה ד׳:ט״ו) סורו טמא קראו למו. דלית עמא דקא מבזין לון באנפי, ומרקקין באנפייהו לישראל כבני אדום. ואמרי כלהו מסאבין כנדה, ודא איהו מנדיכם. למען שמי יכבד יי', אנן (דאמרין) בנוי דאל חי. די בן יתייקר שמיה. אנן שלטנין על עלמא בגין ההוא דאקרי גדול. (בראשית כ״ז:א׳) עשו בנו הגדול. ובשמא דא אקרי קודשא בריך הוא גדול, (תהילים קמ״ה:ג׳) גדול יי' ומהולל מאד. אנן בני הגדול, ואיהו גדול. ודאי למען שמי יכבד יי'.

אבל אתון זעירין מכלא, (בראשית כ״ז:ט״ו) יעקב בנה הקטן כתיב, אן הוא אלהכון. אן הוא אינון טבאן, דיכספון כל עממיא מחדוה דלכון. מאן יתן ונראה בשמחתכם כמה דאתון אמרין. והם יבושו (רוח הקדש אומר והם יבושו) (ס''א תו כמאן) כמאן דתלי קללתא באחרא, בגין דאתון אמרין דכדין יבושו ויכלמו, ובגין דא רוח קדשא הוה אמר מלה הכי, ועל דא, הן יבושו ויכלמו כל הנחרים בך. מאי כל הנחרים בך. דאתקפו נחיריהון ברוגזא עלך בגלותא דא. בההוא זמנא, יבושו ויכלמו מכל טבין דיחמון להון לישראל.

(ישעיהו כ״ו:י״ז) כמו הרה תקריב ללדת תחיל תזעק בחבליה וגו'. מאי כמו הרה, ארח איהו לעוברתא, לאעברא עלה תשע ירחין שלמין. ואית בעלמא כמה וכמה, דלא עבר עלה אלא יומא חד או תרין יומין מתשיעאה, וכל צירין וחבלין דעוברתא בתשיעאה אינון. ואף על גב דלא אעבר עלה אלא יומא חדא, אתחשיב עלה כאילו אתעברו כל תשיעאה שלים. אוף הכי ישראל, כיון דאטעמי טעם גלותא, אי יהדרון בתשובה, יתחשב עלייהו כאלו אעברו עלייהו כל אינון מלין דכתיבין באורייתא. כל שכן וכל שכן דכמה וכמה יסורין אעברו עלייהו מן יומא דגלותא שרי.

אבל מאי דכתיב, (דברים ד׳:ל׳) בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים. תא חזי, כמה רחמנותא רחים קודשא בריך הוא לישראל במלה דא. למלכא דהוה ליה ברא יחידאה, ורחים ליה רחימו דנפשא, ומגו רחימו דיליה, יהב ליה לאמיה מטרוניתא דתרבי ליה, ותוליף ליה ארחי מתתקנן. זמנא חדא חב לגבי אבוה, אתא אבוהי ואלקי ליה, ולבתר אעבר על חוביה. תב כמלקדמין וחב לאבוה, ואפקיה אבוה מביתיה, וארגיז עליה, נפק ההוא ברא מביתיה.

ובאתר דיהך בארח קשוט, ויהא זכאה כדקא יאות, בגין דישמע מלכא אבוה, ויהא תיאובתיה עליה. מה עבד. אמר הואיל ונפקנא מהיכלא דאבא, אעביד מכאן ולהלאה כל מה דאנא בעי. מה עבד. אזל ואתחבר בזונות, ואתלכלך בלכלוכא דטנופא בהדייהו, ולא הוה משתכח אלא בהדייהו, בחבורא דלהון. דמטרוניתא אמיה פקדת בכל יומא על ההוא ברא, וידעת דברה בהדי זונות אתחבר, וכל חברותא דידיה בהדייהו הוות. שריאת למבכי, ולאתמררא על ברה.

יומא חד עאל מלכא לגבה, חמא לה דאיהי מבכה. שאיל לה על מה את בכאת. אמרה ולא אבכה, דהא ברנא לבר מהיכלא דמלכא. ולא די דהוא לא יתיב בהיכלא דמלכא, אלא דהוא יתיב בהדי זונות. מה יימרון כל בני עלמא, בריה דמלכא איהו דיתיב בבי זונות. שריאת למבכי, ולאתחננא למלכא.

אמר מלכא, בגינך אהדר ליה, ואנת ערבא דיליה. אמרת הא ודאי. אמר מלכא הואיל וכך הוא, לא אצטריך לאהדרא ליה ביממא באתגליא. דכסופא דילן איהו למהך בגיניה לבי זונות. ואי לא הוי כגוונא דא, דטנף גרמיה הכי וחלל יקרי. הוינא אנא, וכל חיילין דילי, אזלין בגיניה בכמה יקר, בכמה בוקינס קמיה, בכמה מאני קרבא, מימיניה ומשמאליה, עד דכל בני עלמא יזדעזעון, וינדעון כלא, דברא דמלכא איהו. השתא כיון דאיהו טנף גרמיה, וחלל יקרי, איהו יהדר בטמירו, דלא ינדעון ביה. אהדר לגבי מלכא, יהביה לגבי אמיה.

ליומין סרח כמלקדמין. מה עבד מלכא. אפיק ליה ולאמיה בהדיה מגו היכלא, אמר תרווייכו תהכון, ותרווייכו תסבלון גלותא, ומלקיותא תמן. כיון דתרווייכו תסבלון כחדא, כדין ידענא דברי יתוב כדקא חזי.

כך ישראל בנוי דמלכא קדישא אינון. אחית לון למצרים. ואי תימא בההוא זמנא לא חאבו, גזרה דגזר קודשא בריך הוא בין הבתרים הוה אתחזי למהוי קיים, וקודשא בריך הוא אשגח לתרין מלין, חד בגין ההוא מלה דאמר אברהם, (בראשית ט״ו:ח׳) במה אדע כי אירשנה, דא הוא סבה ועילה. אבל עד דנפקו ממצרים, לא הוי גוי, ולא אתחזו כדקא יאות.

