הכי הוא, והא אוקמוה, כללא דארבע מלכוון הות. פרה, כמה דאת אמר (הושע ד׳:ט״ז) כי כפרה סוררה סרר ישראל. אדומה, דא מלכות בבל, דכתיב, (דניאל ב׳:ל״ח) אנת הוא רישא די דהבא. תמימה, דא מלכות מדי. אשר אין בה מום, דא מלכות יון. (דאינון קריבין לארחי מיהמנותא) אשר לא עלה עליה עול, דא מלכות אדום, דלא סליק עליה עול. ורזא דמלה דא, אף על גב דכמה מלין אתייהיבו למדרש בקראי, כלהו חד.

הא אתמר, דכתיב, (איוב י״ד:ד׳) מי יתן טהור מטמא לא אחד. מי יתן טהור מטמא, רזא דא, הכי הוא, דדא איהו טהור דנפק מטמא. דהא בקדמיתא טמא, והשתא דאתעביד ביה דינא, ואתייהיב ליקידת אשא בנורא דדליק, ואתעביד עפר, השתא איהו טהור מטמא, טהור דנפיק מטמא.

ובגין כך, כל אינון דמשתדלי בה, כלהו מסתאבי, דהא הכי הוא ודאי, וכיון דאתעביד אפר, כדין עד דיתכניש ויסתליק מתמן, מסאיב לכלהו, כמה דאת אמר וכבס האוסף וגו' וטמא. אפר, מאי טעמא. כמה דאת אמר (מלאכי ג׳:כ״א) ועסותם רשעים כי יהיו אפר תחת כפות רגליכם. וכיון דאתייהיב על ההוא אפר מים, כדין איהו טהור מטמא.

ורזא דמלה, דכתיב, (במדבר ח׳:ז׳) מי חטאת, כמה דאת אמר (בראשית ד׳:ז׳) לפתח חטאת רובץ. ובגין דאיהי פתח חטאת רובץ ודאי, בקדמיתא כתיב, והוציא אותה אל מחוץ למחנה. ובגין כך אתייהיבת לסגן, ולא לכהנא רבא, ודא הוא טהור מטמא, בקדמיתא טמא, והשתא טהור. וכל סטר רוח מסאבא, כיון דחמא דא, ערק, ולא יתיב בההוא דוכתא.

מי חטאת ודאי, מי נדה, כלא מסאבא. ועל דא שלטא רוח קודשא, ורוח מסאבא אתכפיא, דלא שלטא כלל. ודא הוא דינא דרוח מסאבא, מחוץ למחנה. בגין דאיהי רוח מסאבא, דכתיב, (דברים כג) והיה מחניך קדוש.

להאי אתר דאיהו רוח מסאבא. קודשא בריך הוא יהיב ליה שולטנו, למשלט בעלמא, בכמה סטרין, ויכיל לנזקא, ולית ליה (נ''א לן) רשו, לאנהגא ביה קלנא, דבעינן לאסתמרא מניה, דלא יקטרג עלן בגו קדושה דילן. ועל דא רזא חדא אית לן, דבעינן למיהב ליה דוכתא זעיר, בגו קדושה דילן (דלא אשתכח מקטרגא בגו קדושא דילן) דהא מגו קדושה נפיק שולטנו דיליה.

דבעינן גו רזא דתפלין, לאצנעא (סוד שער שבתפילין) חד שערא דעגלא, דיפוק לבר ויתחזי. דהא חוטא דשערא דא לא מסאיב, בר דאי אתחבר האי שערא, ואתעביד כשעורא, אבל פחות מן דא לא מסאיב. וההוא שערא בעי לאעלא ליה בגו קדושה עלאה דילן, ולמיהב ליה דוכתא, בגין דלא יקטרג לן בקדושן.

ויפוק מן ההוא שערא לבר, דיתחזי, דכד חמי לההוא בר נש בקדושה עלאה, וחולקא דיליה משתתף לתמן, כדין לא יקטרג ליה, ולא יכיל לאבאשא ליה לעילא ותתא, דהא דוכתא יהב ליה. ואי ההוא חולקא לא יהבין ליה (דוכתא) בהאי קדושה, יכיל לאבאשא ליה לתתא, וסליק מקטרגא ליה לעילא, ואמר פלוני דקא מקדש השתא, כך וכך עבד יומא פלוני, וכך אינון חובוי, עד דימטי דינא על ההוא בר נש, ויתענש על ידוי. (וכן שעיר המשתלח).

וכך הוו ישראל עבדי, דהוו ידעי רזא דא, כד שראן לאתקדשא בקדושה עלאה ביומא דכפורי, הוו מסתכלי מיד למיהב חולקיה להאי אתר, ולמיהב ליה חולקא בינייהו, בגין דלא ישתכח מקטרגא עלייהו, ולא ייתון לאדכרא חוביהון דישראל. דכמה חבילין, וכמה משריין, אינון דאזדמנן לנטלא מלה מניה, כד אתי לקטרגא. זכאה חולקיה, מאן דיכיל לאסתמרא, דלא ידכרון חובוי לעילא, ולא ישגחון עליה לביש.

ביומא דראש השנה, עלמא אתדן, ובי דינא קדישא (קודשא בריך הוא) יתיב, ודן כל עלמא. וההוא סטרא אחרא קאים מסטרא דא, וכל אינון דאתדנו למותא אשגח עלייהו, ואתרשימו קמיה. ובשעתא

ב׳:רל״ח א

דישראל מתערי רחמי, בההוא קול שופר, כדין אתערבבא ליה כלא, דלא ידע ולא משגח, באינון דאתדנו. עד דלבתר כל אינון דלא מהדרי בתיובתא, ואגזר עלייהו מותא, ודאי נפקין פתקין מבי מלכא, ואתמסרו ליה, כיון דאתמסרו ליה, לא אהדרו פתקין, עד דאתעביד דינא.

וישראל כלהו, בעיין לאסתמרא מניה, כל שכן בר נש בלחודוי. (וכל שכן וכל שכן) דהא ברזא עלאה דלעילא, בעינן לאסתמרא, ולמיהב ליה בכל ירחא וירחא, כד סיהרא בעי לאתחדתא, חד שעיר, בגין דלא יקטרג חדתותא (נ''א חדוותא) ויטול חולקיה כדקא חזי ליה. וסיהרא קדישא לינקא בקדושה לחדתותי כדקא יאות.

וכד מתחדשא בכל ירחא וירחא, בגין (בראשית קמ''ט ע''ב) כך אקרי נער, והא אוקימנא. והאי אחרא דא, דאיהו תדיר במסאבו, ולא נפיק מניה, אקרי מלך זקן וכסיל. ובגין כך, ישראל קדישין דאינון עמא חד, ביחודא קדישא, קודשא בריך הוא יהיב לון עיטא, לאשתזבא מכלא. זכאין אינון בעלמא דין, ובעלמא דאתי, דכתיב, (ישעיה ס) ועמך כלם צדיקים לעולם ירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר.