(תהילים קי״ט:קמ״א) צעיר אנכי ונבזה פקודיך לא שכחתי. צעיר אנכי ונבזה, דוד מלכא, לזמנין איהו קא משבח גרמיה, דכתיב, (תהילים י״ח:נ״א) ועושה חסד למשיחו לדוד ולזרעו עד עולם. וכתיב, (שמואל ב כ״ג:א׳) נאם דוד בן ישי ונאם הגבר הוקם על משיח אלהי יעקב. ולזמנין עבד גרמיה מסכנא, דכתיב, (תהלים פו) כי עני ואביון אני. וכתיב צעיר אנכי ונבזה. ואיהו אמר (תהילים קי״ח:כ״ב) אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה.

אלא, בזמנא דהוה סליק בדרגא דשלמא, ואסתלק בדינא דקשוט, והוה שליט על שנאוי, הוה קא משבח גרמיה. ובזמנא דחמא גרמיה בעקו, ושנאוי קא דחקין ליה, כדין מאיך גרמיה, והוה קרי גרמיה מסכנא, זעירא לכלא. מאי טעמא. בגין, דהא לזמנין הוה שליט, ולזמנין הוה בעקו דשנאוי.

ועם כל דא איהו שליט עלייהו תדיר, ולא יכילו ליה. ודוד מלכא, תדיר איהו הוה שפיל גרמיה לגבי קודשא בריך הוא, דכל מאן דמאיך גרמיה קמי קודשא בריך הוא, איהו זקיף ליה על כלא. ובגין כך, אתרעי ביה קודשא בריך הוא בהאי עלמא, ובעלמא דאתי. בעלמא דין, דכתיב, (ישעיהו ל״ז:ל״ה) וגנותי על העיר הזאת להושיעה למעני ולמען דוד עבדי. ובעלמא דאתי, דכתיב, (הושע ג׳:ה׳) ובקשו את יי' אלהיהם ואת דוד מלכם ופחדו אל יי' ואל טובו באחרית הימים. דוד איהו הוה מלכא בהאי עלמא, ודוד יהא מלכא לזמנא דאתי. ועל דא אמר, אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה.

תא חזי, בשעתא דשמשא מהדר אנפוי, ולא נהיר לסיהרא, אתעבר נהורהא (לסיהרא) ולא נהירת, כדין איהי במסכנותא בכל סטרין, ואתקדרת. ולית לה נהורא כלל. וכד שמשא אהדר לקבלה, ואנהיר לה, כדין אתנהירת אנפהא, ואתקשטת לגביה, כנוקבא דאתקשטת לגבי דכורא, וכדין איהי שלטא בשולטנו בעלמא.

ועל דא, דוד הוה מעטר גרמיה, בההוא גוונא ממש. לזמנין איהו מסכנא, ולזמנין איהו בעותרא בעתירו דכלא, ובגין כך הוה אמר, צעיר אנכי ונבזה. ועם כל דא, פקודיך לא שכחתי. כגוונא דא, אית ליה לבר נש למהוי נבזה בעיניו, (ס''א ונבזה ומה אי דוד מלכא כך כל שכן בר נש אחרא דאית ליה) לאשפלא גרמה בכלא, למהוי איהו מאנא דקודשא בריך הוא אתרעי ביה, והא אוקמוה, דכתיב, (ישעיהו נ״ז:ט״ו) ואת דכא ושפל רוח.

(יחזקאל מ׳:ג׳) ויבא אותי שמה והנה איש מראהו כמראה נחשת ופתיל פשתים בידו וקנה המדה והוא עומד בשער. האי חמא ליה יחזקאל, בההוא חיזו דנבואה, והאי איהו איש, דאיהו שליחא באינון לבושין.

והכא לא אמר אלא איש, ולא אמר איש לבוש הבדים. אלא, בשעתא דעביד שליחותא למעבד דינא, או לאחזאה דינא, אקרי לבוש הבדים. ובשעתא דלא אתי להכי, אשתני לגוונא אחרא, כפום שליחותא, הכי שני חיזו דיליה באינון לבושין, ואשתני מלבושין ללבושין, בגין דאיהו תדיר בסטר שמאלא, וכמה גוונין אינון דאתלבש בהו, וכל אינון דאתיין מסטריה.

מראהו כמראה נחשת, הכא אתלבש בההוא לבושא דאינון (ר''ס ע''א, קל''ט ע''א, רכ''ט ע''א) טורי נחשת, דאקרון (זכריה ו׳:א׳) הרי נחשת. ודא אייתי מדידו, למעבד משחתא. האי (קנה המדה) לאו איהו בוצינא דקרדינותא דטמיר וגניז, אלא מתמן נפקת האי קנה לתתא, דאתגליד מגו נהירו דאשתביק מבוצינא דקרדינותא, כד אסתלקת לעילא, ואתגלפת גו (רמ''ה ע''ב) ספירו דנציץ ולא אתיידע. ועל דא, ההוא קנה המדה איהו קיימא במדידו דמשחתא, דקיימא לתתא.

ולזמנין קנה המדה, ולזמנין (רנ''ח ע''א) קו המדה, ועל דא פתיל וקנה, וכלא משחתא למעבד מדידו, (התם) כל מדידו דיחזקאל, איהו הוה בההוא קנה המדה, ובעובדא דמשכנא כלא הוה בקו המדה.

במשכנא, בההוא מדידו דלתתא, דאיהו קו המדה, כגוונא דההוא פתיל, דכד שרי לאתפשטא, בכל אמה חד קשרא, ובההוא משחתא מדיד, ואקרי אמה. ובגין כך, שמנה ועשרים באמה, דדא הוא ארכא ופותיא ארבע באמה, ולא כתיב ארבע אמות, בגין דאמה מדיד לכל סטר.

והאי נפקא, מרזא דבוצינא דלעילא, דמדידו דהאי לתתא מהאי מדידו דלעילא אשתכח. מדידו דלתתא, אלף וחמש מאה סטרין, וכל סטרא וסטרא תריסר אלפי אמין, ועל דא אמה חד אזיל בכלהו, וההוא אמה דמדיד דא, אתפשט קו משחתא ואתגלייא אמה ומדיד, וכן בכל אינון משחתי. (ס''א תריסר אלפי אמין אתפשט קו משחתא ואתגלייא אמה ומדיד וכן בכל אינון משחתי ועל אמה חד אזיל בכלהו וההוא אמה דמדיד דא מדיד דא).

שמנה ועשרים באמה, איהו ארכא, דחד אמה, ופותיה ארבע בההוא אמה. אשתכח, אמה חד דאיהו תלתין ותרין שלישים. כמה דאת אמר (ישעיהו מ׳:י״ב) וכל בשליש עפר הארץ, ואינון ל''ב, לקבל ל''ב שבילין דנפקין מלעילא.

וכד אתעביד משחתא דארכא בהאי מדידו, איהו ארבע סטרין ההוא ארכא. וכל סטרא ז' אמין, דלהכי סלקן אינון שבעה אמין, לארבע סטרין, ברזא דשבע, (ס''א ומתחומין) דאינון תמניא ועשרים דאינון בארכא, בגין דשבע איהו רזא עלאה בכלא. וכל אינון תלתין ותרין שבילין כלילן בשבע, ברזא דשמא קדישא.

ואי תימא, הא כתיב מדה אחת לכל היריעות. ודאי מדה אחת איהו, אף על גב דאתפשט אמה בתר אמה, ודא בתר דא, וכלא ברזא (ס''א מרזא) דבוצינא דלעילא קא אתיא, למהוי עילא ותתא משחתא חדא.

ודא איהו משחתא דאיהו בקדושה יתיר, בגין דאית משחתא אחרא, דאיהי לחפיא על דא דאיהי לגו. דהא במשחתא אחרא דחפיא על דא, סלקא בחושבנא בחושבן ד''ל, ולגאו בחושבן ל''ב (ס''א דאיהי דחפיא על דא דאיהי לגו וסלקא בחושבנא, בחושבן ד''ל ולגאו בחושבן ל''ב) ודא איהו רזא דחפיא דא על דא, ל''ב לגו, ד''ל (ל''ב איהו קיימא לגו, ד''ל איהו קיימא) לבר.

