(ויקרא כב) ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל. האי קרא, אקרא אחרא סמיך, (ויקרא כב) ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וזרע אין לה ושבה אל בית אביה כנעוריה מלחם אביה תאכל וכל זר לא יאכל בו. הני קראי כמשמען. אבל מלין דאורייתא מלין סתימין אינון

וכמה אינון מלין דחכמתא דסתימין בכל מלה ומלה דאורייתא, ואשתמודען, אינון לגבי חכימין, דידעין ארחין דאורייתא. דהא אורייתא לאו מלין דחלמא אינון, דקא אתמסרן למאן דפשר לון, ואתמשכן בתר פומא, ועם כל דא אצטריכו למפשר לון לפום ארחוי. ומה אי מלין דחלמא אצטריכו למפשר לון לפום ארחוי, מלין דאורייתא דאינון שעשועין דמלכא קדישא, על אחת כמה וכמה דאצטריכו למהך בארח קשוט בהו, דכתיב, (הושע י״ד:י׳) כי ישרים דרכי יי' וגו'.

השתא אית למימר, ובת כהן, דא נשמתא עלאה, ברתיה דאברהם אבינו קדמאה לגיורין, ואיהו משיך, לה להאי נשמתא מאתר עלאה. מה בין קרא דאמר ובת איש כהן, ובין קרא דאמר ובת כהן, ולא כתיב איש. אלא, אית כהן דאקרי איש כהן, ולא כהן ממש. ועל ארחא דא, הוה (איש) כהן, והוה סגן, והוה כהן גדול, והוה כהן דלאו איהו גדול. כהן סתם, רב ועלאה יתיר מאיש כהן. ועל דא אית נשמתא, ואית רוחא, ואית נפש.

ובת כהן כי תהיה לאיש זר, דא נשמתא קדישא, דאתמשכת מאתר עלאה, ועאלת לגו סתימו דאילנא דחיי. וכד רוחא דכהנא עלאה נשבא, ויהיב נשמתין באילנא דא, פרחין מתמן אינון נשמתין, ועאלין באוצר חד.

ווי לעלמא, דלא ידעין בני נשא לאסתמרא, דקא משכין משיכו בהדי יצר הרע, דאיהו איש זר, והאי בת כהן פרחת לתתא, ואשכחת בניינא באיש זר. ובגין דאיהו רעותא דמרה, עאלת תמן ואתכפיאת, ולא יכילת לשלטאה, ולא אשתלימת בהאי עלמא. כד נפקת מניה, היא בתרומת הקדשים לא תאכל, כשאר כל נשמתין, דאשתלימו בהאי עלמא.

תו אית בהאי קרא, ובת כהן כי תהיה לאיש זר. עלובתא איהי נשמתא קדישא, כי תהיה לאיש זר, דקא אתמשכת, על גיורא דאתגייר, ופרחת עליה מגן עדן בארח סתים, על בניינא דאתבני מערלה מסאבא, דא הות לאיש זר.

ודא הוא רזא עלאה יתירא מכלא. בעמודא דקיימא לטקלין, גו אוירא דנשבת, אית טיקלא חדא בהאי סטרא, ואית טיקלא אחרא בהאי סטרא. בהאי סטרא מאזני צדק. ובהאי סטרא מאזני מרמה. והאי טיקלא, לא שכיך לעלמין, ונשמתין סלקין ונחתין עאלין ותבין, ואית נשמתין עשיקין, כד שלטא אדם באדם, דכתיב, (קהלת ח׳:ט׳) עת אשר שלט האדם באדם לרע לו, לרע לו ודאי.

אבל האי נשמתא, דהות לסטרא אחרא, איש זר, ואתעשקת מניה, דא איהי לרע לו. לו: לההוא איש זר, ואיהי בתרומת הקדשים לא תאכל, עד דעביד בה קודשא בריך הוא מה דעביד, אתא קרא ואמר ובת כהן כי תהיה לאיש זר הכי הוא.

הכא אית רזא, היך מתעשקן נשמתין. אלא האי עלמא אתנהג כלא, באילנא דדעת טוב ורע. וכד אתנהגן בני עלמא בסטרא דטוב, טיקלא קיימא ואכרע לסטרא דטוב. וכד אתנהגן בסטרא דרע, אכרע לההוא סטרא. וכל נשמתין דהוו בההיא שעתא בטיקלא, הוה עשיק לון, ונטיל לון.

אבל לרע לו, דאינון נשמתין כפיין (ס''א חפיין) לכל מה דאשכחן מסטרא בישא, ושיצאן ליה. וסימנא לדא, ארונא קדישא, דאתעשק גו פלשתים, ושליטו ביה, לרע לון. אוף הכי. הני נשמתין אתעשקין מסטרא אחרא לרע לון.

מה אתעבידו מאינון נשמתין. חמינן בספרי קדמאי, דמנייהו הוו אינון חסידי אומות העולם. ואינון ממזרי תלמידי חכמים, דקדמן לכהנא רבא עמא דארעא, וחשוב בעלמא, אף על גב דעאל לפני ולפנים.

(שמות כ״א:ח׳) אם רעה בעיני אדניה אשר לא יעדה והפדה לעם נכרי וגו'. האי פרשתא על רזא דא אתמר, וכי ימכר איש את בתו לאמה לא תצא כצאת העבדים אם רעה וגו'. מאריה דעלמא מאן לא ידחל מינך, דאנת שליט על כל מלכין דעלמא, כמה דאת אמר (ירמיהו י׳:ז׳) מי לא יראך מלך הגוים כי לך יאתה וגו'.

כמה אינון בני נשא בעלמא, דקא משתבשן בהאי קרא, וכלהו אמרי, אבל קרא דא לא אתיישר בפומייהו. וכי קודשא בריך הוא מלך הגוים איהו, והלא מלך ישראל איהו, והכי אקרי, דהא כתיב, (דברים לב) בהנחל עליון גוים וגו'. וכתיב (דברים לב) כי חלק יי' עמו. ועל דא אקרי מלך ישראל. ואי תימא דאיהו מלך הגוים אקרי, הא שבחא דלהון דקודשא בריך הוא מלך עלייהו, ולא כמה דאמרין דאתמסרין לשמשין ולממנן דיליה.

ותו סיפא דקרא, דכתיב, (ירמיהו י׳:ז׳) כי בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם מאין כמוך. כל האי, שבחא איהו לשאר עמין, ותווהא איהו, היך לא מסתלקי בהאי קרא לרום רקיעא. אלא, דקודשא בריך הוא סמא עינייהו, ולא ידעי ביה כלל, דהא מה דאנן אמרי דכלהו אין, ואפס, ותהו. דכתיב, (ישעיהו מ׳:י״ז) כל הגוים כאין נגדו מאפס ותהו נחשבו לו, הא עקרא עלאה רבא ויקירא שוי לון קרא דא.

כל שמהן, וכל כנויין דשמהן, דאית ליה לקודשא בריך הוא, כלהו מתפשטן לארחייהו, וכלהו מתלבשין אלין באלין, וכלהו מתפלגין לארחין ושבילין ידיען. בר שמא יחידאה, בריר דכל שאר שמהן, דאחסין לעמא יחידאה, בריר מכל שאר עמין, ואיהו יו''ד ה''א וא''ו ה''א, דכתיב, (דברים לב) כי חלק יי' עמו. וכתיב (דברים ד׳:ד׳) ואתם הדבקים ביי' בשמא דא ממש, יתיר מכל שאר שמהן.

ושמא חד מכל שאר שמהן דיליה, ההוא דאתפשט ואתפלג לכמה ארחין ושבילין, ואקרי אלהים. ואחסין שמא דא, ואתפלג לתתאי דהאי עלמא, ואתפלג שמא דא, לשמשין ולממנן דמנהגי לשאר עמין. כמה דאת אמר, (במדבר כ״ב:כ׳) ויבא אלהים אל בלעם לילה. (בראשית כ׳:ג׳) ויבא אלהים אל אבימלך בחלום הלילה. וכן כל ממנא וממנא דאחסין לון קודשא בריך הוא לשאר עמין, בשמא דא כלילן. ואפילו עבודה זרה בשמא דא אקרי. ושמא דא מלך על גוים, ולא ההוא שמא, דא ההוא דמלך על ישראל, דאיהו יחידאה, לעמא יחידאה, לעמא דישראל, עמא קדישא.

ואי תימא, על ארחא דא נוקים קרא דכתיב, (ירמיהו י׳:ז׳) מי לא יראך מלך הגוים, דדא איהו שמא דקא מלך על גוים, אלהים דהא דחילו ביה שריא ודינא ביה שריא. לאו הכי, ולאו על דא אתמר, דאי הכי אפילו עבודה זרה בכללא דא איהו.

אבל כיון דכתלא דהוית סמיך אבתריה, אתנסח, קרא קאים על קיומא, באסתכלותא זעיר. מי לא יראך מלך הגוים, ואי תימא דמלך הגוים על קודשא בריך הוא אתמר, לאו הכי. אלא, מאן הוא מלך הגוים דלא יראך, דלא דחיל מינך, ולא יזדעזע מינך. מי מלך הגוים דלא יראך. כגוונא דא (תהילים קי״ג:א׳) הללויה הללו עבדי יי' הללו את שם יי'. מאן דשמע ליה, לא ידע מאי קאמר, כיון דאמר הללויה, אוף הכי הללו עבדי יי', דהוה ליה למכתב, עבדי יי' הללו את שם יי'. אוף הכא. הוה ליה למכתב, מי ממלך הגוים דלא יראך. אלא כלא על תקוניה אתמר.

כי בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם מאין כמוך, מהו מלה דאתפשט בינייהו בחכמתא דלהון, מאין כמוך וכלהו אודאן על דא, כד חמאן בחכמתא דלהון עובדך וגבורתך, אתפשט מלה דא בינייהו, ואמרי מאין כמוך בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם. מאין כמוך אמרי, ואתפשט בינייהו.

(בראשית כא) ותאמר לאברהם גרש האמה הזאת ואת בנה וגו', חברייא אתערו, דבעאת שרה לפנאה עבודה זרה מביתא, ועל דא כתיב כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה. הכא כתיב וכי ימכר איש את בתו, דא נשמתא בגלגולי על עובדין בישין דעלמא. לאמה: ההוא סטרא אחרא בגלגולא בישא דטיקלא, דאהדר, והא אתעשקת, לאפקא לה מתמן. ודאי לא תצא כצאת העבדים, כל אינון נשמתין דמתעשקן.

מאן אינון הכא. איהו רזא, אלין אינון נשמתין דינוקין זעירין, כד אינון ינקי מגו תוקפא דאמהון. וקודשא בריך הוא חמי, דאי יתקיימון בעלמא, יבאשון ריחיהון, ויחמצון כחומץ דא. לקיט לון (רמ''ח ע''ב, רמ''ט ע''ב) זעירין, בעוד דיהבי ריחא.

מה עביד. שביק לון לאתעשקא בידא דההיא אמה, ודא איהי לילית דכיון דאתייהיבו ברשותה, חדאת (נ''א אחדא) בההוא ינוקא, ועשיקת ליה, ואפיקת ליה מעלמא, כד איהו יניק בתוקפא דאמיה.

ואי תימא, אינון נשמתין דיעבדון טב לעלמא. לאו הכי. דכתיב אם רעה בעיני אדניה, דיחמיץ ההוא גברא בה לבתר יומין, אי אתקיים בה. דא אתעשקת, ואחרא לא אתעשקת. ועל אלין כתיב, (קהלת ד׳:א׳) ואראה את כל העשוקים וגו' והיינו אם רעה בעיני אדניה.

אשר לא יעדה, לא באלף כתיב. אי תימא, דהא בההוא סטרא אחרא, אזמין לה קודשא בריך הוא מיומא דהות. לא. והשתא בגלגולי טיקלא, לו יעדה בוא''ו. מה דלא הות מקדמת דנא.

והפדה, מאי והפדה. פריק לה קודשא בריך הוא השתא, דסלקא ריחא, עד לא תחמיץ, וסליק לה לרומי מרומים, (קי''ג ע''ב) במתיבתא דיליה, ואי תימא כיון דאתעשקת מההוא סטרא אחרא, יהיב לה, כמה דאמרו לחסידי (רבי'ה ע''ב) שאר עמין, ולאינון ממזרי תא חזי. אתא קרא ואוכח, לעם נכרי לא ימשול למכרה ודאי, בבגדו בה, דעשיק לה בעשיקו דגלגולא דטיקלא, אלא לישראל ודאי, ולא לאחרא. וכד נפקת מן טיקלא, לא תצא כצאת העבדים, אלא מתעטרא בעטרהא בארמא על רישיה.

ואי תימא, דהאי סטרא עאלת לה בההוא ינוקא. לאו הכי. אלא נטלת לה, וחדאת בהדה, ופרחת מן ידהא, ועאלת בההוא אתר, ואיהי פקידת לההוא ינוקא, וחדאת ביה, וחייכת ביה, ותאיבת (נ''ח, ס''ה ע''א) לההוא בשר, עד דלבתר נטיל קודשא בריך הוא נשמתיה, והיא לגופא. ולבתר כלא איהו ברשותא דקודשא בריך הוא.

תא חזי, (שמות כ״א:ז׳) לא תצא כצאת העבדים, מאי הוא. אלא, בשעתא דנפקת מן טיקלא וההוא סטרא בחדו, רשים לה לקודשא בריך הוא, וחתים לה בחד גושפנקא, ופריש עלה לבוש יקר דיליה, ומאן איהו. שמא קדישא דאקרי אלוה. ודא הוא בבגדו בה, לבושא יקירא דמלכא פריש עלה וכדין איהי נטירא, דלא אתמסרת לעם נכרי, אלא לישראל לחוד.

ודא איהו דכתיב, (איוב כ״ט:ב׳) כימי אלוה ישמרני, ועל רזא דא כתיב הכא, לעם נכרי לא ימשל למכרה בבגדו בה, בעוד דלבוש יקר דמלכא בה. כיון (בראשית צ''ד ע''א, שמות קע''ב ע''ב, ויקרא ע''ב ע''ב) דבגדו בה, כתיב לעם נכרי לא ימשל למכרה.

מה רשו אית לההוא סטרא בה. תא חזי, כל בני עלמא כלהו, ברשותיה דמלכא קדישא, וכלהו אית לון זמנא בהאי עלמא, עד דאיהו בעי לסלקא לון מן עלמא, ודא לית ליה זמנא, ועל דא איהי חייכת בהו, וחדאת בהו.

תו, אזהרותא לבר נש (בהאי עלמא) אית בהני קראי, וכמה עיטין טבין עלאין אינון, בכל מילי דאורייתא, וכלהו קשוט, בארח קשוט, ואשתמודען לגבי חכימין, דידעי ואזלי בארח קשוט. בזמנא דבעא קודשא בריך הוא למברי עלמא, סליק ברעותא קמיה, וצייר כל נשמתין דאינון זמינין למיהב בבני נשא לבתר, וכלהו אתציירו קמיה בההוא ציורא ממש, דזמינין למהוי בבני נשא לבתר, וחמא כל חד וחד.

ואית מנהון דזמינין לאבאשא ארחייהו בעלמא, ובשעתא דמטא זמנייהו, קרי קודשא בריך הוא לההיא נשמתא, אמר לה, זילי עולי בדוך פלן. בגוף פלן. אתיבת קמיה, מאריה דעלמא, די לי בעלמא דא דאנא יתבא ביה, ולא איהך לעלמא אחרא, דישתעבדון בי, ואהא מלוכלכא בינייהו. אמר לה קודשא בריך הוא, מן יומא דאתבריאת, על דא אתבריאת למהוי בההוא עלמא. כיון דחמאת נשמתא כך, בעל כרחה נחתת ועאלת תמן.

אורייתא דיהבת עיטא לכל עלמא חמאת הכי, אזהירת לבני עלמא, ואמרת, חמו כמה חס קודשא בריך הוא עלייכו, מרגליתא טבא דהות ליה, זבין לכו למגנא, דתשתעבדון בה בהאי עלמא.

וכי ימכר איש: דא קודשא בריך הוא. את בתו: דא נשמתא קדישא. לאמה: למהוי אמה משתעבדא בינייכו בהאי עלמא. במטו מנייכו, בשעתא דמטי זמנא לנפקא מהאי עלמא, לא תצא כצאת העבדים, לא תפוק מתטנפא בחובין, תפוק בת חורין, ברירה נקיה, בגין דיחדי בה מארה וישתבח בה ויהיב לה אגר טב, בצחצוחי דגנתא דעדן. כמה דאת אמר (ישעיהו נ״ח:י״א) והשביע בצחצחות נפשך, ודאי כד תפוק ברירה נקיה כדקא יאות.

אבל אם רעה בעיני אדניה, כד נפקת מלוכלכא בטנופי חובין, ולא אתחזיאת קמיה כדקא יאות, ווי לההוא גופא, דאתאביד מההיא נשמתא לעלמין. בגין, דכד נשמתין סלקין ברירן, ונפקין נקיין מהאי עלמא, כל נשמתא ונשמתא, עאלת בספרא (שלח קנ''ו ע''ב) דאחמתא דמלכא, וכלהו בשמהן, ואמר דא היא נשמתא דפלניא, זמינת תהא לההוא גופא דשבקת, וכדין כתיב, לו יעדה, בו'.

וכד נפקת רעה בעיני אדניה, דקא אסתאבא בחובין, ובטנופא דחטאין, כדין לא יעדה בא'. ואתאביד ההוא גופא מינה ואיהי לא אזדמנת לגביה בר ההיא דמארה אתרעי, ותב בתיובתא דגופא בה, כדין כתיב, והפדה. כמה דאת אמר (איוב ל״ג:כ״ח) פדה נפשו מעבור בשחת. והפדה, האי איהו בבר נש, דעיטא דיליה, דיפרוק לה, ויתוב בתיובתא, ולתרין סטרין קאמר קודשא בריך הוא, והפדה בתיובתא. לבתר דתב בתיובתא, פדא לה מארחא דגיהנם.

לעם נכרי לא ימשל למכרה. מאן עם נכרי. עלובתא איהי נשמתא, דכד נפקת מעלמא, ובר נש אסטי ארחיה בהדה, היא בעאת לסלקא לעילא, גו משריין קדישין, בגין דמשריין קדישין קיימין בההוא ארחא דגן עדן, ומשריין נוכראין קיימין בההוא ארחא דגיהנם.

זכתה נשמתא, וההוא נטירו, ופרישו דלבושא יקירא עלה. כמה משריין קדישין, קא מתעתדן לה, לאתחברא בהדה, ולמיעאל לה לגן עדן. לא זכתה, כמה משיירין נוכראין מתעתדן למיעל לה בארחא דגיהנם. ואינון משריין דמלאכי חבלה זמינין למעבד בה נוקמין, אתא קרא ואוכח, לעם נכרי לא ימשל למכרה, אלין מלאכי חבלה. בבגדו בה, איהו נטירא, דקודשא בריך הוא עביד לה נטירא, דלא ישלוט בה עם נכרי, בההוא פריסו דנטירו עלה. (שמות כ״א:ט׳) ואם לבנו ייעדנה, תא חזי כמה אית ליה לבר נש לאזדהרא דלא יסטי ארחוי בהאי עלמא, דאי זכה בר נש בהאי עלמא, ונטיר לה לנשמתא כדקא יאות, האי איהו בר נש דקודשא בריך הוא אתרעי ביה, ואשתבח ביה בכל יומיא, בפמלייא דיליה, ואמר, חמו ברא קדישא דאית לי בההוא עלמא, כך וכך עביד, כך וכך עובדוי מתתקנן.

וכד האי נשמתא, נפקת מהאי עלמא, זכייא נקייה ברירה, קודשא בריך הוא אנהיר לה בכמה נהורין, בכל יומא קארי עלה, דא היא נשמתא דפלניא ברי, נטירא ליהוי ליה לההוא גופא דשבק.

ודא הוא דכתיב, ואם לבנו ייעדנה כמשפט הבנות יעשה לה, מאי כמשפט הבנות. הכא אית רזא לחכימין, בגו טנרא תקיפא, רקיעא טמירא, אית היכלא חדא, דאקרי היכל אהבה. (קמ''ו ע''א) ותמן אינון גנזין טמירין, וכל נשיקין דרחימו דמלכא אינון תמן, ואינון נשמתין רחימאן דמלכא עאלין תמן.

כיון דמלכא עאל בההוא היכלא דמלכא, תמן כתיב, (בראשית כט) וישק יעקב לרחל, וקודשא בריך הוא אשכח תמן לההיא נשמתא קדישא, קדים מיד ונשיק לה, וגפיף לה, וסליק לה בהדיה, ואשתעשע בה.

ודא הוא כמשפט הבנות יעשה לה, כדינא דאבא עביד לברתיה, דאיהי חביבא לגביה, דנשיק לה, וגפיף לה, ויהיב לה מתנן. כך קודשא בריך הוא עביד, לנשמתא זכאה בכל יומא, כמה דכתיב כמשפט הבנות יעשה לה.

היינו דכתיב (ישעיהו ס״ד:ג׳) יעשה למחכה לו, כמה דהאי ברתא, אשלימת עשייה בהאי עלמא. אוף הכי קודשא בריך הוא אשלים לה עשייה אחרא בעלמא דאתי, דכתיב, עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו. והכא כתיב יעשה לה. על כן.

(שמות כ״א:י׳) אם אחרת יקח לו וגו', מאי אם אחרת, וכי נשמתא אחרא זמין קודשא בריך הוא לאתבא לצדיקייא בהאי עלמא, ולאו האי נשמתא דאשלימת בהאי עלמא רעותא דמארה, אי הכי לית אבטחותא לצדיקייא כלל. מאי אם אחרת יקח לו.

(קהלת י״ב:ז׳) וישוב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה. האי קרא אוקמוה חברייא, בחרבן בי מקדשא. (ותמן תנינן) וישוב העפר על הארץ כשהיה. הכא איהו מאי דכתיב, (בראשית י״ב:ו׳) והכנעני אז בארץ, כשהיה ודאי. והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה, מאי והרוח תשוב. דא שכינתא, דאיהי רוח קדישא. כד חמאת שכינתא, באינון עשר מסעות דקא נטלא, ולא בעון ישראל לאתבא בתיובתא קמי קודשא בריך הוא, ושלטא סטרא אחרא על ארעא קדישא, ואוקמוה חברייא.

תא חזי, רוחא דבר נש זכאה, אתעטר בדיוקנא בגן עדן דלתתא, ובכל שבתי ומועדי ורישי ירחי, מתעטרן רוחי, ומתפשטן, וסלקין לעילא. כמה דעביד קודשא בריך הוא, בההיא נשמתא עלאה קדישא לעילא, הכי נמי עביד בהאי רוחא, לתתא בגן עדן לתתא, דקא סלקת קמיה. ואמר דא איהי רוחא דפלניא גופא, מיד מעטרא לה קודשא בריך הוא להאי רוחא בכמה עטרין, ואשתעשע בה.

ואי תימא, דהא בגין רוחא דא, שביק קודשא בריך הוא מה דעביד לנשמתא. לאו הכי. אלא שארה כסותה וענתה לא יגרע, אלין אינון תלת שמהן עלאין, דעין לא ראתה אלהים זולתך.

וכלהו בעלמא דאתי ואתמשכו מתמן. חד מנייהו שארה, משיכו דנציצו ונהירו, דנהיר בארח סתים, מזונא (לן) דזן כלא, ואקרי ידו''ד בנקודת אלהים. שארה בהפוך אתוון, אשר ה' ודא (בראשית מט) מאשר שמנה לחמו, ודא הוא שארה.

כסותה: פרישו דמלכא. דא משיכו אחרא, דנהיר ונטיר לה תדיר, פרישו דלבושא דמלכא, דפרש עלה אלוה. דא בבגדו בה תדיר, דלא אתעדי מינה, והאי איהו כסותה.

וענתה, מאן איהו. דא משיכו דעלמא דאתי, דביה כלא. יי' צבאות איהו, ודא איהו דנהיר בכל נהורין סתימין עלאין דאילנא דחיי, דביה עונה טמירא, דמתמן נפקת. וכל דא בעדונא וכסופא דעלמא דאתי.

תלתא הני לא יגרע לה, כד איהי זכאת כדקא יאות. ואי לאו איהי כדקא יאות, הני תלתא גרעאן מנה, דלא יתעביד לה עטרה אפילו מחד מנייהו, תא חזי, מה כתיב, ואם שלש אלה לא יעשה לה, דלא זכאת בהו, ויצאה חנם אין כסף תפוק מקמיה, ודחיין לה לבר. אין כסף, לית לה כסופא, ולית לה עדונא כלל.

עד כאן אוכיחת אורייתא, דכל עיטין בה תליין, ויהיבת עיטא טבא לבני נשא. מכאן ולהלאה נהדר למלין קדמאין, בההוא נטירו עלאה, דקא פריש עלה קודשא בריך הוא, בגין דלא תהא לעם נכרי, דהא בגדו בה, ונטירו איהו לה תדיר. (שמות כא) ואם לבנו ייעדנה כמשפט הבנות יעשה לה.

כל ההוא דזכי (ק''א ע''א, קי''ג ע''א) לתליסר שנין ולהלאה, אקרי בן לכנסת ישראל. וכל מאן דאיהו מבן עשרין שנין ולעילא וזכי בהו, אקרי בן לקודשא בריך הוא ודאי (דברים יד) בנים אתם ליי' אלהיכם.

כד מטה דוד לתליסר שנין, וזכה בההוא יומא דעאל לארביסר, כדין כתיב, (תהלים ב) יי' אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך. מאי טעמא. דהא מקדמת דנא לא הוה ליה ברא, ולא שראת עליה נשמתא עלאה, דהא בשני ערלה הוה, ובגין כך, (קכ''ח ע''ב) אני היום ילדתיך, היום ודאי ילדתיך. אני, ולא סטרא אחרא, כמה דהוה עד השתא, אני בלחודאי. בר עשרין שנין, מה כתיב בשלמה, (משלי ד) כי בן הייתי לאבי, לאבי ממש ודאי.

ואם לבנו ייעדנה. בר תליסר שנין ולהלאה, דהא נפקא מרשו דסטרא אחרא דאזדמנת ליה, מה כתיב כמשפט הבנות יעשה לה. מהו כמשפט הבנות. תנינן, בכל יומא ויומא, חמי קודשא בריך הוא לההוא ינוקא דקאי ברשו דערלה, ואיהו נפיק מינה, ואתמשך לבי ספרא, ותבר לה, ואזיל לבי כנישתא, ותבר לה. מה עביד קודשא בריך הוא לההיא נשמתא. אעיל לה לאדרא דיליה, ויהיב לה מתנן, ונבזבזן סגיאין, וקשיט לה בקשוטין עלאין, עד זמנא דאעיל (בראשית קמ''ז ע''ב) לה לחופה בההוא (גו ההוא) בר, מתליסר שנין ולעילא.

אם אחרת יקח לו. הכא אית רזא דרזין, לחכימין אתמסרי, ואית לאודעא בקדמיתא מלה חדא. תא חזי, ביומא דשבתא בשעתא דאתקדש יומי, נפקי נשמתין מגו אילני דחיי, ומנשבן אינון נשמתין קדישין לתתאי, ונייחין בהו כל יומא דשבתא. ולבתר דנפיק שבתא, סלקין כלהו נשמתין ומתעטרן בעטרין קדישין לעילא. (וכד מתעטרן בההוא טבא אלין אינון בעליו דההוא טיבו ודאי) אוף הכי, קודשא בריך הוא אזמין לההוא בר נש, ודא הוא נשמתא אחרת, ואף על גב דדא זמינא ליה, נשמתא דהות ליה בקדמיתא, שארה דקדמיתא, כסותה וענתה לא יגרע, כמה דאתמר.

(תהלים קד) יי' אלהי גדלת מאד הוד והדר לבשת. יי' אלהי: (ט' ע''א, רי''ו ע''ב) דא שירותא דמהימנותא, סליקו דמחשבה, ועלמא דאתי, רזא חדא בלא פרודא. גדלת: דא שירותא, יומא קדמאה, ואינון יומין עתיקין, סטרא דימינא. מאד: דא (ס''ח ע''ב) הוא סטרא דשמאלא.

הוד והדר לבשת: אלין תרין בדי (ויחי רכ''ב) ערבות. עד הכא, כיון דמטא לגו אילנא דחיי, אתטמר, ולא אסתלק (ס''א ולא בעי) למהוי במניינא, בגין ההוא מאד. מאי מאד. שמאלא, דכל ענפין דלתתא ובכללא ענפא מרירא חדא. ועל דא אתטמר ההוא אילנא דחיי, ולא בעא למהוי במניינא דא, עד דאהדר כמלקדמין, ושבח בגוונא אחרא.

ואמר, עטה אור כשלמא דא שירותא (דאור) דיומא קדמאה. נוטה שמים, הכא אתכליל שמאלא, ולא אמר מאד, אתכליל שמאלא בימינא, למהוי נהיר בכללא דשמים. (תהילים ק״ד:ג׳) המקרה במים עליותיו, הכא נפיק בחדוה ההוא אילנא דחיי, נהר דנפיק מעדן, ואשתרשו ביה במימוי אינון תרי בדי ערבות, דאינון גדלין במימוי, הדא הוא דכתיב (נ''א ההוא אילנא דחיי ואשתרשו ביה אינון תרי בדי ערבות, דאינון גדלין במימוי וההוא נהרז דנפיק מעדן ודא הוא) המקרה במים עליותיו. מאן עליותיו. אלין בדי ערבות.

ודא הוא דכתיב, (ירמיה יז) ועל יובל ישלח שרשיו. ודא הוא רזא דכתיב, (תהלים מו) נהר פלגיו ישמחו עיר אלהים. מאן פלגיו. אלין אינון שרשיו. והכי אקרון, עליותיו, שרשיו, פלגיו, כלהו אשתרשו באינון מיין דההוא נהר. (תהלים קד) השם עבים רכובו. דא מיכאל וגבריאל, אלין הם עבים. המהלך על כנפי רוח, למיהב אסוותא לעלמא, ודא איהו רפאל. מכאן ולהלאה עושה מלאכיו רוחות וגו'.

(שמות כא) אם אחרת יקח לו, כמה גלגולין עתיקין הכא, דלא אתגלון עד האידנא, וכלהו קשוט כדקא יאות, דלית לאסטאה מארח קשוט, אפילו כמלא נימא. בקדמיתא (נ''א השתא) אית לאתערא, (צ''ה ע''ב) נשמתין דגיורין כלהו, פרחן מגו גנתא דעדן בארח סתים, כד מסתלקן מהאי עלמא, נשמתהון דקא רווחא מגו גנתא דעדן, לאן אתר תייבין.

אלא תנינן, מאן דנטיל ואחיד בנכסי גיורין בקדמיתא, זכי בהו. אוף הכי כל אינון נשמתין קדישין עלאין, דקא זמין לון קודשא בריך הוא לתתא כדקאמרן, כלהו נפקין לזמנין ידיען. (וסלקין) (בראשית ל''ה ע''ב) בגין לאשתעשעא בגן עדן, (דלעילא) ופגען באינון נשמתין דגיורין, מאן דאחיד בהו מאלין נשמתין, (דסלקין) אחיד בהו וזכי בהו, ומתלבשן בהו, וסלקין. וכלהו קיימי בהאי לבושא ונחתו גו גנתא בלבושא דא. בגין דבגנתא דעדן, לא קיימאן תמן, אלא בלבושא, כל אינון דקיימי תמן.

אי תימא, דבגין האי לבושא, גרען אינון נשמתין מכל ענוגא דהוה לון בקדמיתא. הא כתיב, אם אחרת יקח לו שארה כסותה ועונתה לא יגרע. בגנתא קיימי בלבושי דא, דקדמן לאחדא בהו וזכי בהו, וכד סלקין לעילא, מתפשטן מניה, דהא תמן לא קיימן (קפ''ו ע''ב, רבי'י ע''ב, רכ''ט, נ', נ''ח, ס''ז) בלבושא.

כל אינון נשמתין קדישין, כד נחתי להאי עלמא, בגין למשרי כל חד על דוכתייהו, דאתחזון בהו, לבני נשא. כלהו נחתי מתלבשן באינון נשמתין דקא אמרן, והכי עאלין בזרעא קדישא. ובמלבושא דא, קיימי לאשתעבדא מנייהו בהאי עלמא. וכד אשתאבן אינון מלבושין ממלין דהאי עלמא, אינון נשמתין קדישין, אתזנן (נ''א אתהנון) מריחא דקא אריחא, מגו לבושיהון אלין.

קודשא בריך הוא כל מלין סתימין דאיהו עביד, עאל לון באורייתא קדישא, וכלא אשתכח באורייתא, וההיא מלה סתימא גלי לה אורייתא, ומיד אתלבשא בלבושא אחרא, ואתטמר תמן, ולא אתגלי. וחכימין דאינון מליין עיינין, אף על גב דההיא מלה אסתים בלבושה (תמן), חמאן לה מגו לבושה, ובשעתא דאתגלי ההיא מלה עד לא תיעול בלבושא, רמאן בה פקיחו דעינא, ואף על גב דמיד אסתים, לא אתאביד מעינייהו. (נ''א מינייהו)

בכמה דוכתין אזהר קודשא בריך הוא על גיורא, (בגין) דזרעא קדישא, יזדהרון ביה, ולבתר נפיק מלה סתימא מנרתקה. וכיון דאתגלי אהדר לנרתקה מיד, ואתלבש תמן.

כיון דאזהר על גיורא בכל אינון דוכתין, נפק מלה מנרתקה ואתגלי, ואמר (שמות כ״ג:ט׳) ואתם ידעתם את נפש הגר. מיד עאלת לנרתקה, ואהדרת בלבושה ואתטמרת, דכתיב כי גרים הייתם בארץ מצרים, דחשיב קרא, דבגין דאתלבש מיד, לא הוה מאן דאשגח בה. בהאי נפש הגר, ידעת נשמתא קדישא במלין דהאי עלמא, ואתהניאת (ואשתאבת) מנייהו.

(שמות כ״ד:י״ח) ויבא משה בתוך הענן ויעל אל ההר וגו', ענן דא מאי היא. אלא דא הוא דכתיב, (בראשית ט׳:י״ג) את קשתי נתתי בענן. תנינן, דההוא קשת אשלחת לבושוי, ויהיב לון למשה, (רכ''ט ע''א) ובההוא לבושא סליק משה לטורא ומניה חמא מה דחמא, ואתהני מכלא. עד ההוא אתר,

(שמות כ״א:י׳) אם אחרת יקח לו, גלגולין דמתגלגלן בהאי קרא, כמה רברבין ועלאין אינון, דהא כל נשמתין עאלין בגלגולא. ולא ידעין בני נשא ארחוי דקודשא בריך הוא, והיאך קיימא טיקלא, והיך אתדנו בני נשא בכל יומא, ובכל עידן, והיך נשמתין עאלין בדינא, עד לא ייתון להאי עלמא, והיך עאלין בדינא, לבתר דנפקי מהאי עלמא.

כמה גלגולין, וכמה עובדין סתימין, עביד קודשא בריך הוא בהדי כמה נשמתין ערטילאין, וכמה רוחין ערטילאין אזלין בההוא עלמא, דלא עאלין לפרגודא דמלכא. וכמה עלמין אתהפך בהו ועלמא דאתהפך בכמה פליאן סתימין. ובני נשא לא ידעין, ולא משגיחין, והיך מתגלגלין נשמתין, כאבנא בקוספיתא. כמה דאת אמר, (שמואל א כ״ה:כ״ט) ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע. (והואיל אתדכי לגלאה) השתא אית לגלאה, דהא כל (ויקרא כ''ט ע''א) נשמתין, מאילנא רברבא ותקיפא דהוא נהר דנפיק מעדן נפקי. וכל רוחין, מאילנא אחרא זעירא נפקין. נשמה מלעילא רוח מלתתא, ומתחברן כחדא, כגוונא דדכר ונוקבא. וכד מתחברן כחדא, כדין נהרין נהירו עלאה. ובחבורא דתרוייהו אקרי נר. (משלי כ׳:כ״ז) נר יי' נשמת אדם. מהו נ''ר. נשמה רוח. ועל חבורא דתרוייהו כחדא אקרי נר, דכתיב נר יי' נשמת אדם.

נשמה ורוח: דכר ונוקבא לאנהרא כחדא, ודא בלא דא, לא נהרין, ולא אקרי נר, וכד מתחברן כחדא, אקרי כלא נר. וכדין אתעטף נשמה ברוח, לקיימא תמן לעילא, בהיכלא טמירא, דכתיב, (ישעיהו נ״ז:ט״ז) כי רוח מלפני יעטוף. יתעטף לא כתיב, אלא יעטוף. מאי טעמא. בגין דנשמות אני עשיתי, תמן לעילא בגנתא, בהיכלא טמירא, אתעטף ואתלבש נשמה ברוח, כמה דאתחזי.

וכיון דבההוא היכלא, לא הוי, ולא אשתמש אלא ברוח ונשמה, נפש לא אתי לתמן, (נ''א מתמן) אלא מתלבש בההוא רוח תמן, וכד נחתא לגו גן עדן דלתתא, (בהאי עלמא) אתלבש בההוא רוחא אחרא דאמינא, ההוא דנפיק מתמן, והוה מתמן, ובכלהו שריא בהאי עלמא, ואתלבש בהו.

ההוא רוח דנפיק מהאי עלמא, דלא אתרבי (דלא אתדכי) ולא אתפשט בהאי עלמא. אזלא בגלגולא, ולא אשכח נייחא, אתי בגלגולא בעלמא, כאבנא בקוספיתא, עד דישכח ההוא פרוקא דיפרוק ליה, ואייתי ליה בההוא מאנא ממש, דהוה איהו אשתמש ביה, ודביק ביה תדיר רוחיה ונפשיה, והות בת זוגיה, רוחא ברוחא, וההוא פרוקא בני ליה כמלקדמין.

וההוא רוחא דשבק ואתדבק בההוא מאנא, לא אתאביד. דהא לית מלה אפילו זעירא בעלמא, דלא הוי ליה אתר ודוכתא לאתטמרא ולאתכנשא תמן, ולא אתאביד לעלמין. ובגין כך, ההוא רוחא דשבק בההוא מנא, תמן הוא, ודאי רדיף בתר עקרא ויסודא דיליה, דקא נפיק מיניה, ואייתי ליה, ובני ליה בדוכתיה, באתר דההוא רוח בת זוגיה, (לך לך פ''ה ע''ב) דנפקת בהדיה, ואתבני תמן כמלקדמין. ודא איהו בריה חדתא השתא בעלמא, רוחא חדתא וגופא חדתא.

ואי תימא, רוח דא הוא מה דהוה. הכי הוא אבל לא אתבני, אלא בגין ההוא רוחא אחרא דקא שבק בההוא מאנא, הכא אית רזין (ס''א רזא דרזין בההוא מאנא.) בספרא דחנוך, בניינא דא דאתבני, לא אתבני, אלא בההוא רוחא אחרא דשביק תמן, בההוא מאנא. וכד שארי לאתבנאה, דא משיך אבתריה דההוא רוח דאזיל ערטילאה, ומשיך ליה לגביה, ותמן תרי רוחות דאינון חד. לבתר, דא איהו רוח, ודא איהו נשמה, ותרווייהו חד.

אי זכה לאתדכאה כדקא יאות, תרווייהו אינון חד, לאתלבשא בהו נשמתא אחרא עלאה. כמה דאית לשאר בני עלמא, רוח, דזכאין בהו נשמתין, אינון דקדמן ואחידן בהו, ורוחא אחרא מלעילא. ונשמתא קדישא אתלבשא בהו. אוף הכי נמי, מדיליה ממש אית תרין רוחין, בגין לאתלבשא בהו נשמה עלאה.

יהא לדין גופא אחרא, דקא אתבני השתא חדתא, ההוא גופא קדמאה דשבק, מה אתעביד מניה. או האי בריקנייא, או האי בריקנייא. לפום סכלתנו דבר נש אשתמע, דהאי קדמאה דלא אשתלים בקדמיתא, אתאביד, הואיל ולא זכה. אי הכי, למגנא אשתדל בפקודי אורייתא, או אפילו בחד מנייהו. והא אנן ידעינן, דאפילו ריקנין שבישראל, כלהו מליין מצות כרמון. וגופא דא, אף על גב דלא אשתלים, לאתרבאה, ולמזכי ולמסגי בעלמא, פקודין אחרנין דאורייתא נטר, דלא אתאבידו מניה, וכי למגנא הוו.

(תהילים ק״ו:ב׳) מי ימלל גבורות יי' ישמיע כל תהלתו. מאן הוא בעלמא, דיכיל למללא גבורן, דעביד קודשא בריך הוא בעלמא תדיר. ההוא גופא קדמאה דשבק, לא אתאביד, וקיומא להוי ליה לזמנא דאתי. דהא עונשיה סבל בכמה זינין, וקודשא בריך הוא לא מקפח אגרא דשום בריין דברא, בר אינון דנפקו מגו מהימנותא דיליה, ולא הוה בהו טב לעלמין. ובר מאינון דלא כרעו במודים, דהני קודשא בריך הוא עביד מנייהו בריין אחרנין, בגין דלא יתבני ההוא גופא דיוקנא דבר נש, ולא יקום לעלמין. אבל הני לאו הכי.

מה עבד קודשא בריך הוא. אי ההוא רוח, זכי לאתתקנא בהאי עלמא, בההוא גופא אחרא, מה עביד קודשא בריך הוא. ההוא פרוקא דקא פריק ליה, ההוא רוח דיליה דקא אעיל תמן, ושתף וערב בההוא רוח דהוה בההוא מאנא, ודאי לא אתאביד, ומה אתעביד, דהא תלת רוחין תמן, (ס''א בההוא גופא אחרא ביה יקום ומה עביד קודשא בריך הוא. תא חזי ההוא פרוקא דקא פריק ליה. רוח דיליה הא אעיל המן ושביק ושחף וערב בההוא מאנא. וההוא רוחא קדמאה דהוא בההוא מאנא ואתדבק ביה ודאי אשתאר תמן ולא אתאביד ובגין כך ההוא רוחא דשבק בההוא מאנא ואתדבק תמן הוא רדיף בתר עיקרא דיליה ויסודא דיליה דקא נפיק מיניה ואייתיה ליה ובני ליה בדוכתיה באתר דהוות בת זוגיה. הא תלת רוחין תמן) חד, דהוה בההוא מאנא, ואשתאר תמן. וחד, ההוא דאתמשך תמן דהוה ערטילאה. וחד, ההוא דאעיל תמן ההוא פרוקא, ואתערב בהו. למהוי בתלת רוחין אי אפשר. ומה אתעביד.

אלא, כך אינון גבורן עלאין, דעביד קודשא בריך הוא. ההוא רוחא דאעיל תמן ההוא פרוקא, ביה אתלבש ההיא נשמתא, באתר דלבושא דגיורי, (והוא) וההוא רוחא ערטילאה, דתב תמן לאתבנאה, להוי לבושא לנשמתא עלאה. וההוא רוח דהוה בקדמיתא, דאשתאר בההוא מנא, פרח מתמן. וקודשא בריך הוא אזמין ליה אתר, בגו רזין כוין דטנרא, דבתר כתפוי דגן עדן, ואתטמר תמן. ואסתלק לההוא גופא קדמאה, דהוא בקדמיתא. ובההוא רוח יקום ההוא גופא, ודא איהו חד דאינון תרין, דקא אמינא (לעילא).

אבל ההוא גופא, עד דלא יקום, עונשיה סגיא דהא בגין דלא זכה לאתרבאה, נחתי ליה לגו (תיקונין ע''ט ע''א) אדמה, דסמיך לארקא. ואתדן תמן. ולבתר סלקין ליה להאי תבל. השתא נחית, והשתא סליק, הא סליק, והא נחית, לית ליה שכיכו בר בשבתי, וביומין טבין וברישי ירחי.

ואלין דמיכין באדמת עפר, אדמת, מאדמה. עפר מתבל. ועל אלין כתיב, (דניאל י״ב:ב׳) ורבים מישיני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות ולדראון עולם. כל אלין דלא זכו לאתתקנא אבל אי זכה ההוא רוחא ערטילאה, דתב כמלקדמין, לאתתקנא. זכאה איהו, דהא ההוא רוחא דאתמר ביה, דאתטמר בטנרא, יתתקן בההוא גופא קדמאה. ועל אלין כתיב אלה לחיי עולם ואלה לחרפות וגו'. כל אינון דלא זכו לאתתקנא.

ואלין אינון גבורן עלאין, דמלכא עלאה קדישא, ולא אתאביד כלום. אפילו הבל דפומא אתר ודוכתא אית ליה, וקודשא בריך הוא עביד מינה מה דעביד. ואפילו מלה דבר נש, ואפילו קלא, לא הוי בריקנייא, ואתר ודוכתא אית להו לכלא.

האי דאתבני השתא, ונפק לעלמא בריה חדתא, לית ליה בת זוג. ועל דא לא מכריזי, דהא בת זוגיה אתאבידת מניה, בת זוגיה דהות ליה, אתעבידת אמיה, ואחוה אבוה.

(שיר השירים ג׳:י״א) צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתנתו וביום שמחת לבו. האי קרא אוקמוה, והכי הוא. אבל צאינה וראינה, וכי מאן יכיל למחמי במלך שלמה, דהוא מלכא דשלמא דיליה, והא סתים הוא, מכל חילי מרומין דלעילא, בההוא אתר, (ישעיהו ס״ד:ג׳) דעין לא ראתה אלהים זולתך. ואת אמרת צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה. ותו, דהא כבוד דיליה, כלהו מלאכי עלאי שאלי ואמרי, איה מקום כבודו.

אלא, מה דאמר צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה, בעטרה כתיב, ולא כתיב ובעטרה דכל מאן דחמי ההוא עטרה, חמי נעם מלכא דשלמא דיליה. שעטרה לו אמו, הא תנינן, קרי לה בת, וקרי לה אחות, קרי לה אם, וכלא איהו. וכלא הוי, מאן דיסתכל וינדע בהאי, ינדע חכמתא יקירא.

השתא מה אעביד, אי אימא, רזא סתימא דא, לא אצטריך לגלאה. אי לא אימא, ישתארון זכאין אלין, יתמין מהאי רזא,

(תהילים ל״א:ו׳) בידך אפקיד רוחי פדית אותי יי' אל אמת. מאנא דהות לתתא, היך יתעביד לעילא, בעלה דהוה לעילא, היך יתהפך והוה לתתא. בת זוגיה אתעבידת אמיה. תווהא על תווהא. אחוה אבוה. אי אבוה דקדמיתא, יפרוק ליה, יאות, אבל אחוה דליהוי אבוה, וכי לא תווהא איהו דא. עלמא בהפוכא איהו. ודאי עלאין לתתא, ותתאין לעילא.

אלא, (דניאל ב׳:כ׳) להוא שמיה די אלהא מברך מן עלמא ועד עלמא די חכמתא וגבורתא דיליה היא. והוא מהשנא עדניא וזמניא וגו' ידע מה בחשוכא ונהורא עמיה שרא. תא חזי, מאן דשרי בנהורא, לא יכיל לאסתכלא ולמחמי בחשוכא. אבל קודשא בריך הוא לאו הכי, ידע מה בחשוכא, אף על גב דנהורא עמיה שרא. מגו נהורא, אסתכל בחשוכא, וידע כל מה דתמן.

הכא, אית לאקדמא בקדמיתא, מלה חדא, דאמרו קדמאי, באינון חזוי ליליא. דתנן, מאן דאתי על אמיה בחלמא, יצפה לבינה. דכתיב, (משלי ב׳:ג׳) כי אם לבינה תקרא, הכא אית לאסתכלא, אי בגין דאיהי אם יאות, והוה ליה למכתב הכי, דמאן דחמא אמיה בחלמא, יזכי לבינה. אבל מאן דאתי על אמיה אמאי.

אלא רזא עלאה איהו, בגין דאתהפך וסליק מתתא לעילא. ברא הוה בקדמיתא, כיון דסליק לעילא, אתהפך אילנא, ואתעביד איהו מעלמא עלאה, ושליט עלה, וזכי לבינה.

בקדמיתא כד סליק אינש לי''ג (צ''ח ע''א) שנין, מה כתיב, (תהילים ב׳:ז׳) יי' אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך, כדין איהו לתתא מינה. כיון דסליק עלה, האי איהו מעלמא עלאה. דהא אסתלק בדרגא דיוסף, ודא (ס''א ודאי) זכי לבינה.

אוף הכי האי מאנא, בקדמיתא איהו הוה בדרגא דיוסף, בעל אילנא תתאה, קיימא ברעותיה, ושליט עליה, דהא כל נוקבא, בדיוקנא דנוקבא אילנא תתאה קיימא. כיון דאיהו לא בעא לקיימא בההוא דרגא דיוסף, ולא אתקיים לשמשא ביה, ולאפשא בעלמא, ולמעבד תולדין, כדין נחית לתתא, ואתעבידת איהי אמיה. וההוא פרוקא, ירית ירותא דיוסף, דהוה הוא בקדמיתא ואיהו נחית לתתא.

כיון דנחית לתתא, כדין אתקיים ביה, יי' אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך. אתהפך אילנא, מה דהוה תחותיה ואיהו שליט עליה, אתהדר ושליט ההוא אילנא עליה, ואיהו נחית לתתא. כיון דאיהו נחית לתתא, ההוא דירית ירותא אתר דיוסף, אבוי אקרי, אבוי הוי ודאי, כלא איהו על תקוניה ודאי כדקא יאות.

בקדמיתא הוה מעלמא דדכורא, והא אתעקר מתמן, והשתא איהו מעלמא דנוקבא. ומה דהוה איהו שליט עלה, שלטא איהי עליה, ואתהדר למהוי בעלמא דנוקבא. ועל דא לית ליה בת זוג כלל. ולא מכריזי עליה, על נוקבא. דהא מעלמא דנוקבא אתהדר איהו.

וההוא גופא קדמאה דשבק, אלמלא ינדעון ויסתכלון בני עלמא, צערא דאית ליה, כד יתעקר מעלמא דדכורא, ואתהדר לעלמא דנוקבא. ינדעון, דהא לית צערא בעלמא, כההוא צערא. בת זוג לית ליה, דהא לא קיימא באתר דדכורא. לא מכרזי עליה, על נוקבא, דהא מעלמא דנוקבא איהו. ואי אית ליה בת זוג, הוי ברחמי, אערעת בהדי (נ''א בחד) נוקבא, דעד כען לא אית לה בר זוג. ועל דא תנינן, דילמא יקדמנו אחר ברחמים. אחר תנן. וכלא איהו על תקוניה.

ועל דא כתיב (ויקרא כ״ב:י״ג) ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וזרע אין לה ושבה אל בית אביה כנעוריה. ובת כהן, הא אוקימנא מלה דא. אלמנה, מההוא גופא קדמאה. וגרושה, דלא עאלת לפרגודא דמלכא, דכל אינון דלא קיימי בעלמא דדכורא, לא אית להו ביה חולקא. הוא אשתמיט ואעקר גרמיה מעלמא דדכורא, לא אית ליה חולקא ביה ועל דא איהי גרושה. וזרע אין לה, דאי הוה לה זרע, לא אתעקר מניה, ולא הוה נחית לעלמא דנוקבא.

ושבה אל בית אביה, מאן בית אביה. דא עלמא דנוקבא, דההוא עלמא בית אביה אקרי, וההוא מאנא דהוה אתתקן לאשתמשא ביה, אתהפך ואיהו נחית לתתא, וההוא מאנא סליק לעילא. כנעוריה, כההוא זמנא דכתיב, אני היום ילדתיך, ילדתיך ודאי, ישוב לימי עלומיו, כמה דהוה (בקדמיתא) מתליסר שנין ולעילא.

אי זכאת לאתתקנא, הואיל ושבה אל בית אביה, מלחם אביה תאכל, תתענג מההוא ענוגא. דעלמא דנוקבא, דאכלי מנהמא דאבירים, דנחית מלעילא. אבל לאסתכלא ולאתהני במה דאתהנון שאר צדיקייא, לא יכלא בגין דהוה זר לתמן. ועל דא לא אכיל קדש אבל אכיל תרומה, דאיהו יתיב בעלמא דנוקבא.

ומגו דאיהו מעלמא דנוקבא, לא אכיל ליה אלא בלילה, דכתיב, (ויקרא כב) ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים כי לחמו הוא. דהא קדש דאיהו מעלמא דדכורא, לא אתאכיל אלא ביום. בגיני כך (ירמיה ב) קדש ישראל ליי' ראשית תבואתה, (בראשית ל''א ע''ב) שירותא עלאה דכל עלמא דדכורא, (נ''ט ע''א) קדש איהו, ומה דסליק ביה, בקדש ישראל הוה, ובגיני כך קדש ישראל ליי' ראשית תבואתה.

כד רוחין פקידאן, באינון זמנין דפקדין לבי קברי, אינון לא פקדין, דהא לא זכאן לעלמא דקדש, דכתיב, (ויקרא כב) וכל זר לא יאכל קדש. ואי לא זכה ההוא רוחא לאתתקנא כדקא יאות, כיון דאהדר בגלגולא, אפילו בההוא אתר, בתרומה לא אכיל, וזר אקרי, אפילו לעלמא תתאה ולא אכיל בה. עד הכא ברזא דא.

שאר בני נשא דעלמא, דקא מסתלקי מניה, והא ידענא, דרוח דיליה שביק בההיא אתתא דהות ליה, ורוחא אעיל תמן, מה אתעביד מההוא רוח. ואי נסבא האי אתתא, אוף הכי, מה אתעביד מההוא רוח דשבק בה בעלה קדמאה, דהא גבר אחרא אתי עלה.

לאתקיימא רוח ברוח לא אפשר, דהא האי דאתי עלה השתא, רוח אעיל בה. וכן ההוא קדמאה דאסתליק, רוח אעיל בה. ההוא קדמאה דאסתלק בנין הוו ליה, ודא דהשתא לאו פרוקא איהו, רוח דשבק ההוא קדמאה בההוא מאנא, ואתא האי אחרא ואעיל בה רוח, ודאי לא יכלי תרוייהו לאתקיימא בההוא גופא דאתתא כחדא, אי נימא דאתאביד, אי אפשר, מה אתעביד מניה.

אוף הכי אי איהי לא אתנסיבת, ההוא רוחא דשבק בה בעלה, מאי אתעביד מניה. אי נימא דאתאביד, לאו הכי. כל דא צריך לגלאה השתא.

שאר בני נשא דעלמא, דקא אסתלקו מניה, ושבקו רוחא בההוא מאנא, דהוו משתמשי ביה, ואתנסיבת, ואתא אחרא ואעיל בההוא מאנא רוחא אחרא, מה אתעביד מההוא קדמאה, כמה דאתמר.

תא חזי, כמה עלאין גבוראן דמלכא קדישא, דקא עביד, ומאן יכיל למללא לון. כד האי בעלה תניינא, אתי ואעיל רוחא בההוא מאנא, רוחא קדמאה, מקטרגא בהאי רוח דעאל, ולא אתיישבן כחדא.

ובגיני כך, אתתא לא אתיישבת כדקא יאות, בהדי בעלה תניינא, בגין דרוחא קדמאה מכשכשא בה, וכדין איהי דכירת ליה תדיר, ובכאת עליה, או אתאנחת עליה, דהא רוחא דיליה, מכשכשא במעהא כחויא, ומקטרגא בהדי רוח אחרא, דעאל בה מבעלה תנינא. עד זמן סגי מקטרגין דא בדא.

ואי אעבר דא דעאל, לההוא (אתערו) דהוה קדמאה (לבתר), דא קדמאה נפיק ואזיל ליה. ולזמנין, דדחי דא קדמאה לההוא תניינא, ואתעביד ליה מקטרגא, עד דאפיק ליה מעלמא. ועל דא תנינן, דמתרין ולהלאה, לא יסב בר נש להאי אתתא, דהא מלאך המות אתתקף בה, ובני עלמא לא ידעין, דהא רוחא כיון דאתתקף וקא נצח לההוא רוחא אחרא תניינא, מכאן ולהלאה לא יתערב בר נש אחרא בהדה.

חברייא, הא ידענא דבאתר דא אית לכו למקשי, ולימא אי הכי לא מית בדינא האי תניינא, ולא דיינין ליה מלעילא. תא חזי, כלא איהו בדינא, דינצח פלוני לפלוני או דלא יקטרג עליה פלוני לפלוני. ומאן דנסיב ארמלתא, כמאן דעאל בימא, ברוחין תקיפין, בלא חבלין, ולא ידע אי יעבר בשלם, אי יטבע גו תהומי.

ואי דא דעאל ההוא רוחא תניינא, אתתקיף ונצח לההוא קדמאה, ההוא קדמאה נפק מתמן ואזיל ליה. לאן אתר אזיל ליה, ומה אתעביד.

תנינן, דחיין גברא מקמי גברא, בכמה ארחין סתימין (וילך רפ''ד ע''א) אתדחיין. ההוא רוחא קדמאה, דאתדחי מקמי ההוא תניינא, לאן אזיל. ההוא רוחא, נפיק ואזיל, ומשטטא בעלמא, ולא ידיע, ואזיל לגו קברא דההוא בר נש, ומתמן משטטא בעלמא, ואתחזי בחלמא לבני נשא, וחמאן בחלמא דיוקנא דההוא בר נש, ואודע לון מלין לפום ארחיה דההוא רוח קדמאה, דקא אתמשך מניה, כמה דאיהו בההוא עלמא, הכי משטטא האי, ואודע בהאי עלמא.

והכי אזיל ומשטטא בעלמא, ופקדת תדיר לההוא קברא, עד (אחורי הדף) זמנא דרוחות פקדן לגבי קברייהו דגופין. כדין, האי רוחא, אתחבר בההוא רוח דיליה, ואתלבש ביה, ואזיל ליה. כד עאל לדוכתיה, אתפשט מניה. ודוכתא אית ליה (באינון רוחין בגן עדן) באינון היכלין דגן עדן, או לבר, לפום ארחוי דכל חד וחד, ותמן אתטמר.

וכד רוחין פקדן להאי עלמא, דמתין נזקקין לגבי חיין, לא נזקקין אלא בההוא משיכו דרוחא, וביה אתלבש רוחא אחרא. ואי תימא, אי הכי, תועלתא איהו לרוחא, והאי אתתא תועלתא עבדת לכלא. לאו הכי, דאלמלא לא אתנסיבת לגבי אחרא, והאי רוחא קדמאה לא מתדחייא מקמי האי גברא אחרא, תועלתא אחרא הוה ליה, בגוונא אחרא, ולא יהא לאי בעלמא, כמה דהוי, ולא יזדקק לגבי חיין דהאי עלמא, כמה דהוי משטטא הכא והכא.

אי הכי זווגא תניינא דהאי אתתא, לא הוי מלעילא. ואת אמרת דאתדחייא גבר מקמי גבר, ואמינא דהאי בעלה תניינא, דנסיב לאתתא דא, איהו בת זוגיה ממש. וההוא קדמאה לאו בר זוגיה ממש הוה. והאי תניינא דיליה הוה, וכד מטא זמניה, אתדחייא דא מקמיה. ודאי הכי הוא, דהא לא אתדחייא ההוא רוח קדמאה, דהוה בהאי אתתא. אלא בגין דהאי תניינא, דאיהו בר זוגה. (דבר איהי בת זוגיה) (האי תניינא).

וכל אינון תניינין, דאתדחיין מקמי קדמאין. קדמאין הוו בני זוגייהו, ולא הני. ובגין כך, לא אית לון קיומא בהדייהו, ואתדחייא רוח תניינא מקמי רוחא קדמאה. ובגין כך, מאן דנסיב ארמלתא, קרינן עליה, (משלי ז׳:כ״ג) ולא ידע כי בנפשו הוא. (משלי א׳:י״ז) כי חנם מזורה הרשת וגו' ולא ידיע אי היא בת זוגיה ממש אי לאו.

ארמלתא דלא נסיבת, אף על גב דאתי בר זוגה, ואיהי לא בעאת לאתנסבא, קודשא בריך הוא לא כייף לה מן דינא, וקודשא בריך הוא אזמין לההוא בר נש אתתא אחרא, ולא עאלת בדינא כהאי (ס''א ולית עליה בי דינא בהאי) בההוא עלמא, ואף על גב דלית לה בר, דהא אתתא לא אתפקדת אפריה ורביה, כמה דאוקמוה.

אתתא דא דלא אתנסיבת זמנא תניינא, ההוא רוח דשבק בה בעלה מה אתעביד מניה. יתיב תמן תריסר ירחי, ובכל ליליא וליליא, נפיק ופקדא לנפשא, ואתהדר לאתריה. לבתר תריסר ירחי, דקא אסתלק דינא דההוא גברא, דהא כל אינון תריסר ירחי, הא רוחא אתכפייא בעציבו כל יומא. לבתר תריסר ירחי, נפיק מתמן, ואזיל וקיימא לתרע גן עדן, (אחורי הדף) ופקדא להאי עלמא, לגבי ההוא מאנא, דנפיק מניה. וכד האי אתתא אסתלקת מעלמא, ההוא רוח נפיק ואתלבש בההוא רוח דילה, וזכאת ביה לגבי בעלה, ונהרין תרווייהו, כדקא יאות, בחבורא חדא.

כיון דאתינא להאי אתר, השתא אית לגלאה ארחין סתימין, דמארי עלמא, לא ידעין בהו בני נשא. וכלהו אזלין בארח קשוט, כמה דאת אמר (הושע י״ד:י׳) כי ישרים דרכי יי' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם. ובני נשא לא ידעין, ולא משגיחין, כמה אינון עלאין, עובדין דקודשא בריך הוא, וכמה משניין אינון, ובני עלמא לא ידעין, וכלהו בארח קשוט, דלא סטאן לימינא ולשמאלא.

הני דמתגלגלין, דקא אתתרכו בתרוכין מההוא עלמא, ולית לון בת זוג. בת זוג דקא מזדווגן בהאי עלמא, מאן אינון, אינון נשין, דקא מזדווגן בהדייהו בהאי עלמא. דהא (תריך לה ולית ליה בת זוג כאינון גברין דלא תריכו וקא מזדווגן בהדי נשייהו) לכלהו בני נשא, אית לון בת זוג, בר מהאי.

חמו השתא, כמה אינון רברבין ועלאין גבורן דיליה. תנינן, מאן דמתרך אתתיה קדמאה, מדבחא אחית עלוי דמעין. מדבחא אמאי. אלא, הא אמינא, דכל נשין דעלמא בדיוקנא דהאי מזבח קיימי, ועל דא (נשא קפ''ד ע''א) ירתאן אינון שבע ברכאן, דכלהו מכנסת ישראל אינון. ואי איהו מתרך לה, אהדר אבנא (נ''א דמדבחא עלאה) לגרעונא. מאי טעמא. בגין דמתחברן תרוכין בהדי הדדי.

ורזא דא דכתיב, (דברים כ״ד:ב׳) וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה וגו', ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר. ממשמע דאמר, והלכה והיתה לאיש, לא ידענא (דההיא אזלה לגבי בעלה דתריך לה, (נ''א דליתיה) ההוא דתריך לה') מאי אחר. אלא כמה דאתמר, אחר תנן, ואחר כתיב, ואחר קרינן ליה, דכתיב, (איוב ח׳:י״ט) ומעפר אחר יצמחו. ותרוכין מתחברן כחדא, תרוכין דההוא עלמא, ותרוכין דהאי עלמא. ומה דהות האי אתתא, בדיוקנא עלאה, הא אשתעבדא לדיוקנא תתאה, קרינא ליה אחר.