(שיר השירים ב) כשושנה בין החוחים כן רעיתי בין הבנות. בעא קודשא בריך הוא למעבד לון לישראל כגוונא דלעילא ולמהוי שושנה חדא בארעא, כגוונא עלאה. ושושנה דסלקא ריחא, ואתבריר מכל שאר וורדין דעלמא, לא הוי אלא ההיא דסלקא בין החוחים. ודא ארחא כדקא יאות. ועל דא זרע שבעין זוגין, דהוו שבעין נפש, ואעיל לון בין החוחים, ואינון חוחים, מיד דהוו אינון זוגין תמן, סליקו ענפין וטרפין ושליטו על עלמא, וכדין פרחת שושנה בינייהו.

כיון דבעא קודשא בריך הוא לאפקא שושנה ולקיט לה מבינייהו, כדין יבשו חוחים, ואזדריקו, ואשתציאו, ולא אתחשבו לכלום. בשעתא דאזיל למלקט שושנה דא, לאפקא בריה בוכריה, בההוא זמנא אזל מלכא גו כמה חיילין רברבנין ושליטין, עם דגלין פרישן, ואפיק לבריה בוכריה בכמה גבורין, ואייתי ליה להיכליה, ויתיב סגי בבי מלכא.

כיון דחב לגבי אבוה, אוכח ליה, ואלקי ליה, דכתיב, (שופטים ב׳:י״ד) ויחר אף יי' בישראל ויתנם ביד שוסים וגו', סרח כמלקדמין, ומרד באבוה, אפקיה מביתיה. מה עבדו ישראל, חמו דהא אתבדרו לבבל, אתערבו בעממיא, נסיבו נשין נכריות, ואולידו בנין מנהון. עם כל דא, אימא קדישא הות אפטרופוסא עלייהו.

ועל דעבד הכי, קודשא בריך הוא אמר, הואיל וכסופא איהו, ליתי ברי איהו מגרמיה, הואיל וחלל יקרי, לא אתחזי דאנא איזיל תמן לאפקא ליה, ולמעבד ליה נסין וגבורן כמלקדמין. תבו אינון, בלא סיועא דאתחזו לון, בלא פליאן ונסין, אלא כלהו מתבדרן, כלהו לאן במסכנו, ותבו להיכלא דמלכא בכסופא, ואימא קדישא ערבת לון.

חאבו כמלקדמין. מה עבד קודשא בריך הוא. אפיק להאי ברא כמלקדמין מהיכליה, ואימיה בהדיה. אמר, מכאן ולהלאה, אימא וברה יסבלון כמה בישין כחדא, הדא הוא דכתיב, (ישעיה ג) ובפשעיכם שלחה אמכם. ועל דא כתיב, (דברים ד׳:ל׳) בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים. מאי באחרית הימים. אלא דא היא אימא קדישא, דהיא אחרית הימים, ועמה סבלו כל מה דסבלו בגלותא.

ואילו יהדרון בתיובתא, אפילו חד ביש, או חד צערא, דיעבר עלייהו, אתחשב עלייהו, כאלו סבלו כלא (ס''א ואי לאו סתים קיצא) ואי לא, כד יסתיים קיצא, (בישא) וכל דרין דיליה. כמה דאמר בוצינא קדישא, דכתיב, (ויקרא כה) לצמיתות לקונה אותו לדורותיו. וכל דא, בתיובתא תליא מילתא.

ודאי הכי הוא. ועל דא גלותא אתמשך. אבל קודשא בריך הוא, כל מה דחמי (ס''א דמתא) (נ''א דלקא) לון לישראל, בהאי אחרית הימים, ובהאי אחרית הימים יעביד לון נסין ונוקמין, דכתיב, (ישעיהו ב׳:ב׳) והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית יי' בראש ההרים. מאן ראש ההרים. דא אברהם סבא, (רנ''ב ע''ב) כהנא רבא, ראש דכלא. ובגין דאיהו ראש, כוס דברכה, יהיה נכון בראש ההרים, דא אברהם סבא, קדמאה לשאר ההרים. כוס דברכה, אצטריך למהוי מתקנא בימינא. (רנ''ב ע''ב) ונשא (קי''ב ע''ב) מגבעות. אצטריך למהוי זקיף מן פתורא, שיעורא דאקרי (ס''א דאיהו) זרת, לברכא לקודשא בריך הוא, ודא הוא ונשא מגבעות. מגבעות מאי הוא. אלא בינה, ובין בתולות אחריה רעותיה, שיעורא דזרת איהו. נשא כוס דברכה מגבעות ודאי, ועל דא טבא דיהא ליה להאי ברא בוכרא, באחרית הימים איהו.

שפיר קאמרת, האי קרא ודאי הכי הוא. בראש ההרים, דא ימינא, אברהם סבא, דאיהו ראש ההרים ודאי. ונשא מגבעות, משיעורא דגבעות, דאינון רעותיה. ושפיר קאמרת. (ישעיהו ב׳:ב׳) ונהרו אליו כל הגוים. מאי הוא.

ואפילו נשים וקטנים ושמש דפלח על פתורא, אף על גב דאיהו לא אכל, אצטריך למשמע, ולמימר אמן. (ס''א להריק ברכה לכוס דלא וכו') דלא יימא בר נש, אנא לא אכלית, והואיל דלא אצטריפנא לזמון, לא אשמע ולא אימא אמן. הכל חייבין ביה.

דבר אחר: ונהרו אליו כל הגוים, אף על גב דנשים וקטנים פטורין מן המצות, בכוס דברכה הכל חייבין, בלבד דינדעון למאן מברכין, ודא היא ונהרו אליו כל הגוים.

כמה שפיר מלה דא, ומתיקא לחכא. השתא אית לדייקא, אי האי אחרית הימים, איהו כוס דברכה ממש, מהו הר בית יי', הוה ליה למכתב הכי, והיה אחרית הימים נכון יהיה בראש ההרים. מהו באחרית הימים נכון יהיה הר בית יי'. אמר ליה, אחרית הימים איהו אילנא כלא, מרישיה ועד סיפיה, דהוא אילנא דטוב ורע. ואתא קרא לבררא באחרית הימים, ואפיק הר בית יי', דא טוב בלא רע. הר בית יי' ודאי דלית תמן חולקא לסטרא אחרא, דהא אתבריר הר בית יי', מגו אילנא דאיהו אחרית הימים. ודא איהו כוס דברכה, דאיהו נכון בראש ההרים.

על ההיא מלה דאחמי קודשא בריך הוא למשה, בגין דאף על גב דישראל חבין קמיה בכל דרא ודרא, לא בעי מאן דיימא עלייהו דלטורין. מנלן. מהושע, דכתיב, (הושע א) תחלת דבר יי' בהושע, הא אוקמוה מלה. ועל דא (הושע ב׳:א׳) והיה מספר בני ישראל כחול הים וגו'. ובגין דא בריך לון בכמה ברכאן, לאהדרא בתיובתא, ולאתבא לון לגבי אבוהון דבשמיא, ולא אעדי מתמן, עד דקודשא בריך הוא מחל על חובייהו, ואתנקיאו קמיה.

אליהו מה כתיב ביה, (מלכים א י״ט:ד׳) ויבא וישב תחת רתם אחד וגו', אמר מאריה דעלמא, אתתא חדא שדרת לון לישראל, ודבורה שמה, דכתיב, (שופטים ד׳:ה׳) והיא יושבת תחת תמר דבורה. דא הוא רתם, ואהדרת לון למוטב, דכתיב, (שופטים ה׳:ז׳) עד שקמתי דבורה. ואנא עאלית בינייהו, ואכרזית קמייהו ולא יכילנא.

עד דהוה יתיב, אתגלי עליה קודשא בריך הוא, אמר ליה מה לך פה אליהו, בקדמיתא קא הוית מקטרגא ומקני על ברית, ומדחמינא בך דקנית עלי בההוא ברית, נטלית ליה ברעו דמשה, ויהיבנא לך, עד דמשה (רי''ב ע''א) הוה אמר (במדבר כ״ה:י״ב) הנני נותן לו את בריתי שלום. השתא דאיהו דילך, לא אתחזי לך לקטרגא עלוי, הוה לך למשבק קנוייך לי, כמה בקדמיתא דהוה דילי, שבקנא ליה לידא אחרא, ולא קטריגנא עלוי.

מה לך פה, מאי פה. ברית קיימא, פה יי' איהו. כיון דלא בעאת לשבקא לי פומך, יתוב באתר דההוא פומא. תנן, בההיא שעתא, אתעבר מניה ההוא נבזבזא דיהב ליה משה. דתנן, מאי דכתיב, (מלכים א י״ט:ח׳) וילך בכח האכילה ההיא וגו'. עד הר האלהים חורבה. למתבע מתמן, וכי מתמן הוה בעי. אלא למתבע כמלקדמין, מההוא דירית בהר האלהים, ברית דא. פנחס הוא אליהו, ודאי בדרגא חדא. אמר ליה משה, לית אנת יכיל לקבלא מנאי, אלא זיל לינוקייהו דישראל, ומאינון תרוח, ואינון יהבי לך, וכך הוא עביד. (חסר).

כמה טיבו עביד קודשא בריך הוא בכל דרא ודרא לישראל. תא חזי, מה כתיב, (מיכה ו׳:ד׳) ואשלח לפניך את משה אהרן ומרים. והא כמה נביאי הוו לבתר משה, ואשלח לפניך את משה אהרן ואלעזר ופנחס יהושע ואליהו ואלישע, וכמה שאר צדיקי וחסידי מבעי ליה. אלין תלתא אמאי. אלא אמר קודשא בריך הוא, עמי, בני, אמאי לא תדכרון לכל טבין דעבדית לכו, דשדרית לכו למשה אהרן ומרים.

למלך בשר ודם, דאית ליה מדינתא, ושדר לגבה, גוברין, אפרכין רברבנין, דיהון מנהלי עמא, ומעיינין בהו, ובדינייהו. מאן אצטריך למהוי זקוק במזונייהו, במלין דיצטרכון. לאו עמא דמדינתא, בעל כרחייהו יצטרכו לעיינא בהו, ולמיהב להו יקרא.

שדרית למשה, איהו אייתי קמייכו מן למיכל, ונהיל לכו ולבנייכו ולבעירייכו, ואשתדל בדינייכו, (ס''א במזונייכו) ובכל מה דאצטריך לכו. שדרית לאהרן, אייתי (ס''א לכו ענני) היכלין דענני יקר לחפאה עלייכו, כמלכין. אסחי לכו בטלי יקר, דלא אתרקבו לבושיכון ומנעליכון, והוו מתחדשי בכל יומא. שדרית למרים, אייתיאת בירא לאשקאה לכו, ושתיתון אתון ובעירכון. אינון יהבו לכון, ומדלהון אכלתון ושתיתון, ויתיבתון בחופאה דיקר דלהון. ומדלכון לא יהבתון לון. ולא עוד, אלא דאשתדלו עליכון, ונטלו על צואריהון מטולכון, והויתון מחרפין ומגדפין לון.

לאו הוה אבא רחמן על בנוי כקודשא בריך הוא, וקרא הוא דכתיב, (מלכים א ח׳:נ״ו) לא נפל דבר אחד מכל דברו הטוב וגו'. תא חזי רחמנו דיליה, אלו אמר לא נפל דבר אחד מכל דברו ולא יתיר, נח לעלמא דלא אתברי. אבל מדאמר מכל דברו הטוב, ואפיק ביש לאחורא, דהא מלה דביש לא בעי למעבד.

ואף על גב דאגזים, וארים רצועה, אתאת אמא ואתקפת בדרועיה ימינא, וקם רצועה בקיומיה, ולא נחית לתתא, ולא אתעביד, בגין דבעיטא חדא הוו תרווייהו, איהו דאגזים, ואיהו דאחידת בימיניה.

ואי תימא מנלן. ממלה דאיהי באתגליא, דכתיב לך רד כי שחת עמך, שרי לארמא רצועה, ומשה דלא הוה ידע ארחא דאמא, שתיק. כיון דחמא קודשא בריך הוא כך, אנקיד ליה, ובטש ביה ואמר ועתה הניחה לי, מיד ארגיש משה, ואחיד בדרועיה דקודשא בריך הוא, דכתיב זכור לאברהם, דא דרועיה ימינא, ובגין כך לא נחית רצועה.

ואי תימא, אמא דאיהי רגילה לאחדא ברצועה דמלכא, אן הות, דשבקת מלה למשה. שאילנא ואמינא והא לא ידענא ברירא דמלה, עד דנהוי קמיה דבוצינא קדישא.

בני. חובא דעבדו (ערב רב) עמא דלבר. ואשתתפו ביה עמא קדישא, באמא חאבו, דכתיב קום עשה לנו אלהים, אלהים ודאי. כבוד ישראל דא, איהו דשריא עלייהו כאמא על בנין, ודא הוא רזא דכתיב, (תהלים קו) וימירו את כבודם בתבנית שור. דא כבודם דישראל, אמא דלהון. ודא הוא דכתיב, (שמואל א ד) גלה כבוד. דגרמו לשכינתא דאתגלי בגלותא עמהון. ועל דא וימירו את כבודם, במה. בתבנית שור.

הכא איהו רזא דמלה, תא חזי, לתתא גו שמרים דחמרא, דורדיין בישין, נפק חד ערעורא, מקטרגא, מזיקא קדמאה, ואיהו ברזא דיוקנא דאדם. כד קריב לגו קדשא. כיון דאתעבר מתמן, ובעי לנחתא לתתא. בעי לאתלבשא בלבושא, לנזקא עלמא. ונחית הוא ורתיכוי. ולבושא (קצ''ג ע''ב) קדמאה דקא נקיט, תבנית שור, דיוקנא דשור, וקדמאה לנזיקין מאינון ארבע, שור איהו. ואינון ארבע (קי''ח ע''א) אבות לנזקא עלמא. וכלהו תלתא דאבות נזיקין בר שור, כלהו דיליה, ועל דא כתיב, וימירו את כבודם בתבנית שור.

מהו אוכל עשב. הא דרשינן ביה. אבל עקרא דמלה, מתמצית דלחם ושבעה זיני דגן, לית ליה בהו חולקא. ובגיני כך, אימא לא הות תמן, ולא יאות לה למהוי תמן. ובגין דאבא הוה ידע רחמנו דאמא וארחא דילה, אמר למשה, בני רחימאי, עיטא בתרווייהו בדא תדיר. ודא הוא דלחישו לי בלחישו, דלא חזי לגלאה, דברא לא ינדע, ויחמי דהא רצועה אתתקנת, וידחל תדיר. אבל תרוייהו בעיטא דא, ובעיטא חדא.

תא חזי כתיב (שמות לכ) וירא העם כי בשש משה. מאן העם. אינון ערב רב. מאן ערב רב. וכי לודים וכושים וכפתורים ותוגרמים הוו, דקראן לון ערב רב, והלא מצריים הוו, וממצרים נטלו, ואלו הוו ערבוביא דעמין סגיאין, הכי הוה ליה למכתב, ערב רב עלו אתם לפי ערבוביא דלהון.

אלא (שמות יב) ערב רב עלה אתם. עמא חד הוה, ולישן חד, אבל כל חרשי מצרים, וכל חרטומי דלהון הוו, דכתיב בהו, (שמות ז) ויעשו גם הם חרטומי מצרים. דבעו למיקם לקבל פליאן דקודשא בריך הוא, כיון דחמו נסין ופליאן דעבד משה במצרים, אהדרו לגבי משה. אמר ליה קודשא בריך הוא למשה, לא תקבל לון. אמר משה, מאריה דעלמא, כיון דחמו גבורתא דילך, בעאן לאתגיירא. יחמון גבורתך בכל יומא, וינדעון דלית אלהא בר מנך. וקבל לון משה.

אמאי קרא לון ערב רב. אלא כל חרשין דמצרים הוו, וברישיהון (בלק קצ''ד ע''א) יונוס (אמרו המגיהים אולי אלו הם יוחני וממרא שנזכרו בשמות רבה פרשת ט' דף ע''ב ע''ג שורה ל''א אמרו יוחני וממרא אל משה תבן אתה מכניס לעפריים) וימברוס, ובשעתי דיומא הוו עבדי תדיר חרשייהו. וכל אלין חרשין עלאין, הוו מסתכלי מכי נטי שמשא, משירותא דשית שעות ומחצה, עד שירותא דתשע ומחצה. דהיינו ערב רברבא. כל אינון חרשין זעירין, משירותא דתשע ומחצה, עד פלגות ליליא.

אינון עלאין דבהו, הוו מסתכלי מכי נטי שמשא. דהא כדין שראן תשע מאה ותשעין וחמש דרגין, למשטטא על טורי חשוך. ורוחא דלהון, הוה (בלק קצ''א ע''א) משטטא על כל אינון חרשין (נ''א דרגין) בחרשייהו. ואלין הוו עבדי, כל מה דאינון בעאן. עד דכל מצראי רחצנו דלהון באלין הוה. וקראן לון ערב רב. בגין דאית ערב זעירא, מתשע שעות ומחצה ולתתא, דא ערב זעירא. ותרי ערבי אינון, ועל דא וגם ערב רב עלה אתם.

וחכמתא דלהון, הוה סגי. ואינון אסתכלו בשעתי דיומא, ואסתכלו בדרגא דמשה, וחמו דהא בכל סטרין בשש משה: בשש שעתי קדמאין דיומא, דאינון לא יכלין לשלטאה בהו, (נ''א בגין שית) בשית דרגין עלאין דאחדינן ביה (נ''א דאחיד בהו.) ובכל סטרין בשית הוה, ובעטרין דאלין שית, הוה זמין לרדת מן ההר, דכתיב כי בשש משה לרדת מן ההר.

מיד ויקהל העם על אהרן, (דהכי תנינן דבההיא שעתא דנחית משה וקביל אורייתא בלחודוי כללא דכל ישראל ואיהו קביל אורייתא בעלמא. ואפילו מגילת אסתר דכתיב (אסתר ט׳:כ״ג) וקבל היהודים. וקבלו היהודים מבעי ליה. מאי וקבל אלא דא משה דאיהו היהודים כללא דיהודאי. ויקהל העם על אהרן) אמאי על אהרן. בגין לאתכללא בסטרא דימינא, דהא אינון שמאלא בעו מניה, ובגין דלהוי כליל בימינא, אתכנשו על אהרן, ויאמרו אליו קום עשה לנו אלהים. (אלהים ודאי בעו סטר שמאלא. אשר ילכו אשר ילך מבעי ליה. מאי אשר ילכו. אלא אלהים שית דרגא אינון (ד''א ששת ימי המעשה) כלהו בסטר שמאלא דאלהים שית אינון. דאי תימא דהא שבע אינון. ההוא אלהים עילאה לא עאל בכללא).