בגין דהא משחתא קדמאה, דאיהו קדישא בגוונין קדישין, דאינון שש משזר ותכלת וארגמן ותולעת שני, אלין גוונין קדישין, וכל חושבן דיליה סלקא לחושבן ל''ב. ומשחתא תניינא דאיהו לבר לחפייא על דא, איהי סלקא לחושבן ד''ל. ודא איהו רזא דכתיב, (תהילים מ״א:ב׳) אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו יי'. ביום רעה ממש, ימלטהו יי'.

רזא דחושבנא לגו, דאיהו רזא ל''ב. ובההוא חושבנא דלבר, מה כתיב, ועשית יריעות עזים. יריעות עזים, אמאי עזים. אלא רזא דגוונא דיליה, למיהב דוכתא ברזא דקודשא, ובגין כך יריעות עזים ודאי. כתיב (שיר השירים ו׳:י״א) אל גנת אגוז ירדתי וגו', הא אוקמוה, אבל מה אגוז אית ליה קליפה, דסחרא וחפייא על מוחא, ומוחא לגו, אוף הכי בכל מלה דקודשא, קדושה לגו, וסטרא אחרא לבר. ורזא דא, (חבקוק א׳:ד׳) רשע מכתיר את הצדיק. ועל דא אקרי אגוז, והא אוקמוה.

תא חזי, בההוא דלבר, כל מה דאוסיף גרע, וסימניך פרי החג, דמתמעטין ואזלין. אוף הכא נמי, במה דלגאו (קס''ד ע''ב) כתיב, ואת המשכן תעשה עשר יריעות. במה דלבר כתיב, עשתי עשרה יריעות. אוסיף אתוון וגרע מחושבנא. אוסיף חושבנא וגרע (אתוון), אוסיף חושבנא, דכתיב, (שמות כ״ו:ח׳) ארך היריעה האחת שלשים באמה ורחב ארבע באמה היריעה. וכד סליק לחושבנא, סליק לחושבן ד''ל. דלית בכל אינון זיני מסכנותא, כההוא דאקרי ד''ל, ובגין כך כד סליק לחושבנא יתיר, סליק בגריעו.

וכד איהו גרע בחושבנא (גרע), סליק בסליקו, דסליק לרזא דל''ב, דאיהו רזא דכל מהימנותא, ואיהו רזא דשמא קדישא, ועל דא, דא סליק, ודא גרע. דא סליק וגרע. ודא גרע וסליק. דא לגו. ודא לבר.

האי קו המדה, שרי לאתפשטא, ומדיד משחתא לקרשים, דכתיב (שמות ל״ו:כ׳) ויעש את הקרשים למשכן עצי שטים עומדים, ואלין אינון רזא דשרפים, והא אוקמוה, דכתיב עצי שטים עומדים, וכתיב (ישעיה ו) שרפים עומדים.

מדידו דמשחתא דא, עשר אמות ארך הקרש ואמה וחצי האמה. הכא כתיב עשר אמות, ולא כתיב עשר באמה. אלין תלת תלת תלת, דאינון תשע, וחד דשריא עלייהו, ודא איהו רוחא חדא דשריא עלייהו.

והא אמרן, כמה איהו שיעורא דאמה. ודא איהו רזא דשיעורא חד סרי ופלגא, דסלקין, ולא סלקין, בגין דגרעין מאינון אופנים. ואוקמוה ברזא דרתיכא קדישא, ואינון עשרין, להאי סטרא עשר, ולהאי סטרא עשר, עד דסלקין לרזא דשרפים עלאין. ולבתר סליק רזא דקודשא, עד דאתערו (ס''א דאתעדו) כלהו, ברזא דההוא בריח התיכון, כמה דאוקמוה, ועל דא פלג אית ביה בלא שלימו.

רזא דהאי משחתא, לעשרין דפין אינון מאתן ותלתין. וכל האי קיימא במדידו בחושבנא, והכי סליק כל חושבן דנפקא מהאי מדידו ברזא דאינון שרפים.

