תא חזי, עד השתא קודשא בריך הוא אזדעזע, תלת מאה ותשעין רקיעין, ובטש בהו, ובכה על חרבן בי מקדשא, ואוריד תרין (י''ט ע''ב) דמעין לגו ימא רבא, ואדכר לבנוהי מגו בכיה. בגין דלתלת סטרין אתפלג ליליא, בתריסר שעתי דהוו רשימין ביה, ואי אתוספן שעתי בליליא, אינון שעתי דמתוספאן, דיממא אינון, ולא אתחשיבו מליליא, בר תריסר דאינון דילה. ואינון תריסר, אתפלגו לתלת סטרין, (זהר רות כ''ו ע''א) ותלת משריין דמלאכין קדישין, אתפלגו (ס''א אתמנון) באינון תלת סטרין.

משרייא קדמאה, אתמנא בד' שעתי קמייתא, דשירותא דליליא, לשבחא למאריהון, ומה קאמרי. (תהילים כד) ליי' הארץ ומלאה וגו', כי הוא על ימים יסדה וגו', מי יעלה בהר יי' וגו', נקי כפים ובר לבב וגו'. מאי טעמא דא. בגין דכד ליליא פריש גדפוי על עלמא, כדין, כל בני עלמא טעמין טעמא דמותא, ונפקי נשמתייהו לסלקא לעילא, ואינון מלאכין קיימין וקא אמרי, מי יעלה בהר יי'. הר יי', דא הר הבית. מקום קדשו, דא עזרת ישראל. כגוונא דלעילא, הכי נמי לתתא.

בגין דבכל רקיעא ורקיעא, כמה ממנן, וכמה סרכין קיימין תמן. וכד נשמתין נפקין, בעאן לסלקא לעילא, ואי לא זכיין אינון דחיין לון לבר, ואזלין ושאטין בעלמא, ונטלין לון כמה חבילי טהירין, ואודעין לון מלין כדיבן, ולזמנין מלין דקשוט, ממה דאתי לזמן (רנ''ב ע''ב) קריב, כמה דאוקמוה.

ואינון נשמתין דצדיקייא, אזלין ושאטן לעילא, ופתחין לון פתחין, וסלקין לון לגו ההוא אתר דאקרי הר יי', כגוונא דרזא דהר הבית לתתא. ומתמן עאלין לגו ההוא אתר דאקרי מקום קדשו. דתמן אתחזיין כל נשמתין לקמי מאריהון. כגוונא דא ההוא אתר, דאתחזון ישראל קמי קודשא בריך הוא, אתר דאקרי עזרת ישראל. בשעתא דנשמתין קיימין תמן, כדין חדוה דמאריהון, לאתתקנא בהו אתר, דאקרי קדש (רנ''ח ע''ב) הקדשים. ותמן רשימין כל עובדיהון וזכוון דלהון.

משרייא תניינא, אתמנא בארבע שעתי אחרנין, ולא אמרי שירתא, בר תרי שעתי, עד דאתפלג ליליא, ועאל קודשא בריך הוא בגנתא דעדן.

ואלין אינון אבלי ציון, ואינון דבכו על חרבן בי מקדשא. ובשירותא דארבע שעתי אמצעין, פתחי ואמרי, (תהילים קל״ז:א׳) על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו וגו', ואלין אינון דבכו על נהרות בבל, עמהון דישראל, ממשמע דכתיב גם בכינו. ומנלן דבכו תמן. דכתיב, (ישעיהו ל״ג:ז׳) הן אראלם צעקו חוצה. מהו חוצה. דא בבל, בגין דכלהו אוזפוה לשכינה עד בבל. ותמן בכו עמהון דישראל. ועל דא פתחי בהאי, ומסיימי זכור יי' לבני אדום וגו'.

