(משלי ו׳:כ״ג) כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר. כי נר מצוה, כל מאן דאשתדל בהאי עלמא, באינון פקודין דאורייתא, אתסדר קמיה בכל פקודא ופקודא חד שרגא, לאנהרא ליה בההוא עלמא. ותורה אור, מאן דאתעסק באורייתא, זכי לההוא נהורא עלאה, דאדליקת שרגא מניה, דהא שרגא בלא נהורא לא כלום. נהורא בלא שרגא, אוף הכי לא יכיל לאנהרא. אשתכח דכלא דא לדא אצטריך. אצטריך עובדא לאתקנא שרגא. ואצטריך למלעי באורייתא, לאנהרא שרגא. זכאה איהו מאן דאתעסק בה בנהורא ובשרגא.

ודרך חיים תוכחות מוסר, ארח חיים לאעלא ביה לעלמא דאתי, אינון תוכחות, דמקבל בר נש לאעדאה גרמיה מארח ביש, ולמיהך בארחא טבא. תו ודרך חיים, אינון תוכחות מוסר, דאייתי קודשא בריך הוא עליה דבר נש, לדכאה ליה מחובוי באינון תוכחות. זכאה איהו מאן דקביל להו ברעו דלבא.

דבר אחר כי נר מצוה, (תקונא דשרגא) דא שרגא בוצינא דדוד, דאיהו נר מצוה אורייתא דבעל פה, דאצטריך לאתתקנא תדיר, ואיהי לא נהרא אלא מגו תורה שבכתב, דהא אורייתא דבעל פה לית לה נהירו, אלא מגו תורה שבכתב, דאיהי אור לאנהרא.

כי נר מצוה, מאי נר. דא נר דאיהי מצוה דנשין זכיין ביה, ואיהי נר דשבת, דאף על גב דנשין לא זכאן באורייתא, הא גוברין זכיין באורייתא, ונהרין להאי שרגא, דנשין מתתקנן בהאי מצוה. נשין בתקונא דהאי נר. גוברין באורייתא, לאנהרא להאי נר, תקונא דמצוה דנשין אתחייבו בהו.

(איוב ל״ב:ו׳) צעיר אני לימים ואתם ישישים על כן זחלתי ואירא מחות דעי אתכם. האי קרא אתערו ביה עמודי עלמא. אבל אליהוא דכתיב ביה ממשפחת רם, אתערו, דהא מזרעא דאברהם קאתא. ושפיר. אבל אליהוא כהנא הוה, ומזרעא דיחזקאל נביאה הוה, כתיב הכא בן ברכאל הבוזי, וכתיב התם (יחזקאל א׳:ג׳) יחזקאל בן בוזי הכהן.

ואי תימא בגין דכתיב בוזי, (איוב ל״א:ל״ד) בוז משפחות הוה. לאו הכי, הדר ואמר ממשפחת רם, עלאה על כלא. אמאי אקרי בוזי. על דמבזה גרמיה לגבי מאן דגדול מניה, ועל דא סליק בשמא עלאה, בוזי, דא דאקרי אדם שלימא בכלא, מה דלא אקרי הכי בר נש אחרא, הדא הוא דכתיב, (יחזקאל ב׳:ו׳) ואתה בן אדם, ועל דסליק בשמא דא, אקרי רם, עלאה על כלא.

ועל דא אמר צעיר אני לימים. לימים, מימים מבעי ליה, מאי לימים. אלא אמר צעיר אני, ואזעירנא גרמי לימים, לגבי בר נש דאית ליה יומין סגיאין. מאי טעמא. בגין דאמרתי דימים ידברו, ועל דא צעיר אני, ואזעירנא גרמי לגבי ימים. ואתם ישישים, חמינא לכו ישישים. על כן זחלתי ואירא מחות דעי אתכם. אוף אנא, אמרתי ימים ידברו ורב שנים יודיעו חכמה. ודאי. אכן רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם. ועל דא בגין דאנא רביא, שוינא ברעותי דלא למללא עד תרין ירחין, ועד יומא דא אשתלימו.

(משלי ו׳:כ״ג) כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר. כי נר מצוה דא איהי משנה, כמה דאת אמר (שמות כ״ד:י״ב) והתורה והמצוה. והתורה: זו תורה שבכתב. והמצוה: זו משנה. דאיהי נר שרגא, דקיימא לאדלקא.

