(בראשית ל״ג:י״א) קח נא את ברכתי אשר הובאת לך וגו', כד חמא יעקב לסמאל, מקטרגא בההוא ליליא, חמא ליה בההוא דיוקנא דעשו, ולא אשתמודע ביה עד דסליק צפרא. כיון דסליק צפרא, ואשגח ביה, חמא ליה באנפין סתימין ואתגליין. אסתכל בההוא דיוקנא, דהוה כדיוקנא דעשו, מיד אשגח וידע דהוה ממנא דעשו. אתקיף ביה מה כתיב, (בראשית ל״ב:כ״ז) ויאמר שלחני כי עלה השחר. וחברייא אתערו, דבגין דמטא זמניה לזמרא ולשבחא ליה לקודשא בריך הוא, ועל דא כי עלה השחר.

והכא אית לאסתכלא, דודאי שלטנותא דיליה לאו איהו אלא בליליא, גו חשוכא, ורזא דא (שיר השירים ג׳:ח׳) מפחד בלילות דא פחדא דגיהנם. ומה דאמר בלילות. רצונו לאמר איהו ונוקביה. ובגיני כך לא שליט אלא בליליא.

ודא דאמר ויאמר שלחני כי עלה השחר. מאי כי עלה השחר. בגין דכד אתי צפרא, ואתעבר שלטנו דחשוכא דליליא, כדין עאל איהו ואכלוסיה בנוקבא דתהומא רבא, דלסטר צפון, עד דעאל ליליא, ואשתרו כלבי, ושלטי ומשטטי בליליא, (ד''א בעלמא) עד דאתי צפרא. ועל דא הוה דחיק לומר, שלחני כי עלה השחר, דהא לא שליט ביממא.

כגוונא דא גלותא דישראל, דאיהו בליליא, ואקרי לילה. מלכא עבודת כוכבים ומזלות חייבא שלטא עלייהו דישראל, עד דייתי צפרא וינהיר לון קודשא בריך הוא, ויתעבר שלטניהון, ועל דא כי עלה השחר, דחיק הוה בידיה, ותשש חיליה, דהא אתעבר ליליא ועל דא אתתקף יעקב ביה, וחמא דיוקניה כדיוקנא דעשו, אבל לא באתגליא כל כך. וכדין אודי ליה על ברכאן.

מה כתיב לבתר, (בראשית ל״ג:י׳) כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלהים ותרצני. דחמא באינון אנפין דעשו כדיוקנא דאתחזי ליה סמא''ל ממש, דהא בכל אתר דבר נש אתקשר, הכי אתחזי באנפוי.

ואתון קדישי עליונין שכינתא בהדייכו, ואנפין דלכון כאינון אנפין דילה, זכאין אתון.

(תהילים קכ״ז:א׳) שיר המעלות (וישלח קע''ב ע''א) לשלמה אם יי' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו אם יי' לא ישמר עיר שוא שקד שומר. וכי שלמה אמר תושבחתא דא כד בנה בי מקדשא. לאו הכי, דהא דוד מלכא אמר ליה בגין שלמה מלכא בריה, כד אתא נתן לגביה, ואמר ליה על שלמה דאיהו יבני בי מקדשא. ולבתר דוד מלכא אחזי לשלמה בריה דיוקנא דבי מקדשא. כיון דחמא דוד דיוקנא דבי מקדשא, וכל תקונוי, אמר שירתא על שלמה בריה, ואמר אם יי' לא יבנה בית וגו'.

דבר אחר שיר המעלות לשלמה, למלכא דשלמא דיליה. והאי שירתא איהו שירתא ותושבחתא על כל שאר שירתא, ושירתא הדא סלקא על כלהו. אם יי' לא יבנה בית, דחמא דוד מלכא, כל אינון עמודין שבעה, דהאי בית קאים עלייהו, דאינון קיימי שורין שורין, למבני האי בית. לעילא מכלהו קיימא מאריה דביתא דאזיל על גבייהו, ויהיב לון חילא ותוקפא, לכל חד וחד כדקא יאות.

ועל דא אמר דוד, אי האי מלכא דשלמא כלא דיליה, דאיהו מאריה דביתא, לא בני להאי ביתא, שוא עמלו בוניו בו, אינון (פי' עמודים) קיימין דקיימין למבני על האי ביתא. אם יי' לא ישמר עיר, דא מלכא דשלמא כלא דיליה. שוא שקד שומר, דא איהו חד קיימא דעלמא אתתקן עליה, ומנו. צדיק, דהא איהו נטיר לה להאי עיר.

משכנא דעבד משה, יהושע הוה קאים תדיר ונטיר ליה, דהא לית נטירו דיליה בר ביה דאקרי נער, דכתיב, (שמות ל״ג:י״א) ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל. לבתר האי משכנא לא הוה נטיר, אלא בגין נער אחרא, דכתיב, (שמואל א ג׳:א׳) והנער שמואל משרת, (והוה מסדר תמן) בגין דלית נטירו דמשכנא, אלא בנער. (אבל בי מקדשא לאו הכי דלא נטירו דיליה אלא בקודשא בריך הוא דכתיב אם יי לא ישמור עיר שוא שקד שומר) ומאן איהו שומר (ק''א ע''א) דא. ההוא דנטיר משכנא דאקרי הכי נער מטטרו''ן.

אבל אתון קדישי עליונין, לאו נטירו דלכון כנטירו דמשכנא, אלא נטירו דלכון כנטירו דבי מקדשא, קודשא בריך הוא בלחודוי, דכתיב אם יי' לא ישמר עיר שוא שקד שומר, דהא בכל זמנא דצדיקיא אזלי בארחא, קודשא בריך הוא נטיר לון תדיר, דכתיב, (תהילים קכ״א:ח׳) יי' ישמר צאתך ובואך.

(משלי יד) ברב עם הדרת מלך ובאפס לאם מחתת רזון. ברב עם הדרת מלך, אלין אינון ישראל, דכתיב בהו (דברים ז) כי עם קדוש אתה ליי' אלהיך. ואינון עמא דסלקין לכמה אלפין, ולכמה רבוון, וכד אינון סגיאין בחושבניהון, יקרא דקודשא בריך הוא איהו. דהא עלאין ותתאין משבחן שמיה דמלכא עלאה, ומשבחן ליה בגין עמא קדישא דא. הדא הוא דכתיב, (דברים ד) רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה.

ואי תימא, הא כתיב, (דברים ז׳:ז׳) כי אתם המעט מכל העמים, אלא, מכל העמים ודאי, אבל מעמא חד יתיר סגיאין אינון. דהא לית עמא בכל עלמא רב וסגי כישראל. ואי תימא הא בני ישמעאל, והא בני אדום, הא כמה אינון. ודאי הכי סגיאין אינון, אבל כל שאר עמין כלהו מתערבי אלין באלין, בנין אית לעם דא, בעם דא, ולאלין בנין בעם אחרא, ואלין באחרא. ובגין כך לית עמא בכל עלמא, רב סגי כישראל, עמא ברירא ויחידאה, אלין באלין, בלא ערבוביא אחרא כלל, דכתיב כי עם קדוש אתה ליי' אלהיך, ובך בחר יי', ועל דא ברב עם הדרת מלך, הדורא איהו דמלכא עלאה קודשא בריך הוא.

תו בזמנא דקודשא בריך הוא אתי לבי כנישתא, (דאיהו מק2דש מעט) וכל עמא אתיין כחדא, ומצלאן, ואודן, ומשבחן ליה לקודשא בריך הוא, כדין הדורא דמלך איהו, דמלך סתם דא מלכא קדישא. (ד''א משיחא) דאתתקן בשפירו ובתקונא לסלקא לעילא.

ובאפס לאם מחתת רזון, וכד איהו אקדים לבי כנישתא, ועמא לא אתיין לצלאה ולשבחא ליה לקודשא בריך הוא, כדין כל ההוא שלטנותא דלעילא, וכל אינון ממנן ומשריין עלאין, כלהו אתברו (ס''א אתעברו) מההוא עלויא דמתתקני בתקוני ההוא מלך.

מאי טעמא. בגין דבההיא שעתא, דישראל לתתא קא מסדרי צלותהון ובעותהון, ומשבחן למלכא עלאה. כל אינון משריין עלאין, מסדרין שבחין, ומתתקנן בההוא תקונא קדישא, בגין דמשריין עלאין כלהו חברין אינון בישראל לתתא, לשבחא לקודשא בריך הוא כחדא, למהוי סלוקא דקודשא בריך הוא עילא ותתא כחדא.

וכד אינון מזדמנן למהוי חברים בהו בישראל, וישראל לתתא לא אתיין לסדרא צלותהון ובעותהון ולשבחא למאריהון, כלהו משריין קדישין, שלטנותא עלאה אתברו (אתעברו) מתקוניהון, דהא לא סלקין בסלוקא, ולא יכלין לשבחא למאריהון כדקא יאות. בגין דשבחי דקודשא בריך הוא, אצטריך למהוי כחדא עילא ותתא, עלאין ותתאין בשעתא חדא, ועל דא מחתת רזון ולא מחתת מלך.

ואפילו דלא אסגיאו בבי כנישתא, אלא עשרה, באינון עשרה מזדמנן משריין עלאין, למהוי עמהון חברים. מאי טעמא בגין דכל תקוני דההוא מלך, אינון בעשרה, ועל דא די בעשרה, אי לאו אינון יתיר.

ותא חזי במשכן מה כתיב, (שמות כ״ו:א׳) ואת המשכן תעשה עשר יריעות, עשר: בגין דתקונא דמשכנא, (נ''א דשכינתא) בעשרה איהו, למהוי כדקא יאות. עשר, מאי טעמא עשר, ולא עשרה. אלא עשר, בכל אתר איהו בלא שכינתא, דלאו איהי בחושבנא כגוונא דא (מלכים א ז׳:כ״ה) עומד על שני עשר בקר, שכינתא לאו איהי בחושבנא, דהא איהי קיימא לעילא, דכתיב, (מלכים א ז׳:כ״ה) והים עליהם מלמעלה. ובאלין דוכתי דרמיזי לרזא דלעילא דחסר מנהון, (ס''א ה') הא שכינתא יתיר על ההוא חושבנא, דלאו איהי בחושבנא.

לסטרא אחרא, יהבי חושבנא יתיר, ואיהי במניינא בגריעו, (ד''א לא תימא חושבנא יתיר אלא תוספת את וחושבנא בגריעו) כגון עשתי, והא אוקמוה. ובכל אתר דאתוון אתוספן, כגוונא דא, איהו לגריעותא. כגון (שמואל ב י״ג:כ׳) האמינון אחיך, דסגיא אמנון. ובסטרא דקדושא, גרע את ואיהו תוספת.

(תהילים ק״ד:ב׳-ג׳) עוטה אור כשלמה נוטה שמים כיריעה. האי קרא אוקמוה, דכד ברא קודשא בריך הוא עלמא, (פנחס רמ''ה ע''ב) אתעטף בההוא אור קדמאה, וברא ביה שמים.

ותא חזי, אור וחשך (ד''א לאו) כחדא הוו. אור מסטרא דימינא, וחשך מסטרא דשמאלא. מאי עבד קודשא בריך הוא, שתף לון כחדא, וברא מנהון שמים. מאי שמים. אש ומים. שתפן כחדא, ועביד שלם בינייהו. וכד אתכלילו כחדא, ומתח לון, כיריעה מתח לון, ועביד מנהון את ו' ודא אקרי יריעה. יריעות, דהא את דא אתפשיט מניה נהירו, ואתעבידו יריעות, הדא הוא דכתיב ואת המשכן תעשה עשר יריעות.

ושבע רקיעין אינון מתיחין, גניזין בגניזו עלאה, כמה דאוקמוה. וחד רקיעא דקיימא עלייהו, וההוא רקיע לית ביה גוון, ולית ליה אתר באתגליא ולא קיימא לאסתכלא ביה, (ס''א אלא בסוכלתנו) והאי רקיע איהו גניז, ונהיר לכלהו, ונטיל לון במטלניהון, כל חד וחד כדקא חזי ליה. אלא קיימא בסוכלתנו.

מהאי רקיע ולהלאה, לית מאן דידע וישגח, ואית ליה לבר נש למסתם פומיה, ודלא למללא ולאסתכלא בסוכלתנו. מאן דיסתכל אהדר לאחורא, דלית מאן דיכיל למנדע.

עשר יריעות אינון, דאינון עשרה רקיעין. ומאן אינון יריעות דמשכנא דאינון עשר. וקיימן למנדע לחכימי לבא. מאן דינדע בהו, אסתכל בחכמתא סגיא, וברזין דעלמא, ואסתכל לעילא בההוא אתר, דכל חד וחד אתדבק ביה, בר תרין אינון דקיימן בימינא ובשמאלא, ואינון גניזין בהדי שכינתא.

תשע רקיעין אינון, ושכינתא איהי עשיראה. דאי תימא בגין דכתיב עשר, בר משכינתא איהו. אי הכי, שכינתא חד סרי איהי דקיימא על עשר. אלא ודאי תשע אינון, ואינון תשע יומין שבין ראש השנה ליום הכפורים, ואיהי עשיראה. כגוונא דא, משכן איהו עשר יריעות.

אינון עשר רקיעין רזא דרזין דלא אתמסר בר לאינון דידעי חכמתא, וכלא איהו ברזין דבוצינא קדישא, דאיהו גלי רזא דכל רקיעא ורקיעא, ואינון שמשין דמשמשי בכל חד וחד. שבע רקיעין אינון לעילא, שבע רקיעין אינון לתתא, כגוונא דלעילא. שבע רקיעין אינון, דבהו ככביא ומזלי לאנהגא עלמא דא כפום ארחיה, כמה דאצטריך ליה.

בכלהו שביעאה עדיף, בר תמינאה, דקא מדבר לכלהו, וקיימא על כלהו. כתיב (תהלים סח) סלו לרוכב בערבות, מאן רוכב בערבות, ומאן אינון ערבות. אלא, ערבות דא רקיעא שביעאה, אמאי אתקרי ערבות. על דאיהו כליל מאשא ומיא כחדא, ומסטרא דדרום, ומסטרא דצפון, ואיהו מעורב מתרין סטרין.

ואי תימא, אי הכי, שתי ערבות דקא מתחברן בלולב, ותנינן ערבות, הדא הוא דכתיב סלו לרוכב בערבות. אי הכי, מאן יהיב ירכין בגופא, או גופא בירכין, דהא דא עביד פרין ואיבין, ודא (קס''ט ע''ב) לא עביד פרין ואיבין.

אלא, ודאי כלא הוא רזא דערבות דבלולב, אינון ערבות דבלולב, חד אש, וחד מים. ברזא דא דכלהו, ואיהו שביעאה איהו אש ומים כליל כחדא, ברזא חדא, ובגין דערבות איהו רזא כללא דכלהו שית אחרנין, איהו רזא דרתיכא עלאה, וקודשא בריך הוא אתרעי בהאי רקיע, יתיר מכלהו רקיעין, ותיאובתיה תדיר לאתקנא לההוא רקיעא, בשפירו עלאה. ועל דא, סלו לרכב בערבות לההוא דרכב בערבות. ומאן איהו. ההוא רקיע טמיר וגניז, דקיימא על גבי חיותא, דאיהו רכב בערבות.

ועלזו (ק''ע ע''ב) לפניו. מלפניו לא כתיב, אלא לפניו, דהא לית מאן דינדע ביה כלום. אבל לפניו, מאן דעייל לקמיה דהאי רקיע, אצטריך למיעל בחדוה, ולא בעציבו כלל, בגין דהאי רקיעא גרים, דתמן לא שריא עציבו ורוגזא כלל, דהא תמן כלא איהו בחדוה.

ועל דא, כהן גדול דקיימא לקמיה, לא הוה עאל לבי קודשא, בר בחדוה, ולאחזאה חדוה, דהא אתרא גרים. ועל דא כתיב, (תהלים ק) עבדו את יי' בשמחה באו לפניו ברננה. דהא אצטריך דלא לאחזאה בה עציבו.

ואי תימא, אי הכי, האי מאן דאיהו בצערא ובדוחקא, דלא יכיל למחדי לביה, ומגו דוחקיה אית ליה למתבע רחמין, קמי מלכא עלאה, אי הכי, לא יצלי צלותא כלל, ולא ייעול בעציבו כלל, דהא לא יכיל למחדי לביה, ולאעלא קמיה בחדוה, מאי תקונא אית ליה להאי בר נש.

אלא ודאי הא תנינן, כל תרעין ננעלו ואסגירו, ותרעין דדמעין לא אסגירו, ולית דמעה אלא מגו צערא ועציבו. וכל אינון דממנן על אינון תרעין, כלהו מתברין גזיזין ומנעולין, ועיילין אינון דמעין, וההיא צלותא עאלת קמי מלכא קדישא.

כדין ההוא אתר אית ליה דוחקא, מההוא עציבו ודוחקא דההוא בר נש, כמה דאת אמר (ישעיהו ס״ג:ט׳) בכל צרתם לא צר. תיאובתיה דההוא עלמא עלאה, לגבי האי אתר, כדכורא דתיאובתיה תדיר לגבה דנוקבא. כד מלכא עאל לגבי מטרוניתא, אשכח לה בעציבו, כדין כל מה דאיהי בעאת, בידהא אתמסר, וההוא בר נש, וההיא צלותא, לא אהדר בריקניא, וקודשא בריך הוא חייס עליה. זכאה חולקיה דההוא בר נש, דאושיד דמעין קמי קודשא בריך הוא, בצלותיה.

כגוונא דא בשבת, מאן דיתיב בתעניתא בשבת, מגו צעריה אחזי עציבא, ובשבת שלטא ההוא רקיעא עלאה, ההוא דאתחזי בחדוה, ואיהו חדוה וחדי לכלא. ההוא דיתיב בעציבו, בגין דאיהו שלטא, אפיק לההוא בר נש מההוא עונשא דאתגזר עליה, והא אתמר, סלו: הבו יקר, ורוממו לההוא דרוכב בערבות, דאיהו חדוה וחדי כלא, רקיעא על גבי חיותא בי''ה שמו ודאי, דהא בההוא אתר שמא דא אתכליל. ועלזו לפניו, בגין דלא אצטריך לאחזאה קמיה עציבו, כמה דאתמר.

האי קרא, הכי אצטריך למימר, סלו לרוכב על ערבות, מאי בערבות. ביה שמו, ביה הוא מבעי ליה, מאי שמו. אלא האי קרא, על סתימא דכל סתימין, עתיקא דכל עתיקין אתמר. ההוא דלא אתגליא, ולא אתידע כלל, דאיהו רוכב בערבות. ואי תימא, דאיהו אתיא ורכיב ביה, אי הכי, אף על גב דסתים הוא באתר דא קיימא לאתגליא.

אלא סולו לרוכב בערבות, דא איהו עתיקא דכל עתיקין, סתימא דכל סתימין, דלא ידיע. ובמה איהו רוכב, בערבות, בי''ה, דאיהו רזא קדמאה דנפיק קמיה (ד''א מניה) ודא איהו שמיה, מההוא סתימא, דלא ידיע, שמא (ויקרא כ''ט) דיליה הוא י''ה. לאו דאיהו הוא, אלא איהו הוא, בגין דההוא פרוכתא (ויקרא קכ''ח) דאתפרסא ונפיק מקמיה. אבל האי פרוכתא איהו שמו, ודא איהו רתיכא דיליה, ולא אתידע כלל.

ודא איהו שמו הגדול, בגין דאית שמיה דלאו איהו כל כך גדול, כהאי אף על גב דאית ביה תוספת אתוון. דא איהו שמא רבא, ועל דא בהאי שמא, אנן מפיקין אמן, דאיהו מניה. בהאי אזלא אמן בכל זמנא, ובשמא אחרא לאו הכי.

אמן יהא שמיה רבא מברך, דכד האי שמא אתתקן, כלא איהו בשלימו, וכל עלמין חדאן בחדו. בהאי שמא, כלילן עלאין ותתאין. בהאי שמא, כלילן שית מאה ותליסר פקודי אורייתא, דאינון כללא דכל רזין עלאין ותתאין. כללא דעלמא דדכורא לעילא, וכללא דעלמא דנוקבא לתתא.

וכלהו פקודין, כלהו שייפין ואברין, לאתחזאה בהו רזא דמהימנותא. מאן דלא ישגח ולא אסתכל ברזין דפקודי אורייתא, לא ידע, ולא אסתכל, היך מתתקנן שייפין ברזא עלאה. שייפין דגופא כלהו, מתתקנן על רזא דפקודי אורייתא, ואף על גב דאית שייפין, דאינון רברבין ועלאין, כלהו זעירין ורברבין, אי אתנטיל חד מנייהו, אפילו זעירא דבר נש, אקרי מאריה דמומא, כל שכן וכל שכן ההוא דגרע אפילו חד פקודא מאינון פקודי אורייתא, דאטיל מומא באתר דלא אצטריך.

תא חזי, מה כתיב, (בראשית ב׳:ט״ו) ויקח יי' אלהים את האדם ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה. ותנינן, לעבדה ולשמרה אלין קרבנין, וכלא חד. אבל דא רזא דפקודי אורייתא, לעבדה: אלין רמ''ח שייפין עלאין. ולשמרה: אלין תלת מאה ושתין וחמש שייפין תתאין. אלין עלאין דזכור. ואלין תתאין דשמור, וכלא חד.

זכאה איהו מאן דזכי לאשלמא לון. פקודין דאורייתא, גרים לבר נש לאשלמא רוחיה ונשמתיה בהאי עלמא, ובעלמא דאתי. אורייתא מזכה לבר נש, לאחסנא תרין עלמין, עלמא דא ועלמא דאתי. כל מאן דאשתדל באורייתא, אשתדל בחיים. חיים בהאי עלמא, וחיים בעלמא דאתי. אשתזיב מכל עונשין בישין, דלא יכלין לשלטאה עליה. אי באשתדלותא הכי. כל שכן מאן דעביד עובדא.