כדין אתער קודשא בריך הוא בדרגוי, ובטש ברקיעין כדאמרן, ואזדעזעו תריסר אלפי עלמין, וגעי ובכי, דכתיב, (ירמיהו כ״ה:ל׳) יי' ממרום ישאג וממעון קדשו יתן קולו שאוג ישאג על נוהו, ואדכר לון לישראל, ואחית תרין דמעין לגו ימא רבא. וכדין אתער שלהוביתא חד דבסטר צפון, ובטש רוחא חד דבסטר צפון בההוא שלהוביתא, ואזלא ושאטא בעלמא, וההיא שעתא אתפלג ליליא, ושלהוביתא אזלא ובטש בגדפוי דתרנגולא, וקארי, כדין קודשא בריך הוא עאל בגנתא דעדן.

וקודשא בריך הוא לית ליה נייחא עד דעאל לגנתא דעדן לאשתעשעא בנשמתהון דצדיקייא. וסימן (אסתר ז׳:ד׳) כי נמכרנו אני ועמי וגו'. ויאמר המלך מי הוא זה וגו', והמלך קם בחמתו ממשתה היין אל גנת הביתן וגו'.

בשעתא דקודשא בריך הוא עאל בגנתא דעדן, כדין כל אינון אילנין דגנתא, וכל אינון נשמתין דצדיקייא, פתחי ואמרי, (תהילים כ״ד:ז׳) שאו שערים ראשיכם וגו'. מי זה מלך הכבוד וגו'. שאו שערים ראשיכם וגו'. ובשעתא דנשמתהון דצדיקייא די בארעא אהדרו לגופייהו, כדין אתקיפו בהו כל אינון מלאכין, ואמרי (תהילים קל״ד:א׳) הנה ברכו את יי' כל עבדי יי'. ואוליפנא דדא משרייא תליתאה קא אמרי דא, בארבע שעתי בתרייתא.

וקאמרי שירתא, עד דסליק נהורא דצפרא, דכדין משבחין למריהון כל אינון ככביא ומזלי, וכל אינון מלאכין עלאין, די שלטניהון ביממא, כלהו משבחן למאריהון, ואמרי שירתא. הדא הוא דכתיב, (איוב ל״ח:ז׳) ברן יחד ככבי בקר ויריעו כל בני אלהים.

בשעתא דשמשא נפיק, ביממא, ישראל נטלי שירתא לתתא, ושמשא לעילא, דכתיב, (תהילים ע״ב:ה׳) ייראוך עם שמש. בשעתא דנטיל שמשא בגלגלוי, פתח קל נעימותא, ואמר שירתא. ומאי שירתא קאמרי. (תהילים ק״ה:א׳) הודו ליי' קראו בשמו וגו'. (תהילים ק״ה:א׳) שירו לו זמרו לו וגו'. וישראל משבחן לקודשא בריך הוא ביממא, עם שמשא. הדא הוא דכתיב ייראוך עם שמש, ואף על גב דהא אוקימנא להאי קרא, אמר רבי אלעזר, אלמלא דבני עלמא אטימין לבא וסתימין עיינין לא יכלין למיקם מקל נעימותא דגלגלא דשמשא, כד נטיל (ונפיק) ומשבח קמי קודשא בריך הוא.

(במדבר י) וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם וגו', ודייקנא על הצר, דא מלאך המות. הצורר אתכם תדיר, וקטיל לבני נשא, (ואעיק לון לחיי) ובעי לקטלא אחרנין. מאי תקנתיה. והרעותם. אם בראש השנה, דהוא יומא דדינא לעילא, האי מלאך המות נחית לתתא, בגין לאשגחא בעובדין דבני נשא, ולסלקא לעילא לאסטאה לון. וישראל דידעי דהא מלאך המות נחית לתתא וסליק לעילא, בגין למהוי קטיגורא עלייהו. מקדמי בשופר ליבבא עליה, דלא יכיל לון ולאגנא עלייהו.

וכל שכן בשעתא דעביד דינא וקטיל בני נשא, ואשתכח לתתא. וכל שכן בשעתא דאזלי לבי קברי, ואהדרו מבי קברי, דהא בשעתא דנשי נטלי רגלייהו עם מיתא, איהו נחית ואשתכח קמייהו, דכתיב, (משלי ה) רגליה יורדות מות, יורדות למאן. לההוא אתר דאקרי מות. ועל דא חוה גרמת מותא לכל עלמא, רחמנא לשזבינן.

תא חזי, כתיב (משלי ל) כן דרך אשה מנאפת וגו'. והא אוקימנא. אבל כן דרך אשה מנאפת, דא הוא מלאך המות, והכי הוא, והכי אקרי. אכלה ומחתה פיה, אוקידת עלמא בשלהובוי, וקטלת בני נשא עד לא מטא זמנייהו, ואמרה לא פעלתי און, דהא דינא בעא עלייהו, ואשתכחו בחובין, ובדינא קשוט מיתו.

בשעתא דעבדו ישראל ית עגלא, ומיתו כל אינון אוכלוסין, הוה מלאך המות אשתכח ביני נשי, בגו משרייתא דישראל. כיון דאסתכל משה, דהא מלאך המות אשתכח ביני נשי, ומשרייתא דישראל בינייהו, מיד כניש לכל גוברין לחודייהו, הדא הוא דכתיב ויקהל משה את כל עדת בני ישראל. אלין גוברין, דכניש לון ואפריש לון לחודייהו.

ומלאך המות לא הוה מתפרש מגו נשין, עד דאתוקם משכנא, דכתיב ויקם משה את המשכן. ואפילו בשעתא דנשין הוו מייתין נדבה למשכנא, לא הוה מתעדי מבינייהו, עד דחמא משה, ויהב לגוברין עיטא, דלא ייתון בחבורא חדא עמהון, ולא יתחזון אנפין באנפין, אלא לבתר כתפייהו. הדא הוא דכתיב ויבאו האנשים על הנשים (נ''א ויבואו האנשים על הנשים לא כתיב, אלא ויבואו על) ויביאו לא כתיב, אלא ויבאו בארחא חדא לא הוו אזלין, אלא לבתר כתפייהו. בגין דמלאך המות לא אתפרש מבינייהו עד דאתוקם משכנא.

תא חזי, לא אשתכח ביני נשי, פחות משבע נשים, ולא פחות מעשר. ובארחא באתגליא, בשבע אשתכח, ובעי דינא. בעשר, אסטי לקטלא. ובגין דאשתכח בינייהו בארחא באתגליא, כתיב ויבאו האנשים על הנשים.

(בראשית ז׳:א׳) ויאמר יי' אל נח בא אתה וכל ביתך אל התבה. האי קרא אוקימנא, אבל תא חזי, וכי לא יכיל קודשא בריך הוא לנטרא ליה לנח, באתר חד בעלמא. דיהא מבול בכל עלמא, ולא יהא בההוא אתר, כמה דכתיב בגדעון, (שופטים ו׳:מ׳) ויהי חורב אל הגזה לבדה. או לנטרא ליה בארעא דישראל, דכתיב בה, (יחזקאל כ״ב:כ״ד) לא גשמה ביום זעם, דלא נחתו עלה מי טופנא.

אלא, כיון דמחבלא נחת לעלמא, מאן דלא סגיר גרמיה, ואשתכח קמיה באתגלייא, אתחייב בנפשיה, דאיהו קטיל גרמיה. מנא לן. מלוט, דכתיב, (בראשית י״ט:י״ז) המלט על נפשך אל תביט אחריך. מאי טעמא אל תביט אחריך. בגין דמחבלא אזיל בתר כתפוי, ואי אהדר רישיה, ואסתכל ביה אנפין באנפין, יכיל לנזקא ליה.

ועל דא כתיב, (בראשית ז) ויסגור יי' בעדו. דלא יתחזי קמי מחבלא, ולא ישלוט עליה מלאך המות. ועד דהוו טמירין, מיתו תליסר גוברין במתא.