נר אמאי אקרי נר. אלא כד מקבלא מבין תרין דרועין, רמ''ח שייפין עלאין, איהו פתחת לגבייהו תרין דרועין דילה, כדין אתכלילו אלין תרין דרועין בהו, ואקרי נר. ותורה אור, דקא נהיר לההוא נר ואדליקת מניה מסטרא דאור קדמאה, דאיהו ימינא. דהא אורייתא מההוא סטרא דימינא דאור קדמאה אתיהיבת, דכתיב, (דברים לג) מימינו אש דת למו, מסטרא דימינא אתיהיבת, (מ''ד ע''א) אף על גב דאתכליל ביה שמאלא, דהא כדין איהו שלימו דכלא.

אור דא אתכליל במאתן ושבעה עלמין, דאינון גניזין בסטרא דההוא אור, ואתפשט בכלהו. תחות כורסייא עלאה טמירא, שריין אינון עולמות, מסטרא דההוא ימינא. תלת מאה ועשר אינון, מאתן ושבע, אינון בסטרא דימינא. מאה ותלת, אינון בסטרא דשמאלא. ואינון תלת מאה ועשר. ואלין אינון דקודשא בריך הוא מתקן תדיר לצדיקיא, ומאלין מתפשטן כמה וכמה אוצרי חמדה, וכלהו גניזין לאתעדנא מנהון צדיקיא לעלמא דאתי ועל אלין כתיב (משלי ח׳:כ״א) להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא ועל אלין כתיב (ישעיהו ס״ד:ג׳) עין לא ראתה אלהים זולתך וגו'.

י''ש: אלין, תלת מאה ועשר עולמות, גניזין תחות עלמא דאתי, (ועל) אינון מאתן ושבע דאינון מסטרא דימינא, אקרון אור קדמאה. בגין דאפילו אור שמאלא אקרי אור. אבל אור קדמאה איהו זמין למעבד תולדין לעלמא דאתי. ואי תימא לעלמא דאתי ולא יתיר. אלא אפילו בכל יומא ויומא דאי לא הוה האי אור, עלמא לא יכיל למיקם, דכתיב, (תהילים פ״ט:ג׳) אמרתי עולם חסד יבנה.

האי אור זרע ליה קודשא בריך הוא בגנתא דעדנוי, ועביד ליה שורין שורין, על ידוי דהאי צדיק, דאיהו גננא דגנתא, ונטיל להאי אור, וזרע ליה זרועא דקשוט. ועביד ליה שורין שורין בגנתא ואוליד ואצמח ועביד פרין, ומנייהו אתזן עלמא, הדא הוא דכתיב, (תהילים צ״ז:י״א) אור זרוע לצדיק וגו'.

וכתיב (ישעיהו ס״א:י״א) וכגנה זרועיה תצמיח. מאן זרועיה. אלין זרועי דאור קדמאה, דאיהו זרוע תדיר, השתא אוליד ועביד איבין, והשתא זרוע איהו, בקדמיתא, עד לא ייכול עלמא איבא דא, אוליד זרועא דא ויהיב איבא ולא שכיך. ועל דא, כל עלמין אתזנו בספוקא דההוא גננא, דאקרי צדיק, דלא שכיך ולא פסיק לעלמין.

בר בזמנא דישראל בגלותא. ואי תימא בזמנא דגלותא כתיב, (איוב י״ד:י״א) אזלו מים מני ים ונהר יחרב ויבש, היך עביד תולדין. אלא כתיב זרוע, זרוע איהו תדיר, ומיומא דאפסיק ההוא נהר. בגנתא (ס''א בגנתא) לא עאל ביה ההוא גננא. וההוא אור דאיהו זרוע תדיר, עביד איבין ומניה ומגרמיה אזדרע כקדמיתא, ולא שכיך תדיר. כגנתא דעביד תולדין, ומההוא זרוע נפיל ביה באתריה, ומגרמיה עביד תולדין כדבקדמיתא. ואי תימא, דאינון תולדין ואיבין הוו כמה דהוה בזמנא דגננא תמן. לאו הכי. אבל לא אתמנע זרוע דא לעלמין.

כגוונא דא ותורה אור, אורייתא דאתיהיבת מסטרא דההוא אור קדמאה, הכי אזדרע תדיר בעלמא, ועביד תולדין ואיבין, ולא שכיך לעלמין, ומההוא איבא דיליה אתזן עלמא.

ודרך חיים תוכחות מוסר. תרין ארחין אינון, חד ארח חיים, וחד בהפוכא מניה. סימנא דארח חיים מאן איהו. תוכחות מוסר. דכד בעא קודשא בריך הוא לנטרא להאי ארח חיים, שוי עליה ההוא דאלקי, ועביד תוכחות מוסר לבני עלמא. ומאן איהו. האי דכתיב, (בראשית ג) ואת להט החרב המתהפכת לשמר את דרך עץ החיים ועל דא, דרך חיים איהו תוכחות מוסר. ומאן דאית ביה תוכחות, ודאי דמתערי ליה למהך בההוא ארח חיים, דשארי תמן תוכחות מוסר.

האי קרא לאו רישיה סיפיה ולאו סיפיה רישיה. אלא כלא רזא דמהימנותא דהאי קרא. כי נר מצוה, דא רזא דשמור. ותורה אור, דא רזא דזכור, ודרך חיים תוכחות מוסר, אלין גזרין ועונשין דאורייתא, וכלא רזא דמהימנותא. ואצטריך דא לדא, ולמהוי רזא דכלא כדקא יאות.

ועל רזא דא דהאי אור, דדליק ונהיר להאי נר, כתיב ביה באהרן, (במדבר ח) בהעלותך את הנרות, בגין דהוא אתי מסטרא דהאי אור. אור דא כתיב ביה, (בראשית א) יהי אור ויהי אור. כיון דאמר יהי אור, אמאי כתיב ויהי אור, דהא בויהי כן סגיא. אלא, יהי אור, דא אור קדמאה, דאיהו ימינא, ואיהו לקץ הימין. ויהי אור, דמימינא נפק שמאלא, ומרזא דימינא נפק שמאלא, ועל דא ויהי אור, דא שמאלא.

מכאן דויהי קדמאה דאורייתא, בסטרא דשמאלא הוה. ובגין כך לאו איהו סימן ברכה. מאי טעמא. בגין דביה (נ''א דמניה) נפק ההוא חשך דאחשיך אנפי עלמא. וסימנא דא כד אתגלי רזא דעשו ועובדוי, בהאי ויהי הוה, דכתיב (בראשית כה) ויהי עשו איש יודע ציד. אתקיים בויהי איש יודע ציד, לפתאה בני עלמא, דלא יהכון בארח מישר.

וירא אלהים את האור כי טוב, דא איהו עמודא דקאים באמצעיתא, וקאים ואחיד בסטרא דא, ובסטרא דא. כד הוה שלימו דתלת סטרין, כתיב ביה כי טוב, מה דלא הוה בהני אחרנין, בגין דלא הוה שלימו עד אור תליתאה, דאשלים לכל סטרין, וכיון דאתא תליתאה דא, כדין אפריש מחלוקת דימינא ושמאלא, דכתיב ויבדל אלהים בין האור ובין החשך.

ועל דאינון חמש דרגין, דאתפרשו ואתמשכו מהאי אור קדמאה, כתיב (תצא ר''פ ע''א) אור חמש זמנין, וכלהו הוו מסטרא דימינא, ואתכלילו ביה, וכד אתכלילו בסטר שמאלא, אתכלילו ברזא דמים, דנטיל בימינא (ס''א מימינא') ובגין כך כתיב מים חמש זמנין. וכד אשתלימו ברזא דאמצעיתא, כתיב רקיע חמש זמנין, ועל דא תלת אינון אור. מים. רקיע. לקבל תלת דרגין אלין, דכלהו חמש דרגין אתכלילו בהו, ועל דא בכלהו כתיב חמש זמנין, בכל חד וחד.

הכא רזא דרזין, באלין תלתא, אתצייר ואתגליף בגלופי רזא דיוקנא דאדם, דאיהו אור בקדמיתא, לבתר מים, לבתר אתפשט בגווייהו רקיע, דאיהו גליפא דגליפו דיוקנא דאדם.

כגוונא דגליפו ציורא דדיוקנא דאדם בתולדתיה. דהא בתולדתא דבר נש, בקדמיתא זרע, דאיהו אור, דהא נהירו דכל שייפי גופא, איהו ההוא זרע, ובגין כך איהו אור, וההוא אור אקרי זרע, דכתיב אור זרוע, ההוא זרע ממש. לבתר ההוא זרע דאיהו אור אתפשט ואתעביד מים, בלחותא דיליה, אגליף יתיר, ואתפשט פשיטו גו אינון מים, פשיטו דגופא לכל סטרין. כיון דאתצייר, ואגליף ציורא ודיוקנא דגופא, אקריש ההוא פשיטו, ואקרי רקיע. ודא איהו רקיע בתוך המים. ולבתר דאקריש, כתיב ויקרא אלהים לרקיע שמים. דהא אקריש ההוא לחותא (ד''א דאנגיד ואשתאר ההוא פסולת) דגופא, דהוה גו אינון מים.

כיון דאבריר גופא, ואנקי בנקיו, ההוא לחותא דאתנגיד ואשתאר, הוה פסולת דקא אתעבד גו התוכא, ואינון מים הרעים עכורין, ומנהון אתעביד פסולת, מקטרגא לכל עלמא, דכר ונוקבא. לבתר כד נחתו אינון מים עכורין, ואתהתכו לתתא בסטר שמאלא, נפקו (ס''א דאתנגיד ואשתאר אתעביד פסולת מקטרגא לכל עלמא דכר ונוקבא ואינון מים הרעים עכורין. לבתר כד נחתו אינון מים עכורין אתהתכו לתתא בסטר שמאלא ונפקו) לקטרגא כל עלמא. זכאה איהו מאן דאשתזיב מנהון.

כיון דנפיק מקטרגא, כתיב יהי מארת חסר ו' ואתמשכא אסכרה ברביי, וחסר נהורא דסיהרא. לבתר והיו למאורות, בשלימו תרווייהו כחדא. במאן. בההוא רקיע השמים, דהא כד סלקא ואתחברא בההוא רקיע השמים, כדין והיו למאורות, נהורין שלימין תרווייהו כחדא דלא פגימי כלל.

האי דאמינא דאתבריר הכא רזא דאדם, באור דההוא (ד''א דאיהו) זרע, ולבתר אתעביד מים, ומגו אינון מים, אתפשט רקיע, דיוקנא דאדם כמה דאתערנא. תינח כד אתעביד דא לגו מעוי דאתתא, דהא לא אתצייר זרעא, אלא בגו מעוי דנוקבא, לאתפשטא בה דיוקנא דאדם, והכא אי אלין חמש דרגין, אינון דיוקנא דאדם, באן אתר אתצייר ואתפשט האי דיוקנא, בגו אינון מים.

אי תימא גו נוקבא הוו, דא עלמא דאתי, לאו הכי, דהא לא אתצייר ציורא ודיוקנא, עד דנפקו אתוון לבר, ולבתר אתגלימו. ותו דהא עלמא דאתי הוה אומנא, דכתיב ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור. ויאמר אלהים יהי רקיע, הא אומנא הוה.

אי תימא בנוקבא דלתתא, לאו הכי, דהא עד לא הוות, וכד נפק האי דיוקנא דאדם, נוקביה נפקת בהדיה. הא לא אתצייר דיוקנא דאדם בה. אי הכי, באן אתר אתצייר ואתגליף האי זרע, למהוי גליפו דיוקנא דאדם. אלא דא רזא עלאה, אדם קדמאה אתצייר ואתגליף בלא נוקבא. אדם תניינא, מחילא וזרעא דהאי, אגליף ואתצייר גו נוקבא.

אדם קדמאה, גליפו דציורא ודיוקנא דגופא, לא הוה בנוקבא, ובלא ציורא כלל הוה. ואתצייר ואגליף לתתא מעלמא דאתי, בלא דכורא, ובלא נוקבא, אינון אתוון אגלימו גו משחתא, ואתצייר ואגליף בהו רזא דאדם. ואתוון בארח מישר, בסדורא דלהון, מרזא דאור קדמאה, שריאו לאתגלפא ולאתציירא, (אתוון) ואזדרע האי אור בגויה גו משחתא. כד מטא גו משחתא, אתהדר מיא, גו מיא, אתפשט רקיע ציורא דאדם, דיוקנא כדקא חזי.

לבתר דאתקשטת נוקבא לגביה, ואתהדרו אנפין באנפין, האי דיוקנא דאדם, עאל בתיאובתא לגבי נוקבא, ותמן אגליף ואתצייר כגוונא דיליה, ועליה כתיב (בראשית ה׳:ג׳) ויולד בדמותו כצלמו וגו', האי אתצייר גו נוקבא, מה דלא הוה ההוא קדמאה, דאתצייר (ד''א ל''ג גו) ההוא קדמאה בגויה במדידו גו משחתא כמה דאתמר.