וקרינן ליה אחרון, אחרון מנלן. דכתיב, (איוב י״ט:כ״ה) ואחרון (ק''ה ע''ב) על עפר יקום. והכא כתיב ושנאה האיש האחרון. או כי ימות האיש האחרון. אחרון, שני מבעי ליה. ואי תימא, דלא תזדווג אפילו לעשרה, דא בתר דא. לאו הכי. וכי לבעלה דא תזדווג, ולא לאחרא, מאי אחרון.

אלא דא איהו האי אחר דקאמרן, ואיהו אחר, ואיהו אחרון. השתא אבנא מתגלגלא בקוספתא. אחר אמאי אקרי הכי דהא כל בניינא נפל, ואתהדר לעפרא, איהו הוה מה דהוה, ולא אחרא. אמאי קרינן ליה אחר. אוף הכי אמאי אקרי אחרון, וכי אחרון איהו, והא אי יתישר יאות, ואי לא, יהדר ויתגלגל ויתנטע כמלקדמין, אמאי אקרי אחרון.

אבל תא חזי, כתיב (בראשית א׳:ל״א) וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, מאי טוב. תנינן, דא מלאך דטוב. מאד, דא מלאך המות. ולכלא קודשא בריך הוא אזמין תקונוי.

תא חזי, כתיב (בראשית ב׳:י׳) ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, נהר דא, לא שכיך לעלמין, מלאפשא ולמסגי ולמעבד פירין. ואל אחר אסתרס, ולית ליה תיאובתא לעלמין, ולא אפיש, ולא עביד פירין, דאלמלי עביד פירין, יטשטש לכל עלמא.

ובגין כך, בר נש דגרים לההוא סטר דיפוש בעלמא, אקרי רע, ולא חמי אפי שכינתא לעלמין, דכתיב, (תהילים ה׳:ה׳) לא יגורך רע. האי בר נש, דמתגלגלא בגלגולא, אי איהו עבר ואתדבק בההוא אל אחר, דלא עביד פירין, ולא אפיש בעלמא, בגין כך אקרי אחר, ושמא גרים ליה, איהו הוא, ואחר אקרי, אחר ודאי.

אחרון: מקדמאה ואילך, אחרון קרינן ליה, ואחרון אקרי. תניינא איהו, ומיד אקרי אחרון, והכי קרי ליה קודשא בריך הוא אחרון, בגין דיתתקן למהוי אחרון, ולא יתוב כמלקדמין. תליתאה אוף הכי. וכן בכל זמנין, מקדמאה ואילך. הכי אקרי אחרון, והכי אצטריך למקרי אחרון, דאלמלא אתקרי מיד תניינא, הא פתיחו דפומא לאהדרא כמלקדמין, וההוא בניינא אסתתר.

מנלן. מבית שני דאקרי אחרון, דכתיב, (חגי ב׳:ט׳) גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון. דהא מקדמאה ואילך, אחרון אקרי, דהא לא יהא פתיחו דפומא, דההוא בניינא ינפול, ויתהדר כמלקדמין.

אוף הכי דא, אחרון קרינן ליה. ובגין כך כתיב, לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה. לא יוכל, לא יקחנה מבעי ליה, מאי לא יוכל. אלא כיון דהאי אתתא אתדבקת באחר, ונחתת לאשתעבדא בדרגא תתאה, לא בעי קודשא בריך הוא, דאיהו יתוב מדרגא דיליה, למיהב איבא, ולאתדבקא בההוא דרגא דלאו דיליה.

ותא חזי, אי האי אתתא לא אתנסיבת, אפילו תזנה בכל גוברין דעלמא, אי בעי בעלה יתוב לגבה, אבל אי אתדבקא בנשואין לאחר, (נ''א ואחר) דא (האי) לא יוכל לשוב לדרגא קדמאה, דהוה בקדמיתא לגבה. לא יוכל ודאי לאתבא לההוא דרגא לעלמין.

אחרי אשר הטמאה. תנינן, דהטמאה בלביה. אי הכי, אפילו אי תתרחק ותזנה בלא נשואין. אלא, כיון דאתדבקת לאחר, הא קבילת עלה חולקא דההוא סטרא, ובעלה קדמאה דאיהו מסטרא אחרא טבא דטוב, לא יהא ליה בה חולקא לעלמין, ולא יפיש כלל לההוא אתר. הא אם שלחה האיש האחרון, או כי ימות האיש האחרון, לקדמאה אסורא, אבל לשאר בני נשא, תשתרי. דילמא תשכח אתרא כמלקדמין, ואחרון יקום דיזדווג בהדה.

מאן דאית ליה בנין מאתתיה קדמיתא, ואעיל האי לגו ביתיה, ההוא יומא אתדבק בחרבא קשיא דמתהפכא, בגין תרין סטרין. חד, דהא תרין דחת לון לבר, והשתא איהו תליתאה. ותו, מאנא דאשתעבד (נ''א דאשתתף) ביה אחר, היך ייתי איהו למיהב ביה רוחא דיליה, וישתתף בהדה, ויתדבק בה. לאו דאיהי אסורא, אבל ודאי שתופא בישא איהו לגרמיה. (כדאמרן)

רבי לויטס איש כפר אונו, הוה חייך ומתלוצץ על אתתא דא, כד חמי מאן דאזדוג בהדה, והוה אמר, (משלי ל״א:כ״ה) ותשחק ליום אחרון כתיב, מאן דאתדבקת ביה באיש אחרון, חיוכא איהי לבתר.

השתא, אית לאהדרא ולעיינא, על אתר (נ''א אילנא) חד רב ועלאה, דהוה בעלמא, וגזעא ושרשא דקשוט, ואיהו עובד אבי ישי אבי דוד. דהא אתמר דאחרון הוה, היך נפק שרשא דקשוט, מגו אתר דא.

אלא, עובד אתתקן בתקונא עלאה, ואהדר שרשא דאילנא דקא אתהפך, על תקוניה, ואסתליק ביה, ואתתקן כדקא יאות, ועל דא אקרי עובד. מה דלא זכו הכי, שאר בני עלמא.

אתא איהו, פלח ואעדר עקרא ושרשא דאילנא, ונפק מאנפין מרירן, ואהדר (נ''א ואעדר) ואתקן בנופא דאילנא אחרא עלאה, אתא ישי בריה, ואחסין ליה, ותקין ליה, ואתאחד בענפוי (קע''ה ע''ב) דאילנא אחרא עלאה, וחבר אילנא באילנא, ואסתבכו דא בדא. כיון דאתא (ק''ע ע''א) דוד, אשכח אילנין מסתבכן ומתאחדן דא בדא, כדין ירית שלטנו בארעא, ועובד גרים דא.

עובד דא, אתתקן ונפק מגו חקל בישא, דגובין בישין. אתא ישי בריה, ואתקין ואעדר אילנא,

בדא ידיעאן כל שאר בני גלגולא. (נ''א עובד אילנא אתקין) עובד עם כל דא אילנא אתקין. כד אתא דוד מלכא, באילנא תתאה דנוקבא אשתאר, ואצטריך לקבלא (בראשית קס''ה ע''א) חיין מאחרא, ומה אי האי דאתתקן, ואתקין כלא, הכי. שאר בני עלמא דאתיין בגלגולא, דלא יכלין לאתתקנא הכי, על אחת כמה וכמה.

בכל סטרין אתהפך בגלגולא. פרץ הכי הוה. בעז הכי הוה. עובד הכי הוה. (ס''א ועם כל דא אילנא אתתקן) ובכלא נפיק אילנא מסטרא דרע, ואתדבק לבתר בסטרא דטוב. בקדמיתא, (בראשית ל״ח:ז׳) ויהי ער בכור יהודה רע. (אונן אוף הכי) מחלון אוף הכי, ולאו כל כך. אבל בהני אתעכל רע, ונפיק טוב לבתר, (נפק) ההוא דכתיב ביה, (שמואל א ט״ז:י״ב) וטוב ראי. (שמואל א ט״ז:י״ב) ויי' עמו. הכא קיימא אילנא תתאה על תקוניה, ומלך אלהים על גוים.

בשירותא דכלא, מעקרא ויסודא עלאה, אשתרשו דרגין, ראובן שמעון לוי יהודה, מה כתיב ביה, (בראשית כט) הפעם אודה את יי', וכתיב ותעמוד מלדת. היינו (ישעיה נד) רני עקרה לא ילדה. בגין דכד אתיליד יהודה, נפקת נוקבא מתדבקא בדכורא, ולא הות על תקונהא אנפין באנפין, ולא אתכשרת לאולדא כיון דנסר לה קודשא בריך הוא, ואתקין לה, (ס''א אנפין באנפין) כדין אתכשרת לאתעברא ולאולדא.

ובספרא דחנוך, ותעמוד מלדת, לאו על לאה אתמר, אלא על רחל אתמר, ההיא דמבכה על בניה, ההיא דאשתרשת ביהודה: יה''ו ד''ה. ותעמוד מלדת, דהא לא אתתקנא.

בקדמיתא, דיוקנא דלעילא הוה כלא ראובן: או''ר ב''ן. (בראשית א׳:ג׳) ויאמר אלהים יהי אור, ימינא אור. (ב''ן) שמעון שמאלא אור בההוא סיגא דדהבא בהדיה שם עון. לו''י: חבורא דכלא, לאתחברא מתרין סטרין. יהודה: נוקבא בהדי דכורא מתדבקת, יה''ו, דא דכורא. ד''ה, דא נוקבא דהות בהדיה.

ד''ה, אמאי ד''ה. אלא ד', באתדבקותא דרע בהדה, איהי דל''ת, מסכנא איהי, ואצטריך לאתבא בגלגולא, לאתעכלא ההוא רע, ולמתבלי בעפרא. ולבתר לצמחא בסטרא דטוב, ולנפקא ממסכנו לעתירו, וכדין ה'. ועל דא, יה''ו ד''ה.

(בראשית כט) יהודה אתה יודוך אחיך, (ס''א כולהו אודאן על שמא דא והיינו וכו') היינו דאנן אמרין ברוך אתה. איהו ברוך ואיהי אתה, לכלהו בנוי לא אמר יעקב אתה, אלא לאתר דאצטריך. דא איהו אתה.

שמא דא, (נ''א ודאי אתה) יודוך אחיך, כלהו אודן לך על שמא דא, ודאי אתה יודוך אחיך, על שמא דא, אסתלק ואתכפיא סטר אחרא, בגין דכד אתקרי ואדכר, הא נפקת סטרא אחרא בהדה. כיון דאמרי אתה, שלטנו ורברבנו אית לה, וסטרא אחרא אתכפייא, ולא אתחזיאת תמן. ודאי בשמא דא אתרשים ואתבריר מסטרא אחרא. ודא אסתלקו ושלטנו דיליה, ותבירו וביש לסטרא אחרא. כיון דיודוך אחיך על שמא דא, אתה, כדין ידך בערף אויביך, מיד אתכפיין לגבך, ושמא דא גרים.

ועל דא אמר קרא, יהודה אתה, להאי אתה יודוך אחיך, ולא כתיב יהודה יודוך אחיך, ולא יתיר, אלא על שמא דאת''ה. אתה, אתר דא, אצטריך לשמא דא, ולא אחרא.

יהודה, אבא קדמאה, ואבא תניינא, ולא הוה ביה חלופא לעלמין. ובגין כך פרץ אתתקף ביה בתוקפוי, מה דלא הוה הכי לכל בני עלמא. ועל דא בניינא דדוד, שארי חשבנא מפרץ, ולא מבעז, דהוה ביה שנויא. חברייא, אי תשגחון, לאו מלין בסתימו קא אמינא, ואף על גב דסתימין אינון.

ועל דא, יהודה רווח שמא דא, דאקרי אתה. קם על בוריה זמנא קדמאה, וזמנא תניינא, ולא אשתני לעלם. ובנוי דיהודה וזרעא דיליה, אודן ואמרין כי אתה אבינו. מה דלית הכי לשאר בני גלגולא לעלמין. שאר בני גלגולא, תרין אבהן, תרין אמהן, אית לון גוון לבניינא.

בעז, אתחזי דהוה ביה שנויא, כד אוליד לעובד, דהא עובד (ס''א עובדא) בשנויא הוא. לאו הכי. אבצן הוא בעז, הוא אבא קדמאה, דלא עבד שנויא. ואי תימא, איהו הוה, ודאי כד אתער לעובדא דא, ביה הוה, מאן דהוא תקיף כאריא וכליתא ביה הוה. בגין דלא להוי שנויא ביה בדוד, ואתהדר מלה לעקרא קדמאה, בגין דיהא כלא מאבא חדא, ושלשלא חדא. וכלא חד, ולא הוה שנויא בגלגולא דזרעא דדוד. ועל דא, אתה מרישא ועד סופא, בלא שנוייא כלל.

יהודה אתה, ודאי מרישא ועד סופא ולא אתחזי לכל שאר בנין, לאתקרי אתה, אלא ליה בלחודוי. זכאה חולקיה דדוד, דהכי אתבריר, ואסתלק משאר עקרא דבני נשא בארעא.

יודוך אחיך, יודוך כל בני עלמא מבעי ליה, מאי טעמא אחיך. אלא ארח כל בני עלמא, לא מתיבמין לגלגולא, אלא מסטרא דאחין, ואחא אזדמן ליבומא, (ואתה בגרמך, אזדמנת ליבומא.) והכא כלהו אחיך יודוך, דלא ישתלשל מנייהו, ולא מחד מנייהו, שלשולא דמלכו, אלא אתה בלחודך. אתה, מרישא ועד סופא אתה עבדת, ומינך נפק, כל שלשולא וגזעא (דיוקנא וגופא) דאריה.

בניך, בני אריה, דלא אתעברו לשנויא דאחיך, לא אתחלפו לטלה, ולא לשור, ולא לגדי, ולא לשום דיוקנא אחרא, אלא אריה שארי למבני, ואריה סיים בניינא. כל שלשולך, בני אריה נינהו. דאלמלא אתא גלגולא מסטרא דאחוך, יתחלפון כל דיוקנין, ויתערבון אלין באלין. ועל דא יודוך אחיך, דלא הוה חד מנהון, בגלגולא דשלשלאה דבנך. ידך זקיף, דלא הוה בך ערבוביא אחרא מנייהו. והיינו מטרף בני עלית, דלא הוה טרפא לאחרא על פתורך. כרע, במיתת ער. רבץ, במיתת אונן. לבתר אתגבר כארי, לאקמא לפרץ. וכלביא, לאקמא לזרח. מי יקימנו, דכתיב, (בראשית ל״ח:כ״ו) ולא יסף עוד לדעתה. ותרגום ולא פסק. מי יקימנו, מאן הוא דיימא, אסורה אתתא דא. מאן הוא דיימא, הואיל ואשלימת ארחהא, לא אצטריכא לך יתיר, יבמה דא, כיון דאשלימת ארחהא, לא אצטריכת לך יתיר, ואתחזיאת לאתפרשא מינה, אבל מי יקימנו, ודאי מתמן ולהלאה איהי דיליה. דהא אפיק מאן דמכשכש במעהא. רזא סתימא הכא, אחוה דבר נש אמאי. תו יהודה דהוה אבוי אמאי. אלא, ההוא דמכשכשא במעהא, חמי דמאן דהוה נטיר ליה, מקטרג ליה קטרוגין, בכל סטרין. בעי לאפקא. כיון דנפיק, זמין לאחרא ההוא רוח אחרא, ואתיין לאעלא כמלקדמין, עד דאתבני כמלקדמין, בחילא דקטרוגא תקיף דקא מקטרג באחוה. מתמן ולהלאה שריאת אתתא דא ליה. זכאה חולקא דיהודה, בקדמיתא הוה גור. לבתר אריה, דקא אתגבר ואתפשט בחיליה (ולבתר) אריה. וסיים בלביא. כל שאר בני עלמא לאו הכי, ועל דא יהודה כדקאמרן.

ראובן שמעון לוי, הא תלתא, כדקאמרן. יהודה אתחבר בהדייהו, וכלא כדקא יאות.

יששכר זבולון, תרין ירכין. אתר דינקי נביאי קשוט. יששכר ירכא ימינא, כתיב (דברי הימים א י״ב:ל״ג) ומבני יששכר יודעי בינה לעתים (ס''א זבולון ירכא שמאלא) וכתיב, (דברים ל״ג:י״ח) שמח זבולון בצאתך, ובשעורא רברבא, כתיב, (בראשית מ״ט:י״ג) זבולון לחוף ימים ישכן והוא לחוף אניות. מאי טעמא. בגין דוירכתו על צידון. שיעורא (ס''א דירך דידיה) עד צידון.

בנימין, אשתאר לעילא בין ירכין, דהא (בראשית קמ''ג ע''ב) יוסף הוה דיוקניה בארעא, ולאשתמשא בעלמא דא, ועמיה אשתמש משה, דכתיב, (שמות י״ג:י״ט) ויקח משה את עצמות יוסף עמו. בנימין אסתלק לעילא, בנימין צדיקו דעלמא.

מברכין לתתא, דן ונפתלי גד ואשר. בירכא שמאלא, דן עד פרקא דרגלא. פרקא דרגלא נפתלי. ובגין כך, נפתלי אילה שלוחה, קל ברגלוי. בירכא ימינא. גד, והוא יגוד עקב, עד פרקא דעקב. אשר פרקא דעקב ימינא. (דברים ל״ג:כ״ה) וטובל בשמן רגלו. וכתיב ברזל ונחשת מנעליך. כל אלין, אינון דיוקנין עלאין, דיוקנא דלעילא. ובגין דהוו בריין ממש בהאי עלמא, אתקנת בהו שכינתא, באלין תריסר פרקין, תריסר מתיחין, דאתמתחו מישראל ממש. דכתיב, (בראשית מ״ט:כ״ח) כל אלה שבטי ישראל שנים עשר. מתיחין דישראל, אלה אקרון. לאתמתחא שמא דמ''י, למהוי בניינא כדקא יאות, למהוי ישראל בכללא דשמא דאלהים. אל''ה איהו ישראל בכלל. מ''י חבר (נ''א ברא) אלה בהדיה, והוה בניינא שלים על תקוניה, שמא חדא ממש.

הדא הוא דאמר ליה ליעקב, ההוא ממנא דעשו, דכתיב, (בראשית ל״ב:כ״ט) כי שרית עם אלהים, (עם אנשים ותוכל) לעילא, בתקונא קדמאה, בבניינא קדמאה. כל אלה, ודאי בניינא קדמאה איהו. ועל דא, לית שציאו לישראל, לעלם ולעלמי עלמין. וחס ושלום אלמלא ישתציאו, שמא דא לא הוי, הדא הוא דכתיב, (יהושע ז׳:ט׳) והכריתו את שמנו מן הארץ ומה תעשה לשמך הגדול. שמא גדול, דא, בניינא קדמאה, שמא קדמאה אלהים. והשתא דישראל אינון בגלותא, כביכול כל בניינא נפל. לזמנא דאתי, כד יפרוק קודשא בריך הוא לבנוי מגלותא, (מתחבר) מ''י ואל''ה דהוה בפרודא בגלותא, יתחברון כחדא, ושמא דאלהים יהא שלים על תקוניה, ועלמא יתבסם. הדא הוא דכתיב, (ישעיהו ס׳:ח׳) מי אלה כעב תעופינה וכיונים אל ארבתיהם.

ובגין דאיהו שמא חדא, לא כתיב מי ואלה, אלא מי אלה, שמא חדא, בלא פרודא, והוא אלהים. דהשתא בגלותא, אסתלק מי לעילא, כביכול אימא מעל בנין. ובנין נפלו. ושמא דהוה שלים, דהוא שמא עלאה רברבא קדמאה, נפיל. ועל דא, אנן מצלן, ומקדשן בבתי כנסיות, על שמא דא, דיתבני כמה דהוה. ואמרי יתגדל ויתקדש שמיה רבא. אמן (קס''ה ע''ב) יהא שמיה רבא מברך. מאן שמיה רבא. ההוא קדמאה דכלא, בגין דלית ליה בניינא אלא בהדן. מ''י לא יתבני לעולם, אלא באלה. ועל דא, בההוא זמנא, מי אלה כעב תעופינה. ויחמון כל עלמא, דהא שמא עלאה אתתקן על תקוניה. ואי שמיה רבא דא אתקן, ואתבני על תקוניה, הא ישראל שליטין על כלא, וכל שאר שמהן יתהדרון על תקונייהו, וישראל שליטין על כלא, דהא כלהו תליין בשמיה רבא, קדמאה לכל בניינין. רזא דא, כד ברא קודשא בריך הוא עלמין. קדמאה לכל בניינין, שמא דא אתבני. דכתיב, (ישעיהו מ׳:כ״ו) שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה, ברא שמיה על תקוניה, וכד ברא אלה, ברא (שמיה) ליה בכל חילין דיתחזון ליה, למהוי שמיה על תקוניה כדקא יאות, דכתיב, (ישעיהו מ׳:כ״ו) המוציא במספר צבאם.

