רבי שמעון הוה שכיח יומא חד גבי פתחא דלוד ורבי חייא בהדיה,

פגע ביה חד ינוקא,

אמר רבי שמעון: ודאי דקודשא בריך הוא אתרעי (נ''א אתער) בעלמא השתא ליומין זעירין, גלגולא רבא למלכי ארעא אלין באלין. ודאי בעוד דאינון מקטרגין אלין על אלין, ישראל יהון גו רווחא.

אמר ההוא ינוקא: והא ביומא דא שארי אתערותא דא, דהא בהאי יומא דמין סגיאין אושדין בעלמא.

אמר ליה רבי חייא: מנא ליה להאי ינוקא?

אמר רבי שמעון: לזמנין נבואה נפיל בפום ינוקן, ומתנבאי יתיר מחד נביאה.

אמר ההוא ינוקא: וכי תווהא איהו בינוקי למהוי לון נבואה? והא קרא שלים איהו! מנלן. דכתיב וכל בניך למודי יי'. אינון ודאי למודי יי', ונבואה מנהון נפקא, מה דלית הכי לכל עלמא, אלא לישראל בלחודוי, דכתיב בהו וכל בניך למודי יי', ובגיני כך מנהון נפקא נבואה.

אתא רבי שמעון ונשקיה, אמר: מיומאי לא שמענא דא, בר השתא.