ודאי כך הוא, מנלן. דכתיב, (דברי הימים ב י״ח:ט״ז) ראיתי את כל ישראל נפוצים על ההרים כצאן אשר אין להן רועה ויאמר יי לא אדנים לאלה ישובו איש לביתו בשלום. ישובו, ישבו מבעי ליה. לביתו, בביתו מבעי ליה. דהא באתרייהו קיימי.

אלא הכי תנינן, אי רישא דעמא לא זכי, עמא מתפסן בחוביה. מנלן. דכתיב, (שמואל ב כ״ד:י״ז) ויאמר דוד וגו' הנה אנכי חטאתי ואנכי העויתי ואלה הצאן מה עשו, (ס''א וכתיב (דברי הימים א כ״א:י״ז) ואני הוא אשר חטאתי וגו') דוד חב, וישראל סבלו. ואי רישא דעמא מתפס בחוביה, עמא משתזבן. דהא דינא לא שריא עלייהו. דכתיב, ויאמר יי לא אדנים לאלה, כלומר, (ס''א אם אלו) אלו לא הוו רישין לעמא, מהאי אורחא ישובו איש לביתו בשלום. כלהו משתזבן, אי רישיהון מתפסן. ואפילו יהושפט אתגזר עליה לאתענשא, משום דאתחבר באחאב. אי לאו ההוא צווחא, דכתיב, (מלכים א', כ''ב) ויזעק יהושפט.

(ישעיהו מ׳:י״ז) כל הגוים כאין נגדו מאפס ותהו נחשבו לו. כיון דאמר, כל הגוים כאין נגדו, למה כתיב מאפס ותהו נחשבו לו. אלא אוליפנא, דעתייהו דכל עמין דעלמא, דמהימנותא דלהון הוא כאין, דלא אדבקו עלאין ותתאין, (בתתאין) ושויין לקבלייהו מהימנותא דשטותא, אבל מאפס ותהו נחשבו לו, כהאי עלעולא, דסחרא (ס''א דפרחא) ברוחא, ומתגלגלא בקיטא בריקניא, הדא הוא דכתיב, (דניאל ד׳:ל״ב) וכל דיירי ארעא כלא חשיבין.

עוד פתח ואמר, בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, את דא ימינא דקודשא בריך הוא, ואת דא שמאלא. אוליפנא, דסטא קודשא בריך הוא ימיניה, וברא ית שמיא, וסטא שמאלא, וברא ית ארעא. הדא הוא דכתיב, (ישעיהו מ״ח:י״ג) אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים קורא אני אליהם יעמדו יחדו.

מהו יעמדו יחדו. סלקא דעתך שמיא וארעא לאו הכי, (נ''א מהשמים קורא אני אליהם והארץ לאו הכי) אלא ימינא ושמאלא דאינון א''ת וא''ת, והיאך יעמדו יחדו. בזאת ההיא, דשלטא בפלגות ליליא, דכלילא א''ת בזאת.

ותנינן, כתיב (קהלת ג׳:י״א) את הכל עשה יפה בעתו. א''ת, הא דאמרן. הכל, כמה דאת אמר, (בראשית כ״ד:א׳) ויי' ברך את אברהם בכל. ותאנא, דהיא כתרא דאתקרי זא''ת, דכלילא מא''ת וא''ת. ושלטא בפלגות ליליא, בתרין סטרוי, ברחמי ודינא, רחמי לישראל, ודינא לעמין עובדי כוכבים ומזלות.

(תהילים קי״ג:ה׳) מי כיי' אלהינו המגביהי לשבת וגו'. מי כיי' אלהינו, דסליק ואתעטר לאתישבא בכתרא עלאה קדישא, נהירו על כל בוציני דנהרו כתרין ועטרין. המשפילי לראות, דנחית בכתרוי, מכתרא לכתרא, מנזרא לנזרא, מנהירו לנהירו, מבוצינא לבוצינא. לאשגחא בעלאין ותתאין, הדא הוא דכתיב, (תהילים י״ד:ב׳) יי' משמים השקיף על בני אדם וגו'.

תא חזי, כתיב, ויהי בחצי הלילה. כחצי מבעי ליה, או כחצות, כגוונא דאמר משה. ואי כמה דאמרי חברנא, דלא יימרון אצטגניני פרעה, משה בדאי הוא. הא קושיא באתריה קיימא, בג' גווני, דאפילו ישראל יימרון הכי. חד, דאי הכי הוה ליה למימר ויאמר משה כחצות הלילה. אמאי קאמר, כה אמר יי' וגו'. כמה דלא אתכוון שעתא, דהא לא יתפסון במשה, אלא בפטרונא, בגין דאמר כה אמר יי' וגו'. תרי, דהא משה אמר, עד בכור השפחה אשר אחר הרחים, ולא הוה הכי, אלא עד בכור השבי אשר בבית הבור. על כל פנים אפילו ישראל נמי יימרון הכי, דהא לא אתבררון מלי. תלת דאיהו אמר משמא דפטרונא כחצות, וכתיב ויהי בחצי הלילה.

ועוד, שאלתא דילכון, יתיר על מטול דלא יכיל בעירא למסבל. אמאי הוה בפלגות ליליא, ולא ביממא. ואמאי מיתו כל אינון חלשין דבתר רחיא. אלא כלא רזא עלאה הוא, בין מחצדי חקלא, וכלא אתכשר (נ''א אתבשר) בנביאה מהימנא. זכאה חולקיה דמשה, דעליה כתיב (תהלים נה) יפיפית מבני אדם הוצק חן בשפתותיך על כן ברכך אלהים לעולם. אהבת צדק ותשנא רשע על כן משחך אלהים אלהיך שמן ששון מחבריך. יפיפית מבני אדם: משת וחנוך. הוצק חן בשפתותיך: מנח ובניו. על כן משחך אלהים אלהיך: מאברהם ויצחק. שמן ששון: מיעקב. מחבריך: משאר נביאי. וכי גבר דסליק בדרגין עלאין דלא סליק בר נש אחרא, לא ידע מה דאמר.

אלא הכי תנינן, האי כתרא דאקרי זא''ת, אתקרי אש''ה, כמה דאת אמר, (בראשית ב׳:כ״ג) לזאת יקרא אשה. אמאי. משום כי מאיש לקחה זאת. מאן הוא איש. ההוא דאקרי זה. ודא הוא איש דכר, כמה דאת אמר (שמות ל״ב:א׳) כי זה משה האיש. האיש הזה. ואקרי איש זה, וזה איש. וזאת, אתנסיבת מזה דאקרי זכר.

ובגין דא, איהי תמר דכר ונוקבא, דלא סליק דא בלא דא. תמר: כמה דאת אמר, (שיר השירים ג׳:ו׳) כתמרות עשן. מה עשן, סליק חוור ואוכם, אוף הכא, כלא כליל בה בפלגות ליליא, למעבד נימוסוי בחד שעתא, חוור לישראל, ואוכם לעובדי עבודת כוכבים ומזלות.

ועוד דהאי ליליא לא אתפלג, לא עביד נימוסוי. מנא לן. מאברהם. דכתיב, (בראשית י״ד:ט״ו) ויחלק עליהם לילה, דאתפלג למעבד נימוסוי. (מהו כחצות כמה דאת אמר (מלכים א' י''ח) כעלות המנחה (איוב ה׳:כ״ו) כעלות גדיש אוף הכא כחצות) כמפלג. דמשה ידע דלא יעביד נימוסוי, עד דאתפלג.

והכי הוה, דלא עביד ליליא נימוסוי, עד דאתפלג, בפלגות בתראה, עבד נימוסוי, הדא הוא דכתיב ויהי בחצי הלילה. מאי בחצי. בפלגות בתראה, בזמנא דאיהי שלטא, ואשתכח האי זאת, למעבד נמוסין תדירא, וכל נימוסא דאתעביד בליליא, בפלגותא בתראה אתעביד.

