(תהלים קיט) עת (בראשית קנ''ו ע''ב) לעשות ליי' הפרו תורתך, האי קרא אתמר, ואוקמוה חברייא. אבל עת לעשות ליי', בכל זמנא דאורייתא מתקיימא בעלמא, ובני נשא משתדלן בה, כביכול, קודשא בריך הוא חדי בעובדי ידוי, וחדי בעלמין כלהו, ושמיא וארעא קיימי בקיומייהו.

ולא עוד, אלא קודשא בריך הוא כניש כל פמליא דיליה, ואמר לון, חמו עמא קדישא דאית לי בארעא, דאורייתי מתעטרא בגיניהון. חמו עובדי ידי, דאתון אמרתון (תהלים ח) מה אנוש כי תזכרנו. ואינון כד חמאן חדוה דמאריהון בעמיה, מיד פתחי ואמרי, (שמואל ב ז) ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ. ובשעתא דישראל מתבטלי מאורייתא, כביכו''ל, תשש חיליה, דכתיב, (דברים לב) צור ילדך תשי. וכדין כתיב, (דברי הימים ב יח) וכל צבא השמים עומדים עליו, ועל דא עת לעשות ליי', אינון (בני עלמא) צדיקייא דאשתארן, אית לון לחגרא חרצין, ולמעבד עובדין דכשראן, בגין דקודשא בריך הוא יתתקף בהו בצדיקייא, ומשריין ואוכלסין דיליה. מאי טעמא. בגין דהפרו תורתך, ולא משתדלי בה בני עלמא, כדקא יאות.

עת לעשות ליי' הפרו תורתך. עת לעשות ליי', אית עת. ואית עת. (קהלת ג׳:ז׳-ח׳) עת לאהב ועת לשנא. עת איהו לעילא. דההוא עת, רזא דמהימנותא איהו. ודא אקרי עת רצון, והאי איהו דאתחייב בר נש למרחם ליי' תדיר, כמה דאת אמר (דברים ו) ואהבת את יי' אלהיך, ועל דא, עת לאהב, דא איהו עת דאתחייב בר נש לאהב. ואית עת אחרא, דאיהו רזא דאלהים אחרים, ואתחייב בר נש למשנא ליה, ולא יתמשך לביה אבתריה, ועל דא עת לשנא, ובגין כך כתיב (ויקרא ט״ז:ב׳) דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש. (והכא)

בזמנא דישראל משתדלי באורייתא, ופקודי אורייתא, ההוא עת רזא דמהימנותא קדישא, מתתקנא בתקונהא, ומתקשטא בשלימותא, כדקא יאות. ובזמנא דישראל מתבטלי מאורייתא, כביכול ההוא עת, לאו איהו בתקונהא, ולא אשתכחת בשלימו, ולא בנהורא וכדין עת לעשות ליי'. מאי לעשות. כמה דאת אמר (בראשית ב) אשר ברא אלהים לעשות. מאי לעשות. דאשתארו גופי דשידי, דאתקדש יומא, ולא אתעבידו, ואשתארו לעשות, רוחין בלא גופי. אוף הכא עת לעשות, אשתאר בלא תקונא, ובלא שלימו. מאי טעמא. משום דהפרו תורתך, בגין דאתבטלו ישראל לתתא מפתגמי אורייתא. בגין דההוא עת, הכי קיימא, או סלקא, או נחתא, בגיניהון דישראל.

(תהילים ס״ט:י״ד) ואני תפלתי לך יי' עת רצון אלהים ברב חסדך ענני באמת ישעך, תנינן, אימתי אקרי עת רצון. בשעתא דצבור קא מצלאן. שפיר איהו, והכי איהו ודאי. דהא כדין צבורא מסדרי ומתקני תקונא דהאי עת, וכדין איהו עת רצון, ואצטריך למשאל שאלתא, דכתיב אלהים ברב חסדך ענני באמת ישעך דהא כדין אצטריך למשאל שאלתא. ואני תפלתי לך יי', הא הכא רזא דיחודא.

ואני: דא דוד מלכא, (אמור צ''ה ע''ב) אתר דאקרי גאולה. תפלתי: דא תפלה. והכא איהו סמיכא לגאולה, דאיהו חד. כד איהו סמיך גאולה לתפלה, כדין איהו עת (רבי'ה) רצון. עת רצון: אוף הכי, כללא איהו כחדא, עת חד, רצון חד, אתכלילו דא בדא, והוו חד. ודוד מלכא בעא ליחדא בהאי קרא, יחודא חדא.

ואי תימא, אמאי אתמני האי קרא, בצלותא דמנחה דשבת. יאות איהו למהוי בשבת בההוא צלותא דמנחה, ולא בצלותא דחול, דודאי לאו צלותא דמנחה דשבת כחול. בגין דהא בחול בשעתא דמנחה, (פ''ח ע''ב) תליא דינא בעלמא, ולאו איהו עת רצון. אבל בשבת, דכל רוגזא אתעדי, וכלא אתכליל כחדא, ואף על גב דדינא אתער, אתבסמותא איהו, ועל דא אצטריך קרא דיחודא, ליחדא כל דרגין, דכד הוי יחודא, דינא אתחבר ואתכליל ברחמי, ואתבסם כלא, וכדין עת רצון כתיב. עת רצון, כליל כלא כחדא. ודינא אתבסם בההוא זמנא, והוי חדוה בכלא.

משה אסתלק מעלמא, בההוא שעתא דצלותא דמנחה דשבת, בשעתא דעת רצון אשתכח. ובההיא שעתא רעוא הוה לעילא, וצערא לתתא, ועל דא ננעלו תרעין בשבת, משעתא דמנחה ולעילא. מאן תרעין ננעלו. תרעין דבי מדרשא, בגין לאדכרא למשה רעיא מהימנא, דאורייתא אתבטלא בגיניה.

בההוא זמנא, בי מדרשא דמשה אתבטיל, כל שכן אחרנין. מאן חמי תרעין דבי מדרשא דמשה דננעלו, דלא ננעלו אחרנין כלהו. אורייתא דמשה עציבא עליה בההוא זמנא, מאן לא עציב. בגין כך כל תרעי דבי מדרשי ננעלו, ואצטריכו כלא לצדקא ליה לקודשא בריך הוא בארח שבחא, והיינו (תהילים ל״ו:ז׳) צדקתך כהררי אל.

תלתא אינון דאסתלקו מעלמא בהאי זמנא, וכלהו כלילן במשה. חד, משה נביאה מהימנא עלאה. וחד, יוסף צדיקא. וחד, דוד מלכא. בגיני כך, תלת צדוקי דיני הכא, חד איהו דיוסף זכאה, קדים לכל הני, ודא איהו צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה וגו', דא יוסף, דאיהו בלחודוי כהררי אל, ככלהו טורין עלאין. וחד משה נביאה מהימנא, ודא איהו דכתיב, (תהילים ע״א:י״ט) וצדקתך אלהים עד מרום אשר עשית גדולות, בגין דאיהו נטיל לכל סטרין, ימינא ושמאלא. וחד איהו דוד מלכא, ודא איהו דכתיב, (תהילים קי״ט:קמ״ב) צדקתך צדק לעולם ותורתך אמת, לעולם: דא דוד מלכא.

כדין אתכניש כלא בהאי זמנא, תורה שבכתב, ותורה שבעל פה. ועל דא בהאי זמנא ננעלו תרעי דאורייתא, וננעלו תרעי דכל עלמא, בהאי זמנא.

בשעתא דמית יוסף צדיקא, יבשו מקורין ומבועין, וכלהו שבטין נפלו בגלותא, פתחו עלאי ואמרו, צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה וגו'.

בשעתא דמית משה, אתחשך שמשא בטיהרא, ואנעלת תורה שבכתב, נהורהא דאספקלריאה דנהרא.

בשעתא דמית דוד מלכא, כנישת סיהרא נהורהא ואורייתא דבעל פה כנישת נהורהא. ומההוא זמנא אתגניזו נהורין דאורייתא, ואסגיאו מחלוקת על משנה, וחכימיא במחלוקת, וכלהו תקיפי לבא בערבוביא. ועל דא, חדוה דאורייתא לאו איהו בההוא זמנא, בכל דרין דעלמא.

ומה אינון חומרי דתעניות דגזרו רבנן, כד מית פלוני, גזרו תענית. כד הוה כך, גזרו כך. (ס''א דא דהוה) וכד הוה כנישו יתיר דחדוה דתורה דבכתב ותורה דבעל פה, בההוא זמנא, על אחת כמה וכמה דאצטריך למנעל תרעי דאורייתא בההוא זמנא.

ובגין כך אמרינן הני צדוקי דינא, כמה דאתמר.

(קהלת ז׳:י״ט) החכמה תעוז לחכם מעשרה שליטים אשר היו בעיר. החכמה תעוז לחכם, דא משה, כד סליק לטורא דסיני לקבלא אורייתא, אזדעזעו כל אינון רקיעין, וכל אינון משריין עלאין, ואמרו קמיה, מאריה דעלמא, ומה כל טובא, וכל חדוה דילן, לאו איהו אלא באורייתא, ואת בעי לנחתא לה בארעא. אתכנישו על משה לאוקדיה בנורא, אתתקף משה וכו', כמה דאוקמוה חברייא, דקודשא בריך הוא אמר ליה למשה וכולי.

אבל החכמה תעוז לחכם, כל מאן דאתעסק באורייתא, ואשתדל בה לשמה, אתתקף בה באורייתא, בשעתא דאצטריך למהוי ליה תקפא וחילא, לאגנא עליה בשעתא דאצטריך. וההוא תקפא וחילא מאן אתר אתתקף. הדר ואמר, מעשרה שליטים. אינון (מ''ט ע''א) עשר אמירן דכתיבין בה באורייתא, דאינון שליטין עלאין, דבר נש אתתקף בהוא בהאי עלמא, ובעלמא דאתי כל רזין דעלמא, וכל פקודין, וכל חכמתא דעילא ותתא, בהו תליא, ובהו אתכליל כלא, וכלא איהו באורייתא. זכאה חולקיה מאן דאשתדל באורייתא, למהוי מתתקף בתקפא לעלמא דאתי.

עשרה שליטין, עשר זיני חכמתא אינון בה באורייתא, בעשר שמהן גליפן, ואתכלילו בשמא חד, דעשרין ותרין אתוון גליפין, רזין דעלמא דאתי, באינון זיהרין, דלא שלטא עינא למחמי, ואפילו בסכלתנו למנדע, ולאסתכלא בההוא עדונא, וכסופא, דקודשא בריך הוא אחסין לון לצדיקייא לעלמא דאתי. כמה דאת אמר (ישעיהו ס״ד:ג׳) עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו.

פתורא דבר נש, מזכי ליה למיכל על פתורא אחרא, בעדונא דההוא עלמא, כמה דאת אמר (שמואל ב ט׳:י״ג) כי על שלחן המלך תמיד הוא אוכל. ודוד מלכא הוה אמר, (תהילים כ״ג:ה׳) תערך לפני שלחן נגד צוררי, ודא איהו אתסדרותא דפתורא בההוא עלמא, דהא כדין איהו עדונא וכסופא, דנשמתא אתהני בהו, בעלמא דאתי.

וכי פתורא אית לון לנשמתין בההוא עלמא. אין. דהא מזונא וספוקא דעדונא, אכלי בההוא עלמא, כגוונא דמלאכי עלאי אכלי. וכי מלאכי עלאי אכלי. אין. כגוונא דלהון אכלו ישראל במדברא. וההוא מזונא, רזא איהו לטלא, דנגיד ואתמשך מעילא, מרזא דעלמא דאתי, ואיהו מזונא דנהירו משח רבות קדשא, ונשמתהון דצדיקיא אתזנו מתמן בגנתא דעדן, ואתהנון תמן. דהא תמן נשמתהון דצדיקיא, מתלבשן בגנתא דעדן דלתתא, כגוונא דהאי עלמא.

ובשבתי ובזמני, מתפשטאן, וסלקין למחמי ביקרא דמאריהון, ולאתעדנא בעדונא עלאה כדקא יאות, דכתיב, (ישעיהו ס״ו:כ״ג) והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר להשתחוות לפני אמר יי'. וכי כל בשר ייתי, לאו הכי הוה ליה למכתב, אלא כל רוח או כל נשמה, מהו כל בשר.

אלא קודשא בריך הוא עבד ליה לבר נש בהאי עלמא, כגוונא דיקרא דכבוד עלאה לעילא. ההוא כבוד עלאה, איהו רוח לרוח, ונשמתא לנשמה, עד דמטי לחד אתר לתתא דאקרי גוף, ובהאי עייל חד רוח דמקורא דחיים, דאקרי כל, בדא איהו כל טובא, וכל מזונא, וכל ספוקא, דההוא גוף.

ורזא דא, (קהלתה) ויתרון ארץ בכל היא (ס''אמאי בכל היא) האי כל איהו רוח לההוא גוף. כגוונא דא בר נש בהאי עלמא, איהו גוף, ורוח דשלטא ביה, כגוונא דההוא רוח עלאה, (ס''א דשלטא על גופא דאקרי כל) דאקרי כל, דשלט על גופא לעילא, ודא הוא דאקרי כל בשר, ועל דא כתיב, יבא כל בשר להשתחוות לפני אמר יי'. על ההוא עדונא כתיב, (ישעיהו ס״ד:ג׳) עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו.

(דברים ח׳:י׳) ואכלת ושבעת וברכת את יי' אלהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך. אי בארעא דישראל מברכינן, לבר מארעא מנלן. דהא בגוונא דא לא אצטריך. אלא, קודשא בריך הוא כד ברא עלמא, פליג ארעא, ישובא איהו לסטר חד, וחרבא איהו לסטר אחרא. פליג ישובא, ואסחר עלמא סחרניה דנקודה חדא. ומאן איהו, דא ארעא קדישא, ארעא קדישא אמצעיתא דעלמא. ובאמצעיתא דארעא קדישא, איהו ירושל ם. אמצעיתא דירושל ם איהו בית קדש הקדשים, וכל טיבו וכל מזונא דכל ישובא, תמן נחית מלעילא. ולית לך אתר בכל ישובא דלא אתזן מתמן.

פליג חרבא. ולא אשתכח חרבא תקיפא בכל עלמא, בר ההוא מדבר, דתברו (קפ''ד) חיליה ותקפיה ישראל ארבעים שנה, כמה דאת אמר (דברים ח׳:ט״ו) המוליכך במדבר הגדול והנורא. בההוא מדברא, שלטא סטרא אחרא, ובעל כרחיה אזלו ישראל עליה, ותברו חיליה, ארבעין שנין. ואי ישראל ישתכחו זכאין באינון ארבעין שנין, הוה מתעברא ההוא סטרא אחרא מעלמא, ומדקא ארגיזו ליה לקודשא בריך הוא כל אינון זמנין, אתתקף ההוא סטרא אחרא, ונפלו כלהו תמן תחות רשותיה.

ואי תימא, והא משה דסליק על כל בני עלמא, היך מית תמן. לאו הכי, דהא משה מהימנא לא הוה ברשותיה, אלא בהר העברים. מאי העברים. פלוגתא. דאתפלגו עליה שליטין עלאין דלעילא, ולא אתמסר בידא דממנא ושליטא אחרא, ואשתאר הכי, עד דאתא משה עבדא מהימנא, ושליט עליה, ואתקבר תמן, ולא אתעסק ביה בקבורתיה, בר קודשא בריך הוא בלחודוי, דכתיב, (דברים לה) ויקבר אותו בגי.

ויקבר אותו, מאן. ההוא דכתיב ביה בארח סתים, (שמות כ״ד:ט״ז) ואל (וירא ק''ג ע''ב) משה אמר, ולא כתיב מאן איהו. ויקרא אל משה, ולא כתיב מאן איהו. אוף הכא ויקבור אותו, ולא כתיב מאן איהו, אלא ודאי האי אתר ידיעא איהו לגבי חברייא. ועל דא, בההוא טורא לא שליט עליה, בר משה בלחודוי, ואיהו אתקבר תמן. ובגין למנדע לכל דרין אחרנין דעלמא, דאינון מתי מדבר יקומון, ההוא רעיא דלהון אשרי ליה בגווייהו, למהוי כלהו באתערותא דקיומא לעלמא דאתי.

ואי תימא, אי הכי דההוא מדברא איהו תקפא דסטרא אחרא, היך פקיד קודשא בריך הוא, על ההוא שעיר, לשדרא ליה לטורא אחרא, דאקרי עזאזל, הוה לון לשדרא ליה לההוא טורא דאזלי ישראל במדברא ביה. אלא, כיון דהא אזלו ביה ישראל ארבעין שנין, הא אתבר תקפיה. ותקפיה אתתקף באתר דלא עבר ביה גבר תמן לעלמין, ובההוא טורא, הא הוה דיוריהון דישראל תמן ארבעין שנין.

אבל בהאי שעיר, ההוא אתר איהו טנרא תקיפא עלאה, ותחות עמקא דההוא טנרא, דבר נש לא (ס''א לא יכיל למיעל תמן) עייל תמן איהו שליט יתיר למיכל טרפיה, בגין דיתעבר מעלייהו דישראל, ולא ישתכח בהו מקטרגא עלייהו בישובא.

שולטנותיה דרזא דמהימנותא, גו אמצעיתא דנקודה דכל (עלמא) ארעא קדישא, בבי קדש הקדשים. ואף על גב דהשתא לאו איהו בקיומא, בזכותיה כל עלמא אתזן, ומזונא וספוקא מתמן נפקא לכלא, בכל אתר סטרא דישובא. ובגין כך, אף על גב דישראל השתא לבר מארעא קדישא, עם כל דא מחילא וזכותא דארעא, אשתכח מזונא וספוקא לכל עלמא. ועל דא כתיב (דברים ח׳:י׳) וברכת את יי' אלהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך. על הארץ הטובה ודאי, דהא בגינה מזונא וספוקא אשתכח בעלמא.

מאן דאתעדן על פתוריה ומתענג באינון מיכלין, אית ליה לאדכרא ולדאגא על קדושה דארעא קדישא, ועל היכלא דמלכא דקא אתחריב. ובגין ההוא עציבו דאיהו קא מתעצב על פתוריה, בההוא חדוה ומשתיא דתמן, קודשא בריך הוא חשיב עליה כאלו בנה ביתיה, ובנה כל אינון חרבי דבי מקדשא, זכאה חולקיה.

כוס של ברכה, לא הוי אלא בתלתא. בגין דהא מרזא דתלת אבהן קא מתברכא, ועל דא לא אצטריך כוס אלא בתלתא. כוס של ברכה אצטריך למיהב ליה בימינא ובשמאלא, ולקבלא ליה בין תרווייהו, בגין דאתיהיב בין ימינא ושמאלא. ולבתר ישתביק ליה בימינא, דהא מתמן אתברכא.

עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה, וכלהו הוו כדקא יאות, בגין דתקוני דכוס של ברכה עשרה אינון, והא אוקמוה חבריא. כוס של ברכה אצטריך לאשגחא ביה בעינא, בגין דכתיב, (דברים י״א:י״ב) עיני יי' אלהיך בה, ולא אצטריך לאתנשי מעינא, אלא לאשגחא ביה.

כוס של ברכה, אתברך בההוא ברכתא, דקא מברך בר נש עליה לקודשא בריך הוא, בגין (כך) דאיהו רזא דמהימנותא, ואצטריך לנטרא ליה בנטירו עלאה, כמאן דאיהו חשיבותא דמלכא, דהא בגיניה, אתברך פתוריה, בשעתא דברכתא מזונא, דההוא בר נש מברך.

פתוריה אצטריך דלא יהא בריקניא, דהא לית ברכתא משתכחא על פתורא ריקניא, כמה דאוקמוה, דכתיב, (מלכים ב ד׳:ב׳) הגידי לי מה יש לכי בבית וגו'. ועל דא פתורא לא אצטריך לאתחזאה בריקניא, דהא ברכאן עלאין לא שריין, אלא באתר שלים. ורזא דא (שמות ל״א:ו׳) ובלב כל חכם לב נתתי חכמה, וכתיב (דניאלב) יהב חכמתא לחכימין. ועל רזא דנא שלחן דלחם הפנים, דכתיב, (שמות כ״ה:ל׳) ונתת על השלחן לחם פנים לפני תמיד.