מאי במספר. אלא ברא חד דנהיר מסייפי עלמא עד סייפי עלמא, אית ליה לקודשא בריך הוא, והוא אילנא רבא ותקיף. רישיה מטי לצית שמיא, וסופיה מתחן שרשוי, ואשתרשן בעפר קדישא, ומספר שמיה. ותליא בשמים עלאין, וחמש רקיעין תליין מניה, עד האי מספר, וכלהו נטלין שמא דא בגיניה דכתיב, (תהילים י״ט:ב׳) השמים מספרים, בגין האי מספר, כלהו (ד''א בגין האי שמא מספר) שמים רווחין שמא דא בגיניה, ועל דא המוציא במספר צבאם, דאלמלא מספר דא, לא ישתכחון חיילין ותולדין לעלמין. ועל דא כתיב, (במדבר כ״ג:י׳) מי מנה עפר יעקב ומספר את רבע ישראל, תרין אינון, דמנו עאנא, ועאלו בחושבנא על ידייהו, בגין דלא שלטא בהו עינא בישא. מי מנה עפר יעקב, הא חד, דעביד חושבנא. ומספר את רבע ישראל, הא מונה אחרא. ועל תרין אלין לא שלטא בהו עינא בישא, דהא מי מנה לעפר יעקב, אלין אינון אבנין (ד''א דרגין) קדישין, אבנין מפולמין, דמנהון נפקי מיין לעלמא. ועל דא כתיב (בראשית כ״ח:י״ד) והיה זרעך כעפר הארץ. מה ההוא (וישלח ק''ע) עפר, עלמא מתברך בגיניה. אוף הכי (בראשית כ״ב:י״ח) והתברכו בזרעך כל גויי הארץ. כעפר הארץ ממש. ומספר דאיהו מונה תניינא, מנה לרבע כל אינון נוקבין, מרגלן עלאין, דמטה דשכיב עליה ישראל. ומתמן ולהלאה, איהו מונה לכלא, בגין דאיהו טוב עין. הדא הוא דכתיב, מונה מספר לככבים. מאן הוא מונה לככבים. מספר. מונה מספר לככבים, על ידוי עברין כלהו בחשבנא, ולזמנא דאתי, (ירמיהו ל״ג:י״ג) עוד תעבורנה הצאן על ידי מונה, ולא ידעינן מאן הוא. אלא בגין דבההוא זמנא, יהא כלא ביחודא בלא פרודא, כלא ליהוי (וכלא ליהוי) מונה חד.

(במדבר כ״ג:י׳) מי מנה עפר יעקב ומספר את רבע ישראל. בשעתא דיתער קודשא בריך הוא לאחייא מתיא, הני דאתהדרו בגלגולא, תרין גופין ברוחא חדא, תרין אבהן, תרין אמהן, כמה גלגולין מתגלגלן על (ודא) דא, אף על גב דאתמר, והכי הוא, אבל מי מנה עפר יעקב, ואיהו יתקין כלא, ולא יתאביד כלום, וכלא יקום. והא אתמר, (דניאל י״ב:ב׳) ורבים מישני אדמת עפר יקיצו. אדמת עפר הני, כמה דאתמר בספרא דחנוך, כד חברייא אסתכלו באינון אתוון (דטסין) באוירא ביה, ואינון אע''ד פמת''ר, היינו, אדמ''ת עפ''ר. היינו (קהלת ד׳:ב׳) ושבח אני את המתים שכבר מתו, אדמת עפר אינון אתוון וקלא אתער ואודע והכי אמר בבניינא (ק''ג ע''ב) תניינא. עפר, עפר קדמאה. אדמת תניינא, דאתתקן עקר קדמאה פסולת לגביה. אדמת עפר כלהו, יקיצו. אלה דאתקנו, לחיי עולם. (ס''א יקיצו כמה דאתמר בספרא דחנוך. חברייא איסתכלו באינון אתוון אדמ''ת עפ''ר (ואינון אע''ד פמת''ר) אינון אתוון טסאן באוירא וקלא אתער ואודע (ס''א ואכריז) הקיצו ורננו שוכני עפר ודא איהו בניינא תניינא דאתתקן והכי אמר בספרא דחנוך בניינא תניינא עפר דאתתקן. קדמאה אדמת. וההוא קדמאה פסולת לגבי תניינא דאתתקן והני ישני אדמת עפר כלהו יקיצו אלה דאתתקנו לחיי עולם) מאן עולם. דא עולם דלתתא דהא לא זכו למהר בעולם דלעילא. ואלה דלא זכו, לחרפותולדראון עולם. מאי לחרפות, אלא בגין דסטרא אחרא יתעבר מעלמא, וקודשא בריך הוא, אלין דהוו מנביעו דההוא סטרא, ישאר לון, לתווהא בהון כל בני עלמא. כל דא מאן גרים, ההוא דלא בעי לאפשא בעלמא, ולא בעי לקיימא (ס''א בדרגא דההוא נהר דאיהו) ברית קדישא, על דא גרים כל מה דגרים, וכל הני גלגולין דקא אמינא עלה עד הכא. (הדא הוא)

(שמות כ״א:ב׳) כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבד ובשביעית וגו'. קרא דא אוכח, על כל מה דאתמר. תא חזי, כל דכורא, קאים בדיוקנא, בעלמא דדכורא. וכל נוקבא קאים בדיוקנא, בעלמא דנוקבא. בעוד דאיהו עבדא דקודשא בריך הוא אתדבק ביה, באינון שש שנים קדמוניות, ואי אעקר גרמיה מפולחניה, יעקר ליה קודשא בריך הוא מאינון שש שנים, דעלמא דדכורא, ואתמסר (צ''ד ע''א) לבר נש, דאיהו משית סטרין, יפלח ליה שית שנין, ויתעקר משית שנין (קדמוניות) דלעילא. לבתר נחית מתמן, ואתמסר בעלמא דנוקבא. הוא לא בעא לקיימא בדכורא, נחית וקיימא בנוקבא. אתאת נוקבא, דאיהי שביעית, ונטלא ליה, הא מכאן ולהלאה, מעלמא דנוקבא איהו. לא בעא לקיימא בה, ובפירוקא דילה, נחית לתתא, ואתדבק לתתא, ואתאחיד בסטרא אחרא. מכאן ולהלאה, אתעקר מעלמא דדכורא, ומעלמא דנוקבא. הא אתאחד, באינון עבדים דאינון מסטרא אחרא. השתא כיון דהכי הוא, איצטריך פגם, ולמעבד ביה רשימו דפגם, דהא כל פגם דסטרא אחרא איהו, ומיובל ולהלאה אתהדר לגלגולא, ותב לעלמא כמלקדמין. (ס''א אי זכי ואתתקן גרמיה אתבר) ואתדבק בההוא עלמא דנוקבא, ולא יתיר. זכה עביד תולדין בעלמא דנוקבא, וכלהו רזא דכתיב, (תהילים מ״ה:ט״ו) בתולות אחריה רעותיה מובאות לך. וזכאה איהו כד אתתקן וזכי לכך. ואי לא זכה אפילו בגלגולא דיובלא, הא איהו כלא הוה אתהדר, ולא אשלימו יומוי, לאתנסבא בעלמא, ולמעבד תולדין. מה כתיב, אם בגפו יבא בגפו יצא. אי יחידאי יעול בההוא עלמא בלא תולדין, ולא בעא לאשתדלא בהאי, ונפק מהאי עלמא יחידאי, בלא זרעא, אזיל כאבנא בקוספיתא, עד ההוא אתר דטנרא (ק' ע''א) תקיפא, ועאל תמן ומיד נשב רוחא דההוא יחידאי, דקא אשתביק מנוקביה, ואזיל יחידאי, (צ''ה ע''א) כחויא דלא אתחבר באחרא באורחא, ונשיב ביה. ומיד נפק מגו ההוא אתר דטנרא תקיפא, הוא בלחודוי, ואזיל ומשטטא בעלמא, עד דקא אשכח פרוקא לאתבא. והיינו אם בגפו יבא בגפו יצא, האי דלא בעא לאתנסבא, למהוי ליה תולדין.

אבל אם בעל אשה הוא, דקא אתנסיב, ואשתדל באתתיה, ולא יכיל, ההוא לא אתתרך כההוא אחרא, לא ייעול יחידאי, ולא נפיק יחידאי, אלא אם בעל אשה הוא, קודשא בריך הוא לא מקפח אגר כל בריין, אף על גב דלא זכו בבני, מה כתיב ויצאה אשתו עמו. ותרווייהו אתיין בגלגולא, וזכיין לאתחברא כחדא כמלקדמין. והאי לא נסיב אתתא דתרוכין, אלא ההיא דאשתדל בה בקדמיתא, ולא זכו, השתא יזכו כחדא, אי יתקנון עובדין, ועל דא ויצאה אשתו עמו. (שמות כ״א:ג׳-ד׳) אם אדוניו יתן לו אשה וגו'. (השתא) אהדר קרא למלין אחרנין, (ס''א למלה קדמאה) לההוא דנפיק יחידאי בלא נוקבא כלל, ויפרוק ליה ההוא דוכתא דאקרי שביעית. וההוא שביעית אקרי אדוניו, אדון כל הארץ איהו. אם דא אדוניו חס עליה, ואתיב ליה להאי עלמא יחידאי כמה דהוה, ויהיב ליה אתתא ההיא דמזבח אחיתת עלוי דמעין, ואתחברא כחדא. וילדה לו בנים או בנות האשה וילדיה תהיה לאדניה כמה דאתמר. דהא אי תב, ואתקין ההוא אתר דפגים בחייוי, אתקבל קמי מלכא קדישא, נטיל ליה, ואתקין ליה על תקונוי לבתר. ודא אקרי בעל תשובה, דהא ירית מותביה, דההוא אתר, דההוא נהר דנגיד ונפיק, ואתקין גרמיה ממה דהוה בקדמיתא. (ס''א ההוא אתר דפגים ואתקין ליה על תיקונוי בחיוי אתקבל קמי מלכא קדישא ונטיל ליה לבתר ודא אקרי בעל תשובה דהא אתקין גרמיה ממה דהוה בקדמיתא) כיון דאתתקן ותב בתיובתא, הא סליק על תקוניה. דלית מלה בעלמא, ולית מפתחא בעלמא, דלא תבר ההוא דתב בתיובתא. מאי יצא בגפו. הא אתמר, אבל תו רזא אית ביה, יצא בגפו, כמה דאת אמר, (משלי ט׳:ג׳) על גפי מרומי קרת, מה להתם עלוייא וסליקו, אוף הכא עלוייא וסליקו, אתר דמריהון דתיובתא סלקין, אפילו צדיקים גמורים לא יכלין למיקם תמן. ובגין כך כיון דתב בתיובתא, קודשא בריך הוא מקבל ליה ודאי מיד.

תנינן, לית מלה בעלמא דקיימא קמי תשובה, ולכלא קודשא בריך הוא מקבל ודאי. ואי תב בתיובתא הא אזדמן לקבליה ארח חיים, ואף על גב דפגים מה דפגים, כלא אתתקן, וכלא אתהדר על תקוניה, דהא אפילו במה דאית ביה אומאה, (קמי קודשא בריך הוא קרי ביה כי יי' צבאות יעץ ומי יפר דא איהו רזא סתימא. ותו כד קודשא בריך הוא אומי אומאה לא אומי אלא אם לא יעביד תיובתא דהא לית פתגמא דקיימא קמי תיובתא ועל כלא מכפר קודשא בריך הוא כד עבדין תיובתא שלימתא) קודשא בריך הוא מקבל, דכתיב, (ירמיהו כ״ב:כ״ד) חי אני נאם יי' כי אם יהיה כניהו וגו' וכתיב (ירמיהו כ״ב:ל׳) כתבו את האיש הזה ערירי וגו'. ובתר דתב בתיובתא כתיב, (דברי הימים א ג׳:ט״ז-י״ז) ובני יכניה אסיר בנו וגו', מכאן דתשובה מתבר כמה גזרין ודינין, וכמה שלשלאין דפרזלא, ולית מאן דקיימא קמי דתיובתא. ועל דא כתיב, (ישעיהו ס״ו:כ״ד) ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי. אשר פשעו בי, לא כתיב, אלא הפושעים בי, דלא בעאן לאתבא, ולאתנחמא על מה דעבדו. אבל כיון דאתנחמו, הא מקבל לון קודשא בריך הוא. בגין כך, בר נש דא, אף על גב דפשע ביה, ופגים באתרא דלא אצטריך, ותב לקמיה, מקבל ליה, וחס עליה, דהא קודשא בריך הוא מלא רחמין איהו, ואתמלי רחמים על כל עובדוי, כמה דאת אמר (תהילים קמ״ה:ט׳) ורחמיו על כל מעשיו. אפילו על בעירי ועופוי מאטון רחמוי. אי עלייהו מאטון רחמוי, כל שכן על בני נשא, דידעין ואשתמודעאן לשבחא למאריהון, דרחמוי מאטון עלייהו, ושראן עלייהו. ועל דא אמר דוד, (תהילים קי״ט:קנ״ו) רחמיך רבים יי' כמשפטיך חייני. אי על חייבין מאטון רחמוי, כל שכן על זכאין. אלא מאן בעי אסוותא, אינון מארי כאבין, ומאן אינון מארי כאבין. אלין אינון חייבין, אינון בעאן אסוותא ורחמי, דקודשא בריך הוא (רחמי) עלייהו, דלא יהון שביקין מניה, ואיהו דלא אסתלק מנייהו, ויתובון לקבליה. כד מקרב קודשא בריך הוא, בימינא מקרב. וכד דחי, בשמאלא דחי. ובשעתא דדחי, ימינא מקרב. מסטרא דא דחי, ומסטרא דא מקרב, וקודשא בריך הוא לא שביק רחמוי מנייהו.

תא חזי, מה כתיב (ישעיהו נ״ז:י״ח) וילך שובב בדרך לבו. וכתיב בתריה, דרכיו ראיתי וארפאהו ואנחהו ואשלם נחמים לו ולאבליו. וילך שובב, אף על גב דחייבין עבדין, כל מה דעבדין בזדון דאזלין בארחא דלבייהו, ואחרנין עבדין בהו התראה, ולא בעאן לצייתא לון. בשעתא דתבין בתיובתא, ונטלין ארחא טבא דתיובתא, הא אסוותא זמינא לקבליהו. השתא אית לאסתכלא, אי על חייא אמר קרא, או על מתייא אמר קרא. דהא רישא דקרא, לאו איהו סיפא. וסיפא, לאו איהו רישא. רישא דקרא, אחזי על חייא. וסופיה אחזי על מתייא. אלא, קרא (ס''א רישא דקרא) אמר, בעוד דבר נש איהו בחייו, והכי הוא, וילך שובב בדרך לבו, בגין דיצר הרע דביה, תקיף ואתתקף ביה, ועל דא אזל שובב, ולא בעי לאתבא בתיובתא. קודשא בריך הוא חמי ארחוי, דקא אזלין בביש, בלא תועלתא, אמר קודשא בריך הוא, אנא אצטריכנא לאתקפא בידיה, הדא הוא דכתיב דרכיו ראיתי, (וארפאהו) דקא אזלין בחשוכא, אנא בעי למיהב ליה אסוותא הדא הוא דכתיב וארפאהו, קודשא בריך הוא איהו אעיל בלביה ארחיה דתיובתא ואסוותא לנשמתיה. ואנחהו, מאי ואנחהו. כמה דאת אמר (שמות לכ) לך נחה את העם. אנהיג ליה קודשא בריך הוא בארח מישר, כמאן דאתקיף בידא דאחרא, ואפקיה מגו חשוכא. ואשלם נחומים לו ולאבליו, הא אתחזי דמיתא איהו, (אלא) אין, ודאי מיתא איהו, וקיימא בחיין דהואיל (אלא דאיהי איהו וקיימא בחיין והואיל) ואיהו רשע, מיתא אקרי. מהו ואשלם נחומים לו ולאבליו. אלא קודשא בריך הוא עביד טיבו עם בני נשא, דכיון דעאל מי''ג שנין ולהלאה, פקיד עמיה (בראשית קמ''ד ע''ב, קס''ה ע''ב) תרין מלאכין נטורין דנטרי ליה, חד מימיניה, וחד משמאליה. כד אזיל בר נש בארח מישר, אינון חדאן ביה, ואתקיפו עמיה בחדוה, מכרזן קמיה ואמרין, הבו יקר לדיוקנא דמלכא. וכד אזיל בארח עקימו, אינון מתאבלן עליה, ומתעברן מניה. כיון דאתקיף ביה קודשא בריך הוא, ואנהיג ליה בארח מישר, כדין כתיב, ואשלם נחמים לו ולאבליו. ואשלם נחומים לו בקדמיתא, דאיהו אתנחם על מה דעבד בקדמיתא, ועל מה דעבד השתא, ותב בתיובתא. ובתר כן ולאבליו, אינון מלאכין דהוו מתאבלן עליה כד אתעברו מניה, והשתא דאתהדרו בהדיה, הא ודאי נחומים לכל סטרין. והשתא איהו חי ודאי. חי בכל סטרין, אחיד באילנא דחיי, וכיון דאחיד באילנא דחיי, כדין אקרי בעל תשובה, (נשא קכ''ב ע''ב) דהא כנסת ישראל, תשובה אוף הכי אקרי. ואיהו בעל תשובה אקרי. וקדמאי אמרו, בעל תשובה ממש. ועל דא, אפילו צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד, במקום שבעלי תשובה עומדים.

דוד מלכא אמר, (תהילים נ״א:ו׳) לך לבדך חטאתי והרע בעיניך עשיתי וגו', לך לבדך, מאי לך לבדך. אלא, בגין דאית חובין, דחטי בר נש לקודשא בריך הוא ולבני נשא. ואית חובין דחטא לבני נשא, ולא לקודשא בריך הוא. ואית חובין דחטי לקודשא בריך הוא בלחודוי ולא לבני נשא. (אחרא) דוד מלכא, חב לקודשא בריך הוא בלחודוי, ולא לבני נשא. ואי תימא הא חב ההוא חובה דבת שבע, ותנינן, מאן דאתי על ערוה אתתא ברעותה אסרה על בעלה, וחב לחבריה, וחב לקודשא בריך הוא. לאו הכי הוא דההוא דאת אמר. בהיתרא הוה, ודוד דיליה נקט, וגט הוה לה מבעלה, עד לא יהך לקרבא, דהכי הוה מנהגא דכל ישראל, דיהבין גט זמן לאתתיה, כל דנפיק חילא. וכן עבד אוריה לבת שבע. ולבתר דעבר זמן והות פטורא לכלא, נטל לה דוד. ובהיתרא עבד כל מה דעבד. דאלמלא לאו הכי, ובאסורא הוה, לא שבקה קודשא בריך הוא לגביה. והיינו דכתיב לסהדותא, (שמואל ב יב) וינחם דוד את בת שבע אשתו. סהדותא דאשתו היא, ודאי אשתו, ובת זוגו הות, דאזדמנת לגביה, מיומא דאתברי עלמא. (ורזא דמלתא מלכותא דלעילא דאיהו אתעביד רגלה רביעא למרכבתא עלאה ואתקרי בת שבע על אבן אחת שבע עיניים) הא סהדותא דלא חב דוד חובה דבת שבע כדקאמרן. ומה היא חובה דחב, (אלא) לקודשא בריך הוא בלחודוי, ולא לאחרא. דקטל לאוריה בחרב בני עמון, ולא קטליה איהו בשעתא דאמר ליה ואדני יואב, דהא דוד הוה רבון עליה, (ועל יואב) וקרא אוכח, דכתיב, (שמואל בכג) אלה שמות הגבורים אשר לדוד, ולא אשר ליואב, ולא קטליה ההיא שעתא, וקטליה בחרב בני עמון. וקרא אמר, ולא נמצא אתו דבר, (מלכים א טו) רק בדבר אוריה החתי. רק למעוטי קא אתי, בדבר אוריה, ולא באוריה. וקודשא בריך הוא אמר, ואותו הרגת בחרב בני עמון, וכל חרב בני עמון, הוה חקיק ביה חויא עקים, דיוקנא דדרקון, ואיהו עבודה זרה דלהון. אמר קודשא בריך הוא, יהבת חילא לההוא שקוץ. (ד''א דכיון דחרב בני עמון אתגבר ההיא שעתא על אוריה כמה תוקפא תקיף ההוא חויא עקימא) בגין דבשעתא דקטלו בני עמון לאוריה, וסגיאין מבני ישראל עמיה, ואתגבר בההיא שעתא חרב בני עמון, כמה תקפא אתתקף ההיא עבודה זרה שקוץ.

ואי תימא, אוריה לא הוה זכאי, כיון דכתיב עליה אוריה החתי. לאו הכי, זכאה הוה, אלא דשמא דאתריה הוה חתי. כמה דאת אמר (שופטים יא) ויפתח הגלעדי, על שום אתריה אתקרי הכי.

ועל דא בדבר אוריה החתי, דשקוץ בני עמון אתגבר על מחנה אלהים, דמשריתא דדוד, דיוקנא ממש דלעילא הוו. ובההוא שעתא דפגים דוד משריתא דא, פגים לעילא משריתא אחרא. ועל דא אמר דוד, (תהלים נא) לך לבדך חטאתי. לבדך, ולא לאחרא. דא הוה ההוא חובה דחב לגביה. ודא הוא בדבר אוריה. ודא הוא בחרב בני עמון.

כתיב, (דברי הימים ב טז) כי יי' עיניו משוטטות בכל הארץ, אלין (ויחי רמ''ח ע''א) נוקבין. וכתיב (זכריה ד) עיני יי' המה משוטטים, אלין דכורין, והא ידיען אינון. דוד אמר (תהלים נא) והרע בעיניך עשיתי. בעיניך, לפני עיניך מבעי ליה. אלא מאי בעיניך, אמר דוד, בההוא אתר דחבנא, בעיניך הוה. דהוינא ידע, דהא עיניך הוו זמינין, וקיימין קמאי, ולא חשבנא לון, הרי חובא דחבנא, ועבדנא, באן אתר הוה, בעיניך.

למען תצדק בדברך תזכה בשפטך, ולא יהא לי פתחון פה למימר קמך. תא חזי, כל אומנא, כד מליל, באומנתיה מליל. דוד בדיחא דמלכא הוה, ואף על גב דהוה בצערא, כיון דהוה קמי מלכא, תב לבדיחותיה, כמה דהוה, בגין לבדחא למלכא.

אמר: מארי דעלמא, אנא אמינא, (תהלים כו) בחנני יי' ונסני, ואת אמרת דלא איכול לקיימא בנסיונך. הא חבנא, למען תצדק בדברך, ויהא מילך קשוט, דאלמלא לא חבנא, יהא מלה דילי קשוט, ויהא מילך בריקניא, השתא דחבנא, בגין דלהוי מילך קשוט, יהיבנא אתר לצדקא מילך, בגין כך עבידנא, למען תצדק בדברך תזכה בשפטך. אהדר דוד לאומנותיה, ואמר גו צעריה מלין דבדיחותא למלכא.

תנינן, לאו דוד אתחזי לההוא עובדא, דהא איהו אמר, (תהלים קט) ולבי חלל בקרבי (אנקיד חלל כבר הוה חלל בקרבי) הכי הוא. אבל אמר דוד, בלבא אית תרין היכלין, בחד דמא, ובחד רוחא, ההוא חד דמלייא דמא, ביה דיורא ליצר הרע. ולבי לאו הכי, דהא ריקן איהו, ולא יהבית דיורא לדמא בישא, לשכנא ביה יצר הרע, ולבי ודאי חלל איהו, בלא דיורא (נ''א דמא) בישא, וכיון דהכי הוא, לא אתחזי דוד לההוא חובה דחב אלא, בגין למיהב פתיחו דפומא לחייביא, דימרון, דוד מלכא חב ותב בתיובתא, ומחל ליה קודשא בריך הוא, כל שכן שאר בני נשא. ועל דא אמר (תהילים נ״א:ט״ו) אלמדה פושעים דרכיך וחטאים אליך ישובו.

וכתיב, (שמואל ב ט״ו:ל׳) ודוד עלה במעלה הזיתים עולה ובוכה וראש לו חפוי והוא הולך יחף. ראש לו חפוי, ויחף אמאי. אלא, נזוף הוה, עבד גרמיה נזוף, לקבלא ענשא. ועמא הוו רחיקין מניה ד' אמות. זכאה עבדא דהכי פלח למאריה, ואשתמודע בחוביה, לאתבא מניה בתיובתא שלימתא.

תא חזי, יתיר הוה, מה דעבד ליה שמעי בן גרא, מכל עקתין דעברו עליה עד ההוא יומא, ולא אתיב דוד לקבליה מלה דהכי הוה יאות ליה, ובדא אתכפרו חובוי. השתא אית לאסתכלא, שמעי תלמיד חכם הוה, וחכמתא סגיאה הות ביה, אמאי נפיק לגבי דוד, ועביד ליה כל מה דעבד. אלא מאתר אחרא הוה מלה, ואעיל ליה בלביה מלה דא. וכל דא לתועלתא דדוד. דהא ההוא דעבד ליה שמעי, גרמא ליה למיתב בתיובתא שלימתא, ותבר לביה בתבירו סגי, ואושיד דמעין סגיאין, מגו לביה קדם קודשא בריך הוא, ועל דא אמר, (שמואל ב טז) כי יי' אמר לו קלל. ידע, דהא מאתר עלאה אחרא נחת מלה.

תרין פקודין, פקיד דוד לשלמה בריה, חד דיואב, וחד דשמעי, עם שאר פקודין דפקיד ליה. דיואב: דכתיב, (מלכים א ב׳:ה׳) וגם אתה ידעת את אשר עשה לי יואב בן צרויה. מלה סתימא הוה, דאפילו שלמה לא הוה ליה למנדע, ולא ידע אלא בגין דידעו אחרנין, אתגלי (ליה) לשלמה. ועל דא אמר, וגם אתה ידעת וגו'. מה דלא אתחזי לך למנדע.

דשמעי: כתיב, והנה עמך שמעי בן גרא. מאי והנה עמך, זמין הוא עמך תדיר, רבו הוה. ובגין כך לא אמר על יואב והנה עמך יואב. אבל שמעי דא, דאשתכח עמיה תדיר, אמר והנה עמך.

וישלח המלך ויקרא לשמעי ויאמר בנה לך בית בירושלם. אן הוא חכמתא דשלמה מלכא בהאי. אלא כלא בחכמתא עבד, ולכל סטרין אשגח, דהא חכים הוה שמעי, ואמר שלמה, בעינא דיסגי אורייתא בארעא על ידוי דשמעי, ולא יפוק לבר.

תו מלה אחרא אשגח שלמה בחכמתא, דכתיב, (שמואל ב ט״ז:ה׳) יצא יצוא ומקלל. מאי יצא יצא תרי זמני, ויצא ויקלל סגי. (ליה) אלא, חד יציאה, דנפק מבי מדרשא לגבי דוד. וחד יציאה, דנפק מירושל ם, לגבי עבדוי דמית עלוי. יציאה חדא לגבי מלכא, ויציאה תניינא לגבי עבדין. וכל דא חמא שלמה, ואשגח ברוח קודשא, ההוא יציאה תניינא. ועל דא אמר, והיה ביום צאתך, ידע דביציאה ימות. (שמואל ב ט״ז:י״ג) ועפר בעפר מהו. אמר שלמה לגבי אבא בעפר הוה. לגבי שמעי במיא, דכתיב והיה ביום צאתך ועברת את נחל קדרון. עפר התם, והכא מיא. תרווייהו דן שלמה, למהוי עפר ומיא כסוטה, למאן דאסטין ארחא לגבי אבוי.

כתיב (מלכים א ב׳:ח׳) והוא קללני קללה נמרצת. וכתיב ואשבע לו ביי' לאמר אם אמיתך בחרב. מאי בחרב. וכי שמעי טפשא הוה, דאילו הכי אומי ליה, דלא יימא בחרב לא. אבל בחנית או בגירא אין.

אלא תרין מלין הכא. חד אמר ינוקא, בריה דנונא רבא ההוא דקשקשוי סלקין לרום עננין. אומאה דדוד מלכא, כד הוה בעי לאומאה, אפיק חרבא דיליה, דתמן הוה חקיק שמא גליפן, ותמן אומי. וכך עביד לשמעי, דכתיב ואשבע לו ביי' לאמר אם אמיתך בחרב. במאי הוה אומאה דא. בחרב. (ס''א בהאי חרב דשמא קדישא חקיק ביה אומי) בחרב אומי. ומלה אחרא, דן שלמה, אמר, בקללה אתא לגבי אבא, במלין, הא מלין לגביה, ובשם המפורש קטליה, ולא בחרב. ובגין דא עבד שלמה הכי.

השתא אית לאסתכלא, דכיון דאומי ליה דוד, אמאי קטליה, דאתחזי דהא אומאה דא בעלילה הוה, דהא לבא ופומא לא הוו כחדא. אלא ודאי דוד לא קטליה, והא ידיעא, כל שייפין דגופא מקבלין כלא, ולבא לא מקבלא אפילו כחוטא דנימא דשערא. דוד מלכא לבא הוה, וקביל מה דלא אתחזי ליה לקבלא, ובגין כך, (מלכים א ב׳:ט׳) וידעת את אשר תעשה לו כתיב. ותו, דהא אילנא גרים למהוי נטיר ונוקם כחויא.

כתיב (תהילים נ״א:י״ח-י״ט) כי לא תחפוץ זבח ואתנה עולה לא תרצה. זבחי אלהים רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה. כי לא תחפוץ זבח, וכי לא בעי קודשא בריך הוא דיקרבון קמיה קרבנא, והא איהו אתקין לגבי חייביא קרבנא, דיקרבון ויתכפר להו חובייהו. אלא דוד לקמי שמא דאלהים אמר, וקרבנא לא קרבין לשמא דאלהים, אלא לשמא דיו''ד ה''א וא''ו ה''א. דהא לגבי דינא קשיא מדת הדין, לא מקרבין קרבנא. דכתיב, (ויקרא א׳:ב׳) אדם כי יקריב מכם קרבן ליי'. ליי', ולא (ויקרא ה' ע''א) לשמא דאלהים. וכי תקריב קרבן מנחה ליי'. זבח תודה ליי'. זבח שלמים ליי'.

ובגין כך, כיון דדוד מלכא, לגבי אלהים אמר. אצטריך למכתב, כי לא תחפוץ זבח ואתנה עולה לא תרצה. דהא לשמא דא לא מקרבין, אלא רוח נשברה. דכתיב זבחי אלהים רוח נשברה. קרבנא דאלהים, עציבו, ותבירו דלבא. ובגין כך, מאן דחלם חלמא בישא, עציבו אצטריך לאחזאה, דהא במדת אלהים קיימא, וזבח דמדת דינא, עציבו אצטריך ורוח נשברה, וההוא עציבו מסתייה לחלמא בישא, ולא שלטא דינא עלוי. דהא זבח דאתחזי למדת דינא, אקריב קמיה.

לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה, מאי לא תבזה, מכלל דאיכא לב דאיהו בוזה. אין. היינו לב דאיהו גאה, לב בגסות רוחא, היינו לב דאיהו בוזה, אבל לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה.

היטיבה ברצונך את ציון תבנה חומות ירושל ם. מאי הטיבה, אתחזי דהא טיבו אית בה, והשתא הטיבה על ההוא טיבו. ודאי הכי הוא, דהא מן יומא דקודשא בריך הוא אשתדל בבנין בי מקדשא לעילא, עד (ויקרא רכ''א ע''א) כען, ההוא הטבה דרצון, לא שרייא על ההוא בנין, ועל דא לא אשתכלל. דהא בשעתא דרצון דלעילא יתער, ייטיב וידליק נהורין דההוא בנין, וההוא עבידתא, דאפילו מלאכין דלעילא, לא ייכלון (לא) לאסתכלא בההוא בי מקדשא, ולאו בההוא בנין. וכדין בי מקדשא, וכל עובדא אשתכלל.

תבנה חומות ירושלם, וכי מן יומא דאשתדל בבנין בי מקדשא עד כען, לא בנה לון. (או) אי חומות ירושל ם עד כען לא בנה, בי מקדשא על אחת כמה וכמה. אלא קודשא בריך הוא, כל עובדוי, לאו כעובדי דבר נש. בני נשא כד בנו בי מקדשא לתתא, בקדמיתא עבדו שורי קרתא, ולבסוף עבדו בי מקדשא. שורי קרתא בקדמיתא, בגין לאגנא עלייהו, ולבתר בניינא דביתא. קודשא בריך הוא לאו הכי, אלא בני בי מקדשא בקדמיתא, ולבסוף, כד יחית ליה משמיא, ויותיב ליה על אתריה, כדין יבנה חומות ירושל ם דאנון שורין דקרתא. ועל דא אמר דוד עליו השלום, (תהילים נ״א:כ׳) היטיבה ברצונך את ציון בקדמיתא, ולבתר תבנה חומות ירושל ם.

הכא אית רזא, כל עובדין דעביד קודשא בריך הוא, בקדמיתא אקדים ההוא דלבר, ולבתר מוחא דלגו, והכא לאו הכי. תא חזי, כל אינון עובדין דעביד קודשא בריך הוא, ואקדים ההוא דלבר, מוחא אקדים במחשבה, ובעובדא ההוא דלבר, דהא כל קליפה מסטרא אחרא הוי, ומוחא מן מוחא, ותדיר סטרא אחרא אקדים ורבי ואגדיל ונטיר איבא. כיון דאתרבי, זרקין ליה לבר, (איוב כ״ז:י״ז) ויכין רשע וצדיק ילבש, וזרקין לההיא קליפה, ומברכין (עקב רע''א ע''א) לצדיקא דעלמא. אבל הכא, בבניינא דבי מקדשא, דסטרא בישא יתעבר מעלמא, לא אצטריך, דהא מוחא וקליפה דיליה הוי. אקדים מוחא, דכתיב היטיבה ברצונך את ציון בקדמיתא, ולבתר תבנה חומות ירושלם. ההיא חומה דלבר, דאיהי קליפה, דיליה היא ממש. דכתיב, (זכריה ב׳:ט׳) ואני אהיה לה נאם יי' חומת אש סביב. אני ולא סטרא בישא.

ישראל, אינון מוחא, עלאה דעלמא. ישראל סליקו במחשבה בקדמיתא, עמין עובדי עבודת כוכבים ומזלות, דאינון קליפה, אקדימו. דכתיב, (בראשית ל״ו:ל״א) ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך לבני ישראל. וזמין קודשא בריך הוא, לאקדמא מוחא, בלא קליפה. דכתיב, (ירמיהו ב׳:ג׳) קדש ישראל ליי' ראשית תבואתה, מוחא קדים לקליפה. ואף על גב דמוחא יקום בלא קליפה, מאן הוא דיושיט ידא למיכל מניה, בגין, (ירמיהב) דכל אוכליו יאשמו רעה תבא אליהם נאם יי'.

בההוא זמנא, (תהילים נ״א:כ״א) אז תחפוץ זבחי צדק. בגין, דהא כדין, יתחבר כלא בחבורא חדא, ויהא שמא שלים בכל תקוניה. וכדין קרבנא להוי שלים, ליי' אלהים. דהשתא אלהים לא אתחבר לקורבנא, דאלמלא אתחבר ביה, כמה אלהים יסלקון אודנין לאתחברא תמן. אבל בההוא זמנא, (תהלים פו) כי גדול אתה ועושה נפלאות אתה אלהים לבדך. ואין אלהים אחרא.

ובההוא זמנא כתיב, (דברים ל״ב:ל״ט) ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי (ראו עתה) ראו כי אני אני הוא סגי, מאי עתה. אלא דלא הוה קדם לכן, וההוא זמנא ליהוי. אמר קודשא בריך הוא, עתה ראו, מה דלא תיכלון למיחמי מקדמת דנא.

כי אני אני, תרי זמני אמאי. אלא לדייקא, דהא לית תמן אלהים, אלא הוא. דהא כמה זמנין, דאתמר אני זמנא חדא, ולא יתיר, והוה תמן סטרא אחרא. אבל השתא אני אני הוא ואין אלהים עמדי, דהא כל סטרא אחרא אתעבר, ודייקא אני אני.

אני אמית ואחיה, עד השתא מותא הות מסטרא אחרא, מכאן ולהלאה, אני אמית ואחיה, מכאן דבההוא זמנא, כל אינון דלא טעמי טעמא דמותא. מניה תהא לון מותא, ויקים לון (מיד). אמאי. בגין דלא ישתאר מההוא זוהמא בעלמא כלל, ויהא עלמא חדתא, בעובדי ידוי דקודשא בריך הוא. (תנינן י' דברים כו' קי''ג ע''ב) (שייך לעיל ק''ו ע''א) (שמות כ״א:ה׳) ואם אמר יאמר וגו' לא אצא חפשי. כמה דאתמר כדין פגים ליה פגימו. אם בגפו יבא, מהו בגפו. תנינן, כתרגומו, בלחודוי. יאות הוא. אבל הא תנינן, כל עלמא, לא קאים, אלא על גפא חדא, דלויתן.

ורזא דא, בשעתא דקיימא דכר ונוקבא, דדכר ונוקבא ברא לון קודשא בריך הוא, ובכל מה דאזלין, עלמא מזדעזע, ואלמלא דסרס קודשא בריך הוא דכורא, וצנן ית נוקבא, הוו מטשטשין עלמא. ועל דא לא עבדין תולדין, (דבר אחר ומאן דלא עביד תולדין בגפו) אם בגפו יבא, תחות ההוא גפא, דלא עביד תולדין עאל. והואיל וכן, בגפו יצא, לתמן אתדחא, ולא עאל לפרגודא כלל, ואתדחא ואטריד מההוא עלמא. בגפו יצא, בגפו יצא ודאי.

תא חזי, מה כתיב, (ויקרא כ׳:כ׳) ערירים ימותו, ערירים (כתיב) כלל דכר ונוקבא. ברזא דדכורא עאל, וברזא דנוקבא יפוק. עאל בהאי, ויפוק בהאי. והאי איהו אתר, דקא אתדבק ביה בההוא עלמא, דהא קודשא בריך הוא לא בעי דיעול קמיה, מאן דמסרס גרמיה בהאי עלמא.

תא חזי, מן קרבנא. דלא הוו מקרבין קמיה סרוסא, ואפיקו ליה, דלא יתקרב לקמיה, ופקיד ואמר, (ויקרא כ״ב:כ״ד) ובארצכם לא תעשו. וכן לדרי דרין אסיר לסרוסי בריין, דברא קודשא בריך הוא בעלמא. דהא כל סרוסא, דסטרא אחרא איהו. ואי איהו אשתדל, ונסיב איתתא, ולא עביד תולדין, ולא בעא, ואף על גב דאית ליה איתתא, או אי היא לא בעאת, ועאל לההוא עלמא, בלא תולדין, מה כתיב. אם בעל אשה הוא, ולא אשגחו לפעל ידוי דמאריהון, ויצאה אשתו עמו, איהו יעול בגפו דדכורא, ואיהי בנוקבא. בגפו יבא בגפו יצא כמה דאתמר, כלא על תקוניה.

אם אדניו יתן לו אשה, כמה דאתמר, אם אדניו, דא איהו אדון כל הארץ. יתן לו אשה, מהכא, דלאו ברשותא דבר נש קיימא למיסב אתתא. אלא (כלא משלי ט''ז פלס מאזני משפט יי') כלא במאזנים לעלות. יתן לו אשה, דהא לאו ברשותיה איהו. ומאן איהי. ההיא דלאו דיליה, ולא אזדמנת לגביה, ומאן איהי. ההיא דהות זמינא לאחרא, ואקדים האי ברחמי, ונטיל לה, דא אתייהיבת ליה, דלא אתחזיאת ליה. וקודשא בריך הוא חמי מרחיק, וחמי לההיא אתתא, דזמינת לאפקא תולדין בעלמא. אקדים האי ברחמי, ואתייהיבת ליה, ועביד איבין, וזרע זרעא, באתתא (ס''א בגנתא) דלאו דיליה, בגין כך, האשה וילדיה תהיה לאדניה, והוא יצא בגפו. אי ענייא מסכנא, כמה אשתדל בריקניא, לאה ואשתדל למעבד פירין, בגנתא דלאו איהי דיליה, ונפק בריקניא.

הא ענייא מסכנא, דאשתדל בריקניא, אימא אמאי. אי בגין דזרע בגנתא אחרא דלאו דיליה, יאות. אי הכי (ס''א אבל הכא) קודשא בריך הוא יהיב ליה ההוא גנתא למזרע בה, דהא איהו לא נטיל לה. אלא תא חזי כל מלין דקודשא בריך הוא עביד כלהו בדינא אינון ולא הוי מלה בריקניא האי דקודשא בריך הוא יהב ליה אתתא ועבד בה פירין ואיבין לאו האי כשאר בני גלגולא ולא דמי מאן דאשתדל בהאי עלמא לאסגאה אילנא (ס''א ולא יכיל) למאן דלא בעא לאסגאה ולאשתדלא ואעקר ואפיל טרפין דאילנא ואזער איבא דיליה.

האי דאדניו יהיב ליה אתתא, בגין למעבד איבין, הא אשתדל בקדמיתא בגין לאסגאה אילנא, ולא יכיל. זכיין כל כך לית ליה, (ס''א דבנין גם כן לית ליה) דאי הוה זכאה כדקא יאות, לא הוה תב בגלגולא, (כאבנא בקוספיתא) דהא כתיב, (ישעיהו נ״ו:ה׳) ונתתי לכם בביתי ובחומותי יד ושם טוב מבנים ומבנות. והשתא דלא זכה, קודשא בריך הוא חמי, דהא אשתדל ולא יכיל, האי, אדוניו יתן לו אשה, כמה דאתמר. וכיון דחס עליה קודשא בריך הוא, ויהב ליה ברחמי, קודשא בריך הוא גבי מדידיה בקדמיתא, ונטיל מה דגרע ההוא מבועא, ובגין כך, האשה וילדיה תהיה לאדניה, ולבתר ייתוב, וישתדל על גרמיה, לאשלומי גרעוניה. עד הכא רזא דקרא.

אמר יאמר כתיב. אלא קודשא בריך הוא ארחיה למעבד דינא לכלא. כד מטא זמנא דהאי אתתא לאשכחא בר זוגיה מה עביד קטיל לדין, ונטיל לה ההוא בר זוגא, ואיהו נפיק מהאי עלמא בלחודוי יחידאה.

ואם אמר יאמר, הא אוקמוה חברייא כפשטיה דקרא. ואם אמר, בשירותא דשית שנין, יאמר, בסופא דשית שנין, עד לא יעול שביעאה, דהא אי אמר, כד איהו אפילו ביומא חד משביעאה, מלוי בטלין. מאי טעמא. העבד כתיב, בעוד דאיהו עבד, בשתא שתיתאה. אמר בשירותא דשית שנין, ולא אמר בסופא דשית שנין, לאו כלום הוא, ובגין כך, תרי זמני אמר יאמר.

והכא, בעוד דאיהו בהאי אתתא, אסגי (ויקרא רמ''ד ע''א) צלותין ובעותין בכל יומא, לגבי מלכא קדישא, כמה דהוה שירותא ברחמי, הכי הוא סופא ברחמי, ודא הוא אמר יאמר. אמור בקדמיתא, כד אקדים ברחמי. יאמר בסופא ויתקבל ברחמי. ומה יאמר. אהבתי את אדוני, דבגין דא, ובסגיאו דצלותין, רחים ליה לקודשא בריך הוא. אתקין עובדוי, ואמר אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני לא אצא חפשי. וקודשא בריך הוא קביל ליה, בההוא תיובתא, ובאינון סגיאו דצלותין. מה עביד קודשא בריך הוא, מה דהוה זמין לאהדרא ליה בגלגולא, ולמסבל עונשין בהאי עלמא, על מה דעבד, לא אהדר ליה להאי עלמא. ומה עביד, קריב ליה לבי דינא דמתיבתא דרקיעא, ודיינין ליה, ומסרין ליה לבי מלקיותא, וארשים ליה קודשא בריך הוא, היך אתמסר לבי עונשא, ופגים ליה, למהוי תחות שלטניה דערלה, (נ''א ופקיד ליה למהר תחות שולטנא דיובלא) עד זמן ידיעא, ובתר פריק ליה.

אי בההוא זמנא דקא עבדין ליה פגימו, אי מטא יובלא, אפילו יומא חד ליובלא, אתחשב כמה דאשכח זמנא עד יובלא, הכי אתענש ולא יתיר. אתא יובלא, ואפרוק, ועאלין ליה גו פרגודא. עד הכא.

תרי קראי כתיבי, חד כתיב, (מיכה ו׳:א׳-ב׳) קום ריב את ההרים ותשמענה הגבעות קולך. וחד כתיב, שמעו הרים את ריב יי'. אלא אית טורין, ואית טורין. אית טורין, דאינון טורין (ג' ע''א) רמאין לעילא לעילא, לאלין כתיב, שמעו הרים את ריב יי'. ואית הרים, דאינון טורין תתאין לתתא מנייהו, לאלין כתיב, קום ריב את ההרים. דהא רדיף מצותין, (תיקונין נ''ג) אית לגבייהו. ועל דא אית טורין ואית טורין.

ואי תימא, סבא, הא כתיב ותשמענה הגבעות, אלין גבעות כל (ק''ב ע''ב, קכ''ט ע''ב) אינון דלתתא, והשתא אנת עביד לון הרים. אלא הכי הוא, לגבי אינון טורין רמאין, אקרון גבעות. כד אינון בלחודייהו אינון הרים אקרון.

תא חזי, כתיב והאיתנים מוסדי ארץ, כיון דכתיב שמעו הרים, מאן אינון הרים, ומאן אינון איתנים. אלא, הרים ואיתנים כלהו חד. אבל אינון תלת עלאין לעילא על רישייהו. ואינון תלת לתתא מנייהו. וכלהו חד. הרים לעילא, ועלייהו אמר דוד (תהלים קכא) אשא עיני אל ההרים. ואלין אינון תלת קדמאי. והאיתנים מוסדי ארץ, אלין אינון תלת בתראי, לתתא מנייהו, תרי סמכי ביתא, וחד חדוה דביתא, ואלין אקרון מוסדי ארץ. איתנים אינון, ואיתנים אקרון.

השתא אמרת והאיתנים, איתנים אינון לתתא, והרים לעילא. אסתמר סבא, דהא רעיונא אחרא לקבלך, דכתיב, (תהילים פ״ט:א׳) משכיל לאיתן האזרחי. ודא איהו אברהם סבא, ואקרי איתן, ואי אברהם איהו איתן, יצחק ויעקב איתנים אקרון.

(במדבר כד) וישא משלו ויאמר איתן מושבך ושים בסלע קנך. איתן: דא (קי''ט ע''ב, בלק י''ד ע''א) בקר דאברהם. והיינו, (בראשית מה) הבקר אור. דא עמודא, דכל עלמא קיימא עליה, ונהירו דיליה מאברהם ירית. נהר היוצא מעדן אקרי.

כתיב משכיל לאיתן האזרחי, וכתיב משכיל לדוד, דא נהר היוצא מעדן, דאיהו תורגמן לדוד, לאודעא ליה, מאינון מלין סתימין עלאין. אי משכיל איהו נהר דנפיק מעדן. איתן האזרחי אברהם, איהו לעילא ודאי, הא ידענא.

איתן האזרחי, תרין דרגין אינון. כמה דאת אמר, בקר אור. אור, הוא אברהם. (ויקרא ו' ע''א, כ''ב ע''ב) בקר הוא נהר. אוף הכי, איתן האזרחי, אזרח, הוא אברהם. איתן, כמה דאתמר, דא ההוא נהר דנגיד ונפיק מעדן.

הא שלמה מלכא, אתי בחילוי ורתיכוי וגברוי ופרשוי, ואתי לקבלך, קום פוק מן חקלא, דלא ישכח לך תמן. כתיב (מלכים א ח) ויקהלו אל המלך שלמה כל איש ישראל בירח האיתנים בחג וגו'. ירח דאתילידו ביה האיתנים, ומאן אינון. אבהן, ואינון איתני עולם. וירח דא, איהו תשרי. דאלפא ביתא אהדר למפרע מתתא לעילא.

ותו ממילך, יאות דתפוק מן חקלא, ולא תשתכח תמן. אילו כתיב משכיל איתן האזרחי כדקאמרת. השתא דכתיב משכיל לאיתן האזרחי. לית קרבך כלום, ותפוק מן חקלא, בעל כרחך ולא תתחזי תמן.

משכיל לאיתן האזרחי. אלו כתיב משכיל לדוד, כדקאמרת, אבל משכיל לאיתן, אית משכיל ואית משכיל. אית משכיל לעילא, ואית משכיל (בראשית ט''ז ע''ב) לתתא. משכיל לאיתן בזמנא דההוא נהר, קם בתאובתא כל שייפן חדאן ומתחברן לגביה, ואי הוא סליק, עד דמוחא עלאה אתפייס לגביה, וחדי לקבליה. וכדין משכיל לאיתן האזרחי, משכיל ליה, ואודע ליה על ידא דאברהם (ס''א על ידוי דאברהם) רחימוי, כל מה דאצטריך, וההוא מוחא עלאה משכיל לאיתן. וכד דוד מלכא, אתתקן בתיאובתא לגביה, איהו משכיל לדוד. כמה דהוה מוחא עלאה, משכיל ליה. ועל דא, אית משכיל, ואית משכיל. (אית משכיל).

בירח האיתנים, דאתילידו בהא ירח איתנים, בנינא לתתא איהו כגוונא דלעילא, ואתילידו ביה הרים ואיתנים. הרים סתימין. איתנים: ירכין תקיפין כנחשא, וההוא איתן בינייהו.

בשעתא דסליק משה לקבלא אורייתא, מסר ליה קודשא בריך הוא שבעין מפתחן דאורייתא. כד מטא לתשעה (ושיתין) וחמשין, הוה חד מפתחא גניז וסתים, דלא הוה מסר ליה, אתחנן לקמיה. אמר ליה, משה, כל מפתחן עלאין ותתאין בהאי מפתחא תליין. אמר לקמיה, מאריה דעלמא, מה שמיה. אמר ליה איתן. וכל אינון איתנים ביה תליין, וביה קיימן לבר מגופא דתורה שבכתב איהו. אודע ליה, ומשכיל ליה, איהו עקרא ומפתחא דתורה שבכתב.

וכד אתתקנת תורה שבעל פה לגביה, עיקרא דהיכלא הוא מפתחא (בראשית ל''ז ע''ב) דילה, (לגביה) ודאי כדין משכיל לדוד. ומגו (קי''ח ע''ב) דירתא תורה שבעל פה, (לגביה) אתוון למפרע. על דא אקרי תשרבי'י תש''ר איהו, אבל בגין דאיהו רזא דשמא קדישא חתים ביה קודשא בריך הוא, את דשמיה י'. במזבח, חתים ביה ה', הרשת עד חצי המזבח. אתת דבורה, וחתים ביה ו', והיינו דכתיב, (שופטים ה) ותשר דבורה. ובאתר דא, חתימו דשמא קדישא, דאחתים ביה.

וההוא מפתחא, כד פתחא בתורה שבעל פה, בעינן לאשתמודעא ליה, ודא איהו (מ''ז ע''ב) תניא, איתן מושבך, ברייתא לבר מגופא. איתנים: אינון תנאים. עמודים סמכין, לבר מגופא. השתא אית לאודעא מלה, בזמנא דאלין לגבי תורה שבכתב, אקרון איתנים. לגבי תורה שבעל פה, אקרון תנאים. איתן, לגבי תורה שבכתב. תניא, לגבי תורה שבעל פה. וכלא כדקא יאות.

(מיכה ו) שמעו הרים את ריב יי' והאתנים מוסדי ארץ. שמעו הרים כדקאמרן. והאיתנים מוסדי ארץ, מוסדי ארץ ודאי, דהא מנייהו אתזן, ומנייהו קביל כל יומא, ואינון מוסדי ארץ. (מיכה ו) כי ריב לה' עם עמו, מאן הוא דיכיל למיקם בריב דקודשא בריך הוא (כל שכן) בישראל. ועל דא אמר לאלין, שמעו הרים את ריב ה', דא איהו מצותא חדא. קום ריב את ההרים, מצותא תניינא. דנצח בהו קודשא בריך הוא, כל אלין ריבות לישראל, וכל אינון תוכחות, כלהו כאבא דאוכח לבריה, והא אוקמוה.

ביעקב כתיב, בשעתא דבעא לנצחא בהדיה, מה כתיב, (הושע יב) וריב ליי' עם יהודה ולפקוד על יעקב. מה ריב איהו, כמה דכתיב, (הושע יב) בבטן עקב את אחיו. על האי מלה אתא תוכחה, וכל אינון ריבות. וכי לאו מלה רברבא איהו, בבטן עקב את אחיו וגו'. האי לאו מלה זעירא איהו, מאי דעביד בבטן. וכי עוקבא עביד בבטן, אין ודאי.

ס''א (נ''א והא אתמר) (אבל) בכלא, דחה יעקב לעשו אחוי, בגין דלא יהא ליה חולקא כלל. עשו לא התרעם אלא מחד דאינון תרין, דכתיב, (בראשית כז) ויעקבני זה פעמים. פעמים מבעי ליה, מאי זה. אלא, חד דאקיש לתרין. חד דנפק לתרין. ומאי ניהו. בכרתי אתהפכו אתוון, והוה ברכתי. זה פעמים: חד, דאתקש לתרין.

ולא ידע עשו מה דעבד ליה בבטן, אבל רב ממנא דיליה ידע הוה, וקודשא בריך הוא ארגיש שמיא וחיילייהו לקלא דא, דהא ברכה ובכורה לא תבע ממנא דיליה, ולא אמר. דהא ברכה הוה ליה למתבע, ולא תבע. אחוה הא תבע ודאי, דכתיב, (ישעיה נח) ומבשרך לא תתעלם ולא בעא יעקב למיהב ליה למיכל, עד דנטל מניה בכורתא דיליה.

מאי בכורה נטל מניה, הבכורה דלעילא ותתא. בכרה חסר ו'. כדין עקב את אחיו, ודאי דעבד ליה עוקבא, וארמי ליה לאחורא. מאי אחורא. אקדים ליה, דיפוק בקדמיתא להאי עלמא. אמר יעקב לעשו, טול אתה האי עלמא בקדמיתא, ואנא לבתר.

תא חזי, מה כתיב, (בראשית כ״ה:כ״ו) ואחרי כן יצא אחיו וידו אחזת בעקב עשו. מאי בעקב עשו. וכי סלקא דעתך דהוה אחיד ידיה ברגליה, לאו הכי. אלא, ידו אחזת במאן דההוא דהוה עקב, ומנו עשו. דהא עשו עקב אקרי, משעתא דעקב ליה לאחוי, ומיומא דאתברי עלמא עקב קרי ליה קודשא בריך הוא, דכתיב, (בראשית ג׳:ט״ו) הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב. אנת דאקרי עקב, תשופנו בקדמיתא. ולבסוף הוא דימחי רישך מעלך. ומנו. סמא''ל. דאיהו רישא דחויא, דמחי בהאי עלמא.

ועל דא בבטן עקב את אחיו, שוי עליה למהוי עקב, ונטל עשו האי עלמא בקדמיתא, ודא רזא דכתיב, (בראשית ל״ו:ל״א) ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך לבני ישראל. ודא איהו רזא דאמר שלמה מלכא, (משלי כ׳:כ״א) נחלה מבוהלת בראשונה ואחריתה לא תבורך, בסוף עלמא.

ועל דא (הושע י״ב:ד׳) בבטן עקב את אחיו ובאונו שרה את אלהים. מאי ואונו. הכי אמרו בחילא ותוקפא דיליה יאות, אבל לאו הכי. ברירו דמלה, יעקב דיוקנא עלאה הוה, וגופא קדישא. דלית גופא מיומא דהוה אדם הראשון, כגופא דיעקב, ושופריה דאדם הראשון, ההוא שופריה ממש הוה ליה ליעקב. ודיוקניה דיעקב, דיוקנא דאדם הראשון ממש.

אדם הראשון, בשעתא חויא דאתא ואתפתה על ידוי, יכיל חויא ליה. מאי טעמא. בגין דלא הוה תוקפא לאדם הראשון, ועד כען לא אתייליד מאן דהוה תוקפא דיליה. ומנו תוקפא דאדם הראשון. דא שת, דהוה בדיוקנא דאדם הראשון ממש, דכתיב, (בראשית ה׳:ג׳) ויולד בדמותו כצלמו ויקרא את שמו שת. מאי בדמותו כצלמו. דהוה מהול. וכד אתא ממנא דעשו לגבי דיעקב, כבר אתיליד תוקפא דיעקב, דאיהו יוסף. וזהו ובאונו שרה את אלהים. (עד כאן מצאתי)

האי קלא דאתתא, דיכלא קלא דחויא לאחדא בה, ככלבא בכלבתא, מאן איהו. אלא תא חזי, דלית בכל קלין דנשין דעלמא, דיכלא קלא דחויא לאתדבקא בה, ולאתאחדא בה, ולאשתתפא בה. אלא תרין נשין אינון דיכלא קלא דחויא לאתאחדא בהון, חדא. האי דלא נטירת סואבות נדותה, וימי לבונה, כדקא יאות, או דאקדימת יומא חדא לטבול. וחדא, האי אתתא דמאחרת לבעלה עונה דילה למעבד צערא לבעלה, בר אי איהו לא חייש, ולא אשגח לדא.

אלין אינון תרין נשין, דהא כמה דאקדימו, הכי אינון מתאחרן, לגבי קלא דנחש, עד דאדביק קלא בקלא, וכמה דמתאחרן למעבד צערא לבעלה (בעבודה) בעכובא דמצוה, הכי אקדים קלא דנחש, לאתדבקא בההיא קלא דאתתא. ואלין אינון תרין נשין, דקלא דנחש אחיד בקלא דלהון, ככלבא בכלבתא, סאובתא בתר סאובתא, זינא בתר זיניה.

ואם תאמר, מה איכפת לן, אי אחיד קלא בקלא, אי לא אחיד. ווי דהכי מתאבדן בני עלמא בלא דעתא. האי קלא דאתתא, כד אתערב ואשתתף בהדי קלא דנחש, בשעתא דחייבת ומרשעת נפקת מגו איפה ומשטטא בעלמא, אי ערעת בהני תרין קלין, קלא דנחש, וקלא דאתתא, ואתתא אתחממת בהו, ואינון בה, וכיון (ס''א דמתחממן רוחא אזלין בהדה) דאתחממת, מתעבדין רוחא, ואגלים בהדה, עד דמשטטא, ועאל במעהא דהאי אתתא.

והאי ינוקא דילידת, כד אתאת ההיא חייבתא, פקידת ליה לההוא רוחא, דאיהו חבורא בישא, קלא דנחש, דמכשכשא בה, ואיהו מחייכא בינוקא, עד דאתת ההיא חייבתא, כאתתא דפקידת ברא לאתתא אחרא, ומפטפטת ליה וחייכת ליה, בפטפוטא עד דתיתי אמיה. כך עבדא האי רוחא. וזמנין סגיאין, דאיהו שליחא דההיא חייבתא, וקטלא ליה, הדא הוא דכתיב, (קהלת ד׳:א׳) ומיד עושקיהם כח. ולא כמה דאתון אמרין. אלא ההוא כח דההוא רוחא, ועל דא, תרין זמנין כתיב בהאי קרא, ואין להם מנחם. חד מלילית חייבתא, וחד מההוא רוחא.

ההוא חטאת רובץ, קאים על פתחא ככלבא. בזמנא דקלא בתרייתא, דיהיבת אתתא, נפיק, איהו דליג מעל פתחא ואתעבר מתמן, ואזיל אבתרה. מאי טעמא. בגין דקודשא בריך הוא שדר חד מפתחא דיליה, וקלא פרחא, ומפתחא אתיא, וחויא אזל בתר קלא דהוא נפיק לעלמא, ועד טורא דבטנא אזיל, ומכשכשא, עד עידן דאתנקיאת, מההוא זוהמא, דנשיכין דחויא בישא. וקודשא בריך הוא, מסבב סבובין, ועביד עובדין כדקא יאות.

וכל דא, בגין דההוא בטן אתדחיא. הא ודאי, אתדחיא מההוא בטן, ולית ליה חולקא, ואתדחי מבטן דלתתא, דשאר נשין דעלמא דאף על גב דעביד צער לא אתייהיב ליה רשו לשלטאה ביה. ומאן בטן אתייהיב ליה, ואיהו שליט עליה. ההוא בטן דסוטה, דכתיב, (במדבר ה׳:כ״ז) וצבתה בטנה, בגין דהאי בטן, עביד ביה נוקמין לרעותיה, והאי בטן דיליה איהו, וקודשא בריך הוא יהיב ליה בגין דלא אתדחי מכלא. השתא רחימין דילי, אציתו. לא חמינא לכו, ומלילנא לכו. (קהלת א׳:ח׳) כל הדברים יגעים, לא יכיל איניש למללא, אפילו מלין דאורייתא יגעים אינון.

כתיב, (בראשית לכ) ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו, וכתיב וירא כי לא יכול לו ויגע בכף ירכו. וההוא ירך דרווח מיעקב. וההוא ירך בחלישו דיליה (בראשית נ''א ע''ב, קמ''ד ע''א) עד דאתא שמואל. מאי בחלישו דלא משיך נבואה. כד אתא שמואל, נטל ההוא ירך, וסלקיה מההוא אתר, וחטף ליה מניה, ומההוא זמנא אתעדי מניה, ולא הוה ליה חולקא בקדושה כלל.

קודשא בריך הוא לא קפח, ולא דחי ליה מכלא, בגין דנטל שמואל ירך דיליה, אלא יהיב ליה חולקא חדא. מאי איהי. יהיב ליה ההוא ירך ובטן דסוטה, חלף ההוא ירך ובטן, דאעדי מניה. ועל דא תרווייהו יהיב ליה קודשא בריך הוא, למהוי אתרא דקדשא פנוי מכל סאבותא.

ולנפיל ירך. מהו ולנפיל, ונפלה ירכה ולצבות, וצבתה ירכה מבעי ליה. אלא, כמאן דאשדי גרמא לכלבא, ואמר ליה, טול האי לחולקך. ומכלא לא אבאיש קמיה, אלא דגזלו (ס''א דאפיקו) מניה ירך, בגין דאיהו יגע ולאי עליה, ורווח ליה ואפיקו ליה מניה. ועל דא, קודשא בריך הוא אפיל ליה, גרמא דא דסוטה, ואפיק ליה כדקאמרן, ובדא איהו רוי וחדי.

כל אינון רתיכין וסייעתא דיליה, בעאן תדיר ירך, ואזלי בכסופא אבתריה. ובגין דא, (קי''ב ע''ב) הני ברכי דרבנן דשלהי, מן דא איהו. דכל כסופא דלהון, בתר ירך איהו, וכל שכן ירך דרבנן, וכל מלה אהדר לאתריה, וקודשא בריך הוא לא גרע כלום, מכל מה דאצטריך, ולא בעא דיקרב לקדושה, בר עמיה ועדביה חולקיה ואחסנתיה. כמה דעביד קודשא בריך הוא לעילא, הכי עבדי ישראל לתתא, והכי אצטריך למעבד, והכי תנינן, אסיר ליה לישראל, למילף אורייתא לעובדי כוכבים ומזלות, דכתיב, (תהילים קמ״ז:כ׳) מגיד דבריו ליעקב וגו', לא עשה כן לכל גוי וגו'.

ועל דא דחי ליה יעקב, ודחי ליה שמואל, דלא יהא ליה חולקא בקדושא. ובגין דא, כל נטירו דבבו לישראל, על דא איהו. לכלבא דחטיף עופא דכיא מן שוקא, ואייתי ליה, ועד לא אתבר, אתא חד בר נש וחטפא מניה, לבתר יהיב ליה חד גרמא גרירא בלא תועלתא.

כך לשרו של עשו, אפיקו ליה מההוא בטן, חטיפו מניה ההוא ירך. לבתר יהבו ליה גרמא חד, ההוא בטן וההוא ירך דסוטה, ולא אחרא. הא גרמא, דקא יהבו ליה לחולקיה ועדביה, וערב ליה. ובגין כך, כל דינין דקודשא בריך הוא דינין דקשוט אינון, ובני נשא לא ידעין, ולא משגיחין לקודשא בריך הוא. וכלהו בארח קשוט. היא אסטיאת גרמה מבעלה, כמה דאת אמר (משלי ב׳:י״ז) העוזבת אלוף נעוריה וגו', אוף הכי אתתא, כגוונא דילה בארעא.

תא חזי, מאן דאשכח חברא כוותיה, דעביד כעובדוי בעלמא, רחים ליה, ואתדבק בהדיה, ועביד עמיה טיבו. אבל סטרא אחרא לאו הכי, כיון דאשכח מאן דשבק סטרא דקדושה דקודשא בריך הוא, ועביד כעובדוי, ואתדבק בה, כדין בעיא לשיצאה ולאפקא ליה מעלמא. האי אתתא, עבדת כעובדהא, ואתדבקת בה, חזי מה דעבדת בה, וצבתה בטנה ונפלה ירכה. קודשא בריך הוא לאו הכי, מאן דשביק לסטרא אחרא, ואתדבק ביה בקודשא בריך הוא, כדין רחים ליה, ועביד ליה כל טיבו דעלמא.

(קהלת א׳:ג׳) מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש, וכי לא אתא שלמה אלא לאולפא מלה דא. אלו אמר (ס''א וכי מה אתא שלמה מלכא לאלפא במלה דא ותו אלו אמר) בעמלו שיעמול יאות, דהא אשתאר עמל, דאית ביה יתרון. אלא כיון דכתיב בכל עמלו, הא כללא דכלא, דלא אשתאר כלום דאית ביה יתרון.

אלא, לאו לכל אדם אמר שלמה מלה דא, אלא אדם אית בעלמא, דאיהו משתדל תדיר בביש ולאבאשא, ולא אשתדל בטב אפילו רגעא חדא. ועל דא כתיב עמלו, ולא כתיב יגיעו. עמלו: כמה דאת אמר, (תהילים ז׳:י״ז) ישוב עמלו בראשו. (במדבר כ״ג:כ״א) ולא ראה עמל בישראל. יגיעו: כמה דאת אמר (תהילים קכ״ח:ב׳) יגיע כפיך כי תאכל וגו'. וכתיב (בראשית ל״א:מ״ב) ואת יגיע כפי ראה אלהים. אבל עמלו, כתיב, (תהילים י׳:י״ד) עמל וכעס. אשתדלותיה הוא תדיר לביש, ועל דא איהו תחת השמש. בשעתא דהאי אדם אשתדל בביש, על האי כתיב, (איוב י״ח:י״ט) לא נין לו ולא נכד בעמו וגו', דהא קודשא בריך הוא בעי, דלא יעביד תולדין, דאלמלא יעביד תולדין, הוה מטשטשא עלמא. ועל דא כתיב, מה יתרון לאדם בכל עמלו. ומאן דלא ישתדל למעבד תולדין, אתדבק בהאי סטרא דאדם בישא ועאל תחות גדפוי.

רות אמרה, (רות ג׳:ט׳) ופרשת כנפיך על אמתך, בגין לאזדווגא בהדיה דצדיק, למעבד תולדין, וקודשא בריך הוא פריש גדפוי על בר נש, בגין לאפשא בעלמא. למאן דלא בעי למעבד תולדין, בגפו יבא, בגפו דההוא ביש, דאיהו אזיל ערירי, כחויא דא, (צ''ה ע''א) דאזיל יחידאי. בגפו יצא, (כמה דאת אמר השתא) איהו דלא אשתדל למעבד תולדין, הא אתמר כל מה דאצטריך. (ס''א תא חזי, דאית לאהדרא סבא, במלין קדמאין)

ריב דעבד קודשא בריך הוא, הא אתמר, ריב: דכתיב, (מיכה ו׳:א׳) קום ריב את ההרים. מאי איהו. אלא, אינון טורין דלתתא. אמאי ריב דא. בגין דבהו תליא, כל חובא דעבדין ישראל, לגבי אבוהון דבשמיא. מאי טעמא. בגין דישראל הוו ידעין שמושא דכל מלאכין עלאין דבשמיא, ולא אניס להו, אפילו שמא דחד מנייהו, וכל שמושא דלהון.

ובתרין סטרין הוי טעאן אבתרייהו. חד, דהוו ידעין לאמשכא חילא דלהון, דככביא ומזלי בארעא. וחד, דהוו ידעי לאומאה לון, בכל מה דאצטריכו. ועל דא בעא קודשא בריך הוא למעבד בהו ריב ודינא. וכיון דבהון להוי ריב ודינא, כל שלשולא נפל דהא לא יהוי ביה תועלתא. ובגין כך, קום ריב וגו'. ותשמענה הגבעות קולך. מאן גבעות. אלין אינון אמהות, (ק''ט ע''ב, קפ''ט ע''ב) דרגין דאקרון (תהלים מה) בתולות אחריה וגו', ובגין כך ותשמענה הגבעות קולך. דהכי הוו עבדי ישראל, עד דאשתתפו בדרגין תתאין.

תא חזי, דאית לאהדרא סבא, במלין קדמאין, דהכי הוו עבדי ישראל, עד דאשתתפו בדרגין תתאין ירך דקא אמרן, סגי אתקיפו לון ישראל, בההוא ירך. מרדכי הוה אחמי לההוא רשע דהמן ההוא ירך דיליה, ועל דא הוה רגיז, מלה דאתחזי ליה, ואיהו ארגיז ליה בהדיה. חמו חברייא, מה כתיב, (בראשית כז) ותקח רבקה את בגדי עשו בנה הגדל החמדת וגו'. באלין לבושין דיליה, גזל דיליה, ואפיק ליה מכל ברכאן דיליה, ומבכרותא.

ובגין כך, עילה דקא אשכחו רתיכין דיליה, לרבנן, איהו דחופיא דלהון למאני דרבנן תדיר. (קי''א) לירכין דלהון. ולמאנין דלהון. ואלין תרין מלין דסטר אחרא הוו, וכל דא בגין דגזלו לון מניה. לית להו עילה אלא לרבנן. ובגין כך, הני מאני דרבנן דקא בלו מחופיא דלהון איהו, והני ברכי דשלהי, מנייהו הוא ודאי. ומדלהון הוו, ומנהון נטלי עילה, וממה דהוו מנייהו. בעאן לרבנן, דאינון כללא דההוא יושב אהלים, ועל דא לית עילה בלא עילה, ועל דא לית מלה, בלא דינא, וכל מלה תב לאתריה.

שלמה אמר, (קהלת ד) ושבתי אני ואראה את כל העשוקים אשר נעשים תחת השמש והנה דמעת העשוקים ואין להם מנחם ומיד עושקיהם כח ואין להם מנחם. האי קרא ארמיזנא ביה, (קי''א ע''ב) ואתמר. אבל שבתי אני, וכי מאן אתר תב שלמה. אי נימא, לבתר דאמר מלה דא, תב כמלקדמין, ואמר מלה אחרא, יאות אבל שבתי ואראה (ויקרא רל''ג ע''א).

תמן תנינן, בכל יומא הוה אקדים שלמה בצפרא, והוי שוי אנפוי לסטר מזרח, וחמי מה דחמי, ולבתר תב לסטר דרום, וחמי מה דחמי והדר תב לסטר צפון, וקאים תמן. מאיך עינוי וזקיף רישיה.

בהאי שעתא, הא עמודא דאשא ועמודא דעננא, הוו אתיין, ועל ההוא עמודא דעננא, הוה אתי נשרא חדא. וההוא נשרא הוא רברבא ותקיף, וכן הוה אתי, גדפא ימינא, על גבי עמודא דאשא, וגופא וגדפא שמאלא, על גבי עמודא דעננא. וההוא נשרא הוי מייתי תרין טרפין בפומהא, אתא עמודא דעננא, ועמודא דאשא, וההוא נשרא עלייהו, וסגדין לקמיה דשלמה מלכא.

אתא נשרא, ומאיך לקמיה, ויהיב ליה אינון טרפין, נטיל לון שלמה מלכא, והוה מריח בהו, והוה ידע בהון סימן, ואמר דא איהו דנופל, ודא איהו דגלוי עינים. בשעתא דתרין טרפין הוו, הוה ידע דתרווייהו, (בלק רבי'ח ע''א) נופל וגלוי עינים בעאן לאודעא ליה מלין.

מה עביד, חתים כרסייה בגושפנקא, דהוה חקיק ביה שמא קדישא. ואיהו נטיל עזקא דחקיק עליה שמא קדישא, וסליק לאגרא, ורכיב על ההוא נשרא, ואזיל ליה. וההוא נשרא, הוה מסתלק, לרום עננין, ובכל אתר דאיהו עבר, הוה אתחשך נהורא. חכימי דהוו בההוא אתר דאתחשך נהורא, הוו ידעי, והוו אמרי, שלמה מלכא הא אזיל, ואעבר הכא, ולא ידעי לאן אתר הוה אזיל. טפשין דהוו תמן, הוו אמרי, עננין הוו אינון, דקא אזלי וחשיך עלמא.

גבה נשרא בהדיה, ופרח ארבע מאה פרסין, עד דמטא לטורי חשוך. ותמן איהו תרמוד במדבר בהרים, ואיהו נחית תמן. זקיף רישיה, וחמי טורא חשוך, והוה ידע תמן כל מה דאצטריך. והוה ידע דתמן יעול. הוה רכיב על נשרא כמלקדמין, וטאס ועאל לגו טורין, עד ההוא אתר דזיתא תמן, קרא בחילא ואמר, (ישעיה כו) יי' רמה ידך בל יחזיון וגו'.

עאל תמן, עד דקריב לההוא אתר, שוי עזקא קמייהו, וקריב, ותמן הוה ידע כל מה דבעי מאינון חכמתן נוכראין, דבעי למנדע. כיון דהוו אמרין ליה כל מה דבעי, כדין הוה רכיב על ההוא נשרא, ותב לאתריה. כיון דהוה יתיב על כורסייה, אתיישב בדעתיה והוה ממלל בדעתיה מלין דחכמתא יקירא. בההיא שעתא הוה אמר, ושבתי אני ואראה, שבתי ודאי מההוא ארחא, שבתי מההיא חכמתא, ואתיישבת בלבאי ובדעתאי. וכדין ואראה את כל העשוקים. וכי זעירין אינון בעלמא דאיהו אמר את כל העשוקים (נ''א סלקא דעתך דכל עשיקין דהוו בעלמא, הוה חמי שלמה מלכא.) אלא, מאי עשוקים אלין דהוא אמר. אינון ינוקין דמתין בתוקפא דאמהון, דקא עשוקים מכמה סטרין, עשוקים באתר עלאה דלעילא, ועשוקים לתתא. והא חברייא אתערו, והכי הוא, אבל סגיאין אינון.

לית עשוק כאינון עשוקים, דהוה איהו עשיק בקדמיתא, או מתלתא לאחרא, כמה דכתיב, (שמות כ׳:ה׳) פוקד עון אבות על בנים ועל בני בנים על שלשים ועל רבעים.

היך הוה עשיק. שלמה מלכא צווח ואמר (משלי כ״ח:י״ז) אדם עשוק בדם נפש עד בור ינוס אל יתמכו בו. כיון דהוא עשוק, בדם נפש, הוא, או בנו, או בן בנו, יהון עשוקין בטיקלא, דכתיב עד בור ינוס אל יתמכו בו. עד ההוא בור רק ינוס מאתר קדישא, ואל יתמכו בו בהאי עלמא. כיון דאיהו עשוק בדם נפש, איהו, או זרעיה, להוו עשוקים מההוא סטרא אחרא.

אית עשוק, משאר עשוקים, כמה דאת אמר (ויקרא י״ט:י״ג) לא תעשוק את רעך. איהו עבר ועשק, איהו עשוק בבנוי, מההוא סטרא אחרא. ובגין כך אמר, את כל העשוקים. אמר שלמה, קאימנא בכל אינון עשוקים, בכל סטרין דעשק.

ואמאי אינון עשוקים. אשר נעשו תחת השמש. אשר נעשו, אשר גרו מבעי ליה, מאי אשר נעשו. אי עשייה איהי לשבחא, לאו עשייה דלהון אלא לעילא מן שמשא.

אבל ודאי נעשו. היך נעשו. אלא כיון דעשוקים מרוחיהון תמן, אמאי אתיין להאי עלמא. אלא רוחין ודאי נעשו, אתעבידו ברוחין ובגופא בהאי עלמא, כיון דאשתכלל גופא דלהון, ואתעביד ההוא רוחא בגופא זך ונקי בלא לכלוכא דחובין, בהאי עלמא, כדין אתעשק גופא, כמה דאתעשק רוחא. והאי איהו גופא, דאתהני ביה יתיר מכלא. ועשוקין אחרנין אית, בכמה זינין מרוחין תמן, ולא נעשו בגופין. אבל אלין, אינון עשוקים אשר נעשו.

אית אחרנין, אשר נעשו, ואטרחו בני נשא למאריהון. ומאן איהו. מאן דעשיק אתתא דחבריה בטמירו, או באתגלייא. וההוא ולדא דאתיליד מנייהו, עשוק איהו, בלא רעותא דמאריהון, ולא ידע בעלה דאתתא, אינון עובדין עשוקין אינון, ואטרחו לקודשא בריך הוא למעבד לון גופא, ולציירא לון צורה, אלין עשוקים אשר נעשו. אשר נעשו ודאי גופין דלהון, על כרחא. בגין כך, שלמה מלכא אמר, (קהלת ד׳:א׳) ואראה את כל העשוקים, בכל זיני עשוקים קאימנא, אינון אשר נעשו ואתעבידו בעשייה.

כמה דהני (דבר אחר איהו בערלה, אינו רבי ועביד ולבתר עשקין ליה מינה הכי) אינון עשוקין, דכבר נעשו בערלה רבי ונטיל וגדיל גופא, ועביד ליה, ולבתר עשקין לון מניה, ונטלין לון, הרי עשוקים אשר נעשו, ועל כלא קאים שלמה מלכא ואמר, קאימנא על כל העשוקים אשר נעשו.

והנה דמעת העשקים, כלא אושדין דמעין, עם טענה קמי קודשא בריך הוא. הני אושדין דמעין, דהא ערלה רבי לון, וגדיל לון, עד י''ג שנין, ולבתר עשקין לון מערלה, ונטיל לון קודשא בריך הוא, הא לך עשוקין אשר נעשו כבר.

עבר עבירה קטלין ליה. לון אית טענה, וזמינין לומר, מארי דעלמא, תינוק בר יומיה דחב, דיינין ליה דינא. אנא בר יומיה הוינא, דהא (צ''ח ע''ב) מההוא יומא קרי ליה קודשא בריך הוא בן, דכתיב (תהילים ב׳:ז׳) יי' אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך, מאריה דעלמא, יליד בר יומא, דינא עבדין ליה, הרי דמעת אינון העשוקים ואין להם מנחם.

ואית עשוק אחר, ההוא עשוק דאקרי ממזר, כד נפק מעלמא, מיד מפרישין ליה מקהלתא דעמא קדישא. ההוא ממזר, עניא מסכנא, אושיד דמעין קמי קודשא בריך הוא, ואטעין קמיה, מאריה דעלמא, אי אבהתי חאבו, אנא מה חובא עבידנא, הא עובדאי, מתתקנן לקמך הוו, והנה דמעת העשוקים ואין להם מנחם. וכן לכל אינון עשוקים, אית לון טענה קמי קודשא בריך הוא, ומההיא טענה לית לון מנחם, ולית דיתיב מלה על לבהון.

ומה דאמר (את כל העשוקים) והנה דמעת העשוקים, אלין אינון דמתין בתוקפא דאמהון, אלין עבדין לאושדא דמעין, לכל בני עלמא, בגין דלית דמעין דנפקי מלבא, כהני דמעין, דכל בני עלמא תווהין ואמרין, דינין דקודשא בריך הוא קשוט אינון, ועל ארח קשוט אזלי. הני מסכני ינוקי דלא חאבו, אמאי מיתו. אן דינא דקשוט, דעביד מארי עלמא. אי בחובי אבהתהון אסתלקי מעלמא, אמאי. ודאי אין להם מנחם.

תו, והנה דמעת העשוקים, ההוא דמעה דלהון בההוא עלמא, דקא מגינין על חייא. דתנן אתר אית מתתקנא לון בההוא עלמא, דאפילו צדיקים גמורים לא יכלין לקיימא תמן, וקודשא בריך הוא רחים לון, ואתדבק בהו, ואתקין בהו, (צ''ו ע''ב) מתיבתא עלאה דיליה. ועלייהו כתיב, (תהילים ח׳:ג׳) מפי עוללים ויונקים יסדת עז. ומאי תועלתא עבדין תמן, ואמאי סלקין תמן. דכתיב, (תהילים ח׳:ג׳) למען צורריך להשבית אויב ומתנקם. וכן אית אתר אחרא לבעלי תיובתא. (תחזור לעיל דף ק''ו תנינן לית מלה)

תנינן, עשרה דברים אתבריאו בערב שבת כו'. הכתב והמכתב והלוחות. דכתיב והלחת מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא. מאי איריא מדהכי דערב שבת הוה, ודילמא אלף שנין לבתר, או בשעתא דקיימו ישראל על טורא דסיני. אלא, ודאי הכי הוא דבערב שבת הוה. תא חזי, בכל עובדא דבראשית, לא אתמר שם מלא, אלא אלהים, אלהים, בכל מה דאתברי. וכלהו שם אלהים, עד דכל עובדא אשתכלל בערב שבת. מדאשתכללו כל עובדא, אקרי יי' אלהים, שם מלא.

ואף על גב דבשם אלהים אתברי כלא, לא אשתכלל בעשיה, כל מה דאתברי, עד ערב שבת. בההיא שעתא אשתכלל כלא בעשיה, דכתיב, (בראשית ב׳:ב׳) מלאכתו אשר עשה. מכל מלאכתו אשר עשה. וקיימא במעשה. ועל דא כתיב, והלחת מעשה אלהים, כד אשתכלל עלמא, בשם אלהים במעשה, ולא לבתר, דכתיב יי' אלהים ובדא אשתכלל עלמא, וקיימא על קיומיה.

תא חזי, בההיא שעתא דתבר משה הלוחות, דכתיב, (שמות ל״ב:י״ט) וישבר אותם תחת ההר. צף אוקיינוס מאתריה, וסליק לשטפא עלמא. חמא משה דאוקיינוס סליק לגבייהו, והוה בעי לשטפא עלמא, מיד ויקח את העגל אשר עשו וישרוף אותו באש וגו', ויזר על פני המים. קם משה על מי אוקיינוס ואמר, מיא מיא מה אתון בעאן. אמרו וכי אתקיים עלמא אלא באורייתא דלוחות, ועל אורייתא דשקרו בה ישראל (ד''א ועבדו עגלא דדהבא, אנן בעאן לשטפא עלמא.)

מיד אמר לון, הא כל מה דעבדו בחובא דעגלא, הא מסיר לכון, ולא די כל אינון אלפין דנפלו מנייהו, מיד ויזר על פני המים. לא הוו משתככי מיא, עד דנטיל מיא מנייהו ואשקי לון, מיד אשתקע אוקיינוס באתריה.

דהא בההוא מדבר לא הוו מיא, דכתיב, (במדבר כ׳:ה׳) לא מקום זרע וגו'. ומים אין לשתות. ואי תימא, לבירא דמרים ארמי ליה. חס ושלום, דתמן שדי משה דכרנא בישא דא למשתי לבתר. ותו, דעד כאן לא הוה להו בירא, עד דאתו למדבר מתנה, דכתיב, (במדבר כ״א:י״ח) באר חפרוה שרים וגו'. וממדבר מתנה. מתמן ירתו בירא. כתיב הכא על פני המים, וכתיב התם (בראשית א׳:ב׳) על פני תהום.

חרות על הלחת, מאי חרות על הלחת. הכי אוקמוה, חירות ממלאך המות, חירות משעבוד מלכיות, חירות מכלא, הכי הוא. ומאי חרות. גושפנקא דעלמא דאתי, דביה הוה חירות, בכל מיני חירות. ואלמלא לא אתברו, כל מה דאתא לעלמא לבתר, לא אתא, והוו ישראל דיוקנא דמלאכין עלאין דלעילא. ועל דא אכריז קרא ואמר, והלוחת מעשה אלהים וגו', לא תימא דלבתר דעלמא אשתכלל, ואדכר שם מלא הוו, אלא בשעתא דאשתכלל בשם אלהים, עד לא ייעול שבת.

המה, מאי המה. הפוך מה''ה הוו. מתרין סטרין הוו. חדא בעובדא, וחדא דחירות לעילא, רשים לעילא לנטרא לכלא. ועל דא המ''ה. והמכתב מכתב אלהים הוא, אשא אוכמא על גבי אשא חוורא. מכתב אלהים הוא, היינו דכתיב, (במדבר י״ח:כ״ג) ועבד הלוי הוא. חרות כמה דאתמר, דהא יובל קרי חרות, ועביד חירות לכל עלמין.