ויי' הכה כל בכור, ויי': הוא ובית דינו, ויי': הוא ונימוסוי. הכה כל בכור הכה, משה לא אמר אלא ומת וגו', מהו הכה. אלא, דאתער כה, כמה דאגזים משה, דכתיב והנה לא שמעת עד כה.

ותאנא, פרעה חכים הוה מכל חרשוי, ואסתכל בהאי זאת, דיעביד ביה דינא, וזמין לחרבא ארעיה, כמה דאמר משה, בזאת תדע כי אני יי'. ובאיהו מה כתיב, ויפן פרעה. מהו ויפן. דאפני לביה מהרהורא דא. כמה דאת אמר, (במדבר י״ב:י׳) ויפן אהרן. ויבוא אל ביתו ולא שת לבו גם לזאת. גם לרבות האי דזמינא לחרבא ארעיה, ולא שוי לביה לקבליה דזא''ת.

כל בכור, אפילו דרגין עלאין ותתאין, אתברו משולטנהון, (ס''א משלשוליהון) כל אינון דשלטין בחכמתא דלהון, דכתיב, בארץ מצרים. וכלהו דרגין, עלאין ותתאין, דאתברו משולטנהון, (ס''א משלשוליהון) כלהו בפסוקא אתחזון, (ס''א אתרמיזו) דכתיב מבכור פרעה היושב על כסאו עד בכור השפחה אשר אחר הרחים וכל בכור בהמה, הא כלהו אתחזון בפסוקא.

סתמא דמלה, מבכור פרעה היושב על כסאו, כתרא תתאה דקוזמיטא דמלכותא (נ''א ממלכותא) דלעילא. עד בכור השפחה, כתרא שמאלא, תתאה מינה, דקוזמיטא מבתר ארבע (נ''א מכתרה אחר) רחיין, ארבע משיריין. (משמע') משום דכתיב אחר הרחים, (ולא מן הרחים.) וכל בכור בהמה, תתאין מתתאין, נוקבא מנוקבתא, דאשתכחו באתני בבעירי וחמרי, ברברבי בזוטרי, ומקבלין מנהון גוברין ונוקבין. עד בכור השבי אשר בבית הבור, אינון דנפקין משפחה. די בהון עבדין לאסירי, דישתעבדון בהון לעלמין, ולא יפקון לחירו.

וברוחצנותא דאלין דרגין, סריבו מצראי, די בהון עבדו קשרא לישראל, דלא יפקון מן עבדותהון לעלמין. ובהאי אתחזי גבורתא ושלטנותא דקודשא בריך הוא, ודכרנא דא לא ישתצי מישראל לדרי דרין, דאי לא הוה חילא וגבורתא דקודשא בריך הוא, כל מלכי עמין, וכל חרשי עלמין, וחכימי עלמין, לא יפקון לישראל מן עבדותא, דשרא קטרין דלהון, ותבר כל אינון כתרין, בגין לאפקא לון. על דא כתיב, (ירמיהו י׳:ז׳) מי לא יראך מלך הגוים כי לך יאתה כי בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם מאין כמוך.

קנטורא דקיטפא אשתכח, חשבתון דשבח קודשא בריך הוא כמה זמנין, (דברים ה׳:ו׳) אשר הוצאתיך מארץ מצרים, (דברים ט״ז:א׳) הוציאך יי' אלהיך ממצרים, (דברים ה׳:ט״ו) ויוציאך יי' אלהיך משם, (שמות י״ב:י״ז) הוצאתי את צבאותיכם, (שמות י״ג:ג׳) זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים, (דברים יד) ויוציאך בפניו בכחו הגדול ממצרים, (שמות י״ג:ג׳) הוציא יי' אתכם מזה.

אלא תאנא, י' כתרין, אינון לתתא, כגוונא דלעילא, וכלהו סתימין, בתלתא אלין דאמרן. ותלת קשרין קשירו בהו, על ג' דרגין אלין דבהו עבדו, דישראל לא יפקון משעבודהון לעלמין.

זכאין אתון אברהם יצחק ויעקב, דבזכותכון שריאו קטרין, וקודשא בריך הוא דכר תלת קטרי מהימנותא דלכון הדא הוא דכתיב, (שמות ב׳:כ״ד) ויזכר אלהים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב. את אברהם, הא קשרא חדא, דאברהם. את יצחק, הא קשרא תניינא, דיצחק. ואת יעקב, הא קשרא תליתאה, שלימתא דיעקב.

תנא, כל זמנין וחגין ושבתין, כלהו דוכרנא להאי, ועל האי אתקיימו כלהו, דאלמלא האי, לא הוה נטורא דזמנין וחגין ושבתין. ובגיני כך, לא אשתצי דכרנא דמצרים מכל זמנין וחגין ושבתין. תא חזי דינא (ס''א דא') הוא יסודא ושרשא דאורייתא, וכל פקודוי, וכל מהימנותא שלימתא דישראל.

ועוד אמאי לא הוה ביממא דשאילתו. תנינן, כתיב היום אתם יוצאים, וכתיב הוציאך יי' אלהיך ממצרים לילה. אלא תאנא, עקרא דפורקנא דישראל, לא הוה אלא בלילה, דליליא שרא קטרין, ועביד נוקמין, ויומא אפיק לון בריש גלי, הדא הוא דכתיב, (במדבר ל״ג:ג׳) יצאו בני ישראל ביד רמה לעיני כל מצרים. (נ''א ועוד לילה שארי קטרין ועבד נוקמין ודינין ויומא גלי ופרסם ניסא ונוקמא דאתעביד הדא הוא דכתיב יצאו בני ישראל ביד רמה וגו'.) וכתיב ומצרים מקברים את אשר הכה יי' בהם כל בכור, דא הוא פרסומי ניסא.

דהא תנינן, ויי' הכה כל בכור, כל בכור סתם, כדקאמרן. וכלא הוה כמה דאינון דמיתו, אינון קטורי קטרין, דהוו משתמשי בחרשייהו באינון כתרין. מנהון משתמשי בעלאי, ומנהון בתתאי, ואף על גב דכלהו תתאין אינון. וכל ארעא דמצרים מליא חרשין הוה. וכתיב כי אין בית אשר אין שם מת.

ואתעביד דינא בכלא, בשעתא דאתכנשו כלהו בבתיהון, ולא הוו מתפזרי במדברא ובחקלא, אלא כלהו אשתכחו בבתיהון, (ואור הנר יפה לבדיקה מבחוץ) ועביד ליליא דינוי בכלא בההיא שעתא. ותנא הוה נהיר ליליא כיומא דתקופה דתמוז, וחמא כל עמא דינוי דקודשא בריך הוא, הדא הוא דכתיב (תהילים קל״ט:י״ב) ולילה כיום יאיר כחשכה כאורה.

ובשעתא דנפקו אשתכחו כלהון מתין בשוקין לעיניהון דכלא, בעיין לאקברא להו ולא אשכחו, ודא אקשי להו מכלא. חמו לישראל נפקין לעיניהון בחד גיסא, וחמו למיתיהון באידך גיסא. ובכלא הוה פרסומי ניסא, דלא הוה כהאי מיומא דאתברי עלמא.

ותא חזי, כתיב ליל שמורים הוא ליי' להוציאם וגו', הוא הלילה הזה ליי' שמורים לכל בני ישראל וגו', האי פסוקא קשיא כיון דאמר ליל, מהו שמורים, ולא שמור, שמור מבעי ליה. וכתיב הוא הלילה הזה, ליל קאמר בקדמיתא, ובתר לילה.

אלא הכי תנינן, כתיב, (דברים כ״ב:כ״ג) כי יהיה נערה בתולה. נער כתיב, מאי טעמא. משום דכל זמן דלא קבילת דכר, אתקרי נער, מדקבילת דכר, אתקרי נערה. אוף הכא, ליל עד לא קבילת דכר. ואף על גב דכתיב ביה שמורים דכר הוה זמין לאתחברא עמה ובשעתא דאתחבר עמה דכר, כתיב, הוא הלילה הזה ליי' שמורים. שמורים: דכר ונוקבא. ובגיני כך כתיב הלילה הזה.

ובאתר דאשתכחו דכר ונוקבא, לית שבחא אלא לדכורא. והכי שבחו ישראל בתושבחתייהו. לדכורא ולא לנוקבא, הדא הוא דכתיב, (שמות טו) זה אלי ואנוהו. דלית שבחא באתר דדכורא ונוקבא אשתכחו, אלא לדכורא. ועל דא (נ''א ולדא) מחכאן ישראל, דכתיב, (ישעיה יב) זה יי' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו. משום דהכי זמין למעבד להו, דכתיב, (מיכה ו) כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות.

ורזא דא הכי הוא, כגוונא דהכא ליל ולילה, כך זמין קודשא בריך הוא למעבד להו, דכתיב, (ישעיהו כ״א:י״א) שומר מה מלילה שומר מה מליל. מה להלן שמירה וליל, אוף כאן שמירה וליל. מה להלן שמירה ולילה, אוף כאן שמירה ולילה.

ולילה אתקרי אגב דכורא, הדא הוא דכתיב, (ישעיהו כ״א:י״ב) אתא בקר וגם לילה. בקר: כמה דאת אמר (בראשית י״ט:כ״ז) וישכם אברהם בבקר. דהוא מדתו ממש. וכתיב (תהילים ה׳:ד׳) יי' בקר תשמע קולי, בקר ממש.

תא חזי, כתיב, (קהלת ז׳:ט״ו) את הכל ראיתי בימי הבלי יש צדיק אובד בצדקו ויש רשע מאריך ברעתו, שלמה דהות חכמתא יתירא (נ''א יקירא) על כלא, מאי קאמר בהאי קרא. אלא, שלמה רמז דחכמתא קא רמז. דהא חזינן אורחוי דקודשא בריך הוא דלאו הכי, דהא כתיב, (ירמיהו י״ז:י׳) ולתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו. אלא תרי ענייני נינהו, דקא רמז הכא.

דתנינן, כד עינוי דקודשא בריך הוא בעאן לאשגחא בעלמא, ולעיינא ביה, כמה דכתיב (ס''א עיני ה' המה משוטטות בכל הארץ (זכריה ד׳:י׳) וכתיב כי וגו') (דברי הימים ב ט״ז:ט׳) כי יי' עיניו משוטטות בכל הארץ, ואשכחן חייבין בעלמא, ההוא צדיקא דאשתכח בדרא, אתפס בחובייהו. וחייביא מאריך קודשא בריך הוא רוגזיה עמהון עד דיתובון. ואי לאו, לא ישתכח מאן דיתבע רחמי עליהון, הדא הוא דכתיב, יש צדיק אובד בצדקו, משום דההוא זכאה, אסתלק מעלמא.

בגיני כך תנינן, לעולם אל ידור אדם אלא במקום שאנשי מעשה דרים בתוכו. מאי טעמא. משום דווי להאי דמדוריה בין חייביא, דהוא אתפס בחובייהו, ואי דיוריה בין זכאין, אוטיבין ליה בגיניהון.

דהא רב חסדא, הוה דיוריה בקדמיתא ביני קפוטקאי, והוה דחיקא ליה שעתא, ומרעין רדפין אבתרוי.

נטל ושוי מדוריה בין מארי תריסין דצפורי, וסליק, וזכה לכמה טבין, לכמה עותרא, לכמה אורייתא,

ואמר: כל האי זכינא, על דעאלית בין אינון דקודשא בריך הוא אשגח לאוטבא להו.

דבר אחר, את הכל ראיתי בימי הבלי. וכי שלמה, דדרגין עלאין דחכמתא הוו ביה, על כל בני דרא דכתיב (מלכים א ה) ויחכם מכל האדם, (ואשתדלותיה באורייתא למעבד טיבו וקשוט) דכתיב, (דברי הימים א כט) וישב שלמה על כסא יי' למלך, אמר בימי הבלי. וכתיב, (קהלת א) הבל הבלים אמר קהלת.

ותנא, ז' שמות נקרא: שלמה. ידידי''ה, אגור. בן יק''א, איתיא''ל, למואל. קהלת. קהלת כנגד כלם. וכלם נקרא כעין של מעלה, קהלת כנופיא קדישא דבי עשרה, בגין כך קהל אין פחות מעשרה. וקהל אפילו מאה, וקהלת כללא דכלא, כמה דאת אמר (דברים לג) קהלת יעקב.

ותאנא, שמותיו על שם החכמה אתקרון, ובגין כך ג' ספרין עבד, שיר השירים. קהלת. משלי. וכלהו לאשלמא חכמתא. שיר השירים לקבל דחסד. קהלת לקבל דדינא. משלי לקבל דרחמי. בגין לאשלמא חכמתא, והוא עבד כל מה דעבד בגין לאחזאה חכמתא, ולקבל דרגא (נ''א ולקבל דרזא) עלאה, והוא אמר בימי הבלי הבל הבלים.

אלא, רזא דהבל יקירא הוא. והוא הבל דנפיק מפומא, ורזא דהבל דנפיק מפומא, קלא אתעביד מניה. ותאנא, אין העולם מתקיים אלא בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן שלא חטאו. שלא חטאו ממש. והבל אתעביד ברוחא ומיא, וכל מה דאתעביד בעלמא בהבל אתעביד. ורזא דהאי הבל של תינוקות אתעביד קלא, ואתפשט בעלמא, ואינון נטורי עלמא, ונטורי קרתא, הדא הוא דכתיב, (תהילים קכ״ז:א׳) אם יי' לא ישמר עיר וגו'.

ותא חזי, הוא הבל, הוא קלא. מה בין האי להאי. הבל (הוא קלא) קאים בחילא, למיפק קלא. קלא ממש קאים בקיומה (דלא) לאפקא (אחרא) מלה. וההוא הבל דהוה אחסנתיה דאבוי קרייה הבל, ומניה חזא כל מה דחזא. ואף על גב דסיועין סגיאין מעילא אחרנין הוו ליה, ולאשתמודעא מלה, אמר בימי הבלי. דמלה דא מתמן אתא.

ורזא דמלה הכל, הבל את הכל ראיתי בימי הבלי, יש צדיק אובד בצדקו, דא הוא רזא דמלה, דגלי ופרסם, דכלא תליא בימי הבלי, כלומר בזמנא דהאי הבל ינקא מן דינא, בגין למעבד דינא, צדיק אובד בצדקו, ובזמנא דהאי הבל ינקא מרחמי. רשע מאריך ברעתו. ותרווייהו תליין בהאי הבל, ובגין כך כתיב בימי, ולא כתיב ביום. וכלא תליין בימי הבל דא. מאן דאערע בדינא, בדינא. מאן דאערא ברחמי, ברחמי.

ואי תימא יש צדיק אובד ולא קאמר אבוד. הכי הוא אובד ממש. דההוא דינא אובד לצדיק מעלמא ומדרא. ויש רשע מאריך ברעתו, מאריך ממש, דההוא דינא (ס''א הבל) כד ינקא מרחמי, עביד רחמי לההוא רשע, ומאריך ליה.

(בראשית כ״ז:כ״ז) וירח את ריח בגדיו ויברכהו ויאמר ראה ריח בני וגו', וירח את ריח בגדיו, משמע דאינון לבושין הוו סלקין ריחא טבא, (ס''א דלא אתעדי) ולבתר אתעדי מנהון ההוא ריחא. השתא אית לאסתכלא, כתיב, ריח בגדיו, וכתיב ריח בני, ולא אמר ריח הבגדים, אלא ריח בני. אלא תאנא, כיון שנכנס יעקב, נכנס עמו גן עדן. ותאנא, אותן הבגדים היו של אדם הראשון, דכתיב, (בראשית ג׳:כ״א) ויעש יי' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם, והוציאם מגן עדן.