כגוונא דא לתתא. לתתא מה כתיב, (בראשית ד׳:א׳) והאדם ידע את חוה אשתו ותהר ותלד את קין, שריאת קוף לאולדא, במעהא, בחילא וסיועא (רל''א ע''א) דאדם לבתר דהא קבילת (קמ''ח ע''ב) זוהמא מגו האי קוף. ועל דא לא כתיב הכא ויולד, אלא ידע ותהר ותלד, ונפק פסולת גו נוקבא.

ותוסף ללדת את אחיו את הבל, ובהאי נמי לא כתיב ויולד, ואף על גב דמסטרא דדכורא הוה. אבל מקטרגא תשש ותבר חיליה, דהא באת קוף שריאו אתוון לאולדא.

כיון דאתבריר פסולת, שריאו אתוון לאולדא מרזא דאת ש''ת. תקונא דכר ונוקבא. באסתכמותא כחדא. וכדין כתיב ויולד בדמותו כצלמו ויקרא את שמו שת, ולא כתיב ותקרא. ויקרא איהו, ולא איהי. איהו קרא שמיה שת, תקונא דכר ונוקבא כחדא, דהוו באסתכמותא חדא.

תו אתגלגלו אתוון, ואהדרו לאולדא אלף דאדם, ואינון אתוון באתר דאיהו סיום שמיה. ומאן איהו. נ', ולבתר ו' לא ה', דהא אתעדיאת (נ''א אתיילידת) בהבל. בגין כך נטיל את אחרא אבתריה ו', סיים בשירותא דשת ש', ואקרי אנוש.

אנוש מה בין שמא דא לשמא דאדם. אלא אנוש לאו איהו בתקפא הוה, תקונא דקדמאי הוה, (תהילים ח׳:ה׳) מה אנוש כי תזכרנו. וכתיב (איוב ז׳:י״ח) מה אנוש כי תגדלנו וגו', ותפקדנו לבקרים לרגעים תבחננו. ועל דא כתיב (ישעיהו נ״ג:י׳) ויי' חפץ דכאו החלי, תבירו דגופא, ותקפא דנפשא, אורית שת לאנוש ירותא דהוה ליה לקבלא. ואיהו אוף הכי אורית לבנו.

תו אתגלגלו אתוון לאתקנא עקימא, ואתהדרו לאולדא. קינן. האי תקונא דקין, ואתתקן תחותיה, ואתהדרו אתוון לבסמא עלמא מעקימו דהוה. מהללאל מ' סופא דאתוון דאדם. ה' ול' תקונא דאתוון דהבל, ובגין דלא הוה חייבא כקין, לא אתחלפו אתוון משמיה בר חד. דבאתר ב' הוה א' למהוי תקונא יתיר.

עד הכא אתבסם עלמא, ואתתקן עקימא משירותא דאנוש. בר חובא דאדם, דלא אתבסם, עד דקיימו ישראל בטורא דסיני, אבל תקונא דעקימו דקין והבל אתתקן ואתבסם, אבל עלמא הוה בצערא ועצבונא, עד דאתא נח דכתיב, (בראשית ה׳:כ״ט) זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו מן האדמה אשר אררה יי'. וחובא דאדם לא אתבסם, עד דקיימו ישראל על טורא דסיני, וקבילו אורייתא, וכד ישראל קבילו אורייתא, כדין נר ואור אתתקן כחדא.

כתוב אחד אומר (דברים י״ד:כ״ג) ואכלת לפני יי' אלהיך, וכתוב אחד אומר (דברים כ״ז:ז׳) ושמחת לפני יי' אלהיך. הני קראי כד ישראל הוו שראן בארעא קדישא, ואתחזון קמי קודשא בריך הוא בבי מקדשא, הוו מתקיימי. השתא היך מתקיימי, מאן יכיל למיכל לפני יי' ולמחדי לפני יי'.

אלא ודאי הכי הוא, בקדמיתא כד יתיב בר נש על פתוריה למיכל, מברך על נהמא המוציא. מאי טעמא המוציא, ולא מוציא, דהא כתיב (ישעיהו מ״ב:ה׳) בורא השמים, ולא כתיב הבורא. (ירמיהו י׳:י״ב) עושה ארץ, ולא כתיב העושה ארץ. מאי טעמא הכא המוציא.