תא חזי, כל זמנא דהוה משה במצרים, שמא דאלהים לא דכיר, אלא שמא דיי', ועל דא קשיא ליה לפרעה בגין דלא יהא תוקפא לההוא סטרא אחרא, ולא יתתקף בעלמא. השתא בעו ההיא מלה, והיינו קום עשה לנו אלהים. לנו דייקא, דאנן צריכין להאי מלה, לתקפא סטרא דילן, דהוה אתדחיא עד השתא.

אשר ילכו לפנינו. מאי אמרו. אלא הכי אמרו, חמינן דאתון ישראל, כל טוב וכל יקר דעלמא לכו, ואנן דחיין לבר. דלכו, (שמות י״ג:כ״א) ויי' הולך לפניהם יומם. אוף הכי אלהים אשר ילכו לפנינו, כמה דאזיל קמייכו יי'. דהא רשו אית לסטרא דילן למהך אוף הכי לקמנא, אי נזמין ליה עובדא.

תא חזי, כל ענני יקר דאזלו במדברא, לא הוו חפיין אלא לבני ישראל לחודייהו. וההוא עננא דיקר, דכתיב ויי' הולך לפניהם יומם, אזלא לקמייהו. ואלין ערב רב, וכל אינון בעירי עאנין ותורין, הוו אזלו לבר ממשרייתא, לבתרייתא. ותא חזי, כל אינון ארבעין שנין דקא אזלו ישראל במדברא, שום לכלוכא וטנופא לא הוה גו ענני לגו. ועל דא עאני ותורי דהוו אכלי עשב לבר הוו, וכל אינון דנטרי לון.

ודאי הכי הוא. אלא מה דיהבין לון ישראל, כמאן דיהיב לעבדיה. וממה הוו אכלי. מתמצית, מה דאשתאר מבתר ריחיא, פסולת. וקרא אכריז ואמר, (שמות ט״ז:ל״ה) ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה. בני ישראל, ולא אחרא. ויראו בני ישראל ויאמרו מן הוא, ולא שאר ערב רב, עאני ותורי, דהוו בינייהו.

עד השתא, הוו אתכפיין אינון ערב רב והשתא קמו ובעו עובדא, לאתקפא לסטרא אחרא. אמרו, או נהא כלנא עמא חדא, ונהוי בכללא עמכון, או יהא לן מאן דיהך קמנא, כמה דיהך אלהכון קמיכון. אמר אהרן, חס ושלום דאלין ישתתפון בעמא קדישא, למהוי כלא כללא חדא, ולא יתערבון עמא קדישא בעמא דא, כללא חדא, אלא טב איהו לאפרשא לון מגו עמא קדישא, עד דייתי משה.

ואהרן לטב אתכוון, אלא סגיאין הוו מישראל דאשתתפו בהדייהו בלבא. ובגין כך, כד אתא משה, אצטריך לבררא וללבנא לעמא קדישא מההוא חובא, ואשקי לון שקיו, עד דאתברירו כלהו ולא אשתאר בהו פסולת כלל.

אמר לון אהרן, (שמות ל״ב:ב׳) פרקו נזמי הזהב, וכי לא הוה לון דהבא אחרא. אלא אמר אהרן, בעוד דאית לון קטטה בבנייהו ובנשייהו, יתעכבון, ובין כך ייתי משה. תא חזי, תנינן קשים גרים לישראל כספחת בבשר החי, כל שכן אלין, דלא הוו גרים כדקא יאות. אינון מה עבדו. ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם. כמה אלפי ורבוון הוו מנזמיהון תמן.

מה כתיב, ויקח מידם ויצר אותו בחרט וגו'. אהרן לא אסתמר, מאינון תרין חכימין, דהוו ברישיהון דההוא ערב רב. חד מנייהו הוה קמיה, ואחרא הוה עביד בחרשוי. כיון דתרווייהו אתייעטו כחדא, נטלו ההיא דהבא, (חד) תרין שלישי בידא דחד, ושליש בידא דאחרא. בגין דהכי אצטריך בההוא זינא דחרשא.

אי חסידא קדישא, אהרן משיחא דאלהא רבא, בחסידותך נפלו כמה מעמא קדישא. ואנת לא הוית ידע לאסתמרא. מהו עבדו. כד מטו שית שעתין, ויומא הוה במתקלא, נטלו ההוא דהבא דפריקו מאודניהון. מאי טעמא. בגין דמאן דאצטריך למעבד חרשא, לא בעי למיחס עינוי על ממונא. ואינון אמרי, שעתא קיימא לן, אי אנן לא מעכבין. לאו שעתא למיחס על דהבא, מיד ויתפרקו כל העם. מאי ויתפרקו. כמה דאת אמר (מלכים א י״ט:י״א) מפרק הרים ומשבר סלעים, דחבילו ותברו אודנייהו. בכה כמלקדמין ואמר אי עמא קדישא אי עמא קדישא, דקודשא בריך הוא.

(שמות כ״א:ו׳) והגישו אדניו אל האלהים וגו'. הא אוקמוה חברייא, אזן דשמע בסיני, (ויקרא כ״ה:נ״ה) כי לי בני ישראל עבדים וגו'. ואיהו פריק עול מלכות שמים מעליה, וזבין גרמיה לאחר, תרצע. ואלין חייביא רשיעין, גוברין בישין, בתיאובתא דלהון למהדר לסרחנייהו, לא בעו מנשיהון ובניהון אלא חבילו אורחייהו (ס''א אודנייהו) ואתפרקו מעול שמיא דפקיד להו משה, ותברו אודנייהו, דלית לון חולקא בשמא קדישא, ועמא קדישא.

מה עבדו. פליגו תרווייהו ההוא דהבא, חד נטיל תרין שלישין, וחד שליש. קמו לקבל שמשא, בשית שעתין. עבדו חרשייהו, ובלטו בלטיהון בחרשא דפומא. כיון דמטא שירותא דשבע, ארימו תרווייהו ידייהו על ידוי דאהרן. (ומנלן דמידא דתרויהו יד מכל חד נטל ולא יתיר) דכתיב ויקח מידם, תרווייהו הוו, ולא יתיר. כיון דאיהו קביל מידם (ס''א תרי ולא ידיהם), קלא נפק ואמר, (משלי י״א:כ״א) יד ליד לא ינקה רע, דכתיב כי ברע הוא. אייתי רע לעלמא.