יריעות דמשכנא דאמרן דאינון רזין עלאין. רזא דשמיא והא אוקמוהא (תהילים ק״ד:ב׳) נוטה שמים כיריעה. ורזא דהאי בההוא חושבן דקאמרן. ואית יריען דקאמרן ברזא חדא ואית יריען ברזא אחרא, וכלא איהו ברזא דלעילא. ועל דא כלא איהו למנדע חכמתא, דכל סטרא וסטרא, וכל מלה ומלה. ועל דא אבחין בר נש בין טב לביש, בין רזא דחכמתא, ובין מלה דלא קיימא בחכמתא. וברזא דמדידו קדמאה, הא אתמר בכמה סטרין איהו.

רזא דא רזא דארונא דקאים בחושבנא, ממה דאיהו נטיל, וממה דאיהו קביל, וממה דאית ביה, וממה איהו מקבל: דאיהו תרין סטרין, ונטיל מאינון תרין סטרין. ועל דא אמה איהו בסטרא דא, ואמה בסטרא דא, ופלגא דיליה. ובגין כך אמתים וחצי ארכו, אמתים מתרין סטרין, ופלגא דיליה, האי בארכא. בפותיא ורומא, אמה וחצי, חד מההוא סטרא יתיר, דקא נטיל כגוונא דימינא ושמאלא. ופלגא דיליה. דהא לא שריא מלה, אלא על מלה ובגין כך, פלגא בכל חושבן וחושבן, ובגין כך, ארונא מקבלא מכלא, וקיימא ברזא דחושבנא דכלא.

והא אוקמוה, על מה איהו מחפייא בדהבא, לגו ולבר, והאי איהו שיעורא למיקם במדידו קדמאה, וכלא קאים ברזא חדא. פתורא, כהאי גוונא דמדיד בההוא שיעורא קדמאה.

אבל האי מדידו דארונא, דקיימא ברזא דאורייתא, ובההוא משחתא קדמאה דקאמר אבא, לית בה למעבד שיעורא יתיר כמה דאיהו גלי ברזא לחכימי עליונין, למנדע בה רזא דחכמתא, לאבחנא בין טב לביש, בין חכמתא עלאה, לחכמתא אחרא. כלהו עובדין אחרנין, כלהו במדידו דאמה, בההוא משחתא, בר משחתא דחשן, דאיהו זרת, והא אוקמוה.

תא חזי, כתנת (אף על גב) דכלהו אתעבידו ברזא דקדושה, כלא איהו ברזא דשש, ובעובדא דשש, וקיימא בשש. וכלהו תקונין, לאתלבשא ולאתקנא בהו שש, וברזא דשש.

וכלא ברזא דקו המדה. וקנה המדה בההוא מדידו דיחזקאל, בגין דאיהו ביתא לאתקיימא (נ''א בגין דא ההוא ביתא לא איתקיימא) באתריה, באינון כותלין, באינון שורין, באינון פתחין, באינון דלתין, בגין למהוי כלא במדידו.

אבל לזמנא דאתי, משחתא ההוא מה כתיב בה, (יחזקאל מ״א:ז׳) ורחבה ונסבה למעלה למעלה. בשעתא דישרי למבני ביה האי קנה המדה, סלקא לעילא לעילא, לארכא ולפותיא, למהוי אתפשטותא דביתא בכל סטרין ולא ישגחון עליה לביש, כמה דאוקמוה, דכתיב, (זכריה ט׳:א׳) ודמשק מנוחתו. דהא בההוא זמנא דינא לא ישתכח בעלמא, בגין כך כלא אתקיים על קיומיה בקיומא שלים, כמה דאת אמר (שמואל ב ז׳:י׳) לא ירגז עוד ולא יוסיפו בני עולה לענותו וגו'.

ותא חזי, כל משחתין, וכל מדידין, כלהו קיימין בהאי עלמא, (ס''א וכל מדידין דהאי משכנא והאי ביתא כולהו) בגין לאתקיימא האי עלמא, ברזא דגוונא דלעילא, לאתקשרא האי עלמא בעלמא דלעילא, למהוי כלא חד ברזא חדא. ובההוא זמנא דקודשא בריך הוא אתער לחדתותי עלמא, כדין ישתכחון כלהו עלמין ברזא חדא, ויקרא דקודשא בריך הוא בכלא, וכדין כתיב, (זכריה י״ד:ט׳) ביום ההוא יהיה יי' אחד ושמו אחד.

(תהילים כ״ה:י״ד) סוד יי' ליראיו ובריתו להודיעם. האי קרא הא אוקמוה, אבל סוד יי' ליראיו, ההוא רזא עלאה דקיימא בגניזו, (דאיהו סתים וגניז) לא קיימא אלא ליראיו, דאינון דחלין לקודשא בריך הוא תדיר, ואינון אתחזון לאינון רזין עלאין, ולמהוי אינון רזין עלאין בגניזו ובסתימו כדקא יאות, בגין דאינון רזין עלאין. אבל ובריתו להודיעם, רזא דאיהו קיימא בברית קיימא, להודיעם, בגין דאיהו אתר דקיימא לגלאה למנדע.

תו סוד יי' ליראיו, דאינון רזין דקיימן בדחילו, ואינון דחלי חטאה דחלין בהו, באינון רזין עלאין. אבל ובריתו להודיעם: למנדע ולפרשא מלין, בגין דאינון מלין דקיימן לפרשא.

תא חזי, בארבעין ותרין אתוון אתגליף עלמא, ואתקיים. וכלהו עטרא דשמא קדישא. כד מצטרפין, (בראשית ל' ע''ב) סלקין באתווי לעילא, ונחתין לתתא, מתעטרן עטרין, בארבע סטרי עלמא, ויכיל לאתקיימא.

ולבתר נפקו אתוון וברו עלמא לעילא ותתא. בעלמא דיחודא, ובעלמא דפרודא, ואתקרון הרי בתר, טורי (בראשית ר''מ ע''ב) דפרודא דמשתקיין. כד סטרא דדרום שארי לקרבא בהדיה, וכדין מיא נגדין, ובחילא דא דעילא, נגיד, כלא הוא בחידו.

כד מחשבה, סליק ברעו דחדוה, מטמירא דכל טמירין, מטי ונגיד מגויה חד זיהרא, מתקרבין דא בדא, והא אוקמוה.

ואינון ארבעין ותרין אתוון, אינון רזא עלאה, ובאינון אתברי עלמא עלאה ועלמא תתאה. ואינון קיומא ורזא דכל עלמין. ועל דאיהו רזא דעלמין, כתיב סוד יי' ליראיו ובריתו להודיעם. דא רזא, דאתוון גליפין, בגלפוי באתגלייא.

כתיב ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התומים, והא אוקמוה. את האורים: דנהרין, רזא דאספקלריא דנהרא, ודא איהו גליפו דאתוון דשמא קדישא, ברזא דארבעין ותרין, דבהו אתברון עלמין, והוו משקעין ביה. ואת התומים: רזא דאינון אתוון, דכלילן באתר דאספקלריא דלא נהרא. ואיהי (קל''ב ע''א) אתנהגא (ד''א אתנהרא) בע''ב אתוון גליפין, דאינון רזא דשמא קדישא, וכלהו אקרון אורים ותומים.

תא חזי, כד אינון אתוון משקעאן תמן, בההוא חילא, נהרין אתוון אחרנין, בגליפו דאינון שמהן דשבטין, ונהרין או אתחשכאן, וכלא בההוא רזא דאינון אתוון דשמהן קדישין כדקאמרן. ואינון אתוון דשמהן קדישין, אינון אתיין על רזא דאורייתא, וכלהו עלמין אתוון (ס''א אתברון), ברזא דאלין אתוון. אלין שמהן הוו גניזין משקעין תמן, ושמהן דשבטין הוו בלטין אתוון דלהון לעילא. ועל דא כלא מרזא דאינון אתוון, וכלא אוקימנא.

והא אתמר ברזא דאתוון דאורייתא. ב', דאורייתא שראת בה, והא אוקמוה ב' ברא ודאי בחילא עלאה, בתקיפו דרזא דאינון אתוון. ב' נוקבא, א' דכורא. כמה דב' ברא, הכי נמי א', אפיק אתוון, כללא דעשרין ותרין אתוון.