אלא כל מלין דאינון מרזא דעלמא עלאה סתירא, אסתתרא ה' מתמן, לאתחזאה דהא מעלמא גניזא וסתירא איהו. וכל מלין דאינון מעלמא תתאה דאתגליא יתיר, כתיב בה', דכתיב, (ישעיהו מ׳:כ״ו) המוציא במספר צבאם (עמוס ה׳:ח׳) הקורא למי הים, כלהו מרזא דעלמא תתאה איהו, ואי (רל''א ע''ב) אכתיב בשמא איהו בה', כגון האל הגדול, והכא דאיהו בארח סתים (נ''א באתגליא) מרזא דעלמא תתאה איהו, כיון דמברך בר נש, שכינתא אתיא קמיה.

ומה דאמר ואכלת לפני יי' אלהיך. הכא אתכליל למללא במלי דאורייתא, דהכי אצטריך הואיל וקודשא בריך הוא קמיה, לקיימא דכתיב, (יחזקאל מ״א:כ״ב) זה השלחן אשר לפני יי'. וכתיב (דברים י״ד:כ״ו) ואכלת שם לפני יי' אלהיך.

הואיל וקאים בר נש קמי מאריה, אצטריך נמי למיחן למסכני, למיתן לון, כמה דאיהו יהיב ליה למיכל. (ס''א ומאן דאכיל קמיה מלכא קדישא אצטריך וכו') כמאן דאכיל קמי מלכא קדישא ואצטריך דלא ישתכח בלען על פתוריה, דהא בלענו מסטרא אחרא הוי, ורזא דא (בראשית כ״ה:ל׳) הלעיטני נא, ארח בלענו, והכי אצטריך לסטרא אחרא, וכתיב (משלי י״ג:כ״ה) ובטן רשעים תחסר. ועל דא ואכלת לפני יי' אלהיך כתיב, ולא לפני סטרא אחרא. ואצטריך דלא יתעסק במלין בטלין, ובצרכי סעודה (שפיר) ואצטריך לאתעסקא במלין דאורייתא, דהא כד מלין דאורייתא אתמרו על פתורא, יהיב ההוא בר נש תקפא למאריה.

ושמחת לפני יי' אלהיך, דא איהו בכוס של ברכה, כד בריך בר נש בכוס של ברכה, אצטריך למחדי ולאחזאה חדוה ולא עציבו כלל, כיון דנטיל בר נש כוס של ברכה, קודשא בריך הוא קאים על גביה, ואיהו אצטריך לאעטפא רישיה בחדוה. ולברכא על הכוס במותב תלתא, נברך שאכלנו משלו.

ובטובו חיינו, דא אצטריך רעותא לעילא לגבי עתיקא דעתיקין, ועל דא איהי בארח סתים. ובטובו, ולא מטובו, ובטובו: דא ימינא (ד''א זינה) עלאה. ומטובו: דא דרגא אחרא, דאתי מסטרא דימינא, ואיהו דרגא לתתא מניה, בגין דבההוא טוב אתבני עלמא, וביה אתזן.

אמאי אקרי טוב ואמאי אקרי חסד. טוב איהו, כד כליל כלא בגויה, ולא אתפשט לנחתא לתתא. חסד כד נחתא לתתא. ועביד טיבו בכל בריין, בצדיקי וברשיעי ולא חייש, ואף על גב דדרגא חד הוא. מנלן דכתיב, (תהילים כ״ג:ו׳) אך טוב וחסד ירדפוני, אי טוב למה חסד, ואי חסד למה טוב, דהא בחד סגיא אלא טוב כליל כלא בגויה, ולא אתפשט לתתא. חסד נחית (ק''ט ע''א) ואתפשט לתתא, וזן כלא צדיקי ורשיעי כחדא.

והכא כיון דאמר ובטובו חיינו, הדר ואמר הזן את העולם כלו בטובו בחסד, הדא הוא דכתיב, (תהילים קל״ו:כ״ה) נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו. ועל דא הזן את הכל, לצדיקי ולרשיעי לכלא. דא אקרי ברכת ימין. שמאל לאו איהו בברכת מזונא. ובגין כך שמאלא לא תסייע לימינא.

דכיון דבריך ברכת ימין (נ''א היין), אצטריך לדבקא ארץ החיים בימין, לאתזנא מתמן, ולפרנסא ולמיהב מזונא לכלא, ועל דא תניינא ברכת הארץ, ואצטריך לאדכרא בה ברית ותורה, על בריתך שחתמת בבשרנו, ועל תורתך שלמדתנו, לאחזאה דמההוא טוב אתזן ברית ותורה, דאיהו תקונא דהאי טוב.

מכאן אוליפנא, דנשים פטורות מברכת מזונא לאפקא ידי חובה, דהא לית בהו תורה וברית. ולחתום על הארץ ועל המזון, הא דדבקותא כחדא בחסד, על הארץ דא איהי ארץ החיים. ועל המזון דא איהו חסד, הא כלילו דא בדא בדביקותא חדא.

אתפשטותא דטוב איהו הודאה דאקרי חס''ד, ועל דא איהו אומר, נודה לך, על כך ועל כך נסין ואתין דאתעבידו מסטרא דטוב. ואי תימא והא כתיב (תהילים ט״ז:י״א) נעימות בימינך, נצח, הא איהו מסטרא דימין. לאו הכי, אלא כל חד וחד אחזי על ההוא אתר דנפיק מניה.

ואי תימא נצח בימין, הא כתיב נעימות, וכתיב (שמואל ב כ״ג:א׳) ונעים זמירות ישראל, (בראשית כ''א ע''ב) (ד''א בימינך נצח) ודא שמאלא. וכל שמאלא אתכליל ברזא דימינא. אבל הודאה אודי על ימינא, לאחזאה דהא מניה נפקא, ודא פשיטו דטוב, דאתפשט בארץ החיים.

מאי טעמא לית הכא שמאלא, בגין דלית חולקא לסטרא אחרא במזונא דישראל. ואי אתער שמאלא, סטרא אחרא יתער עמיה, והא איהו זבין בכרותיה וחולקיה ליעקב אבונא. (ויקרא כ''א ע''א) והא אנן יהיבנא ליה חולקיה, לההוא מקטרגא בזוהמא דמיין בתראין, ואי לית זוהמא, הא חולקיה דההוא מיכלא, דקריבו ביה ידין.

ועל דא לית ליה חולקא בהדן. והואיל ולית ליה חולקא בהדן, דהא נטל חולקיה, לית לן לאתערא שמאלא כלל. דלא יתער מקטרגא ויטול תרין חולקין, חד לתתא, וחד לעילא, כבכור. דהא זבין בכרותיה ליעקב אבונא. חולקיה איהו לתתא, ולית ליה לעילא כלום. ישראל נטלי לעילא, ועשו נטיל לתתא, ועל דא לא יתקרב שמאלא כלל, בברכת מזונא.

כיון דמתברכא האי ארץ החיים מסטרא דימינא, ומקבל מזונא, כדין בעינן רחמין על כלא. רחם יי' אלהינו על ישראל עמך ועל ירושלים עירך וגו', דהא מההוא מזונא וספוקא דארץ החיים, נזכי בה אנן ובי מקדשא. דיתבני בי מקדשא לתתא באינון רחמים.

ובשבת דלא אשתכח דינא, למהוי נצח והוד כלל חסדים, אומר רצה והחליצנו למהוי (ויחי רי''ט ע''א) תרוייהו, (ישעיהו נ״ה:ג׳) חסדי דוד הנאמנים, ועל דא אל תהי צרה ויגון וכו', דהא רצה ומודים, אינון חסדי דוד, ושים שלום דקאמרן בצלותא, בברכת עושה שלום במרומיו הוא ברחמיו יעשה שלום עלינו.

הטוב והמטיב, דכלא אתי מסטרא דימינא, ולא מסטר שמאלא כלום. מאן דמברך ברכת מזונא, איהו נטיל ברכאן בקדמיתא מכלהו, ואתברך בכלל ברכת מזונא, ועל דא אית ליה ארכא דחיין. מאן דנטיל כוס של ברכה, וקא מברך עליה, כתיב (תהלים קטז) כוס (בראשית א' ע''א, רכ''ג ע''א) ישועות אשא. מאן ישועות דא ימינא, דאיהו מושיע מכל מקטרגין דעלמא, דכתיב (נ''א הושיעה לו ימינו) ותושע לו ימינו, וכתיב (תהלים ס) הושיעה ימינך וענני.

(שמותכו) ועשית את הקרשים למשכן עצי שטים עומדים. כתיב הכא עומדים. וכתיב התם (ישעיהו ו׳:ב׳) שרפים עומדים. מה להלן שרפים, אוף הכא נמי שרפים. אלין קרשים קיימן בתקוני דכלה, וסחרן סחרנא דחופה, למשרי בההיא חופה רוח עלאה, (נ''א רזא עלאה) כגוונא דא כלה לתתא, אצטריך לתקנא חופה לחופאה בתקינו שפירו, ליקרא דכלה אחרא, דאתיא למשרי תמן בחדוה, לכלה תתאה.