ואי תימא, דכתיב ויתפרו עלה תאנה דאינון הוו, אי הכי, אמאי כתיב ויעש ה' אלהים. וכתיב כתנות עור, הא לא הוו אלא עלה תאנה אלא כתרגומו, לבושין דיקר והוו סלקין ריחין מבוסמא דעדן.

ותניא, בשם מלא אתעבידו, דכתיב ויעש ה' אלהים. מה דלא אתעבידו ביה שמיא וארעא. ולא. והא כתיב, (בראשית ב׳:ד׳) ביום עשות יי' אלהים ארץ ושמים. לא קשיא האי כד אתעבידו, לא אתעבידו בשם מלא, בר כד אתקיימו, בשם מלא אתקיימו.

ומה דאמרו דאינון לבושין אתו לההוא רשע דעשו, דנסיב לו מן נמרוד הכי אוקימנא, וקשיא מלה, דאי הכי הא כתיב לאדם ולאשתו, לבושין לאדם, ולבושין לחוה. לבושין דחוה מה אתעבידו. ותו, דאי הכי במאי אתקברו, סלקא דעתך דאינון שבקו וראמו מנהון זהרא עלאה, דיהיב לון קודשא בריך הוא.

אלא אינון לבושין דאתלבשו בהו אדם ואתתיה, לא אתלבש בהו בר נש אחרא, דבאינון לבושין דמו כגוונא דלעילא ואי סלקא דעתך, דאינון אתלבשו מגרמיהון בהו. תא חזי, כתיב וילבישם, דקודשא בריך הוא אלביש לון, זכאה חולקיהון.

כתיב. (תהילים ק״ד:א׳) ה' אלהי גדלת מאד הוד והדר לבשת. וכתיב (תהילים צ״ו:ו׳) הוד והדר לפניו. וכתיב (תהילים ק״ד:ב׳) עוטה אור כשלמה וגו'. כיון דאתלבש (מה דאתלבש) עבד מה דעבד. מלמד, שנתעטף קודשא בריך הוא באור, וברא ית שמיא. אלא במאי אוקימנא החמדת אשר אתה בבית. החמודות: בגדי מלכות (נ''ח ע''ג) במשי וזהב, וארחא דעלמא דגנזי לון בבוסמין וריחין, ליקרא דלבושיהון.

תא חזי וירח את ריח בגדיו, בתחלה. וכד ארגיש, אמר ראה ריח בני, דידע דביה הוה תליא מלתא, דבגיניה סליק ריחא. כריח שדה אשר ברכו יי', וכי מניין הוה ידע יצחק ריח שדה אשר ברכו יי'.

אלא, תרין מלין אינון, וכלא הוא חד. דכתיב, (בראשית כ״ד:ס״ג) ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב. וכי לא הוה ליה ביתא, או מקום אחר להתפלל. אלא אותה השדה היה אשר קנה אברהם סמוך למערה, דכתיב, (בראשית כ״ג:כ׳) השדה אשר קנה אברהם מאת בני חת. ובשעתא דהוה יצחק עאל גביה, חמא שכינתא עליה, וסליק ריחין עלאין קדישין, ובגיני כך הוה מצלי תמן, וקבעיה לצלותיה.

ואברהם אמאי לא הוה מצלי תמן, משום דקביעותא דאתרא אחרא הוה ליה בקדמיתא, ומלה אחרא ריחא דחמא בהר המוריה. ולמה נקרא מוריה. על שם המר הטוב דהוה תמן.

וכלא הוה, וגן עדן דעאל עמיה וברכיה. ובגין כך לא תלה מלה בלבושין, אלא ביעקב ממש, דחמא דביה הוה תליא מלה (ס''א ו' אות הוה לאתברכה) ואתחזי, וזכותיה סליק לאתברכא, ועאל עמיה גן עדן. ובגין כך כד אתרעם עשו, אמר גם ברוך יהיה.