רזא דמלה. אינון רשעים חייבין חרשין בנוי דבלעם חייבא, בני בנוי דלבן רשיעא, חמו דכוס של ברכה בימין איהו, ומן ימינא אתקף תדיר. (ס''א יתיר) אמרו, אי יהא בסטר דא, ההוא רישא דימינא, הא תוקפא דילן כדקא יאות.

כיון דמטא שבע שעתין דיומא, יהבו ליה לאהרן מיד. אי איהו הוה אמר לון שוו ליה בארעא בקדמיתא, ואנא אטול, לא הוו יכלין בחרשייהו כלום, אלא מידם נטל. וקרא מתרעם ואמר, ויקח מידם, חמו מה עבד אהרן גבר נביאה גבר חכים, לא ידע לאסתמרא, דאילו נטיל מארעא, כל חרשין דעלמא לא הוו יכלין לאצלחא. אבל במה אצלחו בעובדא דא, בגין דויקח מידם ולא מארעא. (שמות ל״ב:ד׳) ויצר אותו בחרט, לאו כמה דחשבין בני נשא, דעבד ציורין במחוגה, או במלה אחרא. אלא אתא קרא לאוכחא מלה, דאהרן לא ידע לאסתמרא. אילו כד נטל מידיהון, הוה שדי לארעא, ואף על גב דיטול ליה לבתר, לא הוה אצלח עובדא בישא דא. אבל בכלא סיועא בישא הוה, דנקיט דהבא, וטמריה מעינא, ביש בתר ביש, מאי ויצר אותו בחרט. דשוי כל דהבא בכיסא חדא, ואסתמר מעינא. כדין סליק כלא לעובדא.

בספרא דחנוך אשכחנא, דהוה אמר הכי, ברא יחידאה יתיילד לההוא רישא חוורא, וכד ייתון מבשרא דחמרי, יטעין ליה, בההוא דעייל (נ''א דנטיל) מרגלן בזגין דדהבא, בלא דעתא דיליה, ודיוקנא יצייר בציורא בחרט. מאי בחרט. בחרט אנוש. דא קלמוסא דאנוש חייבא, דאטעי לבני נשא.

ודאי דא ברירא דמלה, דאנוש כד אטעי עלמא, בקלמוסא הוה רשים רשימין, דכל דיוקנין ופלחנין נכראין בההוא קלמוסא, (ס''א רשים רשימין) ועל דא כתיב בחרט, ההוא דאשתמודע למעבד הכי. ודא הוא ברירו דמלה.

וכלא הוה, דודאי בכיסא ארמי דהבא, וכסי ליה מעינא, כמה דאמרו אינון חרשין, והכי אצטריך בזיני דחרשין אלין. ודא הוא עובדא דחרשין אלין, מלה דאצטריך באתגליא, לאתגלאה לבתר, אצטריך טמירו וכסויא בקדמיתא, דיתכסי מעינא, ובתר יפוק אומנא לאומנותיה. ומלה דאצטריך בכסויא לבתר, אצטריך באתגליא בקדמיתא.

השתא בני רחימאי, רחימין דנפשאי, מה אעביד, ודאי אצטריכנא לגלאה, אציתו ואטמירו מלין. בסטר קדושה ההוא, אלהים דקשוט, מלך על עלמא, בתלת (מילין) עלמין (אלין) אתתקף. (בראשית קע''ז ע''ב, רבי'ח ע''א) בבריאה. ביצירה. בעשיה. והא אתמר, רזא דכל חדא וחדא הכא. לקבל בריאה, ויקח מידם, מלה דלא הוה ביה עד כען כלום. לקבל יצירה, ויצר אותו בחרט. לקבל עשיה, ויעשהו עגל מסכה. מאן חמא חרשין בכל עלמא כאלין.

השתא אית למימר, וכי לא כתיב ואשליכהו באש, ולא יתיר, וכדין ויצא העגל הזה. והשתא את אמרת ויעשהו עגל מסכה אלא חס ושלום דאהרן עבד, וקרא אוכח דכתיב ויקח את העגל אשר עשו. אבל ממה דכתיב ויקח מידם, וכתיב ויצר אותו. מחילא דתרין אלין, אתעביד כלא. כביכול הוא עביד ליה, דאי תרין אלין לא הוו, לא אתעביד ולא נפק לאומנותא. אבל מאן גרם דאתעביד. אינון תרין. (כביכול ויעשהו איהו ודאי עשהו) בעוד דאיהו לקח מידם, אינהו עבדי חרשייהו, ומלחשי בפומייהו, ומשכי רוחא לתתא, מן סטרא אחרא.

ומשכו תרין רוחין כחדא, חד מן דכר, וחד מן נוקבא. דכר אתלבש בדיוקנא דשור. נוקבא בדיוקנא דחמור, תרווייהו הוו כלילן כחדא. אמאי תרין אלין. אלא שור הא אתמר. חמור אמאי. בגין דחרשין אלין דמצראי, כתיב בהו, (יחזקאל כ״ג:כ׳) אשר בשר חמורים בשרם.

ועל דא, כל אינון דישראל דמיתו, אתחברו בהדייהו בלבהון. ובגין דהוו תרין דיוקנין, כתיב אלה אלהיך ישראל, ולא כתיב זה, אלא אלה, תרין הוו כחדא, אשר העלוך מארץ מצרים. העלוך ולא העלך כתיב. (שמות ל״ב:ד׳) ויעשהו עגל מסכה ויאמרו. ויאמר לא כתיב, אלא ויאמרו, דאהרן לא אמר מדי. תנינן, (ויקרא ע''ט ע''א) מאה ועשרים וחמש קנטרין הוו ביה. היך כתיב ויקח מידם, וכי בידם הוו כל אלין קנטרין. אלא מכללא דאינון קנטרין נטלו מלי ידייהו. וההוא זעיר, אסתלק על כלא, כאילו הוה כלא בידייהו.

תא חזי, מה כתיב וירא אהרן ויבן מזבח לפניו. אי חסידא קדישא, כמה רעותך הוה לטב, ולא ידעת לאסתמרא. כיון דארמי ליה בנורא, אתתקף חילא דסטרא אחרא תמן בנורא, ונפק דיוקנא דשור, כמה דאתמר בתרין משיכין דסטרא אחרא. מיד וירא אהרן. מהו וירא אהרן. חמא דסטרא אחרא אתתקף, מיד ויבן מזבח לפניו, דאלמלא דאקדים ובנה מזבח דא, עלמא אתהדר לחרבנא.

