כתיב (דברים ו׳:ד׳) שמע ישראל יי' אלהינו יי' אחד. וכתיב (דברים כ״ז:ט׳) שמע ישראל היום הזה נהיית לעם. וכתיב (דברים ט׳:א׳) שמע ישראל אתה עובר היום את הירדן. כל הני שמע שמע דקאמר משה אמאי. דהא שמע ישראל דיחודא יאות. (דהאי לדרשא קאתי) הני אחרנין אמאי.

אלא כלהו לדרשא קאתו, שמע ישראל דיחודא ודאי האי לדרשא קא אתיא, והכא רמיז ואתחזי יחודא דחכמתא עלאה. שמע, ע' מאתוון רברבן איהי, אמאי. אלא רמז קא רמיז בכללא חדא, לאכללא עילא ותתא כחדא ביחודא חדא, (רט''ז ע''א) שמע: שם ע'. הכא אתכליל האי שם באינון ע' (ק''ח ע''א) שמהן עלאין, לאכללא לון, דהא שם אתברכא מנייהו, ואתכליל בהו. ואצטריך לאכללא לון כחדא ביחודא חד, ולשואה רעותיה בהו.

דהא ודאי ע' שמהן אינון ברזא דרתיכא עלאה, ומהאי רתיכא עלאה, אתברכא האי שם, ואתכליל בגווייהו, ולבתר ישראל בכלל. אבל הא תנינן, דא ישראל סבא, למהוי ישראל בכללא חדא, ההוא אתר דבקותא דכלא. ועל דא שמע ישראל, השתא אתדבקת אתתא בבעלה, והוי כלא בכללא חדא, ודא שמע ישראל דיחודא. (ישראל) לבתר קא מיחד תלת סטרין, יי' אלהינו יי' אחד, למהוי כלא חד.

שמע ישראל דכלהו שאר, לאו אינון כהאי גוונא, אבל כלהו אחרנין לדרשא קאתו, וכלהו באתר אחרא אתדבקו, שמע ישראל אתה עבר היום. שמע ישראל היום הזה נהיית לעם. וכלהו בדרגא תתאה אתדבקו.

שמע ישראל היום הזה נהיית לעם, שמע ישראל יאות. היום הזה נהיית לעם מהו. היית מבעי ליה, מאי נהיית. אלא בכל אתר עם, כד אתברו לבייהו לפלחנא, כמה דאת אמר (דניאל ח) נהייתי ונחלתי. ודא הוא דכתיב, (דברי הימים א כח) שמעוני אחי ועמי. אי אחי, למה עמי, ואי עמי, למה אחי. אלא אמר דוד, אי ברעותא אתון אחי, ואי לאו אתון עמי, לתברא לבייכו לפולחני. כך היום הזה נהיית לעם, תברת לבך לפלחנא דקודשא בריך הוא.

שמע ישראל אתה עובר היום את הירדן, כלא בדרגא תתאה, איהו, ושמע ישראל דיחודא הוא דרגא עלאה. מה בין האי להאי. אלא ההוא שמע ישראל דיחודא, לא הוי בכלהו כהאי גוונא, דהא איהו הוי רזא דעילא ותתא. (כדקא יאות) (נ''א ובכל אתר רזא לקבל וכו') ואיהו רזא לקבלא עלייהו עול מלכות שמים, בכל סטרא, בגין דיצטריך ליה לבר נש, למהוי זמין (בההוא שמא) בההיא שעתא, ליחדא שמא דקודשא בריך הוא, ולקבלא עליה עול מלכות שמים.

ובשעתא דאתי בר נש לקבלא עליה עול מלכות שמים, כדין שכינתא אתיא ושריא על רישיה, וקאים עליה כסהיד, לסהדא סהדותא קמי מלכא קדישא, דהאי איהו דקא מיחד שמיה תרי זמני ביומא, ושמיה אתייחד עילא ותתא כדקא יאות. ועל דא ע' משמע ישראל מאתוון רברבן, וד' נמי מאתוון רברבן, למהוי עד קמי מלכא קדישא. והא אוקמוה, ידו''ד אלהינו ידו''ד, ודא הוא רזא דיחודא בתלת סטרין, כמה דאוקמיה בוצינא קדישא, ואתער ביה בכמה דוכתי, ולית לן רשו לאתערא ביה יתיר.

ודאי האי בר נש, דקא מיחד שמא דקודשא בריך הוא עילא ותתא כדקא יאות, שכינתא אתיא ושריא על רישיה, ומברך ליה בשבע ברכאן, וקרי עליה, (ישעיהו מ״ט:ג׳) ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר.

(דברים ד׳:ל״ה) אתה הראת לדעת כי יי' הוא האלהים וגו', האי קרא אית לאסתכלא ביה, אתה הראת, מאי הראת. אלא כד נפקו ישראל ממצרים, לא הוו ידעי ברזא דמהימנותא דקודשא בריך הוא כלום, בגין דכלהו הוו פלחי פולחנא נוכראה בגלותא, ואנשו כל עקרא דמהימנותא דהוה בהו בקדמיתא, דיריתו כל אינון תריסר שבטין מאבוהון יעקב.

וכד אתא משה, אוליף לון דאית אלוה עלאה בעלמא, כמה דאוקמוה. לבתר חמו כל אינון נסין וגבורן דעל ימא, וכל נסין וגבורן דעבד להו במצרים. לבתר חמו כמה גבורן, במנא ובמיא ואתיהיבת לון אורייתא, ואוליפו ארחי דקודשא בריך הוא, עד דמטי לעדנא דא.

אמר לון משה, עד השתא אצטריכנא למילף לכו, כמה דילפין לרביא. (מכאן ולהלאה) ודא הוא אתה הראת לדעת, ואוליפת עד הכא, לדעת למנדע ולאסתכלא ולמיעל ברזא דמהימנותא. ומאי איהי. כי יי' הוא האלהי ם.

אי תימא מלה זעירא היא למנדע, הא כתיב וידעת היום והשבות אל לבבך כי יי' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד. הכא תליא כל רזא דמהימנותא, למנדע מגו דא, רזא דכל רזין, למנדע סתימו (נ''א רזא דכלוכו') דכל סתימין, יהו''ה אלהים שם מלא, וכלא חד. אתה הראת לדעת, הכא רזא דרזין לאינון ידעי מדין.

זכאין אינון כל אינון דמשתדלי באורייתא. ובגין דכד ברא קודשא בריך הוא עלמא, אסתכל בה באורייתא, וברא עלמא, ובאורייתא אתברי עלמא, כמה דאוקמוה, דכתיב, (משלי ט) ואהיה אצלו אמון, אל תקרי אמון אלא אומן.

וכי אורייתא אומנא הוה. אין. למלכא דבעי למעבד פלטרין, אי לא שוי לגביה אומנא, לא יכיל למעבד פלטרין. כיון דפלטרין אתעבידו, לא סליק שמא, אלא דמלכא. אלין פלטרין דעבד מלכא, מלכא שוי באינון פלטרין מחשבה.

כך קודשא בריך הוא, בעי למברי עלמא, אסתכל באומנא, ואף על גב דאומנא עבד פלטרין, לא סליק שמא אלא דמלכא, אלין פלטרין דעבד מלכא, ודאי מלכא בנה פלטרין. אורייתא צווחת ואהיה אצלו אמון, בי ברא קודשא בריך הוא עלמא, דעד (נ''א אלא עד) (ס''א לא אתברי) אתברי עלמא, אקדימת אורייתא תרין אלפי שנין לעלמא, וכד בעא קודשא בריך הוא למברי עלמא, הוה מסתכל בה באורייתא, בכל מלה ומלה, ועביד לקבלה אומנותא דעלמא. בגין דכל מלין ועובדין דכל עלמין, באורייתא אינון. ועל דא קודשא בריך הוא הוה מסתכל בה, וברא עלמא.

לאו דאורייתא ברא עלמא, אלא קודשא בריך הוא, באסתכלותא דאורייתא ברא עלמא. אשתכח דקודשא בריך הוא איהו אומנא, ואורייתא לקבליה ולגביה אומנא, שנאמר ואהיה אצלו אמון, ואהיה אמון לא כתיב, אלא אצלו, הואיל וקודשא בריך הוא אסתכל בה, אצלו הוה אומנא.

ואי תימא מאן יכיל למהוי אומנא לגביה. אלא אסתכלותא דקודשא בריך הוא בגוונא דא, (ד''א אתעביד בלא עמל ויגיעה דכתיב בדבר יי שמים נעשו וגו'. בגוונא דא באסתכלותא דיליה היא אומנא) באורייתא, כתיב בה, (בראשית א) בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, אסתכל בהאי מלה, וברא את השמים. באורייתא כתיב בה, ויאמר אלהים יהי אור, אסתכל בהאי מלה, וברא את האור. וכן בכל מלה ומלה דכתיב בה באורייתא, אסתכל קודשא בריך הוא, ועביד ההיא מלה, ועל דא כתיב ואהיה אצלו אמון. כגוונא דא כל עלמא אתברי.

כיון דאתברי עלמא, כל מלה ומלה לא הוה מתקיים, עד דסליק ברעותא למברי אדם, דיהוי משתדל באורייתא, ובגינה אתקיים עלמא. השתא כל מאן דאסתכל בה באורייתא, ואשתדל בה, כביכול, הוא מקיים כל עלמא. קודשא בריך הוא אסתכל באורייתא, וברא עלמא. בר נש מסתכל בה באורייתא ומקיים עלמא. אשתכח דעובדא וקיומא דכל עלמא, אורייתא איהי. בגין כך זכאה איהו בר נש דאשתדל באורייתא, דהא איהו מקיים עלמא.

בשעתא דסליק ברעותא דקודשא בריך הוא למברי אדם, קאים קמיה בדיוקניה וקיומיה, כמה דאיהו בהאי עלמא. ואפילו כל אינון בני עלמא, עד לא ייתון בהאי עלמא, כלהו קיימין בקיומייהו ובתקונייהו כגוונא דקיימין בהאי עלמא, בחד אוצר דתמן כל נשמתין דעלמא מתלבשן בדיוקנייהו.

ובשעתא דזמינין לנחתא בהאי עלמא, קרי קודשא בריך הוא לחד ממנא, די מני קודשא בריך הוא ברשותיה כל נשמתין דזמינין לנחתא להאי עלמא, ואמר ליה, זיל אייתי לי רוח פלוני. בההיא שעתא אתיא ההיא נשמתא, מתלבשא בדיוקנא דהאי עלמא, וההוא ממנא אחזי לה קמי מלכא קדישא.

קודשא בריך הוא אמר לה, ואומי לה, דכד תיחות להאי עלמא, דתשתדל באורייתא למנדע ליה, ולמנדע ברזא דמהימנותא. דכל מאן דהוי בהאי עלמא, ולא אשתדל למנדע ליה, טב ליה דלא יתברי. בגין כך אתחזי קמי מלכא קדישא, למנדע בהאי עלמא, ולאשתדלא ביה בקודשא בריך הוא, ברזא דמהימנותא.

הדא הוא דכתיב, (דברים ד) אתה הראת לדעת, אתחזיאת על ידא דההוא ממנא, קמי קודשא בריך הוא. לדעת למנדע ולאסתכלא בהאי עלמא, ברזא דמהימנותא, ברזא דאורייתא. וכל מאן דהוה בהאי עלמא, ולא אשתדל באורייתא למנדע ליה, טב ליה דלא אתברי, דהא בגין דא אייתי ליה קודשא בריך הוא לבר נש בהאי עלמא.

לדעת כי יי' הוא האלהים. דא איהו כללא דכל רזא דמהימנותא, (נ''א כללא) דכל אורייתא, כללא דעילא ותתא, ורזא דא איהו כללא דכל רזא דמהימנותא, והכי הוא ודאי. כללא דכל אורייתא, דא איהו רזא דתורה שבכתב, ודא איהו רזא דתורה שבעל פה, וכלא חד, כללא דרזא דמהימנותא, בגין דאיהו שם מלא, דאיהו רזא דמהימנותא, ומאן איהו. ה' אחד ושמו אחד, יי' אחד שמע ישראל יי' אלהינו יי' אחד. דא איהו יחודא חד. ושמו אחד, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, הא יחודא אחרא למהוי שמיה חד. ורזא דא (מלכים א יח) יי' הוא האלהים, דא כתיב, כד אינון ביחודא חדא.

ואי תימא, אי הכי, כגוונא דכתיב, (זכריה י''ד) יי' אחד ושמו אחד, לאו איהו יי' הוא האלהים, דאי כתיב (נ''א יי' הוא ושמו אחד) יי' אחד ושמו הוא אחד, הוה אמינא הכי. אבל לא כתיב, אלא יי' אחד, ושמו אחד, ואצטריך למימר כגוונא דא יי' הוא, האלהים הוא, ואתחזי יי' אחד ושמו אחד.

אלא כלא חד, דכד מתייחדן תרין שמהן אלין, דא ביחודא חד, ודא ביחודא חד, כדין תרין שמהן אלין אתעבידו חד, ואתכלילו דא בדא, והוי כלא שמא שלים, ביחודא חדא, ובכן יי' הוא האלהים, דהא כדין אתכליל כלא דא בדא, למהוי חד. ועד דאתיחדו כל חד, דא בלחודוי, ודא בלחודוי, לא אתכלילו דא בדא, למהוי כלא חד.

כללא דכל אורייתא הכי איהו ודאי, דהא אורייתא איהי תורה שבכתב, ואיהו תורה שבעל פה. תורה שבכתב, דא איהו דכתיב יי'. תורה דבעל פה, דא הוא דכתיב האלהים. ובגין דאורייתא איהו רזא דשמא קדישא, אקרי הכי תורה שבכתב ותורה דבעל פה, דא כלל, ודא פרט. כלל אצטריך לפרט, ופרט אצטריך לכלל, ואתייחדו דא בדא, למהוי כלא חד.

ועל דא, כללא דאורייתא איהו כללא דעילא ותתא, בגין דשמא דא לעילא, ושמא דא לתתא, דא רזא דעלמא עלאה, ודא רזא דעלמא תתאה, ועל דא כתיב, אתה הראת לדעת כי יי' הוא האלהים. דא איהו כללא דכלא, ודא אצטריך בר נש למנדע בהאי עלמא.

ואי תימא, פקודי אורייתא אן אינון הכא בכללא דא. אלא דא איהו זכור, ודא איהו שמור, וכל פקודי אורייתא בהני כלילן, ברזא דזכור וברזא דשמור, וכלא איהו חד.

הא דתנינן דצלותא דערבית חובה, חובה איהי ודאי, בגין דקריאת שמע דערבית חובה, וקודשא בריך הוא אתיחד בליליא, כמה דאתיחד ביממא, ומדת ליליא אתכליל ביממא, ומדת יממא אתכליל בליליא, ואתעביד יחודא חדא. ומאן דאמר רשות, בגין אמורין ופדרין דמתאכלי בליליא (ק''ל ע''א) והא אוקימנא.

כתיב (דברים ו׳:ה׳) ואהבת את יי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך וגו', האי קרא אוקימנא ליה, ואוקמוה חברייא. אבל אית לשאלא, אי בהאי יחודא דשמע ישראל, אתכליל כלא, ימינא ושמאלא, אמאי (כתיב) לבתר ואהבת (דברים יא) והיה אם שמוע, דהא ביחודא אתכלילו. אבל התם בכלל, והכא בפרט, והכי אצטריך.

וברזא דיחודא דא אתערנא ביה, יחודא דא איהו כגוונא דתפלין דרישא, ותפלין דדרועא. בתפלין דרישא ד' פרשיין, והא אתמר, והכא תלת שמהן אינון. התם בתפילין דרישא, ד' פרשיין, כל חד וחד בלחודוי, והכא תלת שמהן, מה בין האי להאי.

אלא אינון ד' פרשיין, הא אתערו בהו, חד, נקודה קדמאה עלאה. וחד, רזא דעלמא דאתי. וחד, ימינא. וחד, שמאלא. אלין רזא דתפלין דרישא. והכא, ברזא דיחודא דא, תלת שמהן, ואינון כגוונא דאינון ד' פרשיות. יי' (ט' ע''א) קדמאה, דא נקודה עלאה, ראשיתא דכלא. אלהינו רזא דעלמא דאתי. יי' בתראה, כללא דימינא ושמאלא כחדא, בכללא חדא, ואלין אינון תפלין דרישא, ודא איהו יחודא קדמאה.

תפלין דדרועא, כללא דכל הני כחדא, ודא איהו רזא ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. הכא כללא דאינון תפלין דרישא, דאתכלילו גו תפלין דדרועא.

ורזא דא, (קל''ה ע''ב) ברוך: דא רזא דנקודה עלאה, דאיהו ברוך, דכל ברכאן נבעין מתמן. ואי תימא עלמא דאתי אקרי ברוך. לאו הכי, דהא נקודה עלאה איהו דכר, עלמא דאתי נוקבא. איהו ברוך ואיהי ברכה. ברוך דכר. ברכה נוקבא. ועל דא ברוך איהו נקודה עלאה, (ר' ע''א) שם: דא עלמא דאתי, דאיהו שם גדול, כמה דאת אמר (יהושע ז׳:ט׳) ומה תעשה לשמך הגדול. כבוד: דא כבוד עלאה, דאיהו ימינא ושמאלא.

וכלהו כלילן בהאי תפלה של יד, דאיהו מלכותו, ונטיל כלא בגויה, ובהאי מלכותו אתכלילן ביה עלמין כלהו, למיזן לון, ולספקא לון, בכל מה דאצטריכו ועל דא לעולם ועד.

ודא איהו יחודא דתפלין דרישא, ותפלין דדרועא, וכגוונא דרזא דיחודא דתפלין, הכי איהו יחודא דכלא, ודא איהו ברירא דמלה. והא סדרנא יחודא דא קמי בוצינא קדישא, ואמר לי, דהא בד' גוונין אתסדר יחודא, ודא ברירא מכלהו, והכי איהו ודאי, וכלהו רזא דמהימנותא, אבל סדורא דתפלין, דא איהו יחודא עלאה, כדקא יאות.

ומגו דאתכלילו ימינא ושמאלא ברזא דשמא קדישא בארח כלל, אצטריך לבתר לאפקא לון בארח פרט, אבל לאו בארח יחודא, דהא יחודא בקרא קדמאה איהו, למהוי ידו''ד אחד בתפלין דרישא, ושמו אחד בתפלין דדרועא, והוי כלא חד. כיון דיחודא דא אתסדר כלא בכללא מרישא דנקודה עלאה, (ס''א דאיהו ראשיתא דכלא) אצטריך לבתר לאתערא מרישא (ס''א מרזא) דנהורא קדמאה, דאיהו רישא דכלא.

ואהבת דא ראשיתא דימינא, למרחם ליה לקודשא בריך הוא ברחימו דאתדבקותא דיליה, ומאן איהו. (נ''א רחימו דאתער ימינא) ימינא, דאיהו אתער רחימו. מאן דרחים ליה לקודשא בריך הוא, איהו אתער ימינא דיליה לגביה. ומקבל ליה ברחימו. כל מלין דעלמא לא תליין אלא ברעותא, רוח אמשיך רוח ואייתי רוח וסימנך דא (איוב לה) אם ישים אליו לבו רוחו ונשמתו אליו יאסוף.

כד אתער בר נש רחימו לגבי קודשא בריך הוא, אתערותא דימינא לא אתער, אלא בתלת גוונין, כמה דאת אמר, (דברים ו׳:ה׳) בכל לבבך. ובכל נפשך. ובכל מאדך. הא תלת גוונין הכא. דלא תימא או האי או האי, דהא לא כתיב או בכל לבבך, או בכל נפשך, או בכל מאדך. אלא כלהו אצטריך, לבא ונפשא וממונא. וכדין קודשא בריך הוא אתער ימיניה לגביה, ופשיט ליה לקבליה, ומקבלא ליה.

ועל דא כתיב, (תהילים ק״י:א׳) נאם יי' לאדני שב לימיני. ורזא דהאי קרא, הא אתערנא ביה, דדוד מלכא על דרגא דיליה קאמר, כד אתקשר בימינא. תליסר פקודין הכא בימינא, ואהבת את יי' אלהיך, הא חדא. בכל לבבך, תרין. ובכל נפשך, ג'. ובכל מאדך, ארבע. ושננתם לבניך, חמשא. ודברת בם, הא שיתא. בשבתך בביתך, הא שבעה. ובלכתך בדרך, תמניא. ובשכבך, הא תשעה. ובקומך, הא עשרה. וקשרתם לאות על ידך, הא חד סר. והיו לטטפת בין עיניך, הא תריסר. וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך, הא תליסר.

תליסר פקודין אלין, תליין בימינא, ושמאלא אתכליל בימינא, והכי אצטריך, ובכל זמנא דשמאלא אתער, ימינא שארי ביה ברישא. ובגין דא, אם יזכון, שמאלא אתכליל בימינא. ואי לאו, ימינא אתכליל בשמאלא, ושלטא שמאלא. וסימנא דא, אם ברישא, כגון (ויקרא כ״ו:ג׳) אם בחוקותי תלכו. ובכל אתר, שמאלא אתער ברחימו ברזא דימינא, ולבתר אתתקף דיניה, כמה דאצטריך. וכך אצטריך בכל אתר, והא אתערו חברייא, בהני מלין.

(שמות כו) ואת המשכן תעשה עשר יריעות וגו', הא הכא רזא (קל''ט ע''ב) דיחודא, דהא תקונא דמשכנא מכמה דרגין איהו, דכתיב ביה והיה המשכן אחד. לאתחזאה דכל שייפין דגופא, כלהו רזא דגופא חד. בבר נש אית ביה כמה שייפין עלאין ותתאין, אלין פנימאין לגו, ואלין באתגליא לבר, וכלהו אקרון גופא חדא, ואקרי בר נש חד, בחבורא חדא. אוף הכי משכנא, כלהו שייפין כגוונא דלעילא, וכד אתחברו כלא כחדא, כדין כתיב והיה המשכן אחד. (נ''א כגוונא דאדם)

פקודי אורייתא, כלא שייפין ואברין, ברזא דלעילא. וכד מתחברין כלהו כחד, כדין כלהו סלקן לרזא חד. רזא דמשכנא, דאיהו אברין ושייפין, כלהו סלקין לרזא דאדם, כגוונא דפקודי אורייתא, דהא פקודי אורייתא, כלהו ברזא דאדם, דכר ונוקבא, דכד מתחברן כחדא, אינון חד, רזא דאדם. מאן דגרע אפילו פקודא חדא דאורייתא, כאלו גרע דיוקנא דמהימנותא, דהא כלהו שייפין ואברין בדיוקנא דאדם, ובגין כך כלא סלקא ברזא דיחודא. ועל דא, ישראל אינון גוי אחד, דכתיב, (יחזקאל לה) ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם. וכתיב (שמואל ב ז) מי כעמך כישראל וגו'.