ה', זווגא חדא בשמים, למיהב ליה חיין, ולאשראה ליה. ו', הארץ, למיהב לה מזונא, ולאתקנא לה ספוקא דאתחזי לה. ורזא דא בראשית וגו', עד השמים ואת הארץ. ו' ואת, כללא דעשרין ותרין אתוון, ומתזן ארעא, וארעא כליל לון לגווה כמה דאת אמר, (קהלת א׳:ז׳) כל הנחלים הולכים אל הים, והיינו רזא, ואת הארץ, דכניש לכלא בגווה, וקבילת לון. הארץ נטלת ו', וקבילת לון לאתזנא.

ורזא דא, משכנא לא אתקן אלא על ידא דמשה, בגין דמההוא סטרא, אתער דרגא אחרא עלאה, לקיימא ליה, למהוי קיומא דכלא. ורזא דא, ויקם משה את המשכן, קיומא דיליה הוה, באינון אתוון דאתבריאו בהו שמיא וארעא.

ובגין כך, כל עבידאן דמשכנא, הוה בצלאל עביד לון, ברזא דגלופא (דצרופא) דאתוון, דאתבריאו בהון שמיא וארעא. ועל דא אקרי בצלאל, בגין דהוה ידע בצלאל, גלופא (צרופא) דאתוון, דאתבריאו בהו שמיא וארעא. ואי לא דהוה ידע להו בצלאל, לא הוה יכיל למעבד איהו אינון עבידאן דמשכנא. מאי טעמא. אלא, כמה דמשכנא עלאה, לא הוה ולא אתקינו כל עובדוי, אלא בההוא רזא דאינון אתוון, אוף הכא משכנא דלתתא, לא הוה ולא אתתקן, אלא ברזין דאינון אתוון.

בצלאל הוה מצרף אינון אתוון, וברזא דכל צרופא וצרופא הוה עביד אומנותא. וכל עבידא ועבידא דמשכנא, בכל צרופא הוה עביד חד אומנו, וכל מה דאתחזי ליה. וכן בכל עבידאן דמשכנא, וכל אינון שייפין ותקונין דמשכנא, כלא הוה בצרופא דאתוון דשמא קדישא.

וכד אתא לאקמא ליה, לא הוה יכיל למיקם ליה. מאי טעמא. בגין דרעותא דסליק על אינון אתוון, לא אתמסר אלא למשה בלחודוי, ואיהו הוה ידע ההוא רעותא דסליק לאינון אתוון, ועל דא אתקם משכנא על ידיה, דכתיב ויקם משה. ויתן משה. וישם משה. ובצלאל לא הוה ידע, ולא הוה יכיל למיקם ליה.

(תהילים כ״א:ב׳-ג׳) יי' בעזך ישמח מלך ובישועתך מה יגיל מאד תאות לבו וגו', חיים שאל ממך וגו', שירתא דא לא אמר לה דוד, אלא על תושבחתא דכנסת ישראל, דקודשא בריך הוא חדי לה בחידו דאורייתא, דאקרי עז, דכתיב, (תהילים כ״ט:י״א) יי' עז לעמו יתן וגו'. ישמח מלך: דא קודשא בריך הוא (ד''א דא כנסת ישראל) דאתקרי מלך, דכתיב, (דברים ל״ג:ה׳) ויהי בישרון מלך.

ובישועתך מה יגיל מאד, דא (רכ''ג ע''א) ישועה דימינא, כמה דאת אמר (תהילים ס׳:ז׳) הושיעה ימינך וענני. ותושע לו ימינו. מה (דבר אחר) יגיל מאד, י' יתירה, ודא איהו רזא דברית קיימא קדישא, דאיהו חדוה דכלא (דילה), וכלא על האי מלך אתמר.

חיים שאל ממך נתת לו ארך ימים עולם ועד. מהכא אוליפנא, דדוד מלכא לא הוו ליה חיים כלל, בר דאדם קדמאה יהב ליה מדיליה. והא אוקמוה, דדוד דמלכא אתקיים שבעין שנין. ואינון ע' שנין יהב ליה קודשא בריך הוא מאינון שנין דאדם קדמאה, ובהו אתקיים, ואתייהיב ליה אוריכו דיומין בהאי עלמא, ובעלמא דאתי, ועל דא חיים שאל ממך נתת לו.

גדול כבודו, בגין דאיהו גדול, דכתיב, (תהילים קמ״ז:ה׳) גדול אדוננו ורב כח. ודאי אקרי גדול, ורזא דא, (בראשית א׳:ט״ז) ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים, גדולים הוו ודאי. ועם כל דא, איהו אקרי גדול, כמה דאתמר גדול אדונינו ורב כח. וקודשא בריך הוא לא אקרי גדול, אלא בהאי, דכתיב, (תהילים מ״ח:ב׳) גדול יי' ומהלל מאד בעיר אלהינו הר קדשו. במה איהו גדול, (ויקרא ה' ע''א) בעיר אלהינו הר קדשו. (תהילים כ״א:ז׳) כי תשיתהו ברכות לעד. כי תשיתהו ברכות, בגין דהאי איהו ברכתא דכל עלמא, וכל ברכאן דכל עלמא מהכא נפקי, ודא איהו ברכה. ורזא דא, (בראשית יב) והיה ברכה. דהא הכא שריאן כל ברכאן דלעילא, ומהכא נפקי לכל עלמא, ועל דא אקרי ברכה.

תחדהו בשמחה, כתיב הכא תחדהו בשמחה, וכתיב התם (שמות י״ח:ט׳) ויחד יתרו, בגין דזמין קודשא בריך הוא לאקמא לה לכנסת ישראל מעפרא, ולאתקפא בה ברזא דימינא, ולחדתותי לה חדתותא דסיהרא בשמשא.

כתיב תחדהו בשמחה את פניך, את פניך, למהוי קמך, ולמהוי בחידו לקבל אנפך, בההוא שלימו דתשתלים בההוא זמנא. דהא בזמנא דאתחרב בי מקדשא, אתרקינת מכל מה דאתמלייא. כמה דאת אמר (ירמיהו ט״ו:ט׳) אמללה יולדת השבעה. וכתיב (יחזקאל כו) אמלאה החרבה. (כאן חסר)

תא חזי, בההוא זמנא דאוקים משה ית משכנא, אסתכל בכל אינון עבידאן, דהוו כדקא יאות, וכדין אוקים ליה. וכל אינון עבידאן דהוו ביה במשכנא, כל חד וחד אייתיאו ליה למשה. ורזא דא (תהילים מ״ה:ט״ו) בתולות אחריה רעותיה מובאות לך. מובאות לך דכתיב. (שמות ל״ט:ל״ג) ויביאו את המשכן אל משה.

אמאי ויביאו את המשכן. בגין דהא בההיא שעתא, הוה זווגא דמשה לאזדווגא, ועל דא ויביאו את המשכן אל משה, כמה דאייתי כלה לבי חתן. בגין דהא בקדמיתא אצטריך לאעלא לכלה לגבי חתן, כמה דאת אמר (דברים כ״ב:ט״ז) את בתי נתתי לאיש הזה לאשה. ולבתר איהו (רל''ח ע''א) ייתי לגבה, דכתיב ויבא אליה. וכתיב (במדבר י״ז:כ״ג) ויבא משה אל אהל העדות.

והכא מה כתיב, ולא יכל משה לבא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן וגו'. מאי טעמא. בגין דהות איהי מתתקנא, כהאי אתתא דאתתקנת ואתקשטת לגבי בעלה, ובההיא שעתא דאיהי קא מתקשטת, לא אתחזי לבעלה לאעלא לגבה. ועל דא ולא יכל משה לבא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן בגין כך ויביאו את המשכן אל משה. עוד מה כתיב וירא משה את כל המלאכה וגו'. (רל''א ע''א)

תא חזי, בכל עבידן דמשכנא, בכלהו הוה גוונא דתכלא. בגין דתכלא איהו גוונא לאתעטרא ברזא דכל גוונין. מה כתיב ויעשו את ציץ נזר הקדש וגו', ויתנו עליו פתיל תכלת וגו', והא אוקמוה, ברזא דכתיב, (שמות כ״ח:ל״ו) ועשית ציץ זהב טהור ופתחת עליו פתוחי חותם קדש לה'. ויכתבו עליו מכתב פתוחי חותם קדש לה'.