ללסטים דהוה נפיק לקפחא ולקטלא בני נשא, חמא לגיונא דמלכא, דההוא לסטים נפק בחילא תקיף מה עבד ההוא לגיונא, אשתדל בהדי מלכא לנפקא בארחא. ומשיך ליה ההוא לגיונא בההוא ארחא, עד דאזיל ההוא לסטים בההוא ארחא, חמא דיוקנא דמלכא קאים קמיה, כיון דחמא ליה למלכא דהוה אזיל קמיה בארחא, מיד נרתע ואהדר לאחורא.

כך וירא אהרן דסטר אחרא אתקף, אחיד באסוותא, ואתקיף בסטר קדושה ושוי ליה קמיה. כיון דחמא סטרא בישא דיוקנא דמלכא דקאים קמיה, מיד אהדר לאחורא, ואתחלש תקפיה וחיליה, דהא אתתקף, (מיד ויבן מזבח לפניו) ומזבח דא אתגבר, ואתחלש סטרא אחרא.

תא חזי מה כתיב (שמות ל״ב:ה׳) ויקרא אהרן ויאמר חג ליי' מחר. חג ליי', ולא לעגל. ולסטר קדושה עבד, ולסטר קדושה קרא ואמר. ודא אסוותא אקדים, דאלמלא דעבד דא, לא קאים עלמא על קיומיה, ועם כל דא, לא שכיך רוגזיה מאהרן, אף על גב דלא אתכוון לביש.

אמר ליה קודשא בריך הוא, אהרן, תרין חרשין אלין משכו לך למה דבעו. חייך, תרין בנך יפלון, ועל חובא דא יתפסקון (ס''א ובחובא דא יתפסון) הדא הוא דכתיב, (דברים ט׳:כ׳) ובאהרן התאנף יי' מאד להשמידו. מאי להשמידו. אלין בנוי, כמה דאת אמר (עמוס ב׳:ט׳) ואשמיד פריו ממעל, דפרי דבר נש בנוי אינון.

תא חזי, אהרן שוי ליה לההוא מזבח לפניו, ועגלא תב לאחורא. בנוי שוו לסטר אחרא לפניו, וסטר קדושה אהדר לאחורא, דכתיב, (ויקרא י׳:א׳) ויקריבו לפני יי', לפני יי' שוו. אתפסו בחובה דא.

אהרן חשב, דבין כך ייתי משה, ועל דא ההוא מזבח לא סתיר ליה משה, דאילו הוה כמה דחשבין בני נשא, מלה קדמאה דאבעי למשה, לנתצא לההוא מזבח אצטריך, כמה דנבי עדו על מזבח דבית אל, ונבואתיה על ההוא מזבח הוה. אבל הכא מלה אחרא הוה כמה דאתמר. וכתיב, ויקח את העגל אשר עשו, ולא כתיב וינתץ את המזבח.

תא חזי ויקרא אהרן. אכריז איהו בקלא ואמר. כתיב הכא ויקרא ויאמר, וכתיב ביונה (יונה ג׳:ד׳) ויקרא ויאמר, מה להלן כריז לדינא, אוף הכא כריז לדינא. חג ליי' מחר, נבי נבואה בההוא רוח דמזבח, דזמין דינא לשריא עלייהו. חג ליי', למעבד בכו דינא.

ותלת דינין הוו, חד, ויגוף יי' את העם. וחד, בבני לוי. וחד, דאשקי לבני ישראל. והיינו חג דבני לוי. ליי', דויגוף יי'. מחר, דאשקי לון משה. וביתו בההוא ליליא, ולמחר אשתכחו נפיחין ומתין. ואינון מיין הוו מכשכשין במעיהון כל ליליא, ובצפרא אשתכחו מתין, ועל דא חג ליי' מחר. וכל אסותא דעבד אהרן, בגין דכתיב ויבן מזבח לפניו.

תא חזי, (ההוא מזבח דקדושה הוה) דכתיב וירא את העגל ומחולות, ואלו מזבח לא כתיב. דהא אהרן מנדע הוה ידע, דכתיב, (שמות כ״ב:י״ט) זבח לאלהים יחרם בלתי ליי' לבדו, ודאי אשתזיב אהרן בעיטא טבא דדבר לנפשיה, וכלא ברעותא שלים טב, דלא אתכוין לביש.

אבא, ודאי הכי הוא, וישראל לא הוו. אבל ירבעם דעבד עגלין, הא ישראל הוו, ועגל עבדו?

ודאי, ואוקמוה, אבל ירבעם חטא והחטיא, ולאו כמה דאמרו. דודאי חובא בישא עבד ובמלכות חטא.

אמר ירבעם, ודאי ידענא דהא סטר קדושה לא שריא, אלא בלבא דכל עלמא, ודא ירושלם. אנא לא יכילנא לאמשכא לההוא סטר הכא, מה אעביד. מיד (מלכים א י״ב:כ״ח) ויועץ המלך ויעש וגו'. נטל עיטא בישא, אמר הא סטרא אחרא, דאתמשכא מיד לכל אתר. וכל שכן בארעא דא, דתיאובתיה לאשראה בגויה, אבל לא יכלא לאתלבשא אלא בדיוקנא דשור.

תרין עגלים אמאי. אלא אמר ירבעם, (ס''א במצרים ובמדברא) במדברא הוו אינון חרשין, דכתיב, (יחזקאל כ״ג:כ׳) בשר חמורים בשרם. (ס''א לאאינון מצרים אלא) הכא, אינון תרין רוחין בישין, יתלבשו כדקא חזי לון, דכר ונוקבא אינון. דכר הוה בבית אל, ונוקבא הות בדן. ומגו דכתיב, (משלי ה׳:ג׳) נפת תטפנה שפתי זרה, אתמשכו ישראל אבתרה יתיר, דכתיב וילכו העם לפני האחד עד דן. ובגין כך תרין עגלין הוו. ומשיך לון ירבעם בארעא קדישא, והוה חובא עליה ועל ישראל, ומנע ברכאן מן עלמא. ועליה כתיב (משלי כ״ח:כ״ד) גוזל אביו ואמו וגו'.

ועל דא הוו עגלין, דהא לבושא קדמאה דמתלבש סטרא אחרא שור איהו, (קצ''א ע''א) כמה דאתמר. ואי תימא אמאי איהו עגל ולא שור. אלא ודאי כך אתחזי, וכן בכל סטרין, שירותא דלבושא זוטא איהו, והא אוקימנא.

ועל דא בני רחימאי, כיון דאלהים בעו, ובסטר דאלהים אתבני עובדא, אלהים קדישא, אימא, דאחידת תדיר בדרועא דמלכא, וסליקת רצועה, לא הות תמן, ואצטריך ליה למשה למהוי תמן באתרהא, כיון דאנקיד ליה קודשא בריך הוא, אסתכל.

תלת זמנין אנקיד ליה, אי משה רעיא מהימנא, כמה חילך תקיף, כמה גבורתך רב, תלת זמנין אנקיד ליה, דכתיב ועתה הניחה לי הא חד. ויחר אפי בהם ואכלם, הא תרין. ואעשה אותך לגוי גדול, הא תלת. חכמתא דמשה בתלת נקודין אלין. אחיד בדרועיה ימינא, לקבל הניחא לי. אחיד בדרועיה שמאלא, לקבל ויחר אפי בהם ואכלם. אתחבק בגופא דמלכא, לקבל ואעשה אותך לגוי גדול. וכד אתחבק בגופא, תרין דרועין מסטרא דא ומסטרא דא, לא יכיל לאתנענעא לסטרא בעלמא. דא הוי חכמתא דמשה, (ס''א דבמילי) דמיני נקודין דמלכא ידע בכל חד מנייהו, באן אתר יתתקף, ובחכמתא עבד.

עד לא חטא אדם, הוה סליק וקאים (בראשית נ''ב ע''ב) בחכמה דנהירו עלאה, ולא הוה מתפרש מאילנא דחיי. כיון דאסגי תיאובתא למנדע, ולנחתא לתתא, אתמשיך אבתרייהו, עד דאתפרש מאילנא דחיי, וידע רע ושבק טוב. ועל דא כתיב, (תהילים ה׳:ה׳) כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע, מאן דאתמשך ברע, לית ליה דיורא עם אילנא דחיי. ועד לא חטאו, הוו שמעין קלא מלעילא, וידעין חכמתא עלאה, ולא דחלי. כיון דחטאו, אפילו קלא דלתתא, לא הוו יכלין למיקם ביה.

כגוונא דא, עד לא חאבו ישראל, בשעתא דקיימו ישראל על טורא דסיני, אתעבר מנייהו זוהמא דהאי חויא, דהא כדין בטול יצר הרע הוה מעלמא, ודחו ליה מנייהו. וכדין אתאחידו באילנא דחיי, וסליקו לעילא, ולא נחתו לתתא. כדין הוו ידעין, והוו חמאן, אספקלריאן עלאין, ואתנהרן עינייהו, וחדאן למנדע ולמשמע. וכדין חגר לון קודשא בריך הוא, חגירין דאתוון דשמא קדישא, דלא יכיל לשלטאה עלייהו האי חויא, ולא יסאב לון כדבקדמיתא.

כיון דחטו בעגלא, אתעברו מנייהו כל אינון דרגין, ונהורין עלאין, ואתעבר מנייהו חגירו מזיינין, דאתעטרו משמא קדישא עלאה, ואמשיכו עלייהו חויא בישא כמלקדמין, וגרימו מותא לכל עלמא. ולבתר מה כתיב. וירא אהרן וכל בני ישראל את משה והנה קרן עור פניו וייראו מגשת אליו.

תא חזי, מה כתיב בקדמיתא, (שמות יד) וירא ישראל את היד הגדולה, וכלהו חמאן זהרין עלאין, אתנהרין באספקלריא דנהרא, דכתיב, (שמותכ) וכל העם רואים את הקולות. ועל ימא, הוו חמאן ולא דחלין, דכתיב זה אלי ואנוהו, לבתר דחטו, פני הסרסור לא הוו יכלי למחמי. מה כתיב, וייראו מגשת אליו.

ותא חזי, מה כתיב בהו (שמות ל״ג:ו׳) ויתנצלו בני ישראל את עדים (ע''ג ע''ב) מהר חרב, דאתעברו מנייהו, אינון מזיינין דאתחברו בהו בטורא דסיני, בגין דלא ישלוט בהו ההוא חויא בישא, כיון דאתעבר מנייהו, מה כתיב, ומשה (רל''ו) יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה.

מאי האי קרא לגבי האי. אלא, כיון דידע משה, דאתעברו מנייהו דישראל אינון זיינין עלאין, אמר, הא ודאי מכאן ולהלאה, חויא בישא ייתי לדיירא בינייהו, ואי יקום מקדשא הכא בינייהו יסתאב, מיד ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה. בגין דחמא משה, דהא כדין ישלוט חויא בישא, מה דלא הוה מקדמת דנא.

וקרא לו אהל מועד, וכי לא הוה בקדמיתא אהל מועד. אלא, בקדמיתא אהל סתם, השתא אהל מועד. מאי מועד. רבי אלעזר אמר לטב, רבי אבא אמר לביש, רבי אלעזר אמר לטב, מה מועד דאיהו יום חדוה דסיהרא, דאיתוספא ביה קדושה, לא שלטא בה פגימותא, אוף הכא קרי ליה בשמא דא, לאחזאה דהא אתרחיק מבינייהו, ולא אתפגים, ועל דא וקרא לו אהל מועד כתיב.

לביש, דהא בקדמיתא הוה אהל סתם, כמה דאת אמר (ישעיה לג) אהל בל יצען בל יסע יתדותיו לנצח. והשתא אהל מועד. בקדמיתא, למיהב חיין ארוכין לעלמין, דלא ישלוט בהו מותא. מכאן להלאה אהל מועד, כמה דאת אמר (איוב ל) ובית מועד לכל חי, השתא, אתייהיב ביה זמנא וחיין קצובין לעלמא. בקדמיתא לא אתפגים, והשתא אתפגים. בקדמיתא חברותא וזווגא לסהרא בשמשא, דלא יעדון. השתא אהל מועד, זווגא דלהון מזמן לזמן, ובגין כך וקרא לו אהל מועד, מה דלא הוה קודם.