ובגין יקרא דההיא כלה עלאה, אצטריך למעבד חופאה דשפירו, בכל תקוני דשפירו, לזמנא לכלה עלאה, לההיא חדוה. כגוונא דא בכל גזירו דברית לתתא, אצטריך לאתקנא כסא אחרא בשפירו, (הקדמה י''ג ע''א) למארי קנאה דברית קיימא דאתי תמן. אוף הכא בכל חופה, אצטריך תקוני שפירו, לחופאה לחופה ליקרא דכלה סתם.

דהא דא, כגוונא דדא קיימא. דא סלקא בשבע ברכאן, ודא סלקא בשבע ברכאן. וכד סלקא בשבע ברכאן כדין אקרי כלה. ועל דא אסיר לשמשא בה עד דאתכלילת באינון שבע ברכאן, כגוונא עלאה.

אינון שבע ברכאן, ירתא כלה, מרוחא (נ''א מרזא) עלאה, אתר דכל ברכאן נגדין מתמן. שית ברכאן אינון דכלה אתברכא מנייהו, ואת אמרת דאינון שבע. אלא שביעאה איהו דקא מקיים כלא.

רובא דברכאן על היין אמאי. אלא דאיהו סטרא דחדי לכלא, על ההוא יין דאתנטיר בענבוי תדיר. ובגין כך ברכה קדמאה דאינון שבע, איהו רזא דיין, יין עביד פרי (ס''א חידו) בין לעילא בין לתתא. גפן נטיל כלא, ואפיק איבא לעלמא, ואתערו דחדוה שמאלא איהו, דכתיב, (שיר השירים ב׳:ו׳) שמאלו תחת לראשי ולבתר וימינו תחבקני. וההוא אילנא דחיי עביד פירין ואיבין (ס''א בההוא גפן) באתערותא דא, ודא איהי ברכה קדמאה דכלא. (בורא פרי הגפן).

תניינא שהכל ברא לכבודו, רזא דברית קדישא, חדוה דחבורא, דנטיל כל ברכאן מרזא דימינא, למעבד איבין בההוא גפן, דהא בקדמיתא ההוא פרי (נ''א חידו) נחית מלעילא, ארח שייפין, ונגיד לברית קדישא, לנגדא ליה בההוא גפן, ודא מסטרא דימינא, דהא לית איבא משתכחא אלא בימינא. שמאלא אתער וימינא עביד.

לבתר כליל שמאלא בימינא, וימינא בשמאלא, למהוי רזא דאדם. ובגין כך תליתאה איהו יוצר האדם. ועל דא יעקב, דאיהו עמודא דאמצעיתא, דיוקנא דאדם הוה.

רביעאה, איהו עמודא חדא, דירכא ימינא. חמישאה, שוש תשיש ותגל עקרה דביתא, בחדוה בקבוץ וכנישו דבנהא, מארבע סטרי עלמא, ודא רזא דירכא אחרא, דאתחבר בירכא שמאלא, למיזל ולמיכנש לכל סטרין, וכנישו דבנין, ורחימו, למיעל לון בין ברכין.

ובאינון תרין, דנביאים שריין בגווייהו, חדוה דעקרא דביתא. מאי טעמא. בגין דהא שתי ערבות, לא עבדין איבא ופירין, וכנישו דבנין לגבייהו, אינון פירין ואיבין דלהון, ולא אתערו כנישו דבנהא לגבהא, בר בנביאים.

שתיתאה שמח תשמח רעים האהובים, אתר דרעותא וחדוה ואחוה אשתכח, עמודא דכל עלמא דאקרי צדיק, וצדיק וצדק רעים ואהובים אינון, דלא אתעדון דא מן דא. עד הכא שית ברכאן, דכלה אתברכת מנייהו.

שביעאה איהו מקיים כלא, ומהאי שביעאה מתברכאן כלא ודאי, כללא דעשר אמירן, בגין דדא, כליל עילא ותתא. ועל דא כליל בהאי, י' זיני דחדוה, ששון, שמחה, חתן, (ס''א וכלה, גילה, דיצה, אהבה, ואחוה, שלום') וכלה, אהבה, אחוה, גילה, רינה דיצה, חדוה, שלום וריעות, למהוי כלה שלימו דכלא.

זכאין אינון ישראל, דאינון זכו לתתא, כגוונא דלעילא. עלייהו כתיב, (שמואל ב ז׳:כ״ג) ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ.