(שיר השירים ג) אפריון עשה לו המלך שלמה מעצי הלבנון. האי קרא הא אוקימנא ליה ואתמר, אבל אפריון, דא היכלא דלתתא, דאיהו כגוונא דהיכלא עלאה, וקודשא בריך הוא קרא ליה גנתא דעדן, דאיהו נטע ליה להנאתיה, וכסופא דיליה לאשתעשעא ביה גו אינון נשמתין דצדיקייא, דתמן כלהו קיימין ורשימין בגויה. אינון נשמתין דלית לון גופא בהאי עלמא, כלהו סלקין ומתעטרן תמן, ואית לון דוכתין למחמי, לאתענגא גו ענוגא עלאה דאקרי (מקץ קצ''ז ע''ב) נעם יי'. ותמן אתמליין מכל כסופין דנהרי דאפרסמונא דכיא.

אפרסמון: דא היכלא עלאה טמירא גניזא. אפריון: דא היכלא דלתתא, דלית ביה סמך, עד דאסתמיך (נ''א דאתמשך) מגו היכלא עלאה. ובגין כך את סמך איהו סתים בכל סטרוי, כגוונא דא את ס' (ס''א מ''ם) סתימא.

מה בין האי להאי. אלא בשעתא דסתים ואתגניז בגויה, גו (נ''א נקודה) נהורא עלאה לעילא, כדין איהי קיימא, בדיוקנא (נ''א דא) דאת סמך סתים בגויה, ואתגניז ביה, לסלקא (עיין ק''פ ע''א) לעילא. ובשעתא דהדרא ויתבא רביעא על בנין לתתא לינקא לון, כדין איהי קיימא בדיוקנא דאת מ' רביעא סתימא לגו ארבע סטרין דעלמא.

ועל דא, דא איהו אפרסמון, ודא הוא אפריון. ובאתר תרין אתוון ס''מ, קיימא י', ברזא דברית, (ס''א רזא דברית דאתגניז בגוויה) דאיהו זמין לנטלא כלא, רזא דאינון מאה ברכאן, שתין וארבעין. שתין, לקבל שית סטרין, דנפקי מאת ס'. ארבעין, לקבל ד' סטרי עלמא, וכלא אשלימו למאה. ואת יו''ד, איהו אשלים לרזא דמאה, כגוונא דלעילא. ועל דא, דא אפרסמון, ודא אפריון.

אינון נהרי נפקין מאפרסמון דא, ונשמתין עלאין, דלית לון גופא בהאי עלמא, ינקין מההוא נהירו דנפיק מאינון נהרי אפרסמונא דכיא, ומתענגי בענוגא דא עלאה, ונשמתין (ד''א ל''ג דסלקין ונחתין) דאית לון גופא בהאי עלמא, סלקין וינקין מההוא נהירו דאפריון דא, ונחתין. ואלין יהבי ונטלי. יהבי ריחא, מאינון עובדין דכשראן, דמשתדלי בהו בהאי עלמא. ונטלי מההוא ריחא דאשתאר ביה בגנתא, כמה דאת אמר (בראשית כ״ז:כ״ז) כריח שדה אשר ברכו יי', ריחא דאשתאר ביה בההוא חקלא. וכלהו קיימי בההיא גנתא, אלין מתענגי לעילא, ואלין מתענגי לתתא.

עשה לו המלך שלמה, עשה לו, לגרמיה. ואי תימא, הא נשמתין דצדיקיא משתעשען ביה, ואת אמרת עשה לו. הכי הוא ודאי. בגין דהאי אפריון וכל אינון נשמתין דצדיקיא, כלהו קיימי לאשתעשעא בהו קודשא בריך הוא. המלך (בראשית כ''ט ע''א) שלמה, מלכא דשלמא דיליה, ודא איהו מלכא עלאה (הא אוקמוה) המלך סתם, דא מלכא משיחא. דא עלמא דדכורא, ודא עלמא דנוקבא. מעצי הלבנון אינון אילנין נטיען, דעקר לון קודשא בריך הוא, ושתיל לון באתר אחרא, ואלין אקרון ארזי לבנון, כמה דאת אמר, (תהילים ק״ד:ט״ז) ארזי לבנון אשר נטע. ולא אתבני האי אפריון, ולא אשתכלל אלא בהו.

תו מעצי הלבנון, אלין שית יומין דבראשית דכל יומא ויומא, מסדר בהאי אפריון, סדורא דאתחזי ליה: סדורא קדמאה. אתנגיד מסטרא דימינא, אור קדמאה דאתגניז, ואתנטיל מסטרא דימינא, ועאל בהאי אפריון על ידא דיסודא חד, ועביד ביה שמושא. לבתר אפיק ההוא אפריון חד דיוקנא כגוונא דהאי אור, ודא הוא רזא דכתיב, (בראשית א׳:ג׳) יהי אור ויהי אור. כיון דאמר יהי אור, אמאי כתיב ויהי אור, לא אצטריך קרא למכתב, אלא ויהי כן, מהו ויהי אור. אלא, דההוא אור אפיק אור אחרא דאתחזי ליה, ודא איהו יומא קדמאה, מאינון עצי הלבנון.

סדורא תניינא: אתנגיד מסטרא דשמאלא, פרישו דמיא, בנגידו דאשא תקיפא, ואתנטיל מסטרא דשמאלא, ועאל בהאי אפריון, ועביד ביה שמושא, ואפריש בין מיין דבסטר ימינא, ובין אינון מיין (דבסטר שמאלא.) לבתר אפיק ההוא אפריון, חד דיוקנא, כגוונא דיליה. ודא איהו רזא דכתיב, (בראשית א׳:ז׳) בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל לרקיע ויהי כן. ודא איהו יומא תניינא מאינון עצי הלבנון.

סדורא תליתאה: אתנגיד מסטרא דאמצעיתא, ומסטרא דימינא, (נ''א ומסטרא דשמאלא) חד יומא תליתאה, דעביד שלמא בעלמא. ומתמן אתמשיכו איבין לכלא, ודא עביד שמושא בהאי אפריון, ואפיק זינא לזיניה. זינא לעובדין סגיאין, זינא דאתחזי ליה, וכל דשאין ועשבין ואילנין בכמה חילין. ואשתאר דיוקניה תמן, ואפיק זינא ההוא אפריון, כההוא גוונא ממש, ודא איהו יומא תליתאה, דאתכליל מב' סטרין, מאינון עצי הלבנון.

סדורא רביעאה: אתנגיד ואתנהיר נהירו דשמשא, לאנהרא להאי אפריון, גו חשוך דיליה, ועאל ביה לאנהרא, ולא עביד ביה שמושא. עד יומא חמשאה, דאפיק האי אפריון ההוא שמושא דנהירו, דעאל ביה ביומא רביעאה, ואפיק ההוא אפריון בההוא גוונא ממש דההוא נהירו, ודא איהו יומא רביעאה חד מאינון עצי הלבנון.

סדורא חמישאה: אתנגיד חד משיכו, דרחישו דמיא, ועביד שמושא לאפקא ההוא נהירו, דסדורא דיומא רביעאה, ועביד בהאי אפריון שמושא, ואפיק זינין לזיניה, אינון דאתחזי כההוא גוונא ממש, והאי יומא שמש ההוא שמושא, יתיר מכל שאר יומין. וכלא תליא עד יומא שתיתאה, דאפיק אפריון כל מה דהוה גניז ביה, דכתיב, (בראשית א) תוצא הארץ נפש חיה למינה וגו'. ודא איהו יומא חמישאה, חד מאינון עצי הלבנון.

סדורא שתיתאה: דא איהו יומא, דאתקין כל האי אפריון, ולית ליה תקונא, ולית ליה תקפא, בר מהאי יומא, כד אתא האי יומא, אתתקן האי אפריון, בכמה רוחין, בכמה נשמתין, בכמה עולימתן שפירן בחיזו. אינון דאתחזון למיתב בהיכלא דמלכא. אוף איהו אתתקן בשפירו כל שאר יומין דהוו בקדמיתא, ואתקין לון בתיאובתא חדא, ברעותא בחדוה, תקונא דלעילא ותתא.

כדין אתקדש האי אפריון, בקדושין עלאין ואתעטר בעטרוי, עד דסליק בסליקו דעטרא דנייחא, ואקרי שמא עלאה, שמא קדישא, דאיהי שבת. נייחא דכלא, תיאובתא דכלא, דבקותא דכלא, דעילא ותתא כחדא. וכדין כתיב, (שיר השירים ג) אפריון עשה לו המלך שלמה מעצי הלבנון.

ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי. ויקחו לי, האי מאן דבעי לאשתדלא במצוה, ולאשתדלא ביה בקודשא בריך הוא, אצטריך דלא ישתדל ביה בריקנייא ובמגנא, אלא אצטריך ליה לבר נש לאשתדלא ביה כדקא יאות כפום חיליה. והא אוקימנא מלה דא בכמה אתרי, יאות למיסב בר נש ההוא אשתדלותא דקודשא בריך הוא. כמה דאת אמר (דברים טז) איש כמתנת ידו וגו'.

ואי תימא, הא כתיב (ישעיהו נ״ה:א׳) לכו שברו ואכלו ולכו שברו בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב, דהא איהו במגנא, (ואשתדלותה בלא כסף) ואיהו אשתדלותא דקודשא בריך הוא. אלא אשתדלותא דאורייתא, כל מאן דבעי זכי בה. אשתדלותא דקודשא בריך הוא למנדע ליה, כל מאן דבעי זכי ביה, בלא אגרא כלל. אבל אשתדלותא דקודשא בריך הוא דקיימא בעובדא, אסיר לנטלא ליה למגנא ובריקנייא, בגין דלא זכי בההוא עובדא כלל, לאמשכא עליה רוחא דקודשא, אלא באגר שלים.

בספרא דחרשי, דאוליף אשמדאי לשלמה מלכא, כל מאן דבעי לאשתדלא לאעברא מניה רוח מסאבא, ולאכפייא רוחא אחרא. ההוא עובדא דבעי לאשתדלא ביה, בעי למקני ליה באגר שלים, בכל מה דיבעון מניה, בין זעיר בין רב, בגין דרוח מסאבא, איהו אזדמן תדיר במגנא ובריקניא, ואזדבן בלא אגרא, ואניס לבני נשא למשרי עלייהו, ומפתי לון לדיירא עמהון, בכמה פתויין, בכמה ארחין, סטי לון לשוואה דיוריה עמהון.

ורוח קודשא לאו הכי, אלא באגר שלים, ובאשתדלותא רב סגי, ובאתדכאותא דגרמיה ובאתדכאותא דמשכניה, וברעותא דלביה ונפשיה. ולואי דיכיל למרווח ליה, דישוי מדוריה עמיה. ועם כל דא דיהך בארח מישר, דלא יסטי לימינא ולשמאלא, ואי לאו, מיד אסתלק מניה, ואתרחק מניה. ולא יכיל למרווח ליה כדבקדמיתא.

ועל דא כתיב, ויקחו לי תרומה מאת כל איש, מההוא דאקרי איש, דאתגבר על יצריה. וכל מאן דאתגבר על יצריה, אקרי איש. אשר ידבנו לבו, מאי אשר ידבנו לבו. אלא. דיתרעי ביה קודשא בריך הוא, כמה דאת אמר (תהילים כ״ז:ח׳) לך אמר לבי. (תהילים ע״ג:כ״ו) צור לבבי. (משלי ט״ו:ט״ו) וטוב לב. (רות ג׳:ז׳) וייטב לבו. כלהו בקודשא בריך הוא קאמר. אוף הכא אשר ידבנו לבו. מניה תקחו את תרומתי, דהא תמן אשתכח ולאו באתר אחרא.

ומנא ידעינן דהא קודשא בריך הוא אתרעי ביה, ושוי מדוריה ביה. כד חמינן דרעותא דההוא בר נש, (בחדוה ברעותא דלבא) למרדף ולאשתדלא אבתריה דקודשא בריך הוא בלביה ובנפשיה וברעותיה, ודאי תמן ידעינן דשריא ביה שכינתא. כדין בעינן למקני ההוא בר נש, בכסף שלים, (ולאשתדלא אבתריה) לאתחברא בהדיה ולמילף מניה. ועל דא קדמאי הוו אמרי, וקנה לך חבר, באגר שלים בעי למקני ליה, בגין למזכי בשכינתא. עד הכא בעי למרדף בתר זכאה ולמקני ליה. אוף הכי, ההוא זכאה בעי למרדף בתר חייבא, ולמקני ליה באגר שלים, בגין דיעבר מניה ההוא זוהמא, ויתכפיא סטרא אחרא, ויעביד לנפשיה, בגין דיתחשב עליה, כאילו הוא ברא ליה. ודא איהו שבחא דיסתלק ביה יקרא דקודשא בריך הוא, יתיר משבחא אחרא, ואסתלקותא דא יתיר מכלא. מאי טעמא. בגין דאיהו גרים לאכפיא סטרא אחרא, ולאסתלקא יקרא דקודשא בריך הוא. ועל דא כתיב באהרן, (מלאכי ב׳:ו׳) ורבים השיב מעון. וכתיב (מלאכי ב׳:ה׳) בריתי היתה אתו.

תא חזי, כל מאן דאחיד בידא דחייבא, (ותב לגביה) ואשתדל ביה, למשבק ארחא בישא, איהו אסתלק בתלת סלוקין, מה דלא אסתלק הכי בר נש אחרא. גרים לאכפייא סטרא אחרא. וגרים דאסתלק קודשא בריך הוא ביקריה. וגרים לקיימא כל עלמא בקיומיה לעילא ותתא. ועל האי בר נש כתיב, בריתי היתה אתו החיים והשלום. וזכי למחמי בנין לבנוי, וזכי בהאי עלמא, וזכי לעלמא דאתי. כל מארי דינין, לא יכלין למידן ליה, בהאי עלמא ובעלמא דאתי. עאל בתריסר תרעי, ולית מאן דימחי בידיה. ועל דא כתיב, (תהילים קי״ב:ב׳-ג׳) גבור בארץ יהיה זרעו דור ישרים יבורך. הון ועשר בביתו וצדקתו עומדת לעד. זרח בחשך אור לישרים וגו'.

באדרא עלאה, קיימין תלת (סטרי) גוונין. ואינון להטין גו שלהובא חדא, וההוא שלהובא נפקא מסטרא דדרום דאיהו ימינא. ואינון גוונין מתפרשן לתלת סטרין. חד סליק לעילא. וחד נחית לתתא. וחד דאתחזי, וגניז בשעתא דשמשא נהיר.

גוונא חדא ההוא דסליק לעילא, נפקא, וההוא גוונא איהו גוון חוור, יתיר מחוורו אחרא. ועאל בההוא שלהובא ואצטבע זעיר, ולא אצטבע, וקיימא ההוא גוון לעילא על רישא דההוא אדרא. ובשעתא דישראל עאלין לבי כנשתא ומצלן צלותהון, כד מטאן לגאל ישראל, וסמכין גאולה לתפלה, כדין האי גוון חוור, אסתלק על רישא דאדרא, ואתעביד ליה כתרא (דקיימא).

וכרוזא נפיק ואמר, זכאין אתון עמא קדישא, דעבדי טוב קמיה דקודשא בריך הוא, ורזא דא, (ישעיהו ל״ח:ג׳) והטוב בעיניך עשיתי, (ויחי רנ''ח ע''ב) דסמיך גאולה לתפלה. בגין דהא בההיא שעתא דמטו לתהלות לאל עליון, דסליק האי גוון על רישא דההוא (קכ''ז ע''ב) אדרא, אתער האי צדיק, לאתחברא באתר דאצטריך, ברחימו בחביבו בחדוה ברעותא. וכל שייפין כלהו, מתחברן בתיאובתא חדא אלין באלין, עלאין בתתאין, ובוצינין כלהו נהרין ומתלהטין, וכלהון קיימא בחבורא חדא בהאי צדיק דאקרי טוב, כמה דאת אמר (ישעיהו ג׳:י׳) אמרו צדיק כי טוב, ודא מחבר לכלהו בחבורא חדא. כדין כלא בלחישו עילא ותתא, בנשיקין דרעותא, וקיימא מלה בחבורא דבי אדרא.

כיון דמטו לשים שלום, כדין עביד שמושא ההוא נהר דנפיק מעדן באדרא דא, וכדין בעיין כלא לנפקא מקמי מלכא, ולא אצטריך בר נש, ולא אחרא, לאשתכחא תמן, ולא למשאל שאלתין, אלא אצטריך למנפל על אנפין. מאי טעמא. בגין דההיא שעתא שעתא דשמושא הוי, ובעי כל בר נש למכסף מקמי מאריה, ולחפיא אנפוי בכסופא סגי, ולאכללא נפשיה בההוא שמושא דנפשין, דאתכליל ההוא אדרא מעילא (רבי ע''ב) ומתתא בנפשין ורוחין. כדין גוון אחרא, דנחית לתתא, קאים ואחיד בשפולי דהאי אדרא.

וכרוזא נפיק וקארי ואמר, עלאין ותתאין אסהידו סהדותא, מאן איהו דעביד נפשאן וזכי לחייביא, ההוא דעטרא (ס''א דאתחזי לאעטרא ליה, בעטרא) דמלכותא על רישיה, ההוא דאתחזי לעאלא השתא קמי מלכא ומטרוניתא, דהא מלכא ומטרוניתא שאלי עליה.

כדין אזדמן תרין סהדין, מאינון עיני יי' דמשטטי בכל עלמא, וקיימין בתר פרגודא, וסהדן סהדותא דא, ואמרי, הא אנן סהדין על פלניא בר פלניא. זכאה חולקיה, דהא אבוי ידכר בגיניה לטב. דא איהו עביד נפשן לתתא, נפשאן דחייביא דהוו מסטרא אחרא. כדין אתיקר קודשא בריך הוא בחדוה שלימתא.

ביה שעתא אזדמן (קמ''ב ע''ב) חד ממנא, דאיהו גזברא על דיוקנין דצדיקיא, ברזא דשמושא דאתוון, דאתקרי ברזא יהודי''עם, בכתרא דשמושא דשמא קדישא. ורמיז קודשא בריך הוא לההוא ממנא, ואייתי דיוקניה דההוא בר נש דעביד נפשאן דחייביא וקאים ליה קמי מלכא ומטרוניתא.

ואנא אסהדנא עלי שמיא וארעא דבההיא שעתא מסרין ליה ההוא דיוקנא. דהא לית לך כל צדיקא בהאי עלמא, דלא חקיק דיוקניה לעילא, תחות ידא דההוא ממנא. ומסרין בידיה ע' מפתחן דכל גנזיא דמאריה בהו. כדין מלכא בריך לההוא דיוקנא, בכל ברכאן דבריך לאברהם, כד עבד נפשאן דחייביא.

וקודשא בריך הוא רמיז לד' משריין עלאין, ונטלין לההוא דיוקנא, ואזלין עמיה, ואיהו עאל לע' עלמין גניזין, דלא זכי בהו בר נש אחרא, בר אינון גניזין לאינון דעבדי נפשיהון דחייביא. ואלמלי הוו ידעי בני נשא, כמה תועלתא וזכו (גרמי לצדיקיא) וזכאן בגינייהו כד זכו להון. הוו אזלו אבתרייהו, ורדפי לון כמאן דרדיף בתר חיין.

מסכנא זכי לבני נשא בכמה טבאן, בכמה גניזין עלאין, ולאו איהו כמאן דזכי בחייביא. מה בין האי להאי. אלא מאן דאשתדל בתר מסכנא, איהו אשלים חיין לנפשיה, וגרים ליה לאתקיימא, וזכי בגיניה, לכמה טבאן לההוא עלמא. ומאן דאשתדל בתר חייביא, איהו אשלים יתיר. עביד לסטרא אחרא דאלהים אחרים דאתכפיא, ולא שלטא, ואעבר ליה משלטנותיה. עביד דאסתלק קודשא בריך הוא על כורסי יקריה. עביד לההוא חייבא, נפשא אחרא. זכאה חולקיה.

גוונא אחרא, דאתחזי ולא אתחזי, בשעתא דמטאן ישראל לקדושה דסידרא, כדין האי גוונא דגניז, ונפיק, בגין דהאי איהו קדושתא דקא מקדשי ישראל יתיר על מלאכי עלאי, דאינון חברים בהדייהו. והאי גוונא נהיר ואתחזי בשעתא דישראל מקדשי קדושתא דא, (נ''א דהא מסיימי ישראל עד לא ישגחון וכו') עד דמסיימי ישראל, בגין דלא ישגחון מלאכים עלאין, ויענישו לון לעילא, ולא יקטרגון עלייהו.

כדין כרוזא נפיק ואמר, עלאין ותתאין אציתו, מאן איהו גס רוחא במלי דאורייתא, מאן איהו דכל מלוי בגין למגבה במלי דאורייתא בגין דתנינן, דבר נש בעי למהוי שפיל בהאי עלמא במלי דאורייתא, דהא לית גבהו באורייתא, אלא בעלמא דאתי.

בקדושתא דא, בעינן לאסתמרא, ולאגנזא לה ביננא, בגין דנתקדש גו קדושה ברישא ובסופא. יתיר מאינון קדושן דאמרי בהדן מלאכי עלאי. קדושה דאנן מקדשי בשבחא דאנן משבחן למלאכי עלאי, ובגין שבחא דא, שבקין לן למעאל גו תרעי עלאי, ועל דא אנן אמרין קדושה דא בלשון הקדש, ושבקין לן ברחימו, למיעל תרעין דלעילא, מגו דאנן משבחין לון בסדורא דלהון. (ס''אדילן) ובגין כך, אנן נטלין קדושן יתיר, ועאלין תרעין עלאין.

ואי תימא רמאותא היא. לאו הכי. אלא מלאכי עלאי אינון קדישין יתיר מינן, ואינון נטלי קדושתא יתיר, ואלמלא דאנן נטלין ומשכין עלן קדושאן אלין, לא ניכול למהוי חברים בהדייהו, ויקרא דקודשא בריך הוא לא ישתלים עילא ותתא בזמנא חדא. ועל דא אנן משתדלין למהוי עמהון חברים, ויסתלק יקרא דקודשא בריך הוא עילא ותתא בזמנא חדא.

קדושה די בסופא, איהי תרגום, כמה דאוקימנא. ודא אפילו (קל''ב ע''ב) יחיד יכיל לומר לה, אינון מלי דתרגום. אבל מלין דלשון הקדש דקדושה, לאו אינון אלא בעשרה, בגין דלשון הקדש שכינתא מתחברא בהדיה. ובכל קדושה דשכינתא אתיא, לאו איהו אלא בעשרה. דכתיב, (ויקרא כ״ב:ל״ב) ונקדשתי בתוך בני ישראל וגו', בני ישראל אינון לשון הקדש ודאי, ולא שאר עמין דאית לון לישן אחרא.

ואי תימא, הא קדושתא דקדיש, דאיהו תרגום, אמאי לאו איהו ביחיד. תא חזי, קדושתא דא, לאו איהו כשאר קדושאן דאינון משלשין. אבל קדושתא דא, איהי סלקא בכל סטרין, לעילא ותתא ובכל סטרי מהימנותא, ותברא מנעולין וגושפנקן דפרזלא, וקליפין בישין, (ס''א ודא איהו שבחא דאסתלק ביה יקרא דקודשא בריך הוא יתיר משבחא אחרא. ואסתלקו דא יתיר מכלא, מאי טעמא, בגין דאיהו גרים לאתרפיא סטרא אחרא ולאסתלקא) לאסתלקא יקרא דקודשא בריך הוא על כלא, ואנן בעינן למימר לה בלישנא דסטרא אחרא, ולאתבא בחילא תקיף, אמן יהא שמיה רבא מברך, בגין דיתבר חילא דסטרא אחרא, ויסתלק קודשא בריך הוא ביקריה על כלא. וכד אתבר בקדושתא דא חילא דסטרא אחרא, קודשא בריך הוא אסתלק ביקריה, ואדכר לבנוי, ואדכר לשמיה. ובגין דקודשא בריך הוא אסתלק ביקריה בקדושתא דא, לאו איהי אלא בעשרה. ובלישנא דא, על כרחיה דסטרא אחרא אתכפיא, ואתתבר חיליה, ואסתלק יקרא דקודשא בריך הוא, ותבר מנעולין וגושפנקן ושלשלאן תקיפין, וקליפין בישין, ואדכר קודשא בריך הוא לשמיה ולבנוי. זכאין אינון עמא קדישא דקודשא בריך הוא יהב לן אורייתא קדישא, למזכי בה לעלמא דאתי.

(שמות כ״ה:ג׳) וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחשת. האי קרא איהו לסטרא עלאה, ואיהו לסטרא תתאה. איהו לסטרא עלאה, בסטרא דקדושה. ואיהו לסטרא תתאה, בסטרא אחרא. תא חזי, כד ברא קודשא בריך הוא עלמא, שארי למברי מסטרא דכספא, דאיהו ימינא, בגין דההוא כספא הוה מלעילא. ובעובדא דמשכנא, דאיהו כגוונא דיליה, שארי מסטרא דשמאלא, ולבתר מסטרא דימינא. בגין דמשכנא מסטרא דשמאלא הוה, ועל דא שארי הכא מסטרא דשמאלא, והתם מסטרא דימינא, וזאת התרומה וגו'.

וכתיב (תהילים נ״ה:י״ח) ערב ובקר וצהרים וגו', האי קרא אוקמוה ואתמר, אבל הכא עדן עדנין הוא דצלותא דכל יומא. וחברייא אתערו בהני תלת זמנין. ערב, דא היא אספקלריאה דלא נהרא. ובקר, דא היא אספקלריאה דנהרא. וצהרים, (לאו האי אתר דאקרי חשך, אלא אתר איהו דקיימא בין האי להאי, אבל זמנא דצלותא דמנחה) אתר דאתקרי חשך איהו, דאחיד בערב, וקיימא דא עם דא.

ומה דאתמר צהרים, דאיהו תוקפא דשמשא. לישנא מעליא נקט. והכי איהו ארחא, לבר נש אוכם, קראן ליה חוור, ולישנא מעליא נקט, ולזמנין לחוור קראן ליה אוכם, דכתיב, (במדבר י״ב:א׳) כי אשה כושית לקח (עמוס ט׳:ז׳) הלא כבני כושיים אתם לי וגו'.

ערב דא, צלותא דערבית. ובגין דבערב דא אתערב ביה סטרא אחרא, דחשיך נהוריה, ושלטא בליליא, שוו ליה רשות, ולית ליה זמן קבע, (קמ''א ע''א, קס''ב ע''א) אמורין ופדרין מתאכלין בהאי זמנא, ומכאן אתזנו כמה חבילי טהירין, דנפקין ושלטין בליליא.

ואי תימא, אי הכי, הא תנינן, דכל אינון מארי סטרא אחרא דרוח מסאבא, לא שלטי (ק''מ ע''ב) בארעא קדישא, והא מתערי לון ישראל בהאי, ואסיר לאתערא לון לשריא על ארעא קדישא.

אלא בליליא, ההוא תננא סליק, ולא סליק כגוונא דקרבנא אחרא, דהוה סליק תננא בארח מישר, והכא הוה סליק ההוא תננא לחד נוקבא דצפון, דתמן כל מדורין דרוחין בישין, וכיון דההוא תננא סליק (קמ''א ע''א, רמ''ב ע''ב) ועקים ארח לההוא סטרא כלהו הוו מתזנין וקיימין ועאלין בדוכתייהו, ולא הוו נפקין ושלטין בעלמא.

חד ממנא קיימא לההוא סטרא, על ההוא נוקבא דצפון, בכל אינון חבילי טהירין, סנגירי''א שמיה, ובשעתא דההוא תננא עקים ארחיה וסליק, האי ממנא ושתין אלף רבוא משריין אחרנין, כלהו מתעתדן לקבלא ליה, ולאתזנא מניה, וקיימין בההוא נוקבא, ועאלין בחד פתחא דאקרי קרי, ודא איהו רזא דכתיב, (ויקרא כו) ואם תלכו עמי קרי וגו', וכתיב, והלכתי עמכם בחמת קרי, בההוא רוגזא דנפיק מפתחא דקרי.

ואלין אינון דמשטטי בליליא, (רס''ד ע''א, רס''ז ע''א) ובשעתא דנשמתין נפקין לסלקא, לאתחזאה לעילא, אינון נפקין, ומקטרגן לון, ולא יכלין לסלקא ולאתחזאה לעילא, בר אינון חסידי קדישין עליונים, דאינון בקעין רקיעים ואוירים וסלקין. ואלין חבילי טהירין נפקין, ומודיעין מלין כדיבין לבני נשא, ואתחזיין לון בדיוקנין אחרנין, וחייכאן בהו, עד דאושדין זרעא, ואקרון מאריהון דקרי, בגין דאינון דנפקין מפתחא דקרי, גרמי לון. ובשעתא דמתאכלי אמורין ופדרין, ההוא תננא הוי רוי לון, וזן לון, כפום יקרא דלהון, הכי מזונא דלהון, מה דאתחזי לון. ובהאי, לא נפקן, ולא משטטי בארעא קדישא.

ערב: כמה דאת אמר, (שמות י״ב:ל״ח) וגם ערב רב עלה אתם, דכל אינון חבילי טהירין, אינון מתערבי בשולטנו דליליא. ועל דא לא שויוהא חובא לצלותא דערבית, דלית מאן דיכיל לאתקנא לה כיעקב, דאיהו הוה מארי (מדכי) משכנא, ומתקן ליה כדקא יאות.

ואף על גב דאיהו רשו, צלותא דא איהו לאגנא עלן מגו פחד בלילות, מגו פחד דכמה סטרין דגיהנם, דהא בההיא שעתא טרדי לחייביא בגיהנם, על חד תרין מביממא. ובגין כך, מקדמי ישראל למימר והוא רחום, דאיהו בגין פחד דגיהנם. ובשבת דלא אשתכח פחד דינא דגיהנם, ולא דינא אחרא, אסיר לאתערא ליה, דאתחזי דהא לית רשו לשבת לאעברא דינא מעלמא.

ופחד דקטרוגא דנשמתין, כד בעאן לסלקא לעילא, לאתחזאה קמי מאריהון. ובגין כך אנן מקדימים, שומר את עמו ישראל לעד אמן. פחד דכמה מזיקין וקטרוגין דמשתכחי בליליא, ואית לון רשו לנזקא, למאן דנפיק מתרע ביתיה לבר, ובגין כך אנן מקדימים, ושמור צאתנו ובואנו.

ועל כל דא, מגו דחילו דכל דא, אנן מפקידינן גופין רוחין ונשמתין, למלכותא עלאה, די שולטנו דכלא בידהא. ועל דא צלותא דערבית, בכל ליליא וליליא. השתא דקרבנין ומדבחן לא אשתכחו, אנן עבדינן כל תקונין דאנן עבדין על רזא דנא.

בפלגו ליליא, כד רוח צפון אתער, בטש בכל אינון מדורין דרוחין בישין, ותבר (חד טנרא תקיפא) (צ''ז ע''א) סטרא אחרא, ועאל ושאט לעילא ותתא, וכל אינון חבילי טהירין עיילין לדוכתייהו, ואתבר חילייהו ולא שלטין. וכדין קודשא בריך הוא עאל לאשתעשעא עם צדיקיא בגנתא דעדן, והא אתמר.

כד אתי צפרא, נהורא דשרגא דשלטא בליליא, אתגניז מקמי נהורא דיממא, כדין בקר שלטא, ואתעבר שולטנו דערב, (וכדין) האי בקר, איהו בקר דאור קדמאה, האי בקר, אשלים טיבו לעלמין כלהו. מניה אתזנו עלאין ותתאין. האי אשקי לגנתא. האי איהו נטירו דכל עלמא. הכא רזא לידעי מדין, (נ''ז ע''א) מאן דבעי למיפק לארחא, יקום בנגהא, וישגח באסתכלותא לפום שעתא, לסטר (קי''ב ע''ב) מזרח, ויחמי כחיזו דאתוון דבטשי ברקיעא, דא סליק ודא נחית. ואלין אינון נציצו דאתוון, דאתברון בהו שמיא וארעא.

אי איהו ידע ברזא דאינון אתוון, דאינון רזא דשמא קדישא, דארבעין ותרין אתוון, וידכר לון כדקא חזי, ברעותא דלבא. יחמי גו נהירו דנגהא דרקיעא שית יודי''ן, תלת לסטר ימינא, ותלת לסטר שמאלא. ותלת ווין, דסלקין ונחתין ונצצי ברקיעא. ואינון אתוון דברכת כהנים, וכדין יצלי צלותיה, ויפוק לארחא, ודאי שכינתא אקדימת עמיה, זכאה חולקיה.

כד אתי האי בקר, עמודא חד נעיץ בסטר דרום, לגו מתיחו דרקיעא, דעל גבי גנתא. בר מההוא עמודא, דאיהו (קפ''ד ע''ב) נעיץ באמצעו דגנתא. ועמודא דא, איהו נהיר (ויחי רי''ט ע''א) בנהירו דתלת גוונין, מרקמא דארגוונא. בההוא עמודא, קיימא ענפא חדא, בההוא ענפא, אתעתדו תלת צפרין, מתערין צפצפא לשבחא.

פתח חד ואמר, (תהלים קיג) הללויה הללו עבדי יי' הללו את שם יי'.

פתח תניינא ואמר, יהי שם יי' מבורך מעתה ועד עולם.

פתח תליתאה ואמר, ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם יי'. כדין כרוזא קדים וקרי אתעתדו קדישי עליונין, אינון דמשבחן למאריהון, אתתקנו בשבחא דיממא. כדין אתפרשון יממא מן ליליא. זכאה חולקיה, מאן דקם בצפרא, מגו תושבחתא דאורייתא, דלעי בליליא. בההוא זמנא צלותא דצפרא.

כתיב, (ישעיה כ''א) אמר שומר אתא בקר וגם לילה אם תבעיון בעיו שבו אתיו, האי קרא אוקמוה ליה, על גלות דישראל, דיתבי גו בני שעיר, וישראל אמרי לקודשא בריך הוא, שומר, מה מלילה, מה תהא עלן מן גלותא דא, דדמי לחשוכא דליליא. מה כתיב, אמר שומר, דא קודשא בריך הוא, אתא בקר, כבר נהירנא לכו בגלותא דמצרים, ואסיקנא לכו וקריבת יתכון לפולחני, ואורייתא יהבית לכון, בגין דתזכון לחיי עלמא. שבקתון אורייתי, וגם לילה, אעילנא לכו בגלותא (ס''א דבבל, ואסיקנא לכו. שבקתון אורייתי כמלקדמין, אעילנא לכו בגלותא) כמלקדמין. אם תבעיון בעיו כמה דאת אמר, (ישעיה לה) דרשו מעל ספר יי' וקראו, ותמן תשכחון במה תליא גלותא דלכון, וגאולה דלכון, וכד תבעיון בה, היא תימא ותכריז קמייכו. שובו אתיו. שובו בתשובה שלימתא, ומיד אתיו ואקריבו לגבאי. (נ''א וברזא דהאי קרא)

ובהאי קרא כתיב, משא דומה. ורזא דא, בשית דרגין דנבואה (בחמשה ארחין) אתמר לנביאי. במחז''ה. בחזו''ן. בחזיו''ן. בחזו''ת. בדב''ר. במש''א. וכלהו חמשא כלהו כמאן דחמי בתר כותלא, ההוא נהירו דנהורא. ומנהון, כמאן דחמי נהורא דשמשא מגו עששיתא. אבל משא, הוי, כד מטי ההוא נהורא בטורח סגי ואיטרח מלוי עלוי, דלא יכיל לאתגלייא ליה, כמה דאת אמר, (במדבר יא) לשום את משא כל העם הזה עלי. ובגין כך, משא.

והכא משא דומה, טורח סגיאה, דלא יכיל לאתגלייא ואיהו נבואה בלחישו, וקיימא בלחישו. אלי קורא משעיר הכא לא אתגליא מאן אמר אלי קורא משעיר. אי קודשא בריך הוא, אי נביאה מהימנא. אבל נבואה דא ודאי קיימא בלחישו, גו רזא דמהימנותא עלאה, ומגו רזא סתימאה, נביאה מהימנא אמר, דליה הוה קרא קלא ברזא דמהימנותא, ואמר אלי קורא משעיר. כמה דאת אמר, (דברים ל״ג:ב׳) וזרח משעיר למו. ולא כתיב וזרח לשעיר, בגין דרזא דמהימנותא הכי איהו, דרגין מגו דרגין, אלין פנימאין מאלין, קליפה גו קליפה, ומוחא גו מוחא.

והא אוקימנא, דכתיב, (יחזקאל א׳:ד׳) והנה רוח סערה באה מן הצפון, הא דרגא חד. ענן גדול, הא דרגא אחרא. ואש מתלקחת, הא דרגא תליתאה. ונוגה לו סביב, הא דרגא רביעאה. ולבתר ומתוכה כעין החשמל. ולבתר ומתוכה דמות ארבע חיות הא דרגין גו מדרגין (נ''א דרגין).

אוף הכא, כד אתגלייא קודשא בריך הוא לישראל, לא אתגלייא אלא מגו דרגין אלין. מסיני בא, דרגא דהוה טמירא יתיר, ולבתר אצטריך לאתגליא. ואמר וזרח משעיר, הא דרגא אחרא, דאיהו באתגלייא יתיר, קליפא דשריא על גב מוחא. ולבתר הופיע מהר פארן, הא דרגא אחרא. ולבתר ואתה מרבבות קדש, דא שבחא דכלא, דאף על גב דאתגלייא מכל אלין דרגין, מההוא אתר דהוא עקרא דכלא, שרי לאתגלאה מניה. מאן אתר איהו. מרבבות קדש איהו, אינון דרגין עלאין לעילא, (לעילא) אוף הכא אלי קורא משעיר, מההוא דרגא דקאמרן, דאתדבק לעילא.

שומר מה מלילה שומר מה מליל. שומר דא מטטרו''ן, (שומר ישראל) וכתיב, (משלי כ״ז:י״ח) ושומר אדוניו יכבד, ודא רזא דשלטא בליליא. מה מלילה שומר מה מליל, מה בין האי להאי. אלא, כלא חד, אבל בחולקא דא, שלטא סטרא אחרא. ובחולקא דא, לא שלטא כלל. ליל, אצטריך לנטורא, דכתיב, (שמות י״ב:מ״ב) ליל (ל''ז ע''ב) שמורים הוא, ועל דא חסר ה', ודא איהו כד עאל ליליא, עד דאתפלג. מפלגו ליליא ולהלאה, שלטא לילה בה' דכתיב ויהי בחצי הלילה. הוא הלילה הזה. (תהילים קל״ט:י״ב) ולילה כיום יאיר וגו'. ובגין כך, שומר מה מלילה שומר מה מליל.

אמר שומר. אשכחנא בספרא דאדם, מה בין ויאמר לאמר. ויאמר לעילא, ואמר לתתא, ואל משה אמר. מאן (קס''ד ע''א) אמר, אמר שומר, דא מטטרון. אתא בקר, דא צלותא דשחרית דאיהו שלטנו דיממא, ההוא דשליט על ליליא. ואי תימא דאיהו אתי בלחודוי, ואתפרש דכר מנוקבא, הא כתיב וגם לילה, תרווייהו כחדא, ולא (ז' ע''א) מתפרשין דא מן דא לעלמין. וקלא דא קרי במלין אלין, אתא בקר וגם לילה תרווייהו זמינין לגבייכו.

מכאן ולהלאה אם תבעיון בעיו. אם תבעון בעותכון בצלו קמי מלכא קדישא, בעיו, צלו ובעו בעותכון, ותובו לגבי מאריכון. אתיו, כמאן דזמין לקבלא לבנוי, ולרחמא עלייהו. אוף הכי קודשא בריך הוא, בקר וגם לילה, קרא ואמר אתיו. זכאה עמא קדישא, דמאריהון בעי עלון, וקרא לון לקרבא לון לגביה.

כדין עמא קדישא, בעאן לאתחברא, ולאעלא בבי כנישתא. וכל מאן דאקדים בקדמיתא, אתחבר בשכינתא בחבורא חדא. תא חזי, ההוא קדמאה דאשתכח בבי כנישתא, (ואוריך בבי כנישתא) זכאה חולקיה, דאיהו קיימא בדרגא דצדיק בהדי שכינתא. ודא איהו רזא (משלי ח׳:י״ז) ומשחרי ימצאנני. דא סליק בסליקו עלאה. ואי תימא, הא תנינן בשעתא דקודשא בריך הוא אתי לבי כנישתא, ולא אשכח תמן עשרה, מיד כועס. ואת אמרת ההוא חד דאקדים, אתחבר בשכינתא, וקיימא בדרגא דצדיק.

אלא, (נש''א קנ''ו ע''א) למלכא דשדר לכל בני מתא, דישתכחון עמיה ביום פלן, בדוך פלן. עד דהוו מזמני גרמייהו אינון בני מתא, אקדים חד ואתא לההוא אתר. בין כך ובין כך אתא מלכא, אשכח לההוא בר נש דאקדים תמן, אמר ליה, פלן בני מתא אן אינון. אמר ליה, מארי, אנא אקדימנא מנייהו, והא אינון אתאן אבתראי לפקודא דמלכא. כדין, טב בעיני מלכא, ויתיב תמן בהדיה, ואשתעי עמיה, ואתעביד רחימא דמלכא. בין כך ובין כך, אתו כל עמא, ואתפייס מלכא עמהון, ושדר לון לשלם. אבל אי אינון בני מתא לא אתיין, וחד לא אקדים לאשתעי קמי מלכא, לאתחזאה בגינייהו דהא כלהו אתיין. מיד כעיס ורגיז מלכא.

אוף הכא, כיון דחד אקדים, ואשתכח בבי כנישתא, ושכינתא אתיא ואשכח ליה, כדין אתחשיב כאלו כלהו אשתכחו תמן. דהא דא אוריך לון תמן. מיד אתחברת עמיה שכינתא, ויתבי בזווגא חד, ואשתמודע בהדיה, ואותיב ליה בדרגא דצדיק. ואי חד לא אקדים ולא אשתכח תמן, מה כתיב, (ישעיהו נ׳:ב׳) מדוע באתי ואין איש. ואין עשרה לא כתיב, אלא ואין איש, לאתחברא בהדאי, למהוי גבאי, כמה דאת אמר איש האלהים למהוי בדרגא דצדיק.

ולא עוד, אלא דאשתמודע בהדיה, ושאיל עלוי, אי יומא חד לא אתי, כמה (בלק קצ''ו ע''א) דאוקימנא, דכתיב, (ישעיהו נ׳:י׳) מי בכם ירא יי' שומע בקול עבדו. והא אתערנא בהאי דכתיב, אלי קורא משעיר, דהא דרגא בתר דרגא, דרגא גו דרגא, ההוא שומר, קורא בחילא בכל יומא ויומא, ודא איהו שומע בקול עבדו, עבדו, דא מטטרון. ובגין כך, זכאה איהו מאן דאקדים לבי כנישתא, לסלקא בההוא דרגא עלאה דקאמרן.

כד אתי צפרא, וצבורא אשתכחו בבי כנישתא, בעו לאשתכחא בשירין ותושבחן דדוד. והא אוקימנא, דסדורא איהו לאתערא רחימו לעילא ותתא, לאתקנא תקונין, ולאתערא חדוה. דהא בגין דא ליואי מתערי לאתערא רחימו וחדוה לעילא, באינון שירין ותושבחן.

ומאן דמשתעי בבי כנישתא במלין דחול, ווי ליה, דאחזי פרודא, ווי לית דגרע מהימנותא. ווי ליה דלית ליה חולקא באלהא דישראל. דאחזי דהא לית (ליה) אלהא, ולא אשתכח תמן, (ולית ליה חולקיה ביה) ולא דחיל מניה, ואנהיג קלנא בתקונא (ס''א בתקיפא) עלאה דלעילא.

דהא בשעתא דישראל מסדרי בבי כנישתא, סדורא דשירין ותושבחן וסדורא דצלותא, כדין מתכנשי תלת משריין דמלאכי עלאי. משרייתא חדא, אינון מלאכין קדישין (עילאין) דקא משבחן לקודשא בריך הוא ביממא, בגין דאית אחרנין דקא משבחן לקודשא בריך הוא בליליא. ואחרנין (ס''א ואלין) אינון דקא משבחן לקודשא בריך הוא, ואמרין שירין ותושבחן בהדייהו דישראל ביממא.

משרייתא תניינא, אינון מלאכין קדישין, דמשתכחי בכל קדושה וקדושה דישראל, מקדשי לתתא. ובשולטנא דלהון, כל אינון דמתערין בכל אינון רקיעין, (ס''א היכלין) בההיא צלותא דישראל (ס''א דמיושב).

משרייתא תליתאה אינון (רבי'ס ע''ב) עולמתן עלאין. דקא מתתקני עם מטרוניתא, ומתקני לה לאעלא לה קמי מלכא, ואלין אינון משריין עלאין על כלהו. (רבי'ס ע''ב) וכלהו מתתקני, בסדורא דישראל דמתתקני לתתא, באינון שירין ותושבחן, ובההיא צלותא דקא מצלו ישראל. כיון דאלין תלת משריין מזדמנן, כדין ישראל פתחי שירתא, וזמרי קמי מאריהון. וההיא משרייתא חדא, די ממנא לשבחא למאריהון ביממא, אזדמנן עלייהו, וזמרי עמהון כחדא, באינון שבחי דדוד מלכא, והא אוקימנא מלי.

בההוא זמנא דמסיימי ישראל שבחי דאינון תושבחן דדוד, כדין תושבחתא דשירתא דימא, כמה דאוקימנא. ואי תימא, האי תושבחתא אמאי איהי בתקונא בתרייתא בתר שבחי דדוד, והא תורה שבכתב, אקדימת לתורה שבעל פה, ואקדימת לנביאים, ואקדימת לכתובים, וכמה דאקדימת, הכי אצטריך לאקדמא. (נ''א בשירתא)

אלא, מגו דכנסת ישראל לא אתתקנת אלא מתורה שבכתב, משום הכי אצטריך לומר לה בשירותא דתקונהא, והאי תושבחתא מעליא, מכל שאר תושבחן דעלמא. ואיהי לא אתתקנת מכלהו, כמה דאתתקנת מתושבחתא דא. ובגין דא, איהי סמוך לצלותא דמיושב, כמה דאוקימנא.

בה שעתא כד שירתא דימא אתמר, מתעטרא כנסת ישראל בההוא כתרא, דזמין קודשא בריך הוא לאעטרא למלכא משיחא, וההוא (ח' ע''ב) כתרא גליפא מחקקא בשמהן קדישין, כמה דאתעטר קודשא בריך הוא ההוא יומא דאעברו ישראל ית ימא, ואטבע לכל משריין דפרעה ופרשוהי. בגין דא, בעי בר נש לשוואה רעותיה בהאי שירתא. וכל מאן דזכי לה בהאי עלמא, (ס' ע''א) זכי למחמי למלכא משיחא בתקוני ההוא כתרא, ובחגירו דזייניה, וזכי לשבחא האי שירתא תמן, והא אוקימנא מלי.

כיון דמטי בר נש לישתבח נטל קודשא בריך הוא ההוא כתרא, ושוי ליה קמיה, וכנסת ישראל שריאת לאתתקנא למיתי קמי מלכא עלאה. ואצטריך לאכללא לה, בתליסר מכילן דרחמי עלאי, דמנהון אתברכת. ואינון תליסר בוסמין עלאין, כמה דאת אמר, (שיר השירים ד׳:י״ג-י״ד) נרד וכרכום קנה וקנמון וגו', והכא אינון, שיר, ושבחה, הלל, וזמרה, עוז, וממשלה, נצח, גדולה, וגבורה, תהלה, ותפארת, קדושה. הא תריסר. ולבתר לחברא לה בהדייהו, ולומר ומלכות, והוו תליסר. בגין דאיהי מתברכא מנייהו.

ועל דא אצטריך, בשעתא דאתכלילת בינייהו, לשוואה לבא ורעותא בהאי, ולא לישתעי כלל, דלא לפסוק בינייהו. ואי פסיק בינייהו, מתחות גדפי כרובייא נפיק חד שלהובא, וקארי בחילא ואמר, פלניא די פסיק גאותא דקודשא בריך הוא, ישתצי ויתפסק, דלא יחמי גאותא דמלכא קדישא, כמה דאת אמר (ישעיהו כ״ו:י׳) ובל יראה גאות ה', בגין דאלין תליסר אינון גאות יי' .

מכאן ולהלאה אל ההודאות כו', דא מלכא עלאה דשלמא כלא דיליה, בגין דכל הני שבחן אינון לגבה דכנסת ישראל כד משתבחא במשרייתא דלתתא. כמה דאת אמר שיר השירים אשר לשלמה, למלכא דשלמא דיליה, מתמן ולהלאה, (ישעיהו מ״ה:ז׳) יוצר אור ובורא חשך עושה שלום ובורא את הכל. והא אתערנא ביה, ואתערו חברייא דהני אינון תיקונין דעלמא עלאה. (אל אדון).

א''ל ברו''ך: תקוני דעלמא תתאה, דאינון כ''ב אתוון זעירין, בגין דאית (בראשית ג' ע''ב) אתוון רברבן, ואתוון זעירין. אתוון זעירין, מעלמא תתאה. אתוון רברבן, מההוא עלמא דאתי.

בכלא אינון רברבן, אינון רברבן בגרמייהו. כד (לא) אתיין יחידאין אינון רברבן (נ''א דכר ונוקבא פשיטן) דכד לא פשיטן יתיר, אינון אתיין כל את ואת ברתיכא דחזי ליה, כגון שבחא דשבת דאינון אתוון דשבח, אל אדון על כל המעשים, ברוך ומבורך בפי כל נשמה. אלין אתוון בחמש חמש תיבין, דאינון חמשין תרעין דעלמא דאתי.

תרין אתוון אחרנין די בסופא: ש''ת. אינון בשית שית תיבין, דאינון שית סטרין דעלמא דאתי, ונפקי מתמן. כגון: שבח יתנו לו כל צבא מרום. תפארת וגדולה שרפים ואופנים וחיות הקודש.

אלין תרין אתוון, בשית שית תרין אתוון קדמאי, בחמש חמש. כלהו שאר אתוון די באמצעיתא, כלהו בארבע ארבע, בגין דאינון ברזא דרתיכא עלאה, דאינון אתוון קדמאי ואינון דבסופא, אינון שלימו דכ''ב אתוון, בגין דאית בהו כ''ב תיבין, לקבל כ''ב אתוון עלאין. אשתארו תמניסר אתוון אחרנין, דקא סלקין ברתיכייהו לארבע ארבע, לשבעין ותרין תיבין, דאינון רזא דשמא מפרש, גליפא קדישא דע''ב אתוון, דקודשא בריך הוא מתעטר בהו. ושמא דא, איהו מעטרא לכנסת ישראל, וסליק ברזא דא, לאתעטרא בהו גו שליחותא (דמאריה) דשכינתא.

וסימניך דאלין אתוון, דקא מתעטרן בשבחא עלאה, דא קדמאי וסופי, דסלקין בעטרייהו אינון א''ת ב''ש. אלף בחמש. תי''ו בשי''ת. בית בחמש. שי''ן בשית. בגין כך רזא דא''ת ב''ש כללא דכ''ב אתוון, דאינון עטרה דתלתין ותרין שבילין. (ס''א דשמא קדישא).

וסימן דאינון אתוון אחרנין דסלקין ברתיכייהו, ג''ר. שארי בגימ''ל, וסיים ברי''ש, וכלהו רזא דרתיכא קדישא. א''ת ב''ש, רזא דשמא קדישא. ג''ר, רזא דרתיכא קדישא, דסלקא לע''ב, ואתעביד מנייהו שמא קדישא, לאתעטרא כנסת ישראל, מגו רתיכא עלאה. (דכתיב, (תהילים מ״ח:י׳-י״א) כשמך אלהים כן תהלתך)

ובגין כך ההוא שמא דע''ב כלילא ברזא דאבהן, ימינא ושמאלא ואמצעיתא. ואיהי מתעטרא בהו, למהוי שמא קדישא. ולאו שמא עלאה, כאינון שמהן עלאין, דעלמא עלאה, דאתאחדן לעילא לעילא. ואף על גב דהאי שמא עלאה איהו, אבל רזא דיליה, דוד מלכא, דמתעטרא באבהן.

שמא דמ''ב אתוון רזא דיליה אבהן, דקא (ויקרא ע''ט ע''א, ק''ח, רנ''ו ע''ב) מתעטרן בעלמא עלאה. ועלמא עלאה במה דלעילא. (ס''א וסלקא רזא לעילא לעילא, עד דאתעטרא באין סוף) ועל דא, סליק ולא נחית, אתעטר גו מחשבה עלאה. זכאה חולקא דמאן דידע ליה, ואזדהר ביה.

שמא דע''ב אתוון, דוד דקא (בראשית ל''ג ע''ב, רבי'ז ע''ב, רל''ד ע''ב, ויקרא ק''נ ע''ב) מתעטרא באבהן, ורזא דיליה סליק ונחית, כגוונא דא מצפ''ץ, (מצפ''ץ) שמא דתליסר מכילין דרחמי. אינון תריסר, רזא דרתיכא קדישא, דנפיק מחד, דשריא עלייהו ובגין כך (סליק ונחית, וכלהו סלקין ונחתין בר האי שמא דמ''ב דסליק ולא נחית ועל דא) שמא דע''ב סליק ונחית, סליק מסטרא דא, ונחית מסטרא דא. שמא דתליסר מכילן, סליק מסטרא דא, ונחית מסטרא דא, וההוא דנחית בגין לאמשכא טיבו לתתא. ועל דא, א''ת ב''ש ג''ר ד''ק ה''ץ ו''פ ז''ע ח''ס ט''ן י''ם כ''ל. אתוון קדמאי סלקין בחושבנא, ואתוון אחרנין נחתי בחושבנא, בגין לאמשכא טיבו דלעילא לתתא.

שמא דמ''ב, איהו מתעטרא לרתיכא עלאה. שמא דע''ב, איהו מתעטרא לרתיכא תתאה. זכאה חולקיה מאן דמשתדל למנדע למאריה, זכאה איהו בעלמא דין ובעלמא דאתי.

ובגין כך, תושבחתא דשבת דקא משבחא למלכא דשלמא דיליה. משבח ליה בשמא דע''ב, ובכ''ב תיבין, רזא דכ''ב אתוון, בגין דתתעטר ביה לסלקא לעילא בתושבחתא דא. ועל דא, אל אדון, תושבחתא דעלמא דאתי איהו, ופריחו (ס''א ופריכו) דרתיכא קדישא עלאה, דמתעטרא לסלקא לעילא, ופריחו דכנסת ישראל, דמתעטרא לסלקא גו רתיכא עלאה.

א''ת ב''ש, סלקין (רס''א ע''א) ונחתין, כמה דאתמר. אמר ליה ב''ם סלקין ולא נחתין, וסימניך, דא שב''ת בלחודוי. ודא שב''ת ויום הכפורים, דסלקא רזא לעילא לעילא, עד דמתעטרא כלא באין סוף.

אל ברוך, דא סדורא דאתוון זעירין, ותקוני כנסת ישראל בכל יומא בצלותא. ובגין דאינון אתוון זעירין, לית (רבי'ה ע''ב) רווחא בינייהו, ואינון תקוני עולימתן דאתיין עם מטרוניתא לגבי מלכא עלאה.

קדושא דא דקא מקדשי מלאכי עלאי, לאו איהו ביחיד. והא אוקימנא, כל קדושה דאיהו בלשון הקודש, יחיד אסיר ליה למימר. תרגום, לעולם ביחיד, ולא בסגיאין, ויחיד איהו תקונא דיליה ודאי, ולא סגיאין. וסימן לרזא דא, שנים מקרא ואחד תרגום. שנים לישנא דסגיאין איהו, דודאי קדושה דלשון הקודש אסיר איהי (קכ''ט) ביחיד. קדושת תרגום אסיר איהו בסגיאין, אלא ביחיד לעולם. אחד תרגום תנינן, ולא תרין ולא יתיר. תרגום אתיא למיעוטא, והכי אצטריך. לשון הקודש אתיא לרבוייא, והכי אצטריך. דמעלין בקודש ולא מורידין. ובתרגום מורידין ולא מעלין. אחד תנינן, ולא יתיר, ולא מעלין כלל.

קדושא דא, קדושתא דאתקדשת שכינתא, וכל אינון רתיכין דילה, לאתתקנא לגבי מלכא עלאה. ובגין דאיהי קדושת עלמא תתאה, איהי מיושב ולא בעמידה. קדושה אחרא דאהדורי צלותא, איהי קדושתא דעלמא עלאה, ובגין כך איהי בעמידה, בגין לאמשכא לה לתתא, וכל מלוי דעלמא עלאה, איהו בעמידה ולא מיושב.

ובכל הני קדושתי, ישראל מתקדשי בהו לתתא. ועל דא ישראל מתקדשי בקדושה דרתיכא תתאה מיושב. ובקדושה דרתיכא עלאה מעומד. קדושה אחרא, איהי (רס''א ע''ב) תוספת קדושה, בגיני כך איהי בתר צלותא. ובגין דאיהי תוספת קדושה, על קדושן אחרנין, איהי לבתר צלותא. ובגין דכל חד וחד בעי לאמשכא עליה מההוא תוספת, אתתקן לכל יחיד ויחיד קדושת תרגום. ואי תימא הא אית בה קדושת לשון הקדש. ההוא לצבור, לאתקדשא כלהו בכלל, בההוא תוספת קדושה. ובגין דיחיד לית ליה רשות, לאומרה בלשון הקדש, ולאתקדשא יחידאי, אתקינו לה בלשון תרגום, ואיהו ביחיד, לאתקדשא כל חד וחד בההוא תוספת, לאמשכא עליה קדושה יתיר. זכאה חולקיהון דישראל, דקא מתקדשי בקדושי עלאי, בגין דאינון דבקין לעילא, דכתיב, (דברים ד׳:ד׳) ואתם הדבקים ביי' אלהיכם חיים כלכם היום.

כתיב (מלכים ב ד׳:ט׳) הנה נא ידעתי כי איש אלהים קדוש הוא עובר וגו', וכתיב נעשה נא עלית קיר קטנה וגו', בהאי קרא אית לן סמך בעלמא לסדורא דצלותא. הנה נא ידעתי, דא איהו רעותא דאצטריך בר נש לשואה בגויה בצלותא. כי איש אלהים קדוש הוא, דא איהו עלמא עלאה, דאיהו יתיב על כורסי יקריה, וכל קדושאן נפקין מניה, ואיהו מקדש לכלהו עלמין. עובר עלינו תמיד, מההוא קדושה דאיהו מקדש לכל עלמין לעילא, איהו מקדש לן בהאי עלמא. דהא לית קדושה לעילא, אלא אי אית קדושא לתתא, כמה דאת אמר (ויקרא כ״ב:ל״ב) ונקדשתי בתוך בני ישראל.

והואיל וכך הוא, נעשה נא עלית קיר קטנה, דא איהו סדורא דתקונא (ויחי רכ''ח ע''ב) דשכינתא, דאיהי עלית קיר, כמה דאת אמר (ישעיהו ל״ח:ב׳) ויסב חזקיהו פניו אל הקיר. קטנה: בגין דאיהי זעירא, כמה דאת אמר (קהלת ט׳:י״ד) עיר קטנה. ונשים לו שם בתקונא דא דאנן מתקנין, ובסדורא דילן בשירין ותושבחן ובצלותא, (ובתקונא דא) אנן מתקנין לגביה, לנייחא דיליה. מטה ושלחן וכסא ומנורה. ארבע אלין, כלהו בשכינתא אינון. ואיהי (כלא) בכל תקונין אלין מתתקנן, לגבי עלמא עלאה בסדורא דאנן מסדרין.

בסדורא דצלותא דערבית, ובתקונא דיליה, הא מטה. בסדורא דאינון קרבנין ועלוון, דאנן מסדרין בצפרא ואינון שירין ותושבחן, הא שלחן. ובההוא סדורא דצלותא דמיושב, ובתקונא דקריאת שמע, בההוא יחודא דאנן מתקנין הא כסא. בההוא סדורא דצלותא דמעומד, ובאינון קדושאן, ותוספת קדושה, וברכאן, דאנן מסדרין (לה) הא מנורה.

זכאה איהו בר נש, דדא שוי ברעותיה, לאשלמא לגבי מאריה בכל יומא, ולאתקנא האי עלית קיר קטנה, לגבי מאריה בהני תקונין. כדין ודאי קודשא בריך הוא יהא אושפיזיה בכל יומא. זכאה איהו בהאי עלמא, וזכאה איהו בעלמא דאתי. בגין דאלין ארבע, אינון תקוני דשכינתא, לאתתקנא לגבי בעלה. בארבע תקונין אלין, אתתקנת בשפירהא, בחדווהא, בחזווהא, על ידי דעמא קדישא בכל יומא.

מטה אתיהיבת ליה ליעקב לאתתקנא, ועל דא יעקב אתקין צלותא דערבית. שלחן אתקין דוד מלכא, באינון שירין ותושבחן דאיהו אתקין, כמה דאת אמר (תהילים כ״ג:ה׳) תערך לפני שלחן נגד צוררי. כסא אתקין אברהם, באתקשרותא דיליה, דעביד טיבו ושלימו דנשמתין לכל בני עלמא, ולית תקונא דכסא, אלא בחסד דאברהם, כמה דאת אמר (ישעיהו ט״ז:ה׳) והוכן בחסד כסא. מנורה אתקין יצחק, דאקדיש שמא דקודשא בריך הוא לעיניהון דכל עלמא, ונהיר נהירו דבוצינא עלאה בההיא קדושה. בגיני כך, צריכין עמא קדישא, לומר תדיר ולשואה רעותהון, לסדרא לגבי עלמא עלאה, דאיהו מאריה דביתא, איש האלהים, מטה ושלחן וכסא ומנורה, למהוי שלימו בכל יומא, עילא ותתא. (ד''א כאן חסר) בשעתא דקא מיחדי ישראל, יחודא דרזא דשמע ישראל, ברעותא שלים, כדין נפקי מגו סתימו דעלמא עלאה, חד נהירו, וההוא נהירו בטש גו בוצינא דקרדינותא, ואתפלג לע' נהורין, ואינון ע' נהורין, בע' ענפין דאילנא דחיי.

כדין, ההוא אילנא סליק ריחין ובוסמין, וכל אילני דגנתא דעדן, כלהו סלקין ריחין, ומשבחן למאריהון, דהא כדין אתתקנת מטרוניתא, לאעלא לחופה בהדי בעלה, כל אינון שייפין עלאין, כלהו מתחברן בתיאובתא חדא, וברעותא חדא, למהוי חד בלא פרודא כלל. וכדין בעלה אתתקן לגבהא לאעלא לחופה ביחודא חד, לאתייחדא במטרוניתא.

ועל דא אנן מתערי ליה, ואמרינן (דברים ו) שמע ישראל, אתקין גרמך, הא בעליך ייתי לגביך בתקונוי, זמין לקבלך. יי' אלהינו יי' אחד, ביחודא חדא, ברעותא חדא, בלא פרודא, דכל אינון שייפין כלהו אתעבידו חד, ועיילין בחד תיאובתא.

כיון דאמרי ישראל יי' אחד באתערותא דשית סטרין, כדין כל אינון שית סטרין, אתעבידו חד ועאלין בחד תיאובתא, ורזא דא ו' חד פשיטו בלחודוי, בלא דבקותא אחרא לגביה, אלא איהו בלחודוי פשיט מכלא, ואיהו חד.

בההיא שעתא, מטרוניתא מתתקנא ומתקשטא, ועיילין לה שמשהא בלחישו סגי, לגבי בעלה, ואמרי ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. דא איהו בלחישו, דהכי אצטריך לאעלא לה לגבי בעלה. זכאה עמא דידעי דא, ומסדרי סדורא עלאה דמהימנותא.

בההיא שעתא דאתחברו בעלה ומטרוניתא כחדא, כדין כרוזא נפיק מסטרא דדרום, אתערו חילין ומשריין דגלי רחימותא לגבי מאריכון.

כדין אתער חד ממנא עלאה, (קכ''ז ע''א) בוא''ל שמיה, רב משריין, ובידיה ארבע מפתחן, דנטיל מד' סטרי עלמא, וחד מפתחא אתרשים באת י', ומפתחא אחרא אתרשים באת ה'. וחד מפתחא אתרשים באת ו'. (מפתחא אחרא אתרשים באת ה') ואנח להו תחות אילנא דחיי. אינון תלת מפתחן, דאתרשימו בתלת אתוון אלין, אתעבידו חד. כיון דאתעבידו חד, ההוא מפתחא אחרא, סליק וקאים ואתחבר בההוא אחרא כללא דתלת, וכל אינון משריין וחיילין עיילין לאינון תרין מפתחן גו גנתא וכלהו מיחדי כגוונא דלתתא.

יהו''ה: דא רשימו דאת י', רישא עלאה דבשמא קדישא. אלהינו: דא איהו רזא דרשימו דאת ה' עלאה, את תניינא דבשמא קדישא. ידו''ד: דא משיכו דאתמשך לתתא, ברזא דרשימו דאת ו', דאינון תרין אתוון אתמשכו למהוי באתר דא, ואיהו אחד. כל הני תלתא אינון חד, ביחודא חד.

כיון דכל דא אתעביד חד ביחודא חד, ואשתאר כלא ברזא דאת ו' שלים, מרישא דמבועא, ומהיכלא פנימאה, וירית לאבא ואימא, כדין עיילין למטרוניתא בהדיה, דהא השתא איהו שלים בכל טיבו עלאה, ויכיל לאתזנא לה, ולמיהב לה מזונא וספוקא כדקא יאות. וכל אינון שייפין דיליה כלהו חד. כדין עיילין לה לגביה, בלחישו. אמאי בלחישו. בגין דלא יתערב זר בההיא חדוה, כמה דאת אמר (משלי י״ד:י׳) ובשמחתו לא יתערב זר.

כיון דאיהו אתיחד לעילא בשית סטרין. אוף הכי איהי אתיחדת לתתא בשית סטרין אחרנין. בגין למהוי אחד לעילא, ואחד לתתא, כמה דאת אמר (זכריה י״ד:ט׳) יהיה יי' אחד ושמו אחד. אחד לעילא בשית סטרין, דכתיב, (דברים ו׳:ד׳) שמע ישראל יי' אלהינו יי' אחד. הא שית תיבין, לקבל שית סטרין. אחד לתתא בשית סטרין, (הדא הוא דכתיב) ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, הא שית סטרין אחרנין בשית תיבין. יי' אחד לעילא, ושמו אחד לתתא.

ואי תימא, הא כתיב אחד לעילא, ולתתא לא כתיב אחד. ועד הוא אחד, בחלופי אתוון. אתוון דדכורא לא מתחלפי, אתוון דנוקבא מתחלפי, דהא שבחא דדכורא על נוקבא. ובגין דלא תשלוט עין הרע, אנן מחלפי אתוון, דלא אמרינן אחד באתגלייא. ובזמנא דאתי, דיתעבר עין הרע מעלמא, ולא תשלוט, (בהדה) כדין יתקרי אחד באתגלייא. בגין דהשתא דההוא סטרא אחרא אתדבק בהדה, לאו איהי אחד, אלא דאנן מיחדין לה בלחישו, ברזא דאתוון אחרנין, ואמרי ועד.

אבל בזמנא דאתי, דיתפרש ההוא סטרא מינה, ויתעבר מעלמא, כדין יתקרי אחד ודאי, דלא יהא בהדה שותפו ודביקו אחרא, כמה דאת אמר (זכריה י״ד:ט׳) ביום ההוא יהיה יי' אחד ושמו אחד, באתגליא בהדיא, ולא בלחישו, ולא ברזא.

ועל דא, אנן מיחדין לה מההוא סטרא אחרא, כמאן דזמין לאחרא למיהוי סהיד דיליה. בגין דדא איהו סהיד דילן, וסטרא אחרא לאו איהו סהדא לגבן. וכדין איהי אתפרישת מההוא סטרא. כיון דאתת, אנן מעלין לה לחופה לגבי בעלה, מלכא עלאה, בכל רעותא וכוונא דלבא, ועל דא איהו אחד.

בשעתא דאיהי אתת בעולימתהא, ובעאת לאתפרשא מסטרא אחרא, לא אתת, אלא כמאן דאזדמנת למחמי ביקרא דמלכא ולא יתיר, והכי מכריזי דיזדמנון למחמי ביקרא דמלכא. כמה דאת אמר (שיר השירים ג׳:י״א) צאנה וראינה בנות ציון במלך שלמה, פוקו למחמי ביקרא דמלכא, כדין סטרא אחרא לא ניחא ליה למחמי, ואתפרש מינה. כיון דאתת. כל אינון שמשהא, עיילין לה לחופה בהדי מלכא עלאה, בלחישו ברזא. דאלמלא לאו הכי, לא יתפרש מינה ההוא סטרא אחרא ויתערב חדוותא. אבל בזמנא דאתי, דיתפרש מינה ההיא סטרא אחרא, כדין ביום ההוא יהיה יי' אחד ושמו אחד.

כיון דעאלת לחופה, ואיהי בהדי מלכא. עלאה, כדין אנן מתערי חדוה דימינא ושמאלא, כמה דאת אמר (דברים ו׳:ה׳) ואהבת את יי' אלהיך בכל לבבך וגו'. והיה אם שמוע וגו'. בלא דחילו כלל, דהא סטרא אחרא לא יתקרב תמן, ולית ליה רשו.

כלה, כל זמנא דבעאן לאעלא לה לגבי מלכא, לחדוה דשמושא, אצטריך בלחישו ברזא, בגין דלא ישתכח ברגלי (בר נש דגלי) צעדהא, רמז דסטרא בישא, ולא יתדבק בהדה, ולא ישתכחון בבני, רמז פסול כלל.

והכי אמר יעקב לבנוי, שמא חס ושלום אירע פסול (בזרעאי) בערסי, כדין אינון אמרו, כמה דלית בלבך אלא אחד, כך וכו' לית לן דביקו בסטרא אחרא כלל, דהא פרישא הוה מערסך, ואנן ביחודא לגבי מלכא עלאה, ולית לן דביקו כלל בסטרא אחרא, דהא בפרישו מסטרא אחרא (נ''א הוינן ברעו) הוה רעותא ומחשבתא דילן.

כיון דידע דסטרא אחרא לא אתדבק תמן כלל כדין עאלת אתתא, לגבי בעלה בלחישו, ברזא דיחודא דשית סטרין. פתח ואמר, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד דהא איהי ברזא דאחד, בעולימתהא, בלא ערבובא כלל ולא שותפו דסטרא אחרא.

ותא חזי, בההיא שעתא, יעקב ובנוי הוו בדיוקנא עלאה לתתא בהדי שכינתא. יעקב הוה ברזא דשית סטרין דעלמא עלאה, ברזא חד. בנוי הוו בדיוקנא דשית סטרין דעלמא תתאה. ואיהו בעא לגלאה לון ההוא קץ, כמה דאוקימנא, דאית קץ ואית קץ, אית (קכ''א ע''א) קץ הימין, ואית קץ הימים. קץ הימין: דא מלכות קדישא רזא דמהימנותא רזא דמלכו דשמיא. קץ הימים: דא רזא דמלכו חייבא רזא דסטרא אחרא דאקרי קץ כל בשר. והא אוקימנא.

כיון דחמא דאסתלקת שכינתא מניה וכו'. אינון אמרו כמה דלית בלבך אלא אחד, דאנת ברזא דעלמא עלאה, ואיהו אחד. אוף אנן, דאנן ברזא דעלמא תתאה, איהו אחד. ועל דא אדכרו תרי לבבות, רזא דעלמא עלאה, דאיהו לבא דיעקב, ורזא דעלמא תתאה, דאיהו לבא דבנוי, כדין אעיל לה בלחישו.

וכמה דאינון אתייחדו רזא דעלמא עלאה באחד, ורזא דעלמא תתאה באחד. אוף הכי אנן צריכין ליחדא עלמא עלאה באחד, וליחדא עלמא תתאה ברזא דאחד. דא בשית סטרין, ודא בשית סטרין. ובגין כך, שית תיבין הכא, ברזא דשית סטרין. ושית תיבין הכא, ברזא דשית סטרין, (זכריה יד) יי' אחד ושמו אחד. זכאה עדביה וחולקיה מאן דישוי רעותיה להאי, בעלמא דין, ובעלמא דאתי.

רב המנונא סבא אמר הכי: דא אתערותא דיחודא שפיר איהו, דרזא דברירא דמלתא הא אוקימנא. ומלין אלין זמינין לאתעתדא קמי עתיק יומין, בלא כסופא כלל.

(שמות כ״ה:ב׳) ויקחו לי תרומה, הכא איהו יחודא בכללא חדא. עילא ותתא. ויקחו תרומה לא כתיב, אלא ויקחו לי תרומה, עילא ותתא בכללא חדא, בלא פרודא כלל.

מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי. האי קרא, הכי אצטריך ליה למימר, כל איש אשר ידבנו לבו, (ס''א יקח את תרומתי) מאי מאת כל איש. אלא רזא הכא לאינון מרי מדין. זכאין אינון צדיקיא, דידעי לשואה רעותא דלבהון לגבי מלכא עלאה קדישא, וכל רעותא דלבהון לאו איהו לגבי עלמא דא, ובכסופא בטלה דיליה. אלא ידעי ומשתדלי לשואה רעותהון ולאתדבקא לעילא, בגין לאמשכא רעותא (דלהון) דמאריהון לגבייהו מעילא לתתא. ומאן אתר נטלי ההוא רעותא דמאריהון לאמשכא ליה לגבייהו. נטלין מאתר חד עלאה קדישא, דמניה נפקין כל רעותין קדישין. ומאן איהו. כל איש. דא (מ''ב ע''ב) צדיק, דאתקרי כל, כמה דאת אמר (קהלת ה׳:ח׳) ויתרון ארץ בכל היא. (תהילים קי״ט:קכ״ח) על כן כל פקודי כל ישרתי. איש: כמה דאת אמר (בראשית ו׳:ט׳) איש צדיק. דא איהו צדיק, (ס''א כל איש) מאריה דביתא, דרעותיה תדיר לגבי מטרוניתא, כבעלה דרחים לאתתיה תדיר. ידבנו לבו איהו רחים לה. ולבו דאיהי מטרוניתא דיליה, ידבנו לאתדבקא ביה.

ואף על גב דרחימו סגי דא בדא, דלא (בראשית ז' ע''א) מתפרשן לעלמין, מההוא כל איש, מאריה ביתא, מאריה דמטרוניתא, מניה תקחו את תרומתי. ארחיה דעלמא, מאן דבעי לנסבא אתתיה דבר נש מניה איהו קפיד ולא שביק לה. אבל קודשא בריך הוא לאו הכי, כתיב וזאת התרומה, זו כנסת ישראל, אף על גב דכל רחימו דילה לגביה, ורחימו דיליה לגבה. מניה נטלין לה לאשראה בינייהו, מההוא אתר עלאה, דכל רחימו דאתתא ובעלה שריא. מתמן תקחו את תרומתי, זכאה חולקיהון דישראל, וזכאין כלהו דזכו להאי. (שמות כ״ה:ג׳) וזאת התרומה אשר תקחו מאתם. ואי תימא, אי הכי, אשר תקחו מאתו מבעי ליה מאי מאתם. מאת תרין שמהן (נ''א דרגין) אלין.

מאתם: מאת ם', דאיהו רזא דעלמא עלאה. אתר מדוריה דהאי צדיק, דאיהו אתעטר מאת ס', ומתמן נטיל (קכ''ז ע''א) חיין, לאתזנא לעלמין כלהו. וכלא מלה חדא, רזא לחכימין אתיהיבת, זכאה חולקיהון.

דאף על גב דאינון נטלין לה, (הכא) לא יכלין לנטלא לה, אלא ברשו דבעלה, וברעו דיליה, ולמעבד פולחנא דרחימו לגביה, וכדין ברחימו דיליה תקחו את תרומתי. וכל דא, באינון פולחני דצלותא, ותקונא וסדורא דישראל מסדרין בכל יומא. דבר אחר מאתם, מכללא דשית סטרין עלאין וכלא חד. (ד''א) מאתם, מאינון זמני ושבתי, וכלא רזא חדא. זהב וכסף ונחשת ותכלת וארגמן ותולעת שני. זהב, ברזא דיומא דראש השנה, דאיהו יומא דזהב, יומא דדינא, ושלטא ההוא סטרא, כמה דאת אמר (איוב ל״ז:כ״ב) מצפון זהב יאתה. וכסף, דא יום הכפורים, דמתלבנן חוביהון דישראל כתלגא, כמה דאת אמר (ישעיהו א׳:י״ח) אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו. וכתיב (ויקרא ט״ז:ל׳) כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם.

ונחשת. יומי דקרבנין דחג, דאינון רתיכי דעמין עובדי כוכבים ומזלות, ואינון אקרון רזא דהרי נחשת, ובגין כך מתמעטין בכל יומא ואזלין. ותכלת, דא פסח, שולטנו דרזא דמהימנותא, רזא דגוונא תכלא, ובגין דהיא תכלא, לא שלטא עד דשציאת וקטילת כל בוכרי דמצראי, כמה דאת אמר (שמות י״ב:כ״ג) ועבר יי' לנגף את מצרים. בגין כך, כל (קל''ט ע''א) גוונין טבין בחלמא, בר מן תכלא.

וארגמן, דא שבועות, רזא דארגוונא, דתורה שבכתב דאתיהיבת ביה, כלילא מתרין סטרין, מימינא ומשמאלא, כמה דאת אמר (דברים לג) מימינו אש דת למו, ודא איהו ארגמן. ותולעת שני, דא איהו ט''ו באב, דבנות ישראל הוו נפקי במאני מלת, כמה דאת אמר (איכה ד׳:ה׳) האמנים עלי תולע.

עד הכא, שית סטרין, מכאן ולהלאה רזא די' ימי תשובה. וש''ש, ועזים, ועורות אילם מאדמים. ועורות תחשים. ועצי שטים. ושמן למאר. ובשמים לשמן המשחה ולקטורת הסמים. ואבני שוהם. ואבני מלואים. עד הכא תשעה, לקבל תשעה יומין ויום הכפורים אשלים לעשרה. ומכל אלין, אנן נטלין תרומת יי', בכל זמנא וזמנא, בגין לאשראה עלן. בראש השנה אנן נטלין תרומת יי', ואיהו רזא דראש השנה, דאתיא מסטרא דזהב. ביום הכפורים אנן נטלין לה, ואיהי יום הכפורים (אמור ק''ב) דירתא ברתא לאימא. בסכות אנן נטלין לה, ואיהי סוכה סוככת ואגינת עלן, וכתיב (במדבר כ״ט:ל״ה) ביום השמיני עצרת תהיה לכם ודא איהי תרומת יי'.

בפסח אוף הכי אנן נטלין לה, ואיהי פסח. והא אוקימנא, רזא דגוון דנהורא תכלא. בשבועות אנן נטלין לה, ואיהי שתי הלחם. וכתיב (שמות כ׳:א׳) וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר, ואנן נטלין מתורה שבכתב, תורה שבעל פה. ט''ו באב, איהו קיימא בחדוה, על בנות ישראל. כל שאר יומין, אינון לתקונא דילה. ועל דא אשר תקחו מאתם כתיב.

כגוונא דאינון מתייחדין לעילא באחד, אוף הכי איהי, אתיחדת לתתא ברזא דאחד, למהוי עמהון לעילא חד לקבל חד, קודשא בריך הוא אחד לעילא, לא יתיב על כורסייא דיקריה, עד דאיהי אתעבידת ברזא דאחד כגוונא דיליה, למהוי אחד באחד. והא (קל''ד ע''א) אוקימנא רזא דיי' אחד ושמו אחד.

רזא דשבת, איהי שבת, דאתאחדא ברזא דאח''ד, למשרי עלה רזא דאחד. צלותא דמעלי שבתא, דהא אתאחדת כורסייא יקירא קדישא, ברזא דאח''ד, ואתתקנת למשרי עלה מלכא קדישא עלאה.

כד עייל שבתא, איהי אתיחדת ואתפרשת מסטרא אחרא, וכל דינין מתעברין מינה, ואיהי אשתארת ביחודא דנהירו קדישא, ואתעטרת בכמה עטרין לגבי מלכא קדישא, וכל שולטני רוגזין ומארי דדינא כלהו ערקין, (נ''א ואתעברו מינה) ולית שולטנו אחרא בכלהו עלמין. ואנפהא נהירין בנהירו עלאה, ואתעטרת לתתא בעמא קדישא, וכלהו מתעטרן בנשמתין חדתין. כדין שירותא דצלותא, לברכא לה בחדוה, בנהירו דאנפין, ולומר ברכו את יי' המבורך. את יי' דייקא, בגין למפתח לגבה בברכה. ואסיר לעמא קדישא למפתח לגבה בפסוקא דדינא, כגון והוא רחום וגו', בגין דהא אתפרשת מרזא דסטרא אחרא, וכל מארי דדינין אתפרשו ואתעברו מינה. ומאן דאתער האי לתתא, גרים לאתערא הכי לעילא. וכרסייא קדישא לא יכלא לאתעטרא בעטרא דקדושה, דכל זמנא דמתערי לתתא אינון מאריהון דדינא, דהוו מתעברן והוו אזלי כלהו לאתטמרא גו נוקבא דעפרא דתהומא רבא, כלהו תייבין לאשראה בדוכתייהו ואתרחקת (ואתדחקת) בהו אתר קדישא דבעאת נייחא.

ולא תימא דדא איהו בלחודוי, אלא לית אתערותא לעילא לאתערא, עד דישראל מתערי לתתא, כמה דאוקימנא, דכתיב, (תהילים פ״א:ד׳) בכסה ליום חגנו. ליום חג לא כתיב, אלא ליום חגנו. ועל דא אסיר לעמא קדישא, דקא מתעטרן בעטרין קדישין דנשמתין, בגין לאתערא נייחא, דאינון יתערון דינא, אלא כלהו ברעו ורחימו סגי, דיתערון ברכאן עילא ותתא כחדא.

ברכו את יי'. את דייקא. כדקאמרן, דא (בראשית ה' ע''ב) שבת דמעלי שבתא. ברוך יי' המבורך, דא אפיקו דברכאן ממקורא דחיי, ואתר דנפיק מניה כל שקיו, לאשקאה לכלא. ובגין דאיהו מקורא ברזא דאת קיימא, קרינן ליה המבורך, איהו מבועא דבירא. כיון דמטו תמן, הא ודאי בירא אתמליא, דלא פסקין מימוי לעלמין.

ועל דא לא אמרינן, ברוך את יי' המבורך, אלא ברוך יי', דאלמלא לא מטי התם נביעו ממקורא עלאה, לא אתמליא בירא כלל, ועל דא המבורך, אמאי איהו המבורך. בגין דאיהו אשלים ואשקי לעולם ועד. עולם ועד דא איהו שבת דמעלי שבתא, ואנן תקעין ברכאן באתר דאקרי מבורך. וכיון דמטאן התם, כלהו לעולם ועד, ודא איהו ברוך יי' המבורך. עד הכא, מטון ברכאן מעלמא עלאה, וכלהו לעולם ועד, לאתברכא ולאתשקאה, ולמהוי שלים כדקא יאות, מליא מכל סטרין.

ברוך: דא (קס''ב ע''א, עקב רע''א ע''א) מקורא עלאה, דכל ברכן נפקין מניה. וכד סיהרא אשתלים, קרינן לה הכי לגבי תתאי, אבל ברוך מקורא עלאה כדקאמרן. יי': דא אמצעי דכל סטרין עלאין. המבורך: דא שלמא דביתא, מבועא דבירא, לאשלמא ולאשקאה כלא. לעולם ועד: דא עלמא תתאה, דאצטריך לאתברכא. ומשחא ורבו דברוך יי' והמבורך, כלא איהו לעולם ועד. (מבורך כמה דאת אמר (בראשית מט) בן פורת) ועל דא, ברכה דא, אצטריכו כל עמא לברכא, ובמעלי שבתא, ברעו דלבא, ובחדוה בעו למשרי בשרותא בברכה דא, לאתברכא האי שבת דמעלי שבתא, (ליליא) מעמא קדישא כדקא יאות. בהאי ברכה. (ס''א ברכו) כד שראן ישראל לברכא, קלא אזלא בכלהו רקיעין, דמתקדשי בקדושא דמעלי שבתא. זכאין אתון עמא קדישא, דאתון מברכי ומקדשי לתתא, בגין דיתברכון ויתקדשון לעילא, כמה משריין עלאין קדישין, זכאין אינון בהאי עלמא, וזכאין אינון בעלמא דאתי, ולא מברכי ישראל ברכה דא, עד דמתעטרן בעטרין דנשמתין קדישין כדקאמרן. זכאה עמא דזכי לון בעלמא דין, למזכי לון לעלמא דאתי.

בהאי ליליא שמושא דחכימין, באלין נשמתין קדישין דמתעטרן בהו, ואף על גב דהא אוקימנא וכלא חד. ובכל אתר דתשכח לחכימין בהאי מלה, בסטרא דא, ולזמנין בסטרא דא, כלא איהו חד. והני מילי הא אוקימנא, אבל בזמנא דא, דמתעטרן כלהו בנשמתין ורוחין חדתין יתירין קדישין, כדין איהי זמנא דשמושא דלהון, בגין דליהוי נגידו לההוא שמושא, בנגידו דקדושה, בנייחא עלאה, ויפקון בנייהו קדישין כדקא חזי.

רזא דא לחכימין אתייהיבת. בשעתא דאתפליג ליליא, בליליא דא, קודשא בריך הוא בעי לאעלא בגנתא דלעילא. ורזא דא, ביומי (ויקרא מ''ט ע''ב) דחול קודשא בריך הוא עאל בגנתא דעדן דלתתא, לאשתעשעא עם צדיקיא דשראן תמן, ובשבת, בההוא ליליא דשבתא, קודשא בריך הוא עאל בגנתא דלעילא, ברזא דמקורא עלאה.

בגין דביומי דחול, כל נשמתין דצדיקיא כלהו, בגנתא די בארעא שריין. וכד אתקדש יומא במעלי שבתא, כל אינון משריין דמלאכין קדישין די ממנן גו גנתא דלתתא, כלהו סלקין להני נשמתין, דשריין גו גנתא דלתתא, לעאלא לגבי ההוא רקיעא דקיימא על גנתא, ומתמן אזדמנו רתיכין קדישין, דסחראן כורסי יקרא דמלכא, וסלקין לון לכל אינון נשמתין, בגנתא דלעילא.

כיון דאלין רוחין סלקין, כדין רוחין (צ''ח ע''ב, שלח קע''ג ע''א) אחרנין קדישין, נחתין, לאתעטרא בהו עמא קדישא. אלין סלקין, ואלין נחתין.

ואי תימא, הא גנתא דבארעא, ביומא דשבתא יתבא בריקנייא בלא נשמתין דצדיקיא. לאו הכי. אלא נשמתין אזלין, ונשמתין אתיין. נשמתין סלקין, ונשמתין נחתין. נשמתין אזלין מגו גנתא, ונשמתין אתיין לגו גנתא. כל אינון נשמתין דצדיקייא, דמתלבנן ביומי דחול, ועד לא עאלו לגו גנתא, בשעתא דאלין נפקין, אלין עאלין וגנתא לא (רנ''ג ע''א) אשתאר בריקניא. ברזא דלחם הפנים ביום הלקחו.

ואי תימא, כד אהדרו ביומי דחול. במה (נ''א כמה) אתמשכן דוכתי לארכא ופותיא ורומא, בגנתא, ולא אתידע. כגוונא דרזא דארץ הצבי, דהוה אתמשך לכל סטרין ולא אתידע. כגוונא דצבי, דכל מה דאתרבי, משכיה אתרבי לכל סטר, ולא אתיידע. ואית כמה נשמתין, דכיון דסלקין, תו לא נחתין.

נשמתין סלקין, ונשמתין נחתין, לאתעטרא בהו עמא קדישא. ובמעלי שבתא, גלגולא דנשמתין איהו, אלין אזלין, ואלין אתיין, אלין סלקין ואלין נחתין. מאן חמי כמה רתיכין קדישין, די משטטי לכאן ולכאן. כלהו בחדוה, כלהו ברעו, באלין נשמתין לאעטרא לעמא קדישא, לאעטרא לכמה צדיקייא, גנתא דעדן לתתא, עד שעתא דכרוזא קאים, וקארי מקודש מקודש. כדין נייחא שכיח, ושכיכו לכלא. וחייבי גיהנם כלהו משתככי בדוכתייהו, ואית לון נייחא. ונשמתין כלהו מתעטרן, אלין לעילא ואלין לתתא. זכאה עמא, דחולקא דא להון.

בפלגות ליליא דמעלי שבתא, דחכימין מתערין לשמושא דלהון, ההוא רוחא עלאה, דמתעטרן ביה, כד יומא אתקדש, בשעתא דאינון ניימי בערסייהו, ונשמתין אחרנין דלהון, בעאן לסלקא למחמי ביקרא דמלכא, כדין ההוא רוח עלאה דנחית במעלי שבתא, נטיל ההיא נשמתא, וסלקין לעילא, ואתסחיא נשמתא אחרא בבוסמין דגנתא דעדן, ותמן חמי מה דחמי. וכד נחתא לאשראה בדוכתהא בפלגות ליליא, ההיא נשמתא תבאת לדוכתהא. ובעי לאינון חכימין לומר, חד פסוקא דאתערותא, דההוא רוחא עלאה קדישא דעטרא דשבתא, כגון, (ישעיה סא) רוח יי' אלהים עלי יען משח יי', אותי לבשר ענוים וגו'. (יחזקאל א) בלכתם ילכו ובעמדם יעמדו ובהנשאם מעל הארץ וגו', אל אשר יהיה שם הרוח ללכת ילכו וגו'. בגין דמתעטרן בההוא רוחא, באתערותא דלהון בחדוה דשמושא, ויהא נגידו דההוא רוח עלאה דשבתא, בההוא שמושא דמצוה.

רב המנונא סבא, כד הוה (כ''ד ע''א) סליק מנהרא במעלי שבתא,

הוה יתיב רגעא חדא וזקיף עינוי והוה חדי,

והוה אמר דהוה יתיב למחמי חדוה דמלאכי עלאי.

אלין סלקין, ואלין נחתין.

ובכל מעלי שבתא, יתיב בר נש בעולם הנשמות. זכאה איהו מאן דידע ברזין דמאריה.

כד נהיר יממא ביומא דשבתא, סליקו דחדוה סליק (בראשית ח' ע''א) בכלהו עלמין, בנייחא בחדוה. כדין (תהלים יט) השמים מספרים כבוד אל ומעשי ידיו מגיד הרקיע. מאן שמים. אלין שמים, דשמא עלאה אתחזי בהו, דשמא קדישא אתרשים בהו.

מספרים, מאי מספרים, אי תימא כמאן דמשתעי ספור דברים. לאו הכי. אלא דנהרין ונציצין בנציצו דנהורא עלאה, וסלקין בשמא, דכליל בנהירו דשלימו עלאה.

ומאן איהו ספור. דנצצי בנהירו דשלימו דספר עלאה. ובגין כך, סלקין בשמא שלים, ונהרין בנהירו שלים, ונצצי בנציצו שלים. אינהו מנצצי ונהרי בגרמייהו, מגו נהירו דנציצו דספר עלאה, ונצצי ונהרי לכל סטר וסטר (נ''א לכל כבוד וכבוד) דמתדבקן ביה, דהא מנייהו, מההוא ספירו ונהירו, נהיר כל עזקא ועזקא, ונציץ בנציצו, בגין דבהאי יומא מתעטרן שמים, וסלקין בשמא קדישא, יתיר משאר יומין.

ומעשה ידיו, ההוא טלא עלאה, דנהיר מכל סטרין גניזין, דאיהו מעשה ידיו, ותקונא דיליה, דמתתקנא ביומא דא מכל שאר יומין.

מגיד הרקיע. מאי מגיד. משיך ונגיד לתתא, מרישא דמלכא, מליא מכל סטרוי. הרקיע, ההוא רקיע, דאיהו מבועא דבירא. ודא איהו ההוא נהר דנפיק מעדן, ודא איהו דנגיד ומשיך לתתא, נגידו דטלא עלאה, דנהיר ונציץ בנציצו מכל סטרין. ודא רקיע אנגיד ליה במשיכו דרחימו ותיאובתא, לאשקאה שקיו דחדוה, למעלי שבתא. וכד נגיד ומשיך ההוא טלא דבדולחא, כלא (נגיד) מליא ושלים באתווי קדישין, בכל אינון שבילין קדישין. כיון דכלא אתחבר ביה, אתעביד ביה ארחא לאשקאה ולברכא לתתא.

יום ליום: יומא ליומא, ועזקא לעזקא. השתא משתעי קרא בארח פרט, היך שמים מספרים ומתקנין בספירו ובנציצו עלאה להאי כבוד, והיך נגיד ומשיך ההוא רקיעא, נגידו דטלא עלאה. ואמר, יום ליום יביע אמר. יומא ליומא, ודרגא לדרגא, יחוה (ס''א אוחז) לאתכללא דא בדא, ולאתנהרא דא מן דא, מההוא ספירו דמנצצי ומנהרי שמים, להאי כבוד. יביע: כמה דאת אמר מבע אתעביד וגו'. אוחו לאנהרא דא מן דא, ולאתנצצא דא מן דא, מההוא ספירו ונציצו.

אמ''ר: כללא דאתוון ושבילין דנפקין מאבא ואימא, וההוא רישא דנפיק מנייהו, דאיהו ברא בוכרא, אלף: אבא. וכד איהו סליק ונחית, אתחברת מ' בהדי א', ואיהו אם. רבי: רישא (קע''ח ע''ב) בוכרא. כד מתחברן אתוון כלהו, אמר. דא נהירו דאבא ואימא וברא בוכרא, ונהרין דא בדא בחבורא חדא. שלטא ביומא דשבתא. ועל דא כלא אתכליל דא בדא, בגין למהוי חד. ובגין כך אוחו דא בדא, ההוא אמר שליטו עלאה, למהוי כלא חד.

וכד כל האי אתנגיד ואתמשך להאי רקיע, כדין איהו אשקי ואנהיר לתתא, להאי כבוד אל, למעבד תולדין בדיוקנא דאינון שמים, דנהרין לההוא כבוד אל. (ודא הוא דכתיב)

ולילה ללילה יחוה דעת, רתיכין דילה (דא לדא) דאינון גופא דכרסייא, וכלהו אקרון לילות, כמה דאת אמר (תהילים ט״ז:ז׳) אף לילות יסרוני כליותי. רתיכא עלאה, אתקרי ימים, יום ליום. רתיכא תתאה, אקרי לילות, לילה ללילה.

יחוה. דעת, יחוה: יחיה. יחיה תולדין, דאינון (נ''א באינון) שמים. ואי תימא, יחוה לאו יחיה. תא חזי, כתיב (בראשית ג׳:כ׳) ויקרא האדם שם אשתו חוה, כי היא היתה אם כל חי. חוה וחיה במלה חדא סלקין. ועל דאסתלק (נ''א דא אסתלק) י', ועייל ו', דאיהו כדקא יאות, דהא ו' איהו חיין ודאי, ועל דא חוה וחיה, י' (ס''א זעירא נטילא) נטלא חיין מן ו'. אוף הכא, יחוה, יחיה.

דעת: דא איהו רזא דשמים. מה שמים שית סטרין, אוף הכא שית סטרין, באינון תולדין דקא יחיה כגוונא דיליה, ועל דא יום ליום אתכליל בדרגא עלאה אמ''ר. ולילה ללילה ברזא דדכורא, דקא נהיר לה דאיהו שמיה (נ''א שמים') דעת.

ובגין דהאי אמר רזא עלאה איהו, ולא כשאר אמירן, אהדר קרא עליה ואמר, אין אמר ואין דברים, כשאר אמירן דעלמא. אלא האי אמר, רזא עלאה איהו, בדרגין עלאין, דלית תמן אמירן ודברים, ולא אשתמעו, כשאר דרגין דאינון רזא דמהימנותא, דאינון קלא דמשתמע, אבל הני לא (בראשית נ') אשתמעו לעלמין, והיינו דכתיב בלי נשמע קולם.

אבל בכל הארץ יצא קום, אף על גב דאינון טמירין עלאין, דלא אתיידעו לעלמין, נגידו ומשיכו דלהון, אתמשך ואתנגיד לתתא. ובגין ההוא משיכו, אית לן מהימנותא שלימתא, בהאי עלמא, וכל בני עלמא משתעו רזא דמהימנותא דקודשא בריך הוא, באינון דרגין, כאילו אתגליין, ולא הוו טמירין וגניזין, והיינו ובקצה תבל מליהם, מרישא דעלמא, עד סייפי עלמא משתעאן אינון חכימי לבא, באינון דרגין גניזין, אף על גב דלא אתיידעו. אבל במה אשתמודען, בגין דלשמש שם אהל בהם, בגין שמשא קדישא, דאיהו משכנא מאינון דרגין עלאין קדישין, ואיהו נהורא, דנטיל כל נהורין גניזין, וההוא משיכו דלהון, ובגיניה אתחזי מהימנותא בכל עלמא.

מאן דנטיל לשמשא, כמאן דנטיל לכלהו דרגין. בגין דשמשא איהו אהל דאתכליל בהון, ונטיל כלא, ואיהו נהיר לכל אינון גווני נהורין לתתא. ועל דא והוא כחתן יוצא מחפתו, בנהירו ונציצו דכל נהורין גניזין, דכלהו בתיאובתא ברעותא שלים, יהבי ליה רעותייהו ונהירו דלהון, כמה דלחתן אית רעו ותיאובתא דכלה (נ''א דכלהו) למיהב לה נבזבזן ומתנן. ועל דא והוא כחתן יוצא מחפתו.

מאן חפתו. דא עדן. ורזא דא, (בראשית ב׳:י׳) ונהר יוצא מעדן. עדן, דא איהו חופא דחפיא על כלא. ישיש כגבור. ישיש, מסטרא דאור קדמאה דלא אשתכח ביה דינא כלל. כגבור, מסטרא דגבורה, ואף על גב דגבורה איהי דינא שלים, כגבור כתיב, ולא גבור, בגין דאמתיק דינא בחסד, ונטיל כלא כחדא, בתיאובתא ורעותא שלים. וכל דא, לרוץ ארח. כמה דאת אמר (ישעיהו מ״ג:ט״ז) הנותן בים דרך לאשקאה ולאשלמא נהירו דסיהרא בכל סטרין, (רט''ו ע''א) ולמפתח בה ארח לאנהרא לתתא.

מקצה השמים מוצאו, מסייפי אלין שמים עלאין דקאמרן, איהו אפיק, בגין דבסיומא דגופא, איהו אפיק, ובההוא אתר אשתמודע בין דכר לנוקבא. ודא הוא דכתיב, (דברים ד׳:ל״ב) ולמקצה השמים ועד קצה השמים. קצה השמים דא (רבי ע''א) עלמא עלאה. ולמקצה השמים, דא (מלכא ד) שלמא דיליה. כמה דהאי נטיל כל נהורין, וכלהו ביה, אוף הכי האי, נטיל כל נהורין, וכלהו ביה, ואיהו נפיק מקצה השמים.

ותקופתו: דסחרא (ס''א דסיהרא) בכל אינון סטרין (נ''א ספירן) קדישין, דאתחזון לאתנהרא ולאתשקאה ולנצצא מניה. ואין נסתר, לית מאן דאתחפיא מההוא נהירו, דהא לכלהו אנהיר בכללא חדא, לכל חד וחד כמה דאתחזי ליה.

וכד כלהו אשתלימו ואתנהירו מגו שמשא, כדין סיהרא מתעטרא בגוונא דאימא עלאה, שלימא בנ' תרעין, ודא איהו דכתיב תורת יי' תמימה, דהא כדין איהי (שלימא) תמימה, מכל סטרין, ברזא דחמש דרגין, כגוונא דאימא עלאה, דאינון חמש רזא דחמשין.

ובגיני כך, איהי אתיא בחמש חמש תיבין, בגין לאשלמא לרזא דחמשין. תורת יי' תמימה משיבת נפש, הא חמש. עדות יי' נאמנה מחכימת פתי, הא חמש. פקודי יי' ישרים משמחי לב, הא חמש. מצות יי' ברה מאירת עינים, הא חמש. יראת יי' טהורה עומדת לעד, הא חמש. משפטי יי' אמת צדקו יחדיו, הא חמש. וכלהו אתיין בחמש חמש, לאתכללא כגוונא דאימא עלאה.

ועל דא, יהו''ה יהו''ה שית זמנין, לקבל שית סטרין עלאין, דאינון רזא דשמא עלאה, (נ''א דשמיא עלאין) ועל דא, סיהרא אתמליא ואשתלים בסדורא עלאה כדקא יאות, ודא איהו ביומא דשבתא, דכלא אשתלים כדקא יאות, ברזא דשבתא עילא ותתא. ועל דא ביומא דא, אתוסף נהירו בכלא, כדקאמרן. שמים נטלי ממקורא דחיי בקדמיתא, ואינון מנהרי ומתקני לכבוד עלאה, מרזא (בראשית ל''ה ע''ב) דספר עלאה, אבא דכלא. ומרזא דספר, אימא עלאה. ואיהו, מרזא דספור. ובגין כך, מספרים, כדקאמרן. ברזא דתלת שמהן אלין, דשלטין ביומא דשבתא, על כל שאר יומין.

ובגיני כך תושבחתא דא, קאמר דוד ברוח קדשא, על נהירו ונציצו ושולטנו (נ''א ושלימו) דיומא דשבתא על כל שאר יומין (ס''א ותקונא דיליה דאתתקנת ביומא דא מכל שאר יומין) בגין רזא דשמא עלאה, דקא נהיר בנהירו, ונציץ בנציצו, ואשתלים בשלימו עילא ותתא. וכדין תורת יי' תמימה, שבת דמעלי שבתא, (ס''א רזא דשמור כבוד לילה דהא היא תורת ה' תמימה תורה שבעל פה משה קבל תורה מסיני והא אתערו על תורה שבעל פה דאילו תורה שבכתב הא כתיב ויצו משרז את הלויים וגו' לקוח את ספר התורה. ודא לליואי אתחזי להאי דאחיד בשמשא ומלכא דאתייא מיניה משה נהיר לישראל מ' שנין שמשא ביומוי ותורת ה' דא מעלי שבתא) ברזא חדא כדקאמרן.

ואתקינו (ס''א אנשי כנסת הגדולה) חברייא שירותא דתושבחתי, מאינון תושבחתן דדוד, מרזא דא השמים, דאיהו נטיל ברישא, ונהיר לכל שאר. ולבתר ההוא נהר דנפיק מעדן, ודא איהו רזא, (תהילים ל״ג:א׳) רננו צדיקים ביי' בגין דהאי נהר כניש ונטיל כלא מרזא דשמים, ברזא עלאה, ומקורא דחיי, כלא כדקא יאות ביומא דא. ושמשא אתקין לאנהרא כדקא יאות, ביומא דא.

ולבתר סיהרא דקא מתפרשת מסטרא אחרא ביומא דא, בגין לאתנהרא מן שמשא, ודא איהו לדוד בשנותו את טעמו וגו'. ולבתר דאתפרשת מניה, הא אתחברת בשמשא. ותושבחתא דא בכ''ב אתוון, דאעיל בה שמשא בסיהרא. ותושבחתא דא, פרישו דסיהרא מסטרא אחרא, ותושבחתא דכ''ב אתוון בנהירו דשמשא. ולבתר אתחברותא וסליקו דמטרוניתא עם בעלה. ודא איהו (תהילים צ׳:א׳) תפלה למשה איש האלהים. אתחברותא ואתדבקותא דאתתא בבעלה, לפרשא ימינא ושמאלא לקבלא לה, ולמהוי כחדא בחבורא חדא. (למהוי חד ברזא חד. וכל אלין שמים מספרים לון ומתקנין לון. מכאן ולהלאה תושבחן אחרנין דחדוה ותיאובתא שלימתא. אבל הני אינון תקונא שלימתא עלאה ברזא דשמא קדישא כדקא יאות ותושבחן אלין אתקינו בתקונא דשבת דאיהו סליק ואתעטר בעטרוי כדקא יאות וסלקין ברזא דשמא קדישא למהר חד ברזא דכבוד אל דשמים מספרים ליה וזהרין ליה כדקאמרן)

ודא איהו (תהלים צח) מזמור שירו ליי' שיר חדש. תושבחתא דא הא (בראשית קכ''ג ע''ב) אוקימנא. אבל אף על גב דאתערנא ביה, אתערו דחברייא דקא אתערו, שפיר איהו, דהנהו פרות עלות כד הוו נטלי ארונא, אתערו בהאי תושבחתא, כמה דאת אמר (שמואל א ו׳:י״ב) וישרנה הפרות בדרך. ומה שירה הוו אמרי. (תהילים צ״ח:א׳) מזמור שירו ליי' שיר חדש כי נפלאות עשה. רזא דא איהו כגוונא דלעילא. בשעתא דאינון חיות נטלי (ארונא) כרסייא, לארמא ליה לעילא, אינון אמרי תושבחתא דא.

ואי תימא, אמאי כתיב הכא חדש, והא תדיר קאמרי תושבחתא דא. אלא ודאי חדש איהו, וחדש לא אקרי, אלא באתחדתותא דסיהרא, כד אתנהירת מן שמשא, כדין איהו חדש, ודא איהו שיר חדש. הושיעה לו ימינו וזרוע קדשו, הא אתערותא דימינא ושמאלא לקבלא לה.

ותושבחתא דא, כד נטלי ארונא, קא משבחאן לה. כד סלקין לבית שמש. כגוונא דעגלות סלקין לבית שמש. וכלא ברזא חד סלקין, בגין דבשבת איהו סליקו דכורסייא, לסלקא לעילא. תקונא דתושבחתא דא בשבת אלין תושבחן כלהו אתקינו בשבת, לשבחא ליה עמא יחידא בעלמא. (תהילים צ״ב:א׳) מזמור שיר ליום השבת, תושבחתא דא, אדם הראשון קאמר לה, בשעתא דאתתרך מגנתא דעדן, ואתא שבת ואגין עליה. ואוקמוה חברייא, תושבחתא דא, עלמא תתאה קא משבח לגבי עלמא עלאה, יומא (דכלא ביה) דאיהו כולו שבת, מלכא, דשלמא דיליה. ודא איהו מזמור שיר, ולא כתיב מאן קאמר ליה, כמה דאוקימנא. ליום השבת, יומא עלאה, שבת עלאה. דא שבת ודא שבת, מה בין האי להאי. אלא, שבת סתם, דא שבת דמעלי שבתא. יום השבת, דא שבת דלעילא. דא יום, ודא לילה. (שמות ל״א:ט״ז) ושמרו בני ישראל את השבת, הא ליליא, רזא דנוקבא. (שמותכ) זכור את יום השבת, הא יום, רזא דדכורא. ובגין כך מזמור שיר ליום השבת.

ואשכחן בכמה אתר, דעלמא תתאה לא סליק בשמא, ואתיא (ויקרא ק''ב) סתם, כגון האי, וכגון ויקרא אל משה, וכגון (שמות כ״ד:א׳) ואל (קל''א ע''א) משה אמר עלה אל יי'. כלהו סתים שמא, ולא סליק ביה. (אלא) (ס''א וכלא) בגין דאית ביה דרגא עלאה, ולגבי דרגא עלאה איהו לא סליק בשמא. נהורא דשרגא, לא סליק ביממא, בנהורא דשמשא, ועל דא לא סליק בשמא. וכל אלין תושבחן, דשבת, דאיהי כבוד (נ''א יום השבת דאיהו תושבחתא) יום, איהו תושבחתא עלאה, על כל שאר יומין. (ס''א וכל אלין תושבחן אתקינו בתיקונא דשבתא דאיהו סליק לאתעטר בעטרין עלאין אתרין קדישין על כל שאר יומין)

נשמת כל חי, הא חברייא אתערו רבי'ה ביה מלין דקשוט. אבל אית לן לאדכרא, האי נשמתא דפרחא מההוא חי העולמים. ובגין דאיהי דיליה, דמניה נפקן כל ברכאן, ושריין ביה, והוא אשקי ומברך לתתא, האי נשמתא דנפקא מניה, אית לה רשו לברכא להאי אתר.

ועל דא פרחין נשמתין מההוא חי, במעלי שבתא. אינון נשמתין דאינון פרחאן, ממש מברכין להאי אתר דאקרי שם מתתא. וההוא אתר דנפקי מניה מברך ליה לעילא, והאי שם מקבלא ברכאן, מתתא ומעילא, ואתכלילת מכל סטרין.

ביומי דחול, איהי מקבלא ברכאן, משאר נשמתין, דקא מברכין לה מתתא. ביומא דשבת, איהי מקבלא ברכאן מאינון נשמתין עלאין, דקא מברכאן לה בארבעין וחמש תיבין, כחושבן מ''ה. (מנשמת כל חי עד והאחרונים) (ס''א ברזא דחמשין תיבין, כחושבן מ''י) כמה (הקדמה ב' ע''א) דאוקימנא, ברזא מ''ה, וברזא מ''י. דא עלמא עלאה, ודא עלמא תתאה. נשמת כל חי (ס''א עד האחרונים') מ''ה. ומן ואילו פינו מלא שירה עד ומלפנים, סלקא תושבחתא אחרא חמשין תיבין. ואף על גב דלא קיימא תמן מלה בחושבנא, סלקא חושבנא רזא מ''י. ומתמן ולהלאה סלקא תושבחתא אחרא לחשבון (מ''ה) מאה תיבין, תשלומין דכלא, וחד רתיכא על מה דשריא דאיהו תשלומא (ס''א ההוא שלימא עלאה.)

וכל שבחא דא, וכל מלין אלין, כלהו שייפין ידיען, בחושבנא לתשלומא דשבת, ולאשתלמא מנייהו, כדקא חזי. זכאה עמא, דידעי לסדרא שבחא דמריהון, כדקא יאות. מכאן ולהלאה סדורא דצלותא כמה דאתתקנת.

כתיב (תהילים כ״ב:כ׳) ואתה יי' אל תרחק אילותי לעזרתי חושה. דוד מלכא אמר דא, בשעתא דהוה מתקן ומסדר תושבחתא דמלכא, בגין לחברא שמשא בסיהרא. כיון דהוה מתקן ומסדר שבחין דיליה לאתחברא, אמר ואתה יי' אל תרחק.

ואתה יי' רזא (רנ''א ע''א, ק''מ ע''א, קע''ט ע''ב) דחברותא חדא בלא פרודא. אל תרחק, כיון דאיהי סלקא לאתעטרא בבעלה, וכלא בעלמא עלאה, ומתמן בעי לסלקא לאין סוף, לאתקשרא כלא לעילא לעילא, ובגין כך אל תרחק, לאסתלקא מינן, לשבקא לן.

ובגין כך, בגו סדורא דתושבחתא, בעאן ישראל לאתכללא תמן, ולאתדבקא בהדייהו מתתא, דאלמלא יבעי לאסתלקא האי כבוד, הא ישראל לתתא אחידן ביה ותקפין ביה, דלא שבקי ליה לאתרחקא מנייהו. ועל דא צלותא בלחש, כמאן דמליל ברזא עם מלכא, ובעוד דאיהו ברזא עמיה, לא אתרחקא מניה כלל.

אילותי, מה איל וצבי, בשעתא דאזלי ומרחקי, מיד אהדרן לההוא אתר דשבקי, אוף קודשא בריך הוא, אף על גב דאסתלק לעילא לעילא באין סוף, מיד אהדר לאתריה. מאי טעמא. בגין דישראל לתתא אתאחדן ביה, ולא שבקין ליה לאתנשיא, (מניה) ולאתרחקא מנייהו. ועל דא, אילותי לעזרתי חושה.

ובגין כך בעינן לאתאחדא ביה בקודשא בריך הוא, ולאחדא ביה, כמאן דאמשיך מעילא לתתא, דלא ישתבק בר נש מניה, אפילו שעתא חדא. ועל דא כד סמיך גאולה לתפלה, בעי לאחדא ביה, ולאשתעי בהדיה בלחישו, ברזא, דלא יתרחק מינן, ולא ישתבק מינן, ועל דא כתיב (דברים ד׳:ד׳) ואתם הדבקים ביי' אלהיכם חיים כלכם היום. (תהילים קמ״ד:ט״ו) אשרי העם שככה לו אשרי העם שיי' אלהיו.

(שמות כ״ה:ב׳) ויקחו לי תרומה, כמה דאתמר. במאי איהי תרומה. ברזא דזהב, דהא מתמן אתזנת בקדמיתא, בגין דאיהי גבורה תתאה, דאתיא מסטרא דזהב. ואף על גב דאתיא מסטרא דזהב, כל עקר לא אשתארת, אלא בסטרא דכסף, דאיהו ימינא.

ורזא דא (הקדמה א' ע''א) כוס של ברכה, דאצטריך לקבלא ליה בימינא ובשמאלא, וכל עקר לא אשתאר אלא בימינא. (ס''א ושמאלא אתעדי מינה ולא וכו') ושמאלא אתער ימינא, ולא אתדבק ביה, בגין דאיהו אתייהיב בין ימינא ושמאלא, ושמאלא אתאחיד תחותיה, וימינא אתאחיד ביה לעילא, כמה דאת אמר (שיר השירים ב׳:ו׳) שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני. זהב וכסף, כמה דאת אמר (חגי ב׳:ח׳) לי הכסף ולי הזהב, והא אתמר.

ונחושת, דא איהו גוון כגוונא דזהב, בגין דאצטבע מגוון זהב ומגוון דכסף. ועל דא מזבח הנחשת קטן. אמאי איהו קטן. כמה דאת אמר (מלכים א ח׳:ס״ד) כי המזבח אשר לפני יי' קטן מהכיל את העולה וגו'. כמה דאת אמר (שמואל א י״ז:י״ד) ודוד הוא הקטן. ואף על גב דאיהו קטן, כלא אתאחיד בגויה. ואי תימא מזבח אחרא, אקרי קטן. לאו הכי. דלאו קטן בר האי, דכתיב, (בראשית א׳:ט״ז) את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה. ודא איהו המאור הקטן. המאור הגדול, דא מזבח הפנימי דאיהו מזבח הזהב. ותכלת דא איהו תכלת דציצית. תכלת דא איהו כרסייא, רזא דתפלה דיד. תכלת דא איהו כרסייא, דדיינין ביה דיני נפשות. בגין דאית כרסייא דדיינין ביה דיני ממונות, ואית כרסייא דדיינין ביה דיני נפשות. ועל דא, כל גוונין (קל''ה ע''א, קנ''ב ע''א, בראשית נ''א ע''ב) טבין לחלמא, בר גוון תכלא, בגין דינדע דהא נשמתיה סלקא בדינא. וכד נשמתא סלקא בדינא, גופא אתדן לאשתצאה ואצטריך ההוא חלמא, לרחמין סגיאין.

תכלת דא איהו כרסייא, דכתיב ביה (יחזקאל א׳:כ״ו) כמראה אבן ספיר דמות כסא, (וכתיב ואש מתלקחת) וכתיב ונגה לו סביב. בגין דעבדין ביה כריכין לציצית, וכד נגה לו, אתהדר לגוון ירוק, כגון כרתי. מההיא שעתא ואילך, אשתרי זמנא דקריאת שמע, דהא אשתני גוון תכלא מכמה דהוה, ובגין כך אסיר למידן דיני נפשות בלילה, בגין דשלטא ההוא גוון תכלא בההוא זמנא, ואתיהיב רשו למחטף נפשא בלא משפט. דהא משפט לא שלטא בההוא זמנא. כד אתי צפרא, ואתער ימינא דלעילא, נפיק ההוא נהורא, ומטי עד האי תכלא, ואשתני מכמה דהוה, וכדין שלטא עליה, ואתדבק ביה כרסייא אחרא קדישא. מההיא שעתא ואילך, זמנא דקריאת שמע.

וארגמן, דא כנופיא דכלילא כל גוונין כחדא. ותולעת שני, כתיב שני, וכתיב שנים, דכתיב, (משלי ל״א:כ״א) כי כל ביתה לבוש שנים. אלא האי איהו גוון אקרי שני, דנטיל כל גוונין ביה, וכלא איהו חד, שני ושנים. שנים: כד כלהו כלילן ביה כחדא. שני: דנפיק מכרסייא עלאה, דשלטא על תכלת מסטרא דימינא, ודא איהו אפוטרופסא דישראל, דכתיב ביה (דניאל י) מיכאל שרכם. תולעת: דחיליה בפומיה, כתולעת, דמתבר כלא ועקר כלא.

תולעת שני ושש, תרין גוונין כחדא, דימינא ושמאלא, חיור וסומק. ושש: בוצא איהו. דשית חוטין מתחברן, ודא איהו דכתיב, (דניאל י) וגויתו כתרשיש. ובאלין תרין, כלילן תרין אחרנין.

ועזים: גבוראן תתאי דלבר, לחפיא על פנימאי. וכלא אצטריך, ואצטריך למיהב דוכתא לכלא, דהא מסטרא דדהבא קאתיין. ועורות אלים מאדמים, משיכו דתרין סטרין, דימינא ושמאלא, לחפייא בדוכתא אחרא.

ועורות תחשים, סטרא חדא אית דרבי גו סטרא אחרא בחורבא, ולא בישובא אשתכח, ודא איהו סטרא דכיו, ואקרי תחש.

בספרא דשלמה מלכא אית גו האי מזבח הנחשת דקאמרן, רזין עלאין. דהא מזבח אדמה כתיב, (שמות כ) מזבח אדמה תעשה לי וגו' ודא איהו רזא כדקא יאות. נחשת, כד שלטין טורין אחרנין, ואיהי צריכא למיזן לון, אצטבע בהאי גוון למיזן לון. ואינון אקרון הרי נחשת.

ואינון (רבי'ס ע''א) הרי נחשת אתמשך עלייהו רוחא חדא מגו האי מזבח, וכד האי מזבח אסתלק בסליקו אחרא, כדין אסתלק את נ', דאיהו מזבח קדישא, ואשתאר רוחא דאלין טורי נחשת. וכד ההוא רוחא אסתליק בקיומיה, אקרי תחש, דהא אסתלק מניה את נ'.

והאי אתפרש, לכמה רוחין אחרנין, ואקרון אוף הכי, ועל דא אקרי ההוא עמא, תחש. כמה דאת אמר (בראשית כב) ואת (קמ''ז ע''ב) תחש ואת מעכה. אינון הוו ידעי בהא חיה דמשכנא, דאקרי על שמהון.

ועצי שטים, אלין אינון רזין קדישין, דאינון לוחי משכנא, ואינון אקרון ברזא דלהון. כתיב עצי שטים עומדים, וכתיב (ישעיה ו) שרפים עומדים.

מכאן ולהלאה שמן למאור, משיכו דמשח רבות קדישא לאמשכא עלייהו. אבני שהם ואבני מלואים, אלין אבני קדשא, יסודי דמקדשא, ברתיכין קדישין אלין, אזדמנן בלחודייהו, ליקר ולשבחא, בלבוש יקר, לעיינא כהנא בהו תמן, ולאדכרא (ולברכא) תריסר שבטין, ועל דא תריסר אבנין כמה דאתמר.

תליסר זינין אינון, בר י''ב אבנין יקירין אלין, וכלהו סלקין לכ''ה אתוון, ברזא עלאה דיחודא. ולקבל אלין, גליף ואתקין משה, כ''ה אתוון ברזא דפסוקא דיחודא, דכתיב, (דברים ו׳:ד׳) שמע ישראל ידוד אלהינו ידוד אחד. ואינון כ''ה אתוון, גליפן מחקקן ברזא דלעילא.

יעקב בעא לאתקנא לתתא, ברזא דיחודא, ואתקין בכ''ד אתוון, ואינון ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. ולא אשלים לכ''ה אתוון, בגין דעד לא אתתקן משכנא. כיון דאתתקן משכנא, ואשתלים, מלה קדמאה דהוה נפיק מניה, כד אשתלים, לא מליל אלא בכ''ה אתוון, לאחזאה דהא אשתלים דא כגוונא דלעילא, דכתיב, (ויקרא א׳:א׳) וידבר יי' אליו מאהל מועד לאמר. הא כ''ה אתוון.

ועל דא כ''ה זינין לאשלמא תקונא דמקדשא (ס''א דמשכנא) וכל הני אתוון, אוקימנא באינון אתוון גליפן, דאוליפנא ממר. ובגין דמשכנא אשתלים ברזין אלין, אקרי כ''ה, ביחודא דשלימו דמשכנא, ועל דא (תהילים קמ״ה:י׳) וחסידיך יברכוכה כתיב, רזא דשלימו דכל משכנא ותקונא דיליה. כ''ה, לקבל כ''ב אתוון, ואורייתא ונביאים וכתובים, דאינון כללא חדא, ורזא חדא.

בשעתא דישראל קא מיחדי יחודא בהאי קרא, ברזא דכ''ה אתוון, דאינון שמע ישראל יי' אלהינו יי' אחד, וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, דאינון כ''ד אתוון, ויכוון כל חד בהו, כלהו אתוון מתחברן כחדא, וסלקין בחבורא חד (ס''א כדין אתפתחו) מ''ט תרעין, ברזא דיובלא. וכדין אצטריך לסלקא עד ולא יתיר. וכדין אתפתחו תרעין, וחשיב קודשא בריך הוא לההוא בר נש, כאילו קיים אורייתא כלה, דאיהי אתיא במ''ט פנים. (בכלא) ועל דא אצטריך לכוונא לבא ורעותא בכ''ה ובכ''ד, ולסלקא לון ברעותא דלבא, למ''ט תרעין דקאמרן. כיון דאתכוון בהאי, יתכוון בההוא יחודא דאמר מר, שמע ישראל וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד כללא דכל אורייתא כלה. זכאה חולקיה מאן דיתכוון בהו, דודאי כללא איהו דכל אורייתא דעילא ותתא. ודא איהו רזא דאדם שלימא, דדכר ונוקבא, ורזא דכל מהימנותא.

מחלוקת דשמאי והלל בקימה ובשכיבה, דכתיב, (דברים ו׳:ז׳) בשכבך ובקומך, דשמאי סבר בערב דקא כלילא נוקבא בשלטנהא, אצטריך לגבי נוקבא דקא יטו ויקראו. ובבקר, דקא שלטא דכורא בשולטנותא דעלמא עלאה, אצטריך למיקם קמיה דדכורא, כמה דאצטריך בתפלה מעומד, ובכל אתר דדכורא אתיא.

ובית הלל סבר, אלמלא אשתכח דא לחוד ודא לחוד, הכי אצטריך. אבל כיון דאנן מחברן לון כחדא, בחבורא במ''ט פנים, ומ''ט תרעין, לא אצטריכנא לאפרשא דא לחוד ודא לחוד, אלא לאשגחא דכלא איהו חד, בלא פרודא. וכמה דאזדמן ליה לבר נש, הכי יימא, דהא תרווייהו בחבורא חדא, כמה דניחא לון, והכי אצטריך לאתחזאה.

ועל דא דכורא, בשית סטרין, בקרא דשמע ישראל, דאינון שית תיבין. ונוקבא בשית סטרין ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. דאינון שית תיבין אחרנין, וסלקין בחבורא חדא, ברזא דמ''ט תרעין, והלכה כבית הלל בכל אתר.

(ישעיהו מ״א:ב׳) מי העיר ממזרח וגו'. האי קרא אוקימנא ואתמר, אבל רזא דחכמתא איהו, מ''י רזא דעלמא עלאה איהו, דהא מתמן נפקא שירותא, לאתגליא רזא דמהימנותא, והא (בהקדמה ב' ע''א) אוקימנא.

תו. מ''י טמירא דכל טמירין, דלא אתידע ולא אתגלייא כלל. גלי יקריה לאשתמודעא, מההוא אתר דאקרי מזרח, דהא מתמן שירותא דכל רזא דמהימנותא, ונהורא לאתגלייא. ולבתר צדק יקראהו לרגלו, דהא צדק, גלי גבורתא עלאה, ושולטניה דקודשא בריך הוא, ולהאי צדק אשלטיה על עלמין כלהו, לדברא לון, ולאתקנא לון, כדקא יאות. ועל דא, (ישעיהו מ״א:ב׳) יתן לפניו גוים ומלכים ירד, דהא כל מלכין דעלמא, ברשותא דהאי צדק קיימין, כמה דאת אמר (תהילים ט׳:ט׳) והוא ישפוט תבל בצדק.

תו, צדק יקראהו לרגלו, מאן קרי למאן. אלא, צדק איהו קארי תדיר לאספקלריאה דנהרא, ולא שכיך לעלמין, וצדק קאים תדיר לרגלוי, דלא אתעדי מתמן, וקארי ולא שכיך, הדא הוא דכתיב, (תהילים פ״ג:ב׳) אלהים אל דמי לך אל תחרש ואל תשקט אל.

(תהילים ס״ג:א׳) מזמור לדוד בהיותו במדבר יהודה. מאי שנא מכל שאר תושבחן, דלא קאמר באן אתר שבח לון דוד מלכא, ומאי שנא הכא דקאמר בהיותו במדבר יהודה. אלא לא דא בלחודוי, דהא אוף הכי נמי, (תהלים לה) בשנותו את טעמו לפני אבימלך. (תהילים נ״ד:ב׳) בבא הזיפים. וכן כלהו. לאחזאה לכל בני עלמא, שבחיה דדוד, דאף על גב דבצערא הוה, והוו רדפי אבתריה, הוה משתדל לומר שירין ותושבחן לקודשא בריך הוא.

ואף על גב דברוח קדשא הוה אמר, רוח קדשא לא הוי שארי עלוי, עד דאיהו אשתדל למשרי עלוי. וכן בכל אתר, לא שריא רוח קדשא דלעילא, עד דיתער עליה בר נש מתתא. ודוד אף על גב דקא רדפי אבתריה, והוה בצעריה, לא הוה שביק שירין ותושבחן מפומיה, ולשבחא למאריה על כלא.

ואי תימא, הא דתנינן, (בראשית ל''ט ע''ב, ס''ה ע''א) מזמור לדוד, או לדוד מזמור, והכא שרת עליה רוח קדשא בקדמיתא, בגין דאמר מזמור לדוד. אלא, אי איהו לא הוה מכוין גרמיה בקדמיתא, לא שרת עליה רוח קדשא. (נ' ע''א, רל''ח ע''ב) מזמור דא רוח קדשא. אמאי אקרי הכי. בגין דאיהי, משבחת תדיר למלכא עלאה (ס''א דכל זמנא איהו קא משבח ומזמר ולא שכיך) דכל זמנא הוה קא משבחת ומזמרת, ולא שכיך. כיון דאתא דוד אשכח (ק''ג ע''ב) גופא מתתקנא כדקא יאות, ושרת עליה, והוו מגלי בהאי עלמא, לשבחא ולזמרא למלכא, וכלא, בגין דיתתקן האי עלמא, כגוונא דלעילא. לדוד. גבר שלים בתקונוי, גבר מתקנא, גבר זכאה. דוד ודאי דלא אשתני לעלמין. בהיותו במדבר יהודה, דא שבחא דדוד, אף על גב דבצעריה הוה, אף על גב דהוו רדפי אבתריה. ומאי תושבחתא קאמר. תושבחתא דאיהו רב ויקירא.

ושבחא דיליה מאי איהי. (תהלים סג) אלהים אלי אתה אשחרך. אלהים סתם. כיון דאמר אלהים, אמאי אלי. אלא ההוא דרגא דיליה. תלת דרגין הכא: אלהים. אלי. אתה. ואף על גב דאינון תלת שמהן, חד דרגא איהו, ברזא דאלהים חיים. אלהים: לעילא, אלהים חיים. אלי: קצה (בראשית א' ע''ב) השמים עד קצה השמים. (קל''ח ע''ב) אתה: דרגא דיליה. ואף על גב דכלא חד, ובשמא חד סליק. אשחרך, אי כמשמעו דיליה, שפיר. אבל אשחרך, אתקין נהורא דנהיר בשחרותא. דהא נהורא דקיימא בשחרותא, לא נהיר עד דיתתקנון ליה לתתא. ומאן דאתקין נהורא שחרא דא, אף על גב דאיהי אוכמא, זכי (בראשית נ''א ע''ב) לנהורא חוורא דנהיר, ודא איהי נהורא אספקלריא דנהרא, ודא איהו בר נש דזכי לעלמא דאתי.

ורזא דא (משלי ח׳:י״ז) ומשחרי ימצאנני, ומשחרי: דמתקנין נהורא משחרי אוכמא. ימצאנני, ימצאוני לא כתיב, אלא ימצאנני, דזכי לתרין נהורין. לנהורא דשחרא אוכמא, ולנהורא חוורא דנהרא. וזכי לאספקלריאה דלא נהיר, ולאספקלריאה דנהיר. ודא איהו ימצאנני. ועל דא אמר דוד אשחרך, אתקין נהורא דשחרא אוכמא, לנהרא עליה נהורא חוורא דנהרא. (תהילים ס״ג:ב׳) צמאה לך נפשי כמה לך בשרי, כמאן דכפין למיכל וצחי למשתי. בארץ ציה ועיף בלי מים, בגין דאיהו מדבר, ולאו איהו אתר דישובא, ולאו איהו אתר דקדשא. ובגין כך איהו אתר בלי מים. וכמה דאנן כפין וצחאן לגבך באתר דא, כן בקדש חזיתיך וגו'. ואנן כמה דאנן צחאן לגבי דמר, למשתי בצחותא מלוי באתר דא, אוף הכי צחינן למשתי בצחותא מלוי, בבי מקדשא, אתר דאקרי קדש.

(שמות כה) ויקחו לי תרומה מאת כל איש וגו'. משה בשעתא דקודשא בריך הוא אחמי ליה עובדא דמשכנא, הוה קשה קמיה, ולא יכיל למיקם ביה, והא אוקמוה. והשתא אית לן למקשי הכא, אי תרומה דא, יהבה קודשא בריך הוא למשה בלחודוי, היך יהבה לאחרא, ואמר דלבני ישראל יקחו האי תרומה.

אלא ודאי למשה יהבה, ולא יהבה לאחרא. למלכא דהוה בגו עמיה, ולא הות מטרוניתא עמיה דמלכא. כל זמנא דמטרוניתא לא הות עמיה דמלכא, לא מתיאשי עמא ביה, ואינון לא יתבין לרחצן. כיון דאתת מטרוניתא, כל עמא חדאן, ויתבי ברוחצנו. כך בקדמיתא, אף על גב דקודשא בריך הוא עבד לון נסין ואתין על ידי דמשה, לא מתיאשי עמא. כיון דאמר קודשא בריך הוא ויקחו לי תרומה, ונתתי משכני בתוככם. מיד אתיאשו כלהו, וחדו בפולחנא דקודשא בריך הוא, הדא הוא דכתיב, (במדבר ז) ויהי ביום כלת משה דנחתת כלת משה לארעא. ואי תימא, ויהי בכל אתר לאו איהו אלא לישנא דצערא, והכא כתיב ויהי ביום. אלא, בההוא יומא דשכינתא נחתת לארעא, אשתכח מקטרגא לגבה, וחפיא ההוא חשוך קבל לגבה, בגין דלא תיחות. ותנינן, אלף וחמש מאה רבוא מלאכין מקטרגין, אשתכחו לגבה בגין דלא תיחות. ובההוא זמנא אשתכחו כל כנופיא דמלאכי עלאי קמי קודשא בריך הוא. אמרו קמיה, מארי דעלמא, כל זיוא וכל נהורא דילן בשכינת יקרך איהו, והשתא תיחות לגבי תתאי. בההיא שעתא אתתקפת שכינתא, ותברת ההוא חשוך קבל, כמאן דמתבר גזיזין תקיפין, ונחתת לארעא. כיון דחמו כלהו כך, פתחו ואמרו (תהלים ח) יי' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ. אדיר ודאי, דתברת כמה גזיזין וחילין תקיפין, ונחתת לארעא, ושליטת בכלא. ועל דא כתיב ויהי, צערא דקבילו כמה חיילין ומשיריין, ביומא דכלת משה נחתת לארעא.

ובגין כך ויקחו לי תרומה וגו'. ויקחו לי ותרומה לא כתיב, אלא ויקחו לי תרומה, לאחזאה דכלא חד בלא פרודא. ועובדא דמשכנא כגוונא דלעילא, דא לקבל דא, לאתכללא שכינתא מכל סטרין עילא ותתא, הכא בהאי עלמא עובדא דיליה, כעובדא דגופא, לאתכללא רוחא בגויה, ודא איהי שכינתא, דאתכלילת לעילא ותתא, ואיהי רוח קדשא.

ולעולם אתמשכת ועאלת גו רזא דגופא, לאשראה מוחא גו קליפא כלא כמה דאתחזי. האי רוחא דקדשא, אתעביד בגופא, לאתכללא בגויה רוח אחרא עלאה, דקיק ונהיר, וכלא הכי אתאחיד ואתכליל דא בדא, ועאל דא בדא, עד דאתאחיד בהאי עלמא, דאיהו קליפה בתראה דלבר.

קליפה תקיפא איהי לגו מקליפה דהאי עלמא. כגוונא דאגוזא, דהאי קליפה דלבר לאו איהי תקיפא, קליפה דאיהי לגו מינה, איהי קליפה תקיפא. אוף הכי לעילא, קליפה תקיפא, איהי רוחא אחרא דשלטא בגופא. לגו מניה, איהי קליפה קלישא. לגו מניה מוחא.

בארעא קדישא, מתתקנא כלא בגוונא אחרא, דהא קליפה תקיפא אתברת מההוא אתר, ולא שלטא (קע''ג ע''א) ביה כלל. קליפה תקיפא אתברת תביר, (ד''א מההוא יותר תדיר) ואתפתחת מהאי סטרא (ס''א עד דאתאחיד ברזא דמשכנא. בהאי עלמא קליפה בתראה איהי לכרז קליפה תקיפא איהי לגו כגוונא דא אוף הכא לעילא קליפה תקיפא איהי לבר לגו מיניה איהי קליפה קלישא ולא שלטא ביה כלל ואתפתחת מהאי סטרא) (נ''ט ע''ב) ומהאי סטרא.

וההיא פתיחו הוה בארעא קדישא, בכל זמנא דפלחין פולחנא כדקא יאות. כיון דגרמו חובין, משיכו ההוא פתיחו להאי סטרא ולהאי סטרא, עד דאתקרב קליפה, כלא כחדא. כיון דאסתים קליפה למוחא, כדין שלטא (רבי'ג ע''א) ההיא קליפה עלייהו ודחה לון לבר מההוא דוכתא.

ועם כל דא אף על גב דדחה לון לבר, לא יכיל ההיא קליפה תקיפא לשלטאה בההוא דוכתא קדישא, דלאו אתריה איהו. ואי תימא, אי הכי, הואיל ולא יכיל ההיא קליפה תקיפא לשלטאה בההוא דוכתא קדישא, אמאי קיימא חרוב, דהא חרבא לא הוי בעלמא, אלא מסטרא דההיא קליפה תקיפא.

אלא ודאי כד אתחרב, לא אתחרב אלא מההוא סטרא, בשעתא דאסתים למוחא, וקודשא בריך הוא עבד דלא תשלוט ההיא קליפה תקיפא על ההוא דוכתא. וכד דחה לון לישראל מניה, ההיא קליפה אתהדרת ואתפתחת כמלקדמין. ובגין (נ''ח, ע''ח ע''ב) דעמא קדישא לא הוו תמן, חפיא על ההוא פתיחו, חופאה קדישא דפרוכתא קלישא, לנטרא ההוא אתר, דלא יסתום ליה ההיא קליפה תקיפא, ואחיד בכל סטרוי.

למהוי רבות קדשא על ארעא כמלקדמין, לא יכיל, דהא ההוא חופאה קלישא אחיד, דלא יחות לתתא, דהא עמא קדישא לאו תמן. ועל דא לא אתבני חרבן, מיומא דאתחריבו. לשלטאה ההיא קליפה תקיפא, לא יכלא, דהא ההוא חופאה קלישה אחיד ביה בכל סטרוי בההוא פתיחו דלא תשלוט תמן, ולא תסתים מוחא, בההוא חופאה דפרוכתא קלישא, דאיהו מגו משיכו דפרוכתא קדישא דלעילא, דנטיר ההוא אתר.

ובגין כך, כל אינון נשמתין דשאר עמין, דדיירין בארעא, כד נפקין מהאי עלמא, לא מקבלא לון, ודחי לון לבר, ואזלין ושטאן ומתגלגלין בכמה גלגולין, עד דנפקי מכל ארעא קדישא, וסחרן (לסוחרנייהו) לסטרייהו, במסאבו דלהון. וכל אינון נשמתין דישראל דנפקין תמן, סלקין, וההוא חופאה קלישא מקבלא לון, ועאלין לקדושא עלאה, בגין דכל זינא אזלא לזיניה.

ונשמתיהון דישראל דנפקי לבר מארעא, ברשותא דההיא קליפה תקיפא, אזלא וסחרא ומתגלגלא, עד דתבת לדוכתהא, ועאלת לאתר דאתחזי לה. זכאה חולקיה, מאן דנשמתיה נפקא ברשו קדישא, בההוא פתיחו דארעא קדישא.

מאן דנשמתיה נפקת בארעא קדישא, אי אתקבר בההוא יומא, לא שלטא עליה רוחא מסאבא כלל. ועל דא כתיב בצליבא, (דברים כ״א:כ״ג) כי קבור תקברנו ביום ההוא ולא תטמא את אדמתך. בגין דבליליא אתיהיב רשו לרוח מסאבא למשטטא. ואף על גב דאתיהיב לון רשו, לא עאלין בארעא קדישא, בר אי אשכחן תמן מנא לאעלא ביה. (ק''ל ע''א) אברין ופדרין דמתאכלן בליליא, לאתזנא זינין אחרנין, לאו דעיילין בארעא, ולא לאמשכא לון בארעא, אלא, בגין דלא תשלוט סטרא אחרא גו ארעא, ולא יתמשכא לאעלא תמן. ובגין כך, תננא מנייהו הוה סליק (ק''ל ע''א) עקימא, ומתגלגלא לבר, ואזיל (תקיף) בבהילו, עד דעאל לנוקבא דצפון, דתמן מדורין דכל סטרין אחרנין, ותמן עאל תננא, וכלהו אתזנו תמן.

תננא דיממא, הוה סליק לדוכתיה בארח מישר, ואתזן מה דאתזן. ומההוא פתיחו, (ק''ט ע''ב) אתזנו כל סטרי קליפה תקיפא, דאיהי לבר מארעא קדישא, ומההיא תננא גסה כמה דאוקימנא.

גופיהון דצדיקייא, דלא אתמשכו בהאי עלמא בתר הנאין דההיא קליפה תקיפא, לא שלטא עלייהו רוח מסאבו כלל, דהא לא אשתתפו אבתריה כלום בהאי עלמא. כמה דגופא דרשיעייא (נ''א גופיהון דצדיקייא דלא אתמשכו בתר הנאין וכסופין דהאי עלמא ההיא קליפה תקיפא לא שלטא עלייהו דהא לא אתמשכו אבתריה בהאי עלמא דהא כמה דגופיה דרשיעיא) אתמשך בהאי עלמא בתר ההיא קליפה תקיפא, והנאין וענוגין דיליה ותיקונין דיליה, הכי אסתאב, בתר דנפקת נשמתיה מניה.

גופיהון דצדיקיא, דלא מתענגי בהאי עלמא, אלא מתענוגי דמצוה, וסעודתי שבתין וחגין וזמנין, ההוא רוח מסאבא לא יכיל לשלטאה עלייהו, דהא לא אתענגו מדיליה כלום. והואיל ולא נטלו מדיליה, לית ליה רשו עליהון כלל. זכאה איהו מאן דלא אתהני מדיליה כלום.

מאן דנשמתיה נפקא לבר מארעא קדישא, וההוא גופא אסתאב בההוא רוח מסאבו, ההוא רוח מסאבו אשתאיב בגויה, עד דתב ליה עפרא. (נ''א דאתבלי גופא בעפרא) ואי ההוא (ויקרא ע''ב ע''ב) גופא, דאשתאיב ביה ההוא רוח מסאבא, סלקין ליה לאתקברא גו ארעא קדישא, עליה כתיב, (ירמיהו ב׳:ז׳) ותבאו ותטמאו את ארצי ונחלתי שמתם לתועבה. ארצי, דלא שלטא עלה רוח מסאבו, בההוא גופא דלכון, דאשתאיב ביה רוח מסאבו, דקא מייתין לקברא ליה בארצי, אתון מסאבין לה, לאסתאבא ביה. אי לא דעביד קודשא בריך הוא אסוותא לארעא, דהא כיון דאתבלי ההוא גופא, נשיב קודשא בריך הוא רוחא מלעילא, ודחי ליה לההוא רוח מסאבא לבר, דהא איהו חס על ארעיה.

יוסף, לא שליט על גופיה רוח מסאבא לעלמין, אף על גב דנשמתיה נפקת ברשו אחרא. מאי טעמא. בגין דלא אתמשיך בחייוי בתר רוח מסאבא. ועם כל דא, לא בעא דגופיה יסלקון ליה לאתקברא בארעא קדישא, אלא אמר, (בראשית נ׳:כ״ה) והעליתם את עצמותי, ולא גופי.

יעקב לא מית, וגופיה אתקיים בקיומא תדיר, ולא דחיל לסטרא אחרא, דהא ערסיה הוה שלים, בשלימו דנהורא עלאה, בנהירו דתריסר שבטין, ובשבעים נפש, בגין כך לא דחיל לסטרא אחרא, ולא יכיל לשלטאה עליה. ותו, דאיהו גופא דדיוקנא עלאה, דשפירו דיליה אחיד לכל סטרין, וכל אינון שייפין דאדם קדמאה הוו אחידן ביה. ועל דא כתיב ביה, (בראשית מ״ז:ל׳) ושכבתי עם אבותי ונשאתני ממצרים, גופא שלים. ועל דא ויחנטו הרופאים את ישראל, דגופיה יהא קאים בקיומא. והכי אצטריך. שאר בני עלמא דנפקת נשמתייהו בארעא קדישא, נפשא וגופא אשתזיב מכלא.

תלת שמהן אקרי נשמתא דבר נש, נפש, רוחא, ונשמתא. וכלהו כלילן דא בדא, ובתלת דוכתי אשתכח חילייהו. נפש דא, אשתכחת גו קברא, עד דגופא אתבלי בעפרא, ובדא מתגלגלת האי עלמא, לאשתכחא גו חייא, ולמנדע בצערא דלהון, ובשעתא די אצטריכו, בעאת רחמי עלייהו.

רוחא דא, איהו דעאל בגנתא די בארעא, ואצטייר תמן, בדיוקנא דגופא דהאי עלמא, בחד מלבושא דמתלבשא תמן. ודא אתהני תמן בהנאין וכסופין בזיוא דבגנתא. ובשבתי וירחי וזמני, סלקא לעילא, (קל''ו ע''א, צ''ט ע''ב) ואתהני תמן, ותב לאתריה. ועל דא כתיב, (קהלת י״ב:ז׳) והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה. תשוב ודאי, בהני זמנין דקאמרן.

נשמה איהי סלקא מיד לאתרהא, לההוא אתר דנפקת מתמן, ודא איהי דבגינה אתנהירת בוצינא, לאנהרא לעילא. דא לא נחתת לתתא לעלמין, בדא אתכלילת, מאן דאתכלילת מכל סטרין מעילא ומתתא. ועד דהאי לא סלקא לאתקשרא (נ''א בדוכתהא) בכורסייא, לא מתעטרא רוח בגנתא די בארעא, ונפש לא מתישבא בדוכתהא. כיון דאיהי סלקא, כלהו אית להו נייחא.

וכד אצטריך לבני עלמא, כד אינון בצערא, ואזלי לבי קברי, האי נפש אתערת, ואיהי אזלא ומשטטא, ואתערת לרוח, וההוא רוח אתער לגבי אבהן, וסליק ואתער לגבי נשמה, וכדין, קדשא בריך הוא חייס על עלמא, והא אוקימנא. ואף על גב דהא אתערו מלין אלין דנשמתא בגוונין אחרנין, כלהו סלקין במתקלא, דא, ודא איהו ברירה דמלה, וכלא חד.

וכד נשמתא אתעכבת מלסלקא לדוכתהא, רוחא אזלא וקיימא בפתחא דגנתא דעדן, ולא פתחין לה פתחא, ואזלא ומשטטא, ולית מאן דישגח בה. נפש אזלא ומשטטא בעלמא, חמאת לגופא דסלקא תולעין, ובההוא דינא דקברא, ומתאבלת עליה, כמה דאוקמוה דכתיב, (איוב י״ד:כ״ב) אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל. וכלא איהו בעונשא. עד דנשמה אתקשרת בדוכתהא לעילא, וכדין כולהו מתקשרין בדוכתייהו.

בגין דכל הני תלת, קשורא חדא אינון, כגוונא דלעילא, ברזא דנפש רוח ונשמה, דכלא חד, וקשורא חד. נפש: לית לה נהורא מגרמה כלום, ודא איהו דמשתתפא ברזא דגופא חד, לאענגא ולמיזן ליה, בכל מה דאצטריך, כמה דאת אמר (משלי ל״א:ט״ו) ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה. ביתה, דא איהו גופא, דאיהי זנא ליה. ונערותיה, אלין אינון שייפין דהאי גופא.

רוח: דא איהו דרכיב על האי נפש, ושליט עלה, ונהיר לה בכל מה דאצטריך, ונפש איהו כרסייא להאי רוח. נשמה: איהי דאפיקת להאי רוחא, ושליטת עליה, ונהירת ליה בההוא נהורא דחיין, וההוא רוח תליא בהאי נשמה, ואתנהיר מנה בההוא נהורא דנהיר. ההוא נפש, תליא בהאי רוח, ואתנהירת מניה, ואתזנת מניה, וכלא קשורא חד.

ועד דהאי נשמה עלאה, לא סלקא גו נביעו דעתיקא דעתיקין. סתימא דכל סתימין, ואתמליא מניה, בגין דלא פסיק. רוח דא לא עאל בגנתא דעדן, דאיהו נפש, ולעולם רוח לא שריא אלא בגנתא דעדן, ונשמה לעילא. נפש דא אתישבת (ס''א לא אתישבת) בדוכתהא גו גופא לתתא. כגוונא דא, כלא לתתא הכי מתפרשן בבר נש, ואף על גב דכלהו קשורא חדא, נשמה סלקא לעילא, גו נביעו דבירא. רוח עאל בגנתא דעדן, (ויקרא ע' ע''ב) כגוונא דלעילא. נפש אתישבא גו קברא.

ואי תימא, נפש לעילא, דאתישבת גו גופא בקברא, אן הוא קברא. אלא גו ההוא קליפה תקיפא, ועל דא, נפש כגוונא דא לתתא, וכלא דא כגוונא דא. ובגין כך, תלת דרגין מתפרשן, ואינון קשורא חדא ורזא חדא. ובכל זמנא דגרמי אשתכחו גו קברא, האי נפש אשתכחת תמן. רזא הכא לאינון דידעי ארח קשוט, דחלי חטאה. בשעתא דנשמתא מתעטרא לעילא, גו עטרא קדישא, ורוחא קאים בנהירו עלאה, בשבתי וירחי וזמני, האי נפש בשעתא דרוח נחתא מגו נהירו עלאה, לדיירא בגנתא דעדן נהיר ונציץ, איהו (ד''א ל''ג כ''ד) קיימא גו קברא ואתגלימת בדיוקנא, דהות גו גופא בקדמיתא, וכל אינון גרמי בההוא דיוקנא סלקן, ומשבחאן ואודן לקודשא בריך הוא, הדא הוא דכתיב, (תהלים לה) כל עצמותי תאמרנה יי' מי כמוך. אומרות לא כתיב, אלא תאמרנה.

ואלמלי אתיהיב רשו לעינא למחמי וחמי בליליא דעייל (נ''א דנפיק) שבתא, ולילי ירחי וזמני, כדיוקנין על גבי קברי, אודן ומשבחן לקודשא בריך הוא. אבל טפשו דבני נשא, קא מעכבא להו, דלא ידעין, ולא משגיחין על מה קיימין בהאי עלמא, ולא חששין לאשגחא ביקרא דמלכא עלאה בהאי עלמא, כל שכן לאשגחא ביקרא דההוא עלמא, ועל מה קיימא, ואיך מתפרשן מלין.

ביומא דראש השנה, דעלמא אתדן, וכרסיא דדינא קיימא, לגבי מלכא עלאה, למידן עלמא. כל נפש ונפש משטטן, ובעאן רחמי על חיי. בליליא דנפקא יומא דדינא, אזלין וקא משטטין למשמע ולמנדע מאן הוא דינא דאתדן על עלמא, ולזמנין דקא מודיעין בחזווא לחייא, כמה דאת אמר (איוב ל״ג:ט״ו) בחלום חזיון לילה בנפול תרדמה על אנשים וגו', אז יגלה אזן אנשים ובמוסרם יחתום. מאי מוסרם. דא נפש, דאיהי קיימא וחתים לבני נשא מלין, לקבלא מוסר. (ויחי רכ''א)

בליליא בתראה דחגא, דקא נפקן פתקין מבי מלכא, וההוא צל אעדיאו מבני גריעו דהאי עלמא, ההוא נפש דקאמרן, אזלא ומשטטא, (קכ''ט ע''א) וחד ממנא סרכא, ברזא גליפא בעזקא בכתב מפרש, ידומיע''ם, דפקיד בכתב דזיוא גליפא, ובגו חזוון עלאין. בההוא ליליא נחית, וכמה אלף אלפין ורבוא רבוון עמיה, ונטלין לההוא צל מכל חד וחד, וסלקין, ליה לעילא.

וההיא נפש דקאמרן, אזלא ומשטטא וחמאת לההוא צל, ותב לאתריה גו קברא, וקא מכרזת לשאר מתייא, פלוני אתי לגבן, פלוני אתי לגבן. אי זכאה טבא איהו, כלהו חדאן, ואי לאו, כלהו אמרי ווי. כד סלקין ההוא צל, סלקין ליה לגבי ההוא עבד מהימן, דשמיה מטטרו''ן, ונטיל ההוא צל לגביה, וסליק ליה לאתריה, כמה דאת אמר, (איוב ז׳:ב׳) כעבד ישאף צל, ישאף צל ודאי.

מההיא שעתא ואילך, מתתקנא דוכתא לההיא נשמה דההוא בר נש, ודוכתא לרוח בגנתא דעדן. ודוכתא לנפש לנייחא ולאתהנאה, בשעתא דמשטטא ואזלא. בגין דאית (ויקרא קע''ב ע''ב) נפש דלית לה נייחא. ואית נפש דאישתציאת עם גופא.

והאי איהי דלית לה נייחא, והאי איהי דכתיב בה, (שמואל א כ״ה:כ״ט) ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע. דדא איהי אזלא ומשטטא ומתגלגלא בכל עלמא, ולית לה נייחא כלל יממא ולילי, ודא איהו עונשא יתיר מכלא וההיא דתשתצי עם גופה, (ההיא דכתיב בה (ויקרא י״ז:י׳) והכרתי אותה מקרב עמה ולהאי לית לה דוכרנו כלל ואית נפשא דלא תשתצי עם גופה) ותשתצי מאתר אחרא, (ס''א עלאה) ההיא דכתיב בה, (ויקרא כ״ב:ג׳) ונכרתה הנפש ההיא מלפני אני יי'. מאן מלפני. דלא שריא עלה רוחא. וכד רוחא לא שריא עלה, לית לה שותפו כלל במה דלעילא, ולא ידעת מאינון מלין דההוא עלמא כלל, והאי איהי נפש כבעירי. נפש דלית (ד''א נפש דאית) לה נייחא, האי איהי כד אזלא ומשטטא, אערעת בהאי ממנא ידומיע''ם, ובאינון סרכין דיליה, ונטלין לה, ואעלין לה בכל פתחי גן עדן, ואחזיין לה יקרא דצדיקיא, ויקרא דההוא רוח דילה, ואיהי מתדבקא ביה בנייחא, גו ההוא לבושא, וכדין ידעת באינון מלין דעלמא.

וכד ההוא רוח סלקא לאתעטרא גו נשמה עלאה לעילא, ההיא נפש מתקשרא בההוא רוח, ואתנהירת מניה, כסיהרא כד אתנהירת משמשא. ורוח מתקשרא גו ההיא נשמתא. וההיא נשמתא מתקשרא, גו סוף מחשבה, דאיהי רזא דנפש דלעילא.

וההיא נפש, אתקשרת גו ההוא רוח עלאה, וההוא רוח אתקשר גו ההיא נשמה עלאה. וההיא נשמה אתקשרת באין סוף. וכדין איהו נייחא דכלא, וקשורא דכלא עילא ותתא, כלא ברזא חדא, וגוונא חדא. וכדין דא איהו נייחא דנפש דלתתא, ועל דא כתיב, (שמואל א כ״ה:כ״ט) והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים את יי' אלהיך. בגוונא חדא, וברזא חדא, דההוא את, דא כגוונא דא.

כד נחתא סיהרא, רזא דנפש עלאה, נהורא מכל סטרין. איהי נהרא לכל רתיכין ומשריין, ועביד לון גופא חדא שלימא, דנהיר בנהירו בזיוא עלאה. אוף הכי כגוונא דא, נחתא האי נפש תתאה, נהירא מכל סטרין מגו נהירו דנשמה, ומגו נהירו דרוח, ונחתא ונהרא לכל אינון רתיכין ומשריין, דאינון שייפין וגרמין, ועביד לון גופא שלימא, דנהיר בנהירו.

הדא הוא דכתיב, (ישעיהו נ״ח:י״א) והשביע בצחצחות נפשך, נפשך ממש, ולבתר ועצמותיך יחליץ, דעביד מנייהו גופא שלימא, ונהיר בנהירו, וקם ואודי ומשבח לקודשא בריך הוא, כמה דאתמר דכתיב, (תהילים ל״ה:י׳) כל עצמותי תאמרנה יי' מי כמוך. ודא איהו נייחא דנפש ודאי מכל סטרין.

זכאין אינון צדיקייא, דדחלין למאריהון בעלמא דין, למזכי בתלת נייחי לעלמא דאתי.

(תהילים קכ״ה:א׳) שיר המעלות הבוטחים ביי' כהר ציון לא ימוט לעולם ישב, האי קרא אוקמוה. אבל שיר המעלות תושבחתא דקאמרי אינון דרגין קדישין עלאין, מסטרא דגבורן עלאין, ואינון כגוונא דלואי לתתא, ואינון מעלות, דרגין על דרגין, ופלחין ברזא דחמשין שנין. והאי איהו שיר המעלות הבטחים ביי' כהר ציון דא אינון צדיקייא, דאינון מתרחצן ביה בעובדין דלהון.

כמה דאת אמר (משלי כ״ח:א׳) וצדיקים ככפיר יבטח. ואי תימא הא צדיקייא לא מתרחצן בעובדיהון כלל, ותדיר דחלין, כאברהם, דכתיב ביה (בראשית י״ב:י״א) ויהי כאשר הקריב לבא מצרימה וגו'. כיצחק, דכתיב ביה, (בראשית כ״ו:ז׳) כי ירא לאמר אשתי. כיעקב, דכתיב ביה, (בראשית ל״ב:ח׳) ויירא יעקב מאד ויצר לו. ואי הני לא אתרחיצו בעובדיהון, כל שכן שאר צדיקי עלמא, ואת אמרת וצדיקים ככפיר יבטח.

אלא ודאי, ככפיר כתיב, דהא מכל אינון שמהן, לא כתיב אלא כפיר, ולא כתיב, לא אריה, ולא שחל, ולא שחץ, אלא כפיר. דאיהו חלשא וזעירא מכלהו. ולא אתרחיץ בחיליה, אף על גב דאיהו תקיף. כך צדיקייא לא אתרחיצו בעובדיהון השתא, אלא ככפיר. אף על גב דידעין דתקיף חילא דעובדיהון לא אתרחצן אלא ככפיר, ולא יתיר.

ובגיני כך הבטחים ביי' כהר ציון וגו', לא ככפיר ולא כאריה, ולאו ככלהו שמהן. אלא כהר ציון, ואוקמוה מה הר ציון איהו תקיף, ולא ימוט תדיר, אוף הכי בההוא זמנא, להוו כהר ציון. ולא כהשתא, דלא אתרחיצו אלא ככפיר, דדחיל ולא אתרחיץ בחיליה.

שיר השירים אשר לשלמה. שירתא דא אתער לה שלמה מלכא, כד אתבני בי מקדשא, ועלמין כלהו אשתלימו, עילא ותתא בשלמותא חדא. ואף על גב דחברייא פליגן בהאי, (נ''א מתי אתמר) אבל שירתא דא לא אתמר, אלא בשלימו, כד סיהרא אתמליא בשלימו, ובי מקדשא אתבני כגוונא דלעילא בשעתא דאתבני בי מקדשא לתתא, לא הוה חדוה קמיה קודשא בריך הוא, מיומא דאתברי עלמא, כההוא יומא.

משכן דעבד משה במדברא, לנחתא שכינתא לארעא, בההוא יומא משכן אחרא אתוקם עמיה לעילא, כמה דאוקמוה דכתיב, (שמות מ׳:י״ז) הוקם המשכן, המשכן: משכן אחרא (קנ''ט ע''א) דאתקם עמיה, ודא משכן דנער מטטרו''ן, ולא יתיר. בית ראשון כד אתבני, בית ראשון אחרא אתבני עמיה, ואתקיים בעלמין כלהו, ואנהיר (ד''א בעלמא ואנהיר) לכל עלמין, ואתבסם עלמא, ואתפתחו כל משקופי עלאין לאנהרא, ולא הוה חדוה בכל עלמין כההוא יומא, כדין פתחו עלאי ותתאי ואמרו שירתא, והיינו שיר השירים. שירתא דאינון מנגנין דמנגנן לקודשא בריך הוא. דוד מלכא אמר שיר המעלות, שלמה מלכא אמר שיר השירים, שיר מאינון מנגנין. מה בין האי להאי, דהא אשתמע דכלא חד. אלא ודאי כלא חד, אבל ביומי דדוד מלכא, לא הוו כל אינון מנגנין מתתקנן בדוכתייהו, לנגנא כדקא יאות, ובי מקדשא לא אתבני, ובגין כך לא אתתקנו לעילא בדוכתייהו. דהא כמה דאית תקוני דמשמרות בארעא, אוף הכי ברקיעא, וקיימין אלין לקבל אלין.

וביומא דאתבני בי מקדשא, אתתקנו כלהו בדוכתייהו, ושרגא דלא נהרא שריאת לאנהרא. ושירתא דא אתתקנת לגבי מלכא עלאה, מלכא דשלמא דיליה. ותושבחא דא איהי מעליא, מכל תושבחן קדמאי. יומא דאתגלי תושבחתא דא (בעלמא) בארעא, ההוא יומא אשתכח שלימו בכלא, ועל דא איהו קדש קדשים.

בספרא דאדם קדמאה, הוה כתיב ביה. ביומא דיתקם בי מקדשא (ד''א דיתבני בי מקדשא') יתערון אבהן שירתא, עילא ותתא. ובגין כך אשכחנא שין מאתוון רברבן. ואלין אינון דקא אתערו, לאו דאינון מנגנן, אלא דאינון מתערי לגבי עילא. (ד''א ל''ג כביכול) שיר דאינון שירין רברבן, דממנן על עלמין כלהו.

ותנינן, בההוא יומא קם יעקב שלימא, ועאל בגנתא דעדן, בחידו, על דוכתיה. כדין גנתא דעדן, שארי לנגנא, וכל אינון בוסמין דגנתא. מאן גרים שירתא דא, ומאן אמר לה. הוי אימא דא יעקב, דאלמלא איהו לא עאל בגנתא דעדן, לא אמר גנתא שירתא.

שירתא דא שירתא, דאיהי כללא דכל אורייתא. שירתא דעלאי ותתאי מתערי לגבה. שירתא דאיהי כגוונא דעלמא דלעילא, דאיהו שבת עלאה. שירתא דשמא קדישא עלאה, אתעטר בגיניה. ועל דא איהו קדש קדשים. מאי טעמא. בגין דכל מלוי ברחימו ובחדוה כלא. (ודא) בגין דכוס של ברכה אתיהיב בימינא, כיון דאתיהיב בימינא, כדין כל חידו וכל רחימו אשתכח. ובגין כך ברחימו ובחדוה כל מלוי.

בזמנא דהאי ימינא אתהדר לאחורא, כמה דאת אמר (איכה ב) השיב אחור ימינו, כדין כוס של ברכה אתיהיב בשמאלא. כיון דאתיהיב בשמאלא, שריאו עלאי ותתאי למפתח עליה קינה. ומאי קאמרי. איכה, אי כה, אי כוס של ברכה, דאתר עלאה דהוית יתבא בגויה אתמנע ואתגרע מנה בגיני כך שיר השירים, דהוה מסטרא דימינא, כל מלוי רחימו וחדוה. איכה, דחסיר ימינא, ואשתכח שמאלא, כל מלוי אינון קנטורין וקינין.

ואי תימא, הא כל חידו, וכל חדוה, וכל שיר, מסטרא דשמאלא איהו, ועל דא לואי מסטרא דשמאלא מנגני שירתא. אלא, כל חידו דאשתכח מסטרא דשמאלא, לא אשתכח אלא בזמנא דימינא אתדבק בהדיה. ובזמנא דימינא אתער ואתדבק בהדיה, כדין ההוא חדוה מימינא, איהו דקא אוטיב לרתחא, וכד רתחא אשתכך, וחדו איהו מסטרא דימינא, כדין חדוה שלימתא אתי מהאי סטרא. וכד ימינא לא אשתכח, רתחא דשמאלא נפיש, ולא שכיך, ולא אוטיב, ולא חדי. כדין איכה, אי כה. כוס של ברכה מה תהא עליה, דקא יתבא בשמאלא, ורתחא נפיש, ולא שכיך. ודאי קנטורין וקינין מתערין.

אבל שיר השירים, ודאי כוס של ברכה דאתיהיב בימינא, ואתמסר בגויה, ועל דא כל רחימו וכל חידו אשתכח. ובגין כך כל מלוי ברחימו ובחדוה, ולא אשתכח בשאר כל שירין דעלמא הכי. ובגין דא מסטרא דאבהן אתער שירתא דא.

יומא דאתגלי שירתא דא, ההוא יומא נחתת שכינתא לארעא, דכתיב, (מלכים א ח׳:י״א) ולא יכלו הכהנים לעמוד לשרת וגו'. מאי טעמא. בגין כי מלא כבוד יי' את בית יי'. בההוא יומא ממש, אתגליאת תושבחתא דא, ואמרה שלמה ברוח קדשא.

תושבחתא דשירתא דא, איהי כללא דכל אורייתא. כללא דכל עובדא דבראשית, כללא דרזא דאבהן, כללא דגלותא דמצרים. וכד נפקו ישראל ממצרים. ותושבחתא דימא. כללא דיו''ד אמירן. וקיומא דהר סיני. וכד אזלו ישראל במדברא, עד דעאלו לארעא, ואתבני בי מקדשא. כללא דעטורא דשמא קדישא עלאה, ברחימו ובחדוה. כללא דגלותהון דישראל ביני עממיא, ופורקנא דלהון. כללא דתחיית המתים, עד יומא דאיהי שבת ליי'. מאי דהוה, ומאי דהוי, ומאי דזמין למהוי, לבתר ביומא שביעאה, כד יהא שבת ליי', כלא איהו בשיר השירים.

ועל דא תנינן, כל מאן דאפיק פסוקא דשיר השירים, ואמר ליה בבי משתיא. אורייתא איהי חגירת שק, וסלקא לגבי קודשא בריך הוא, ואמרה קמיה, עבדו לי בניך מחוך בבי משתיא. ודאי אורייתא סלקת וקאמרת הכי, בגין דא אצטריך לנטרא, ולסלקא עטרא על רישיה דבר נש, כל מלה ומלה דשיר השירים.

ואי תימא אמאי איהי בין הכתובים, הכי הוא ודאי, בגין דאיהו שיר תושבחתא דכנסת ישראל, קא מתעטרא לעילא. ובגין כך, כל תושבחן דעלמא, לא סלקא רעותא לגבי קודשא בריך הוא, כתושבחתא דא.

הכי אוליפנא, שיר, חד. השירים, תרין. אשר, הא תלת. ורזא דא, דאתיהיב כוס של ברכה ואתנטיל בין ימינא ושמאלא. וכלא אתער לגבי מלכא דשלמא דיליה. ובהאי אסתלק רעותא לעילא לעילא ברזא דאין סוף. רתיכא קדישא הכא אשתכח. דהא אבהן אינון רתיכא, דוד מלכא אתחבר עמהון, אינון ארבע רזא דרתיכא קדישא עלאה. ובגין כך, ארבע תיבין בהאי קרא קדמאה, רזא דרתיכא קדישא שלימתא.

תו רזא דא, שיר: דא רזא דדוד מלכא, דאיהו רזא לסלקא בשיר. השירים: אלין אבהן, רזא דממנן רברבן, רתיכא שלימתא כדקא יאות. אשר לשלמה: רזא מאן דרכיב על רתיכא שלימתא דא.

ובהאי קרא אשתכח שלימו דרזא, מן (ויצא קנ''ג ע''ב) העולם ועד העולם, רזא דכל מהימנותא. וכלא איהו רתיכא שלימתא למאן דידיע, ולמאן דלא אתידע, ולית מאן דקאים למנדע ביה. ועל דא אתמר האי קרא בד' תיבין, רזא דרתיכא שלימתא מכל סטרין. מכאן ולהלאה, רזא לחכימין אתמסר.

ותו אית ביה רזא פנימאה, דתנינן, מאן דחמי ענבין בחלמיה, אי חיורין אינון טבין. אוכמין, בזמנן טבין, דלא בזמנן צריכין רחמי. מאי שנא חיורי, ומאי שנא אוכמי, ומאי שנא בזמנן, ומאי שנא דלא בזמנן. ותו, תנינן אכלן לאינון אוכמי, מובטח ליה דהוא בן עלמא דאתי, אמאי.

אלא תנינן, אילנא דחב ביה אדם קדמאה, ענבין הוו, דכתיב, (דברים לכ) ענבמו ענבי רוש. ואלין אינון ענבין אוכמין, בגין דאית ענבין אוכמין, ואית ענבין חוורין. חוורין טבין, דהא מסטר דחיי אינון. אוכמין צריכין רחמי, דהא מסטרא דמותא אינון. בזמנן טבין, מאי טעמא. בגין דבזמנא דחוורי שלטן, כלא אתבסם, דהא בההוא זמנא כלא אצטריך לתקונא, וכלא איהו שפיר, וכלא תקונא חדא, אוכמא וחוורא. ובזמנא דחוורי לא שלטאן, ואוכמי אתחזון, למינדע דהא בדינא דמותא סליק, ואצטריך רחמי, דהא אילנא דחב ביה אדם קדמאה, וגרים מותא ליה ולכל עלמא חמא.

הכא אית לאסתכלא, ואי לאו דמר הכא, לא אימא. תנינן דעלמא דא, איהו כגוונא דעלמא דלעילא, ועלמא דלעילא כל מה דהוה בהאי עלמא, הכי איהו לעילא, אי נחש גרים מותא לאדם לתתא, לעילא אמאי. אי תימא, (עוד) לאתתא, (ס''א לתתא) דבגין נחש אגרע נהורא, דהא סיהרא גרע נהורא לזמנין, ובההוא זמנא איהי מיתת. דכורא אמאי. דאי נימא דסיהרא בעטיו דהאי נחש מיתת, בגריעו דנהורא. הא תנינן, דלא בגין נחש הוה. אלא דאמרה סיהרא קמי קודשא בריך הוא וכו', הא לא הוה בגין נחש. ואי תימא דבעלה הכי הוא, חס ושלום דגריעו הוי לעילא.

אלא כל דא סתרי אורייתא, ונחש בכלא אתקין גריעו. תא חזי והכי אוליפנא, כל מה דעבד קודשא בריך הוא עילא ותתא, כלא ברזא דדכר ונוקבא איהו, וכמה דרגין אינון לעילא, משניין אלין מאלין. ומדרגא עד דרגא רזא דאדם, ואינון דרגין דאינון זינא חדא, עבד לון קודשא בריך הוא דיוקנא דחד גופא, עד דסלקין ברזא דאדם.

ותנינן, ביומא תניינא דעובדא דבראשית, דאתברי ביה גיהנם, אתעביד חד גופא ברזא דאדם, ואינון שייפין ממנן דמתקרבין לאשא, ומתין ומהדרן כמלקדמין. ודא בגין דאינון אתקריבו לגבי האי חויא, ואיהו אדם קדמאה דאתפתא גו משכנא בהאי חויא, ועל דא מית, וחויא גרים ליה מותא דאיהו קריב ליה.

ובכל אתר אדם דכר ונוקבא איהו, אבל (תצא רמ''ז ע''ב) אדם דאיהו קדישא עלאה, איהו שלטא על כלא, דא יהיב מזונא וחיין לכלא. ועם כל דא בכלא מנע נהורא האי חויא תקיפא. כד מסאיב משכנא נוקבא דההוא אדם כדקאמר מיתת, ודכורא מית, וסלקין כמלקדמין. ועל דא כלא כגוונא דלעילא.

אכל אינון ענבין אוכמין, מובטח ליה דהוא בן עלמא דאתי, בגין דשיצי, ושליט על ההוא אתר, (נ''א ואעבר) ואתגבר עליה, ואדק ליה, כמה דאת אמר (דניאל ז) אכלא ומדקא. כיון דאעבר ההיא קליפה תקיפא, הא אתקרב לגבי עלמא דאתי, ולית מאן דמחי בידיה. ועל דא, מאן דחמי בחלמיה דאינון ענבין אוכמין אכל ומהדק מובטח ליה וכו'.

כגוונא דא, לא הוי שיר בביתא דדוד, עד דאתעברו אינון ענבין אוכמין, ושלטא עלייהו, וכדין אתמר שיר השירים, כמה דאתמר. ואפילו באתר דא אקרי ענבים, כמה דאת אמר (הושע ט׳:י׳) כענבים במדבר וגו', ואלין אינון ענבים חוורין.

שירתא דא איהי מעליא על כל שאר שירין דקדמאי. כל שירין דקדמאי אמרו, לא סליקו אלא גו שירין דמלאכי עלאי אמרי. ואף על גב דהא אוקמוה, אבל כתיב שיר המעלות לדוד, שיר המעלות שיר דמלאכי עלאי אמרי. דאינון מעלות ודרגין. אמרי למאן. לדוד. לבקשא טרפא ומזונא מניה.

תו שיר המעלות, כמה דאת אמר (תהילים מ״ו:א׳) על עלמות שיר. (שיר השירים א׳:ג׳) על כן עלמות אהבוך. לדוד, בגין דוד מלכא עלאה, דאיהו (ויחי רנ''א ע''א) משבח תדיר למלכא עלאה.

כיון דאתא שלמה מלכא, אמר שיר דאיהו עלאה לעילא. דרברבי עלמא עלאין, קאמרי לגבי מלכא עלאה, דשלמא כלא דיליה. כלהו דאמרי שירתא, לא סליקו בההיא שירתא לומר, אלא ההוא שירתא דמלאכי עלאי קאמרי. בר שלמה מלכא, דסליק בההיא שירתא למה דרברבין עלאין עמודי עלמא קאמרי. כל בני עלמא ברתיכין תתאין, שלמה מלכא ברתיכין עלאין.

ואי תימא, משה דסליק בדרגא דנבואה ובחביבו לגבי קודשא בריך הוא, על כל בני עלמא, ההיא שירתא דקאמר ברתיכין תתאין הוה, ולא סליק יתיר. תא חזי, שירתא דקאמר משה, סליק לעילא ולא לתתא. אבל לא אמר שירתא כשלמא מלכא, ולא הוה בר נש דסליק בשירתא כשלמה.

משה סליק בתושבחתיה לעילא, ותושבחתא דיליה הוה, למיהב תושבחן והודאן למלכא עלאה, דשזיב לון לישראל, ועביד לון נסין וגבוראן במצרים, ועל ימא. אבל דוד מלכא, ושלמה בריה, אמרו שירתא בגוונא אחרא. דוד אשתדל לאתקנא עולמתן, ולקשטא לון במטרוניתא, לאתחזאה מטרוניתא ועולמתהא בשפירו, ועל דא אשתדל באינון שירין ותושבחן דגבייהו, עד דאתקין וקשיט כלהו עולמתן ומטרוניתא.

כיון דאתא שלמה, אשכח למטרוניתא מתקשטא, ועולמתהא בשפירו, אשתדל למיעל לה לגבי חתן, ואעיל החתן לחופה במטרוניתא, ואעיל מלין דרחימו בינייהו, בגין לחברא לון כחדא, ולמהוי תרווייהו בשלימו חדא בחביבו שלים. ועל דא שלמה סליק בתושבחתא עלאה, על כל בני עלמא.

משה, זווג למטרוניתא בהאי עלמא לתתא, למהוי בהאי עלמא בזווגא שלים בתתאי. שלמה, זווג לה למטרוניתא בזווגא שלימא לעילא, ואעיל החתן לחופה בקדמיתא, ולבתר עאל לתרווייהו בהאי עלמא, וזמין לון בחדוה בבי מקדשא דאיהו בנה.

ואי תימא, היך עייל משה למטרוניתא בלחודהא בהאי עלמא, דהא אתחזי פרודא. תא חזי, קודשא בריך הוא זווג לה במשה בקדמיתא, ואיהו הוות כלת משה, כמה דאתמר. כיון דאזדווגת ביה במשה, נחתת בהאי עלמא. בזווגא דהאי עלמא, ואתתקנת בהאי עלמא, מה דלא הוות מקדמת דנא, ולעולם לא הוות בפרודא.

אבל לא הוה בר נש בעלמא מיומא דאתברי אדם, דיעיל רחימו וחביבו, ומלין דזווגא לעילא, בר שלמה מלכא, דאיהו אתקין זווגא דלעילא בקדמיתא, ולבתר זמין לון כחדא בביתא דאתקין לון. זכאין אינון דוד ושלמה בריה, דאינון אתקינו זווגא דלעילא. מיומא דאמר לה קודשא בריך הוא לסיהרא, זילי ואזעירי גרמיך, לא אזדווגת בזווגא שלים בשמשא, בר כד אתא שלמה מלכא.

שיר השירים, הא הכא חמש דרגין, לאתדבקא בעלמא דאתי. שיר, חד. השירים, תרין, הא תלת. אשר, הא ארבעה. לשלמה, הא חמשה. בחמשאה איהו. דהא יומא דחמשין, רזא דיובלא איהו.

תא חזי, זווגא דלעילא לא יכיל שלמה לאתקנא, אלא בגין דאשתכח זווגא לתתא, מקדמת דנא. ומאן איהו. זווגא דמשה. דאי לא הוי זווגא דנא, לא אתתקן זווגא דלעילא. וכלא ברזא עלאה איהו, לחכימי לבא.

כתיב (מלכים א ה) וידבר שלשת אלפים משל ויהי שירו חמשה ואלף, האי קרא אוקמוה חברייא. אבל וידבר שלשת אלפים משל, ודאי על כל מלה ומלה דאיהו הוה אמר, הוו ביה תלת אלף משלי, כגון ספרא דקהלת, דאיהו ברזא עלאה, ואיהו בארח משל, דלית ביה קרא דלאו איהו בחכמתא עלאה, ובארח משל, אפילו קרא זעירא דביה.

דכד הוה מטי רב המנונא סבא קדמאה להאי קרא, (קהלת יא) שמח בחור בילדותך ויטיבך לבך בימי בחורותך הוה בכי. ואמר ודאי האי קרא יאות הוא, ואיהו בארח משל, ומאן יכיל למעבד דרשא במשל דא. ואי איהו דרשא לית ביה דרשא, אלא כמה דחמינן בעיינין. ואי חכמתא איהו, מאן יכיל למנדע לה.

מיד הוה תב ואמר, כתיב, (בראשית ל״ז:ב׳) אלה תולדות יעקב יוסף בן שבע עשרה שנה וגו', האי קרא דקהלת, איהו משל לחכמתא דקרא דא דאורייתא, ודא משל לדא. שמח בחור בילדותך, והוא נער. ויטיבך לבך, היה רעה את אחיו בצאן. בימי בחורותיך, את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו. ודע כי על כל אלה, ויבא יוסף את דבתם רעה. יביאך אלהים במשפט, אלה תולדות יעקב יוסף. יוסף אתכליל ביעקב, ורזין דסתרי תורה, מאן יכיל למנדע לון.

והאי משל אתפשט לתלת אלף משלים, וכלהו בהאי משל, בשעתא דיוסף אתכליל ביעקב, תלת אלף אינון, באברהם יצחק ויעקב, דכלהו בהאי משל ברזא דחכמתא. וכאן, כמה טייעין אינון בטוענין דטמירו, בהו דיירי תריסין, דלית להון חושבנא לטמירין דחכמתא.

ויהי שירו חמשה ואלף, הכי אוקימנא, ויהי שירו של משל, וכלא חד, בין מאן דאמר ויהי שירו דשלמה, בין מאן דאמר ויהי שירו של משל, כלא איהו חד, וכלא איהו קאמר, ויהי שירו, דא שיר השירים. וכי חמשה ואלף איהו שיר השירים. ודאי הכי הוא, חמשה אינון תרעין ופתחין דמתפתחי במלכא דשלמא דיליה. ואינון חמש מאה שנין דאילנא דחיי. חמשין שנין דיובלא.

ואלף, דא איהו אילנא דחיי, חתן דנפיק מסטריה, ואיהו ירית כל אינון חמשה, למיתי לגבי כלה. יומיה דקודשא בריך הוא אלף שנין איהו, ודא איהו נהר דנגיד ונפיק מעדן. יוסף זכאה. דאקרי צדיק, על שמא דסיהרא. כמה דאתני בה קודשא בריך הוא. ובגין כך שיר השירים, קדש קדשים.

ולית לך קרא בשיר השירים, דלא אית ביה רזא דחמשה ואלף ודאי. שיר השירים ודאי הכי הוא. חמש דרגין אינון בהאי קרא, כמה דאתמר. ואי תימא, האלף אמאי לא אדכר הכא. ודאי ההוא אלף טמירא הוה, וטמירא איהו עד דאתחברת אתתא בבעלה. ועל דא אשתדל שלמה, למיתי ההוא אלף לגבי כלה, בטמירו דגושפנקא דחכמתא עלאה.

כיון דעבד קדש הקדשים לתתא, גניז וטמיר, ועאל רזא דקדש הקדשים לתמן, למעבד גניזו דשמושא שלים, עילא ותתא כדקא יאות. קדש (קכ''א ע''א) הקדשים איהו לעילא, רזא דחכמתא עלאה, ויובלא. כגוונא דא ירתין חתן וכלה, ירותא דאבא ואמא.

ואתהדרו אחסנת ירותא בגוונא אחרא. ירותא דאבא, ירתא ברתא, בסליקו דשמא קדישא דא, ואתקרי אוף הכי קדש, חכמה. ירותא דאמא, ירית ברא, ואקרי קדשים, בגין דנטיל כל אינון קדשים עלאין, וכניש לון לגביה. ובתר יהיב לון, ואעיל לון לגבי כלה.

ועל דא אמר שיר השירים. שיר, לגבי קדש. השירים, לגבי קדשים, למהוי כלא קדש קדשים, ברזא חדא כמה דאתחזי. אשר לשלמה הא אתמר למלכא דשלמא דיליה.

ואי תימא שבחא דא דיליה הוא. לא תימא הכי, אלא שבחא באתר עלאה איהו סלקא. אבל הכא הוא רזא. כד מתתקנן דכר ונוקבא כחדא, תחות מלכא עלאה, כדין ההוא מלכא אסתליק לעילא, ואתמליא מכל קדושין, ומכל ברכאן, דנגדן לתתא, ואתמלי ואריק לתתא, ודא איהו תיאובתיה דמלכא עלאה, כד אתמלי קדושן וברכאן, ואריק לתתא.

ועל דא איהו צלותין ובעותין, דיתתקן ואתמליא ההוא מבועא עלאה. דכיון דאיהו מתתקן כדקא יאות, מחיזו דיליה, ומחיזו דההוא תקונא, מתתקנא עלמא תתאה, ועולמתהא. ולא אצטריך עלמא תתאה לאתתקנא, אלא מחיזו דעלמא עלאה. סיהרא, לית לה חיזו מגרמהא כלל, בר כד אתתקן בשמשא ואנהיר, ומחיזו דשמשא ותקונא דיליה אתתקנת סיהרא ואתנהירת.

מה דאצטריך צלותין ובעותין, דיתנהר ויתתקן ההוא אתר דנפקא מניה נהורא, דכיון דההוא אתר מתתקנא, מחיזו דיליה, אתתקן כל מאן דלתתא. ובגין כך תושבחתא דקאמר שלמה, לא אשתדל אלא בגין מלכא דשלמא דיליה, דיתתקן. כיון דאיהו אתתקן, מחיזו דיליה, כלא יתתקן. ואי איהו לא אתתקן, לית לה תקונא לסיהרא לעלמין, ובגין כך אשר לשלמה. דיתתקן ויתמלי כדקא יאות בקדמיתא, כמה דאתמר. (שמות כ״ה:ב׳) ויקחו לי תרומה מאת כל איש וגו', רזא דרזין לידעי חכמתא, כד אסתלק ברעותא דסתרא דכל סתרין למעבד יקרא ליקריה, אנשיב רוחא מנקודה עלאה, דנגיד מלעילא לתתא, ושוי תקוניה, לאתישבא בהאי עלמא. אמאי. בגין דאי לא יהא עקרא ושרשא בהאי עלמא, לא יהא מאנא לארקא בהאי עלמא כלל. ואי לא יריק להאי עלמא, מיד אתאביד, ולא יכיל לקיימא אפילו רגעא חדא. אבל בגין דתקוניה איהו מהאי עלמא אתמלי מסטרא חדא לארקא להאי עלמא, ומסטרא אחרא לארקא למלאכי עלאי. וכלא אתזנו מניה כחדא.

שלימו דתקונא דהאי רוחא, רוחיהון דצדיקיא בהאי עלמא. רוחא דא אשתלים, בזמנא דחנוך וירד ומהללאל הוו בעלמא וכד אסגיאו חייבי עלמא, אעדו ההוא שלימו מניה. לבתר דאתאבידו, אתא נח ואשלים ליה. אתא דור הפלגה, אעדו ההוא שלימו מניה. אתא אברהם ואשלים ליה. אתו אנשי סדום ואעדו ליה. אתא יצחק ואשלים ליה. אתו פלשתים וחייבי דרא ואעדו ליה מניה. אתא יעקב ובנוי, ערסא שלימא, ואשלימו ליה.

נפקו מארעא קדישא ונחתו למצרים, ובגינייהו אתעכבת תמן. ובגין דאהדרי תמן ישראל לעובדין דמצראי, אתכפיא ואתעדי ההוא שלימו, עד דנפקו ממצרים, ואתו למעבד משכנא. אמר קודשא בריך הוא, רעותי לדיירא בינייכו, אבל לא יכילנא עד דתתקנון ההוא רוחא דילי, דישרי בגווייכו. הדא הוא דכתיב, ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. ודא איהו רזא דכתיב, ויקחו לי תרומה. אמר משה לקודשא בריך הוא מאן יכיל למיסב לה ולמעבד לה. אמר ליה, משה, לא כמה דאת חשיב, אלא מאת כל איש אשר ידבנו לבו וגו', מההוא רעותא ורוחא דלהון, תסבון לה, ותשלמון לה.

כד אתא שלמה, אתקין לההוא רוחא בשלימו דלעילא, דהא מן יומא דאשתלים לתתא ביומוי דמשה, לא אעדיאו ההוא שלימו מניה. (עד דאתא שלמה) כיון דאתא שלמה, אשתדל לאשלמא ליה לעילא, ושארי לאתקנא חיזו דעלמא עלאה, לאתתקנא מההוא חיזו עלמא תתאה, ודא איהו אשר לשלמה.

(שמות כה) וזאת התרומה, הא אתמר, דכד קודשא בריך הוא אתגלי על טורא דסיני, כד אתיהיבת אורייתא לישראל בעשר אמירן. כל אמירה ואמירה עביד קלא, וההוא קלא אתפרש לע' קלין, והוו כלהו נהירין ונצצין לעינייהו דישראל כלהו, והוו חמאן עיינין בעיינין זיו יקרא דיליה, הדא הוא דכתיב, (שמות כ) וכל העם רואים את הקולת. רואים ודאי.

וההוא קלא הוה אתרי ביה בכל חד וחד מישראל, ואמר לון, תקבלני עלך, בכך וכך פקודין דבאורייתא, ואמרו הין. אהדר ליה על רישיה, ומתגלגלא עליה, והוה אתרי ביה, ואמר ליה, תקבלני עלך בכך עונשין דבאורייתא, והוה אמר הין. לבתר אהדר ההוא קלא, ונשיק ליה בפומיה, הדא הוא דכתיב, (שיר השירים א׳:ב׳) ישקני מנשיקות פיהו.

וכדין כל מה דהוו חמאן ישראל בההוא זמנא, הוו חמאן גו חד נהורא, דקביל כל אינון נהורין אחרנין, והוו תאבין למחמי. אמר לון קודשא בריך הוא, ההוא נהורא דחמיתו בטורא דסיני, דקביל כל אינון גווני נהורין, ותיאובתא דלכון עליה, תקבלון לה ותסבון לה לגבייכו, ואינון גוונין דאיהי מקבלא, אלין אינון זהב וכסף ונחשת וגו'.

דבר אחר ישקני מנשיקות פיהו, מאי קא חמא שלמה מלכא, דאיהו אעיל מלי דרחימו בין עלמא עלאה לעלמא תתאה, ושירותא דתושבחתא דרחימו דאעיל בינייהו, ישקני איהו. אלא הא אוקמוה (קכ''ד ע''ב) והכי איהו, דלית רחימו דדביקות דרוחא ברוחא, בר (רנ''ו ע''ב) נשיקה. ונשיקה בפומא, דאיהי מבועא דרוחא, ומפקנו דיליה. וכד נשקין דא לדא, מתדבקן רוחין אלין באלין, והוו חד, וכדין איהו רחימו חד.

בספרא דרב המנונא סבא קדמאה הוה אמר על האי קרא: נשיקה דרחימו אתפשט לד' רוחין, וד' רוחין מתדבקן כחדא, ואינון גו רזא דמהימנותא וסלקין בד' אתוון, ואינון אתוון דשמא קדישא תלי בהו, ועלאין ותתאין תליין בהו. ותושבחתא דשיר השירים תלי בהו. ומאן איהו. אהב''ה. ואינון רתיכא עלאה. ואינון חברותא ודבקותא ושלימו דכלא.

אלין אתוון. ד' רוחין אינון. ואינון רוחין דרחימו וחדוה דכל שייפי גופא בלא עציבו כלל. ד' רוחין אינון בנשיקה, כל חד וחד כליל בחבריה. וכד האי רוחא כליל באחרא, וההוא אחרא כליל בהאי. אתעבידו תרין רוחין כחדא. וכדין מתחברן בדביקו חד, אינון ארבע בשלימו, ונבעין דא בדא, ואתכלילו דא בדא.

וכד מתפשטן, (נ''א מתפרשן) אתעביד מאינון ארבע רוחין חד איבא, ואיהו רוחא חדא דכליל מד' רוחין. ודא סליק ובקע רקיעין, עד (רכ''ג ע''ב) דסליק ויתיב לגבי חד היכלא. דאתקרי היכלא דאהבה, ואיהו היכלא דכל רחימו תליא ביה. וההיא רוחא הכי אקרי אהבה, וכד האי רוחא סליק אתער לההוא היכלא, לאתחברא לעילא.

ד ' אתוון אינון, לגבי ד' רוחין. ואינון אהבה. ואיבא דלהון אהבה. כד מתחברן דא בדא, מיד אתער דא בסטר דא ודא בסטר דא. א'. מיד נפיק ה', ואתחבר בא', מתדבק בדביקו ברחימו. ואתעבידו (נ''א ואתערו) תרין אתוון אחרנין, ב' ה', ואתכלילו רוחין ברוחין בדביקו דרחימו, ופרחין אלין אתוון מנייהו, בההוא רוחא דסליק, ומתעטרן ביה כדקא יאות.

כיון דאזיל וסליק ההוא אהבה שלימא, כלילא בכל אינון ארבע רוחין, פגע בחד ממנא עלאה רברבא, די ממנא על אלף ותשע מאה ותשעין רקיעין, ואיהו ממנא על נגידו דתליסר נהרי אפרסמונא דכיא, דנגדא מרזא דטלא דלעילא. וההוא נגידו אתקרי מים רבים. כיון דפגע לגבי ההוא רב משריין קאים לגביה, ולא יכיל לאעכבא ליה, ואעבר בהו עד דאעיל לגבי היכל אהב''ה. על דא אמר שלמה, בסיום שבחיה, (שיר השירים ח) מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה. מים רבים: אלין מים עלאין דנגדין גו (ס''א מגו) טלא עלאה. ונהרות לא ישטפוה: אלין אינון נהרי אפרסמונא דכיא, דאינון תליסר. ההוא ממנא איהו מלאכא דשליח מן קדם יי', ודא איהו רב משריין דקשיר כתרין למאריה, רזא אכתריא''ל, מעטר עטרין למאריה, בשמא גליפא מחקקא, יהוה יה צבאות. כיון דאעיל לגבי היכל (נ''א דאזיל וסליק ההוא) אהבה, אתער רחימו דנשיקין עלאין, דכתיב, (בראשית כט) וישק יעקב לרחל, למהוי נשיקין דרחימו עלאה כדקא יאות, ואינון נשיקין שירותא דאתערו דכל רחימו, ואתדבקותא וקשורא דלעילא. ובגין כך שירותא דתושבחתא דשירתא דא איהו ישקני.

מאן ישקני. ההוא דסתים גו סתימו עלאה. ואי תימא, סתימא דכל סתימין ביה תליין נשיקין ונשיק לתתא. תא חזי, סתימא דכל סתימין, לית מאן דידע ליה, ואיהו גלי מניה נהירו חד דקיק סתים, דלא אתגלי בר בחד שביל דקיק דאתפשט מגויה, ואיהו נהירו דנהיר לכלא. ודא אתערו דכל רזין עלאין. ואיהו סתים. לזמנין סתים, לזמנין אתגליא. ואף על גב דלא אתגליא כלל. ואתערו דסליקו דנשיקין ביה תליין. ומגו דאיהו סתים, שירותא דתושבחתא בארח סתים איהו.

ואי ביה תליין מה בעי יעקב הכא, דהא ביה תליין נשיקין. אלא ודאי הכי הוא. ישקני, ההוא דסתים לעילא. ובמה. בההוא רתיכא (נ''א בוצינא) עלאה, דכל גוונין תליין ומתחברן ביה. והאי איהו יעקב. כמה דאמרינן, דביקותא לאתדבקא במלכא בברא דיליה הוא. ועל דא כתיב (שיר השירים א) מנשיקות פיהו.

כי טובים דודיך, אהדר לגבי שמשא, דאנהיר לה לסיהרא, מגו נהירו דאינון בוצינין עלאין, ואיהו נטיל נהורא דכלהו, ואנהיר לסיהרא. ואינון בוצינין (נ''א נשיקין) עלאין, ואיהו נטיל נהורא דכלהו, ואנהיר לסיהרא ואינון בוצינין דמזדווגין ביה, מאן אתר נהרין. הדר ואמר מיין, מההוא יין דמנטרא, מההוא יין דאיהו חדוה דכל חדוון. ומאן איהו ההוא יין, דיהיב חיין וחדוה לכלא. דא אלהים חיים, יין, דיהיב חיין וחדוה לכלא.

תו מיין, מההוא שמא דאקרי ידו''ד, דא איהו יין דחדוה דרחימו דרחמי, ומן דא, כלהו נהירין וחדאן.