הא קשורא דכלא (נ''א דעולה), אתקשר בקדש הקדשים, לאתנהרא. אתדבקותא דרעותא דכהנא וליואי וישראל לעילא, עד היכן (רמ''ד ע''ב, רי''ג ע''ב) איהו סלקא.

הא אוקימנא, עד אין סוף, דכל קשורא ויחודא ושלימו, לאצנעא בההוא צניעו, דלא אתדבק, ולא אתיידע, דרעוא דכל רעוין ביה, אין סוף לא קיימא לאודעא, ולאו למעבד סוף, ולאו למעבד ראש, כמה דאין קדמאה אפיק ראש וסוף. מאן ראש. דא נקודה עלאה, דאיהו רישא דכלא סתימאה, דקיימא גו מחשבה. ועביד סוף, דאקרי (קהלת יב) סוף דבר. אבל להתם, אין סוף.

לאו רעותין, לאו נהורין, לאו בוצינין, בההוא אין סוף, כל אלין בוצינין ונהורין, תליין לאתקיימא בהו, ולא קיימא לאתדבקא מאן דידע ולא ידע, לאו איהו אלא רעו עלאה, סתימא דכל סתימין, אין. (צו כ''ו ע''ב)

וכד נקודה עלאה, ועלמא דאתי, אסתלקו, לא ידעי בר ריחא, כמאן דארח בריחא ואתבסם. ולאו דא נייחא נחוח, דהא כתיב (ויקרא כ״ו:ל״א) ולא אריח בריח ניחחכם, דהא ריח ניחח, ריחא דרעותא דכל הני רעותא דצלותא, ורעותא דשירתא, ורעותא דכהנא, דכלהו רזא דאדם. כדין כלהו אתעבידו רעותא חדא, וההוא אקרי ניחח, רעוא, כתרגומו. כדין כלא אתקשר ואתנהיר כחדא, כדקא יאות, כמה דאתמר.

ועל דא אתייהיבת האי סטרא אחרא, בידא דכהנא, דכתיב, (ויקרא ו׳:ב׳) צו את אהרן ואת בניו לאמר, רזא הכא, דהא אוקימנא לית צו אלא עבודת כוכבים ומזלות, והכא אתייהיבת ליה, לאתוקדא ההיא מחשבה רעה, ולאעברא לה מגו קודשא, בהאי רעותא דסלקא לעילא, ובהא תננא, ותרבין דאתוקדן. בגין לאתעברא מן קודשא. והאי צו, ברשותייהו קיימא, לאפרשא לה מן קודשא, מגו האי קרבנא. ואי תימא (במדבר כ״ח:ב׳) צו את בני ישראל. הכי נמי, דהא ברשותייהו קיימא, (ד''א לאפרשא לה מן קדושה) כל זמנא דעבדי רעותא דמאריהון, דלא יכלא לשלטאה עלייהו.

והאי קרא כלא, אתיא לאחזאה רזא דמלה, לאעטרא לההוא רוח קודשא, לעילא לעילא, ולאפרשא לה לדא רוח טומאה, לנחתא לה לתתא לתתא, דא ברעותא ובצלותא כדקאמרן, ודא בעובדא, כלא כדקחזי ליה.

והאי קרא מוכח עלייהו, דכתיב, צו את אהרן ואת